יום חמישי, 30 ביולי 2015

אמרי שפר ט"ו מנחם אב ה'תשע"ה





אמרו חז"ל (תענית כו:) לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולים וכו'. נרמז בזה על ימי התשובה שמתחילין מט"ו באב ונמשכין עד יוהכ"פ. כל מי שיכול להתעורר בעצמו לתשובה, מה טוב, ואף מי שאינו יוכל אלא מכח ירושת אבותיו שהיו צדיקים, גם כן טוב, אך מי שאין לו מזה ולא מזה צריך לכהפ"ח לשאול (דרך השאלה) מרבותיו ומחבריו התעוררות לימים הקדושים'
(דברי שמואל)  האלו

     ''בואו נראה איזה מין יצור מוזר הוא היהודי, שכל המלכים וכל העמים, יחד ולחוד, התעללו, התקיפו, לחצו ורדפו, רמסו וטבחו, שרפו ותלו אותו, ולמרות כל זאת הוא עדיין חי... עם כזה אי אפשר להשמיד. היהודי הוא נצחי כמו הנצח עצמו." (לב טולסטוי)
     הנה ימים באים, נאום ה' אלוקים, והשלחתי רעב בארץלא רעָב ללחם, ולא צמָא למים, כי אם לשמוע את דברי ה'..." (עמוס ח', י"א).
     מי שחי לפי הספר, מת בסוף משגיאת דפוס.

     מי שטורח בערב שבת עייף בשבת.

     "מי שכובש את כעסו ואינו כועס גם כשיש מצב המצדיק כעס – התאפקות זו טובה מאלף תעניות" (רבי משה-לייב מסאסוב)

     מי שלא מבין את משמעות המשפט 'הרי את מקודשת' יאמר בקלות הרי את מגורשת... (הרב קוואס שליט''א)
     מי שלא מרוצה מהיחס שהוא מקבל, שיבדוק איזה יחס הוא נותן.

הקשבה תציל ממות (טוב לחסות בה', עלון 388)
     רבותינו ז"ל הפליגו במעלתה וגדולתה של מצות הצדקה, אשר בכוחה להציל ממות. רבנו ה'חפץ חיים' בספרו 'אהבת חסד' מציין כי ישנה צדקה גדולה וחשובה, לא פחות מצדקה רגילה הנעשית בממון, והיא צדקה הנעשית ע"י הקשבה לשני.
     אדם הרואה את חברו הנמצא במועקה ומחפש לשפוך את ליבו, והוא מאזין לו בקשב רב ונותן לו לפרוק את אשר על ליבו, מקיים מצווה גדולה וחשובה של צדקה, אשר בכוחה להגן עליו ממוות. כיום ישנם אנשים רבים המבקשים רק דבר אחד – יחס והתעניינות. שמישהו ישמע אותם והתעניין בהם. לכן, בדורנו זו אחת המצוות הגדולות והיקרות.
     לפניכם מעשה מדהים שאירע בדורנו, הממחיש לנו זאת: "רוני, אדם בסוף שנות הארבעים לחייו שנולד ברמת-גן. מלחמת יום הכיפורים תפסה אותו די קשה. בצליחת התעלה נהרגו חברים. חוויות קשות נשא עמו. מאוחר יותר עבד במחשבים. לאחר זמן הגיע לארה''ב, והחל כאן לבנות עסק של הובלות. רכש משאית. הפרנסה לא הייתה קלה, ומיליונר לא צמח. הוא נשא אישה והקים משפחה יפה, שלושה ילדים חמודים והתקיים בכבוד.
     אחד מהעסקים עימהם עבד, עבר למשרד חדש, ולרגל המאורע הוזמנו כל הקשורים עמו להרמת כוסית. גם רוני בדרכו לשם. השעה נקבעה ל- 9:00, ומתוך הכרות עם הבוס, ידע רוני כי עליו להיות בזמן. זה אדם שהדיוק והקפדה על זמנים הםחלק מהעסק שלו, ואכן, יש לכבדו ולהתייצב במועד.
     בשכונתו של רוני, ישנם מספר בתי כנסת, ואת תפילת שחרית המוקדמת יותר של אותו יום החליט להתפללבבית כנסת ''אהבת אחים''.התפילה מתחילה בשעה 6:15ו מסתיימת ב- 7:00. את ארוחת הבוקר והסידורים יסיים בערך ב- 7:20 יש לו בערך שעה וארבעים דקות. זה היה נכון עד לרגע שחלץ את התפילין. אז ניגש אליו מר ג', שנימנה על המתפללים הקבועים. אדם זה איבד בשואה את משפחתו, אישה ושלושה ילדים, ניצל בניסי נסים מיד הצוררים, והגיע לארה''ב לאחר המלחמה. כאן נשא אישה והקים משפחה,אך הפצע מעולם לא הגליד. קשר מיוחד לא היה ביניהם – 'שלום שלום' מנומס, ו'שבת-שלום' ותו לא. הבדלי השנים ותחומי תעסוקה שונים, השאירו כל אחד בתחומו.
     והנה ניגש אל רוני מר ג', והחל לספר לו: ''היום זה היום השנה לכניסתנו לגטו''. המשפטים הראשונים היו כואבים וטעונים מאוד, ורוני חש שעליו להקשיב לזקן. הביט בשעונו! כן, יש לו עוד מספיק זמן. הוא נענע בראשו, והשמיע מילות קישור לסיפור, שאל שאלות בנימוס, והזקן מפליג בסיפוריו. השעה מתאחרת, אבל לבו של רוני לא נותן לו להפסיק את הזקן. הוא מנסה בעדינות לרמוז לו כי זמנו קצר, וכי מחכים לו בשעה 9:00 בעיר, אבל הזקן בשלו, מתאר את ילדיו האהובים שעלו למוקד ואת הסבל הנורא שעבר. רוני חשב: 'הרי זה חסד אמיתי להקשיב, רק לשמוע את הכאב הפורץ'.
     באמריקה שבה הכל עסוקים, אין שיחות רבות כאלו, ומעטים המוכנים להטות אוזן בתחילתו של יום, לשמוע את הזולת. בשעה 8:00 הסתיימו הסיפורים, ורוני מזנק החוצה אל המשאית והחל לדהור לעיר. כאדם הנוהג כבר כ- 18 שנה בעיר הגדולה, הכיר כל קיצור דרך, ועקף מקומות מועדים לפורענות. בראשו כבר תכנן כי ייגש למגרש החניה המסודר (אך היקר) ברחוב סמוך, ומשם ילך רגלי למקום האירוע. בעודו ממתין, כאמור, ברמזור, ומעביר בראשו את השאלה: למה זה קורה לי, התחלף הרמזור. הרכב שלפניו נכנס לתוך הצומת, ולפתע חשכו עיניו. גשם של עפר, אבנים ומתכות ניתך על הכביש לפניו. הרכב שהקדים אותו במספר מטרים, כבר היה כולו מכוסה בבליל מוזר שלא הבין מהו ומאין בא. מיד שבר רוני את ההגה בכל כוחו שמאלה, לחץ על הדוושה בכח, וטס מן המקום במהירות. אש, דם, צעקות ומוות – זה מה שהיה שם. הוא נמלט מהמקום וחנה במקום מסוים כדי להירגע.
     רק לאחר שש שעות התקשר הביתה, וסיפר שהוא לא היה שם, כלומר היה אבל לא "שם", אלא 4 מטר מ"שם". אשתו שידעה שהוא אמור היה להיות באולם בתוך המגדלים בשעה 10:00, הייתה כבר ממש בפאניקה. שעות חולפות והוא לא מתקשר. מה כבר אפשר לחשוב? אבל, אותו זקן ניצול שואה שמצא דווקא את הבוקר הזה לפרוש בפניו את סיפוריו, היה שליח ההשגחה להצילו.
     בסלון ביתו עומדות מספר אבנים שנפלו על המשאית ונמצאו אח''כ, הן העדות למאמרם: ''וצדקה (הקשבה) תציל ממוות''. לרוני ידיד נעורים החי בארץ ומשמש כיום כראש מוסד תורני. רוני שומר עימו על קשר חם ומידי ביקורו בארץ, הוא עולה לבקר את ידידו ואף תורם סכום נכבד למוסדותיו.
     בדיוק באותו קיץ, לאחר שסיים רוני את הביקור בארץ, ריחם על ידידו המכתת רגליו לקבל תרומות למוסדותיו, וישב וכתב 10 שיקים לטובת המוסד, ושלחם בדואר לפי כתובת הידיד. הדבר היה כחודש לפני ראש השנה תשס''ב.
     חלפו מספר שבועות, ורוני התקשר לידידו בארץ לשמוע האם התקבלו השיקים. הידיד ענה בחיוב ואז שאל את רוני: "איפה היית באותו יום מפורסם, 11 בספטמבר?" רוני החל לספר לו את סיפורו. אז הגיע תורו של הידיד להפתיע: ''זה מדהים ממש! השקים שלך הגיעו ממש באותו יום. ההפרש בין זמן ניו-יורק וזמננו הוא הרי 7 שעות, כלומר, שהבניין הראשון נפגע בערך בשעה 14.45 אצלנו. באותו יום לא ידעתי מהמתרחש אצלכם. וכאמור, לאחר שראיתי שקיבלנו את השיקים ממך, ישבתי ולמדתי בהתמדה רבה, ובדיוק באותו יום ניצלת.
     "אין ספק כי זכות הצדקה ללימוד התורה והצדקה בהקשבה הצילו את חיי!", אמר רוני.
"הקשיבו ללחישות." (סטיב ליפמן)         
     בבוקר ה-11 בספטמבר 2001, ארי שונברון, שהלך לעבודתו במשרדי קנטור פיצגרלד במרכז הסחר העולמי, חשב שהבקשה ברגע האחרון של אשתו היא מטרד.
     הסתבר שהיא הייתה נס. כששונברון הממהר לעבודה עמד בפתח ביתו בלונג איילנד, הוא שמע את אשתו צועקת מלמעלה: "ארי, טיפלת בהזמנה של ברוך?" ברוך הוא בנם בן ה-8 של בני הזוג, והזמנת הספרים ועזרי הלימוד שלו הייתה צריכה להיעשות באותו יום. שונברון התכוון לעזור לברוך לעשות אותה בלילה הקודם, אבל מכיון שהוא עבד עד מאוחר באותו יום שני, הוא חזר הביתה כשברוך כבר ישן. "אתה לא יוצא מהבית עד שאתה גומר עם זה", הצהירה אשתו של שונברון. הוא התיישב עם ברוך.
     הוא הפסיד את הרכבת הקבועה שלו. הוא הגיע לעבודה מאוחר מהרגיל. כשהמטוס התרסק אל המגדל, שונברון בדיוק החליף מעליות בקומה ה-78 המשרד שלו נמצא בקומה ה-101 במגדל הצפוני, שמוכר יותר בתור מגדל 1. כשטיסה 11 של אמריקן איירליינס - בואינג 767 - התרסקה לתוך המגדל הזה, ארי כבר הגיע לבניין, באיחור, ובדיוק החליף מעלית בקומה ה-78. שונברון אומר שהאיחור שלו למגדלי התאומים באותו יום היה הראשון בסדרת מהפכי גורל מקריים, רצף צירופי מקרים שלדעתו הם ניסים שהצילו את חייו. כל 685 עובדי קנטור פיצגרלד בקומה ה-101 איבדו את חייהם באותו יום. אילו הוא היה מגיע בזמן, כרגיל, אילו הוא היה במשרדו כרגיל, הוא היה הקרבן ה-686 של קנטור פיצגרלד - החברה הגדולה לשירותים פיננסיים עולמיים שאיבדה ב-11 בספטמבר יותר עובדים מכל חברה אחרת.
     שונברון, היום בן 57, חושב הרבה פעמים על היום הזה. "נחלצתי מהמגדל הבוער וזכיתי להזדמנות שנייה", הוא אומר בבית קפה במנהטן ליד משרדיה החדשים של קנטור פיצגרלד, שם הוא עובד כיום. כלפי חוץ, הוא נראה כמו לפני האסון: גבוה, לבוש בבגדים פשוטים אך מסודרים, משתהה כדי לשקול את דבריו לפני שהוא מתחיל לספר את הסיפור עליו חזר אינספור פעמים בשלוש עשרה השנים שחלפו מאז קריסת מגדלי התאומים. רק הבדל אחד ניכר לעין: השער מעל רקותיו הלבין. "זה קרה מיד", הוא אומר. בן לילה – מההלם ממה שקרה באותו יום שלישי בבוקר. בתוכו, שונברון הוא אדם שונה. "אני לא רואה את החיים שלי באותה צורה, ואני לא יכול להמשיך לחיות באותה צורה כמו קודם." שונברון מדבר לעתים קרובות על מה שקרה ב-11 לספטמבר, וכיצד זה שינה את חייו. כתוצאה מנאומיו, הוא כתב ספר אוטוביוגרפי בשם ניסים ואמונה בקומה 78, שיצא לאור לפני שלוש שנים.
במורד גרם המדרגות, בקומה ה-78
     8:46 בבוקר ארי שונברון נמצא בקומה ה-78 כאשר שמע את הפיצוץ והריח עשן. הוא חשב שזאת הייתה פצצה. באולם החשוך ומלא העשן הוא ראה את ורג'יניה דכיארה, חברה לעבודה שנכוותה קשות. "בבקשה תעזור לי!" היא צרחה. "כל כך כואב לי. בבקשה תעזור לי, ובכל מה שאתה עושה, בבקשה אל תעזוב אותי." "ורג'יניה", שונברון אמר, "אני מבטיח לעזור לך, ואני מבטיח שאני לא אעזוב אותך. אנחנו נצא מפה." כבאי כיוון אותם אל "חדר המדרגות בצד שמאל". ושונברון הוליך באיטיות את דכיארה, שאי אפשר היה לגעת בה משום שהכוויות כל כך הכאיבו לה, במורד גרם המדרגות היחיד שהוביל ישירות אל היציאה בקומת הקרקע. גרמי המדרגות האחרים הסתיימו קודם, בקומות צפופות במאות אנשים שניסו לברוח מהאש והעשן. "את תצליחי לעשות את זה", הוא הרגיע את חברתו לעבודה. "אם תרגישי שאת הולכת להתעלף ורג'יניה, תפלי קדימה, עליי."
דכיארה המשיכה להתקדם.
     בקומה ה-75, שונברון שמע את הנייד שלו מצלצל. זאת הייתה אשתו. היא התחילה לבכות כשבעלה ענה. ג'ויס ידעה שמטוס פגע בבנין של בעלה. "היא לא ידעה אם אני חי", הוא אומר. "אף פעם לא הייתה קליטה במשרד שלי, גם בימים כתיקונם", הוא אומר. בבוקר ה-11 לספטמבר, השיחה נקלטה דרך פיר המדרגות. "זה היה אחד הניסים הכי גדולים של אותו יום. פניתי לקב"ה ואמרתי 'תודה'." רגע אחר כך, גבר במדרגות ביקש להשאיל ממנו את הטלפון. "כמובן", ענה שונברון. "שום דבר. כבר לא היה קו." "לפחות אשתי ידעה שאני חי", אומר שונברון, "ומוזר ככל שזה ישמע, בהתחשב בנסיבות, זה מאוד ניחם אותי." בקומה ה-50 דכיארה התחילה להתעייף. "ורג'יניה, את יכולה לעשות את זה", הוא אמר לה, ויצק מעט מים מבקבוק לפה שלה ועל זרועותיה, כדי להקל מעט את הכאב. בניסיון לעודד את רוחה, ארי התחיל לספור לאחור את הקומות שהם עברו, ושיקר לה: "את נראית מצוין". זה עזר לה להמשיך.
לבסוף הם הגיעו לקומה הראשונה.
     אחד הכבאים אמר להם שהם צריכים לרדת עוד כמה קומות ולצאת מהחניון של הבנין. הם ירדו עוד שתי קומות ושמעו מתוך החושך קול שצועק: "אתם לא יכולים לצאת מהחניון." שונברון, דכיארה ואנשים נוספים שהיו איתם חזרו לקומה הראשונה ויצאו. כל מי שנותר בחניון כשהבנין קרס כמה דקות אחר כך - נהרג. בצידו השני של הרחוב, לפני מלון מילניום, שונברון עזר לחברתו לעבודה להיכנס לאמבולנס, שפנה לבית חולים סט. וינסנט. שונברון ידע שדכיארה נמצאת בידיים טובות והתחיל ללכת. "ארי, אתה בא אתנו!" דכיארה התעקשה. מכיוון ששונברון חשב שזה יכול להועיל לה מבחינה פסיכולוגית, הוא נענה. "כך", הוא אומר, "התרחקתי מהמוות הכמעט וודאי שלי". המגדלים קרסו כמה דקות אחר כך; רק מעטים מאלה שנשארו במקום ניצלו.
     ורג'יניה שהחלימה מאז "מודה לי כל יום שהצלתי את חייה", אומר שונברון. "אבל אני תמיד אומר לה, 'ורג'יניה, את טועה לגמרי. מי הציל את החיים של מי? אם לא היית מתעקשת שאני אכנס איתך לאמבולנס, אני הייתי מת." "נגד כל הסיכויים", הוא אומר, "הצלחתי איכשהו לצאת מזה בלי שריטה. אין לי ספק שמישהו השגיח עליי באותו יום."
לחיות למען מטרה
     לבסוף, הוא עזב את בית החולים וצעד צפונה. בטלפון שהוא השאיל הוא התקשר להוריה של דכיארה, וסיפר להם שבתם נכוותה קשות אבל היא חיה. ואז הוא התקשר אל אשתו, שבכתה. "המגדל הראשון קרס וחשבתי שמתת", היא אמרה. בפעם האחרונה בה שם שוחחו, שונברון היה בקומה ה-75 של הבנין הבוער. "כשהוא קרס והיא לא שמעה ממני יותר, היא הייתה משוכנעת שאני כבר מת. היא ניסתה לחשוב איך לספר לילדים שאבא נהרג." בשל טוב ליבם של זרים וחברים, שונברון הצליח להגיע הביתה, ברכבת תחתית ומונית, בשעות הערב המוקדמות. כ-20 איש קבלו את פניו, חברים שחששו לגורלו, ובמשיבון שלו המתינו לפחות 100 הודעות.
"באותו יום למדתי דבר מאוד חשוב. אין לך מושג כמה חברים יש לך באמת, עד שכולם חושבים שאתה מת"
"באותו יום למדתי דבר מאוד חשוב", הוא אומר. "אין לך מושג כמה חברים יש לך באמת, עד שכולם חושבים שאתה מת." הוא התרחץ, יצא לתפילת מנחה בבית הכנסת, וברך ברכת הגומל, ברכת הודיה שנשמרת בדרך כלל לימים שבהם קוראים בתורה. למחרת בבוקר התקשר אליו כתב מישראל כדי לראיין אותו. תוך שבוע, שונברון מצא את עצמו מדבר לקהל וליחידים על מה שהוא עבר ב-11 לספטמבר. "לא חשבתי שהסיפור שלי מיוחד", הוא אומר, אבל כל השאר כן. "הייתה סיבה למה ניצלת", כולם אמרו לו, "יש לך תפקיד. מהו?" הוא הבין שהתפקיד שלו היא לספר כיצד הוא ניצל, "לתאר מה א-לוקים עשה למעני", וכיצד זה שינה אותו.
שינוי קבוע
     שונברון, יליד ניו יורק שעלה בנעוריו עם הוריו ארצה, תמיד שמר מצוות. עבור שונברון, הכל השתנה אחרי האסון "אבל למרות ששיגרת יומי הייתה בנויה סביב תורה ומצוות, היו פעמים שבהם שכחתי מה חשוב באמת", הוא כותב בספרו. "לא בדיוק הייתי מודע למה שאני עושה בכל ההנהגות האלה, ורוב הזמן פשוט המשכתי מכוח האינרציה... עשיתי רק את המינימום הדרוש, ומצאתי תירוצים נוחים למה לא להשתתף בשיעור נוסף או להשקיע מאמץ לכוון יותר במילות התפילה". הכל השתנה, אומר שונברון, אחרי האסון.
     בדיוק כמו שהוא יכול למנות רשימה של ניסים שקרו לו במגדלי התאומים, הוא יכול למנות את השינויים שהוא עשה בחייו: להפסיק לגדף. חברים שמשתמשים בשפה זולה "לא משתמשים בשפה כזאת ליד השולחן של ארי". להפסיק לדבר בבית הכנסת בזמן התפילה. קודם, "דיברתי בבית הכנסת כמו כולם". בלי תירוצים והתחמקויות כשהילדים מזמינים אותו להגיע לאירועים בית ספריים. קודם, הוא היה עונה, "אבא צריך לעבוד." היום, הוא יקח חופשה עבור הצגה או טיול של בית ספר – כל מה שקשור לילדיו. "עכשיו המשפחה היא הדבר הכי חשוב בחיים שלי." פחות כעס. "אני כבר לא מתעצבן מדברים קטנים." יותר זמן ללימודי יהדות. והוא לא מפסיד תפילה, שלוש פעמם ביום, במנין. קודם לכן הוא היה מתפלל לפרנסה טובה. היום הוא מתפלל על הילדים שלו "שהילדים שלי יהיו ילדים טובים."
     האם הוא מאושר יותר עכשיו? "100 אחוז!" הוא אומר. השינויים שנעשו לפני למעלה מעשור מהווים עדיין חלק מחייו, הוא אומר, משום שהם "באו בהדרגה, עם הזמן". הוא לא ניסה להכניס שום שינוי פתאומי בן לילה.
     בספריו והרצאותיו, שונברון מציע כמה עצות. שימו לב ליד ה' בחייכם. תנו צדקה. התנדבו. חפשו אחר דמויות מופת. היו אדיבים יותר. אל תדברו רע על אחרים. "קחו משהו שאתם לא עושים היום, שאתם יכולים לעשות כדי להיות יותר טובים, לא משנה כמה הוא בסיסי, והחליטו באופן מודע להשתפר.
לחישות קטנות
     שונברון אוהב לספר על "מנהל צעיר ומצליח", שדהר ברחובות העיר ביגואר החדשה שלו, והרגיש פתאום איך אבן ניתזת על צד רכבו היקר. הוא חוזר אחורה בכעס, יוצא מהמכונית, ותופס את הילד שזרק את האבן. "מה לעזאזל אתה עושה?" צורח הנהג. והילד עונה בבכי, "מצטער, אבל לא ידעתי מה לעשות. זרקתי את האבן כי אף אחד לא עצר. כיסא הגלגלים של אחיו התהפך מאבן השפה של הכביש, ואחיו נפל. "אני לא מצליח להרים אותו!" בכה משליך האבן. "האם אתה מוכן בבקשה לעזור לי להחזיר אותו לכיסא הגלגלים?" הנהג עוזר לילד שנפל ושומר את הפגימה בגוף המכונית כדי להזכיר לו את המסר מהמקרה: "אל תעבור את החיים כל כך מהר שמישהו יצטרך לזרוק עליך אבן כדי למשוך את תשומת לבך." לכל אחד יש אפשרות בחירה, אומר שונברון. אתה יכול להקשיב ללחישות החיים, למסרים העדינים שלהם, "או שאתה יכול לחכות לאבן." עכשיו הוא מחלק כרטיסי ביקור שמתארים אותו כ"מרצה מעורר מוטיבציה". ברקע שמים מעוננים כתובות המלים: "הקשיבו ללחישות."
     ומה לגבי הקרבנות, כמעט 3,000 איש שאיבדו את חייהם באותו יום במגדלי התאומים? כיצד הוא מסביר את הצלתו בעוד שאחרים הלכו לעולמם? במלים אחרות, האם א-לוקים לא שמר גם עליהם? תשובתו: "לא-לוקים יש תוכנית, ואני לא יכול להסביר." דמיינו חתיכת קנבס קטנה ושחורה, אומר שונברון. יפה? לא. "ואז", הוא אומר, "דמיינו אותה כחלק מיריעת קנבס גדולה, יצירה של פיקסו. והקטע השחור פתאום נראה הגיוני." "אנחנו רואים רק חלק מהתמונה", הוא אומר.
"אני לא זקוק לתזכורות, ה11 בספטמבר מלווה אותי כל יום"
     כשדברים רעים – או כשדברים שנראים רע – קורים לשונברון, הוא אומר שהם חלק מדוגמא ענקית. הוריקן סנדי הזיק לביתו. אילו זה היה קורה לפני אסון התאומים, הוא אומר, "הייתי שואל למה דווקא אני?" אולם כאשר הוא בחן את הנזק הוא אמר לעצמו, "יש לא-לוקים סיבה. אני לא יודע. ננסה להבין." מידי שנה משתתפים ניצולים וקרובים רבים בטקסי הנצחה וזיכרון, אבל שונברון בוחר להתבודד ביום הזה, ולא להיות בחברת אנשים. ביום השנה הוא לא רוצה לדבר על החוויות שלו, הוא לא רוצה לחשוב על החדשות או לקרוא את העיתונים. "אני לא זקוק לתזכורות", אומר שונברון. "ה11 בספטמבר מלווה אותי כל יום."




 חוויית השבוע שלי













יום רביעי, 29 ביולי 2015

חוויית השבוע שלי, פרשת "ואתחנן" ה'תשע"ה





אמרי שפר י"ד מנחם אב ה'תשע"ה





אל תחפש את הדרך אל האושר, כבר אמר החכם תחפש את האושר שבדרך!

     מי שאין לו פרנסה ברור לי מנין הוא חי, מאמונה ובטחון. אולם מי שיש לו פרנסה מניין הוא חי? (רבי פנחס בונים מפשיסחא)

     מישהו יושב בצל היום כי מישהו טרח לנטע עץ בעבר.

     מי שהוכש מנחש פוחד מחבל.

אל תאמר איני יכול, אמור איני רוצה!!!  (מסיפורי המגיד)
     ר' יוסף לוי (שם בדוי) היה אברך בעל משפחה ברוכה, שנים מספר ניסה לחיות כאברך כולל על קצבה זעומה ובה כלכל את משפחתו, אך כאשר הוצאות אחזקת הבית השתרגו על צווארו, החל להתעסק בכל מיני מלאכות צדדיות. לא עבר זמן רב עד שקיבל זימון לצבא, על פי הקריטריונים שנקבעו ואושרו עם "ועד הישיבותנקבע כי רק מי ש"תורתו היא אומנותו" נדחה שירותו, אבל מי שיש לו עיסוקים נוספים מן הצד אינו בגדר זה. כל השתדלויות שהפעיל דרך עסקנים ושתדלנים נמרצים לא הועילו, הוא נמצא כשיר להתחייל .
     ר' יוסף חזר הביתה שחוח כולו, הוא הודיע לבני ביתו כי מעתה עליו להתייצב ולשרת בבסיס צבאי, למזלו הטוב הוא מצוי לא הרחק מהבית דבר שלא יגרום לטלטולים רבים, אבל אינו "כותלי בית המדרש" שמכיר סיים עם אנחה קורעת לב לבו לא הטעה אותו המקום בו שהה היה רחוק מלהתאים לאברך עדין נפש כמותו אך את הנעשה אין להשיב. הוא השלים את המכסה שנקבעה לו, כשכולו תפילה כי יצא מהמקום בלא פגע . לאחר שסיים את שירותו הצבאי נקבע לו שירות מילואים. שנים אחדות לא נקרא אל השירות לשמחתו הרבה, סבור היה כי שכחו ממנו, אך לפתע קיבל זימון לשירות מילואים באמצע עשרת ימי תשובה, כאשר ניסה להגיש ערער על כך עד לאחר החגים דחו את בקשתו בגסות רוח, וכך ימים ספורים לפני יום הדין נאלץ להיות שוב במקום בו לא היה זכר מהימים הקדושים שמתקרבים כל הוויית המקום שידרה חולי חולין עד שנפשו התהפכה בקרבו  .
      יומיים לפני שהיום הקדוש נכנס ניסה את מזלו לקבל שחרור לקראת יום כיפור הוא ניגש אל מפקד הבסיס והתחנן לפניו כי יתן לו להיות בין בני משפחתו, הוא ניסה לפרוט על רגשותיו ולתאר בפניו עד כמה חשובה לו התפילה בבית הכנסת שבקרבת ביתו. אך פנייתו נדחתה בשרירות לב . "אתה יכול להתפלל בבסיס, יש לנו מחזורים וכל מוצרי הדת, תוכל להתפלל כאוות נפשך במקום ". "אני צריך גם מניין יהודים, אי אפשר להתפלל ביחידות" ביקש בלב נרעד. "אני לא רואה כאן אפילו יהודי דתי אחד שאוכל לארגן איתו תפילה בציבור, איך אוכל להעביר את היום הקדוש והנורא בבסיס, כאשר כל הסביבה משרה אווירת חולין?"  ניסה לפרוט על המיתרים היהודיים . אלא שהמפקד היה רחוק מלהבין את רגשותיו, בקשתו נראתה לו בלתי סבירה בעליל . "אין לי מניעה שתארגן מניין, אם תמצא חיילים דתיים כמוך תוכל להתפלל יחד איתם. אין שום סיבה שנשחרר אותך באמצע ימי המילואים" סיים את דבריו בצורה חד משמעית .
     המשפחה מצידה לא טמנה ידיים היא ניסתה את כל הדרכים והאפשרויות שרק יכלה כדי לבטל את הגזירה הרעה מעל אבי המשפחה, אך התברר כי אין הבנה מינימאלית לבקשה כל כך פשוטה, כל הפניות הושבו ריקם . שחר ערב יום הדין הפציע, קרני השמש החלו להאיר את הרקיע, יהודים ירושלמיים אצים רצים לבתי הכנסת הפזורים ברחבי ירושלים לומר את הסליחות האחרונות רבים מהם לבושים בגדי חג רבים נראים אצים עם הכפרות אל השוחט. אך בבית משפחת לוי יום זה תשעה באב מי יקח את הילדים לבית הכנסת, איך תראה  הסעודה המפסקת כאשר אין את ראש המשפחה? געתה האמא בבכי רב, עולמה חשך בעדה, היא לא מסוגלת למלא את מקומו .
     אחד השכנים שראה את שברון הלב החליט לעשות מעשה. תיכף לאחר התפילה מיהר אל מעונו של מרן הגרי"ז זי"ע אביהם של ישראל, לספר לו על הצרה הגדולה שפקדה את המשפחה, אין ספק שלבו הרחום לא יתן לו לעמוד בצרה, הוא יראה לעשות את כל מה שרק ניתן כדי לשחרר את אבי המשפחה . כששמע מרן הגרי"ז הזדעזע כולו, לבו הטהור לא יכול היה להכיל את צער המשפחה שליח מטעמו הגיע תיכף אל בית הרב ר' דוד משה טננבוים זצ"ל יו"ר ועד הישיבות בדרישה נחרצת להפעיל את כל האמצעים שבידו להוציא את ר' יוסף מהבסיס.  ר' דוד משה יהודי יקר רוח פעיל נמרץ למען בחורי הישיבות אין זה המבצע הראשון שהוא עושה כדי לשחרר את אלו שנקלעו לצרה. לכאורה הוא הכתובת הנכונה גם במקרה הזה. ברם הפעם הדבר נראה על מנת שתעלה לרקיע. אל מי יש לו היום לפנות. כל המשרדים כעת נעולים על בריח אין אפילו קצין אחד לרפואה איתו יוכל לדבר. אם היו פונים אליו אתמול היה הסיפור שונה לגמרי, אבל כעת זו לא הדקה התשעים אלא לאחר מיכן. השערים כבר ננעלו ואין אל מי לפנות . את הדברים הללו העביר אל הרב מבריסק. דומה כי הצדק איתו, הרב בודאי יסכים כי הפעם הדבר אינו בר יכולת הגשמה. ברם הרב מבריסק מודיע לו נחרצות: " ר' דוד משה יש לך טעות חמורה, יש עוד בהחלט מה לעשות ואת זה אני מבקש ממך לעשות. עליך לפנות אל הגורם המתאים ולהפעיל את כל היכולות כדי לשחרר את האומלל ממקום צייה וצלמוות". "איך הדבר ניתן להיעשות כל המשרדים סגורים כעת על מנעול ובריח כל אחד נמצא כעת בביתו גם אם אנסה לדבר עם אחד הגורמים בביתו לא יוכל לעשות מאומה. את הפקודה הזאת אי אפשר להוציא מבית פרטי רק מתוך המשרדים המתאימים וזה צריך לעבור אין ספור ערוצים עד לאשרור. את כל זה להפעיל שעות ספורות לפני התקדש היום כל זה מעבר לכל ההשגות של בר אנוש. אני לא מלאך ואין לי את הכלים כדי להוציא את הבקשה אלי פועל" חתם את דבריו בנחישות .
     אבל את הרב מבריסק לא הרשימו הדברים כלל. הוא שלח להודיעו בזה הלשון "זאג נישט אז דו קענסט נישט, זאג אז דו וילסט נישט" [אל תאמר נא כי אינך יכול, אמור נא כי אינך רוצה]. מי שרוצה באמת יכול לבצע זאת. ולכן עלי לומר לך שזו התחמקות גרידא וחוסר רצון לקיים את הבקשה האנושית. מי שנלחם על חייו לא חושב במונחים כאלו, הוא יעשה את הכל כולל הפעלת מאמצים לא הגיוניים, כי זה נוגע אל עצמו. חיסרון ההיענות מקורו בחוסר התחושה הזאת, ונובע מעצלות גרידאכשראה הרב טננבוים כי מרן הגרי"ז נחרץ בדעתו החליט לעשות מעשה. הוא יצר קשר עם אחד המפקדים הגבוהים שבצבא וביקשו בכל תוקף כי ישחרר את החייל החרדי מהשירות. המפקד הנ"ל הביט ברב טננבוים משתאה, איני מבין אותך, איך עולה על דעתך בקשה שכזו? הרי יודע אתה כי מסמך זה חייב לעבור את חתימות הדרג הצבאי הגבוה, וכיום כל המשרדים סגורים, כך שאין את היכולת להנפיק אישור זה . הרב טננבוים החליט לנקוט בדרכו של מרן. הוא תיקן את דבריו ואמר. אל תאמר כי אינך יכול, אמור נא כי אינך רוצה . הקצין נפגע מאד מדבריו, איך אתה מדבר אלי כך? האם היה מקרה אחד בו סירבתי לך ? אכן אתה צודק, מעולם לא סירבת לי, אבל כשהוטל עלי תפקיד זה על ידי הרב מבריסק, אמרתי לו את אותם טיעונים, אלא שמשום מה הרב מבריסק אינו מקבל את דברי. הוא סובר שחסר בכוח הרצון. כי אם הייתי רוצה הייתי משיג עבורו זאת אז אומר לך באותו מענה לשון, אני ואתה כנראה לא מגייסים את כל כוח הרצון שלנו, כי אם היינו עושים כל שבידנו, היינו מגיעים להישגים חיוביים. ענה הרב טננבוים בהחלטיות .
     כשראה הקצין את העניין החליט להטיל את כל כובד משקלו הוא החל להתרוצץ בין כל הגופים המטפלים כשהוא משתמש בכל כוח השפעתו ואכן לקראת החג שוחרר אותו חייל מהבסיס כשסיפר הרב טננבוים למרן הרב והראה לו את המסמך נהרו פניו הקדושות, וכי לא אמרתי לך אל תאמר כי אינך יכול אלא אמור כי אינך רוצה שהרי הוכחת עתה כשרציתי כי יכולת על אף שנראה היה לך בעליל כי הדבר אינו בגדר היכולת לרב מבריסק היה פשוט כי לכל אדם יש כוחות עצומים שיכולים לשמש אותו לדברים רבים מעבר להשגותיו. כל מה שמתבקש זה כוח רצון אמיתי וכשיש אותו ניתן להגיע אל היעדים הרחוקים ביותר



 חוויית השבוע שלי







נקודה שבועית פרשת "ואתחנן" ה'תשע"ה




הרבה מדובר על הדור בו אנו חיים, קוראים לו דור "האינסטנט". דור שכולם רוצים שהכול יהיה נגיש, מהיר, מיד, כאן ועכשיו והכי טוב שגם יהיה בגדול.
ב"ה אנו חיים בתקופה שבה השפע עצום. לא חסר כלום. האדם הפשוט שנכנס לסופר כדי לקנות מצרכים לביתו עומד נפעם מול מדפים מלאים בכל טוב ולפעמים מתקשה לבחור.
זו דווקא שעה והזדמנות ללמוד ולהגביר אצלנו את מידת הענווה והצניעות, שלא הכול אמור להגיע אלינו בקלות ודווקא לעמל וליגיעה יש חשיבות וערך עליונים.
כך בפרשת השבוע, פרשת "ואתחנן", מנסה משה ללמד את העם קצת מניסיון חייו,כפי שאב מלמד את בנו ומזהיר את עם ישראל רגע לפני כניסתם לארץ ישראל בנסיבות החדשות שטרם נפגשו בהם.
"והיה כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בנית, ובתים מלאים כל טוב אשר לא מילאת ובורות חצובים אשר לא חצבת כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת, הישמר לך פן תשכח אתה' אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" - זה מכבר יצאתם ממצרים ואתם עתידים להיכנס לארץ מיושבת,ותזכו לראות בה שפע רב של טובה שבדרך כלל אנשים מגיעים אליה רק אחרי יגיעה גדולה.
טבע האדם הוא שכאשר באה לו עשירות בלי כל טורח ועמל, הוא עשוי להביא את עצמו להתרופפות באמונה בה' ואפילו לידי כפירה, ועל כן מזהיר משה את ישראל שישימו ליבם לדבר ויחזקו איש את רעהו כדי שהיצר לא יגבר עליהם ויכשלו באמונה בה', ושרק יזכרו שה' הוציאם לא מזמן ממצרים שהייתה רעה אליהם, והביא אותם לארץ ישראל, ושרק מידו קיבלו את כל הטוב הזה, ושאין להם ללכת ולעבוד אלוקים אחרים של עמים שכנים.
כך גם יגבירו את מידת הענווה שלהם אל מול השפע הגדול ובנוסף יעצימו את מידת הכרת הטוב והתודה כלפי ה'.

שבת שלום ומבורך


תודות : לצחי מכאלי

חוויית השבוע שלי




לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם




אמרי שפר י"ג מנחם אב ה'תשע"ה




אדם מישראל צריך לנהוג בדרך הממוצעת, כדברי הרמב"ם בהלכות דעות. אסור להפריז בנטייה לצד כלשהו. כשם שהרשע עלול מצד טבעו לעבור על 'לא תגרעו', כך הצדיק עלול לעבור על 'לא תוסיפו' ולהחריב את העולם בצדקותו. (עיטורי תורה)

     ביאר בפניני התורה רב לך אל תוסף דבר אלי. מובא בזוהר שלכל אדם הוקצב לו כמה מילים לדבר במשך כל ימי חייו וכשהוא מרבה לדבר מקרב מיתתו, חוץ מדברי תורה שמרבה חיים לכן אמר קוהלת אל תהי כסיל, למה תמות בלא עתך? כי הכסיל מרבה דברים ויצטרך למות קודם זמנו.

     בפרשת ראה (דברים יג,ד) נשנה הציווי "לא תוסף... ולא תגרע". אלא שכאן הציווי נאמר בלשון רבים ושם בלשון יחיד. כי כאן הכוונה שלא יוסיפו על תרי"ג מצוות בכלל, ושם הכוונה שבאותה מצווה עצמה לא יוסיפו ולא יגרעו. (הגר"א)
      
     התורה היא סם חיים, תרופה שבאה לטהר את האדם מכל הרע שבו. לפיכך "לא תוסיפו... ולא תגרעו" – תרופה יש לקחת לפי מידה בדוקה ומדודה. מידה קטנה יותר אינה מועילה, ומידה גדולה יותר מזיקה. (רבי יהונתן אייבשיץ)

בדרום קורֵאה לומדים תלמוד (שיחת השבוע,1491)
     שיחת הטלפון שקיבל עו"ד קובי סגל לפני כמה חודשים הצליחה להפתיע אותו. על הקו היה נציג ממשלת דרום קורֵאה, שביקש להזמינו לביקור רשמי, בעקבות סיוע חשוב שהעניק לכמה מאזרחי המדינה. "הייתי בהלם", מספר סגל (51), תושב כרמי יוסף. "אחרי שנעניתי, העביר לי הנציג הקורֵאני את מועדי הפגישות, וגיליתי שהטיסה בחזרה לארץ חלה בשבת. הסברתי שזה בלתי-אפשרי, בשל היותי יהודי דתי. האיש הציע להאריך את הכרטיס בעוד שלושה ימים. הוא גם הבטיח לעזור לי בסוגיית הכשרות".
שגריר למען היהודים
     סגל מספר על הביקור בדרום קורֵאה כשהוא עדיין נתון לרושם החוויה. "הביקור נערך ביזמת קרן קורֵאנית, שמזמינה אנשים מהעולם שסייעו לאזרחיה", הוא מסביר. "בעיצומו של הביקור הציעו לנו לשאול משהו על העם הקורֵאני. שאלתי אם נכונה הידיעה שבתיכון הקורֵאני לומדים תלמוד". התברר לו שאכן כן. "הפגישו אותי עם הפרופ' יו, קורֵאני בן יותר משמונים, העומד בראש קרן ידידות בין ישראל לקורֵאה". בילדותו היה הפרופסור נער חסר כול, במשפחה בת עשרה ילדים. הוא נחשף לתנ"ך, וכתב מכתב לנשיא שזר. כעבור זמן קיבל הזמנה משזר לבוא לארץ. כאן למד באוניברסיטה והשלים דוקטורט. לימים חזר לקורֵאה כשגריר שמרבה לדבר בשבחם של היהודים וארץ ישראל.
הסוד טמון בתלמוד
     הפגישה עם הפרופסור הזקן פתחה לפני סגל צוהר לתופעה המרתקת: "הוא הסביר לי שהעם הקורֵאני מעריך מאוד את החכמה היהודית, ובעבורם יהודי הוא שם נרדף להצלחה ולחכמה. חכמי קורֵאה הגיעו למסקנה שהסוד טמון בלימוד התלמוד. מאז תורגמו קטעי תלמוד לקורֵאנית – בעיקר סיפורים, חלקים מפרקי אבות וכדומה, והם נלמדים בקרב הצעירים.
     "שאלתי את הפרופ' יו: מה צעיר קורֵאני אמור לעשות בסוגיית 'שור שנגח'?... והוא השיב כי נוסף על כל המחלוקות המרתקות שבתלמוד עובר בו מסר ברור – יש בעל בית לעולם וצריך לציית לחוקיו. עוד אמר שכאשר מעמיקים בתלמוד מגלים בו מאגר חכמה אין-סופי. התרגשתי מאוד לשמוע את התובנות הללו דווקא מקורֵאני גוי".
קורֵאנים בבית חב"ד
     בקורֵאה חיים כחמישים מיליון בני-אדם. "בשיחה עם הפרופ' יו ראיתי את התממשות הפסוק שנקרא בשבת ואתחנן – 'כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים'. זו הייתה חוויה מרגשת להיחשף להערכת העם היהודי דווקא בקורֵאה", אומר סגל.
     הקורֵאנים הבטיחו לדאוג לכשרות, וקיימו: "הכירו לי את בית חב"ד במדינה, בניהולו של השליח הרב אשר ליצמן . התפללתי שם מדי יום ונהניתי מארוחה כשרה. התברר לי שבבית חב"ד, נוסף על הפעילות הענֵפה עם היהודים, מתקיים מדי פעם בפעם שיעור בתלמוד לקורֵאנים. השליח מנצל את השיעורים להפצת שבע מצוות בני נח. התפעלתי מאוד. למעשה חב"ד הוא הגוף היחיד שיש לו תקשורת עם לא-יהודים והוא מפיץ בקרבם את שבע מצוות בני נח".

חוויית השבוע שלי





יום שני, 27 ביולי 2015

אמרי שפר י"ב מנחם אב ה'תשע"ה



אומרת הגמרא (ברכות ח.): כשהאדם מתפלל עם הציבור במניָין - זו שעת רצון. מָשָל לאדם שנוסע באוטובוס - הוא משלם מעט ואילו כשנוסע במוֹניֹת - הוא משלם הרבה, כיוון שזו נסיעה מיוחדת בשבילו, ואותו הדבר כשאדם מתפלל במנייָן, זה להבדיל כמו אוטובוס, ואילו כשהוא מתפלל ביחידות זה כמו מונית, וצריך לכוון הרבה.

     “מי שאומר בלי עין הרע לא מועיל, כי מי אמר שה ‘בלי’ מונע את העין הרע? עדיף לומר מה שאמרו חז”ל בגמרא (ברכות כ, ע”א ועוד) בן פורת יוסף שפסוק זה מועיל לעין הרע”. (שמש ינון)

     "מי שאינו שומע לדבריך - סלק מעליו טורח אמריך" (אבן גבירול).

     מי שאינו תופס מקום, יש לו מקום בכל מקום. (הרה”ק רבי ברוך מסטוטשיק)

הקב"ה מנהל את העולם, לא הטכנולוגיה (אפריון שלמה, גליון 104)
     מובטל אחד חיפש עבודה בנרות. לאחר מספר חודשים בהם נחל אכזבות מרות ואפס תוצאות, החליט להענות למודעת דרושים של חברת מחשבים המחפשת עובדי נקיון. הגיע האיש לראיון בתקווה, התייצב לפני המנהל וענה על שאלותיו, ואף הצליח להרשים אותו כשהדגים בפניו את כישוריו בתחום. לאחר מספר דקות הודיע המנהל למועמד המאושר: "התקבלת לעבודה! השאר לי את כתובת הדואר האלקטרוני שלך, ואמסור לך דרכו את המקום והזמן בו עליך לעבוד." השיב האיש בבושת: "אין לי דואר אלקטרוני." "אם כך", הפטיר המנהל בלי להניד עפעף, "לא תוכל לקבל את העבודה. אנחנו עובדים רק דרך דואר אלקטרוני!". כשדמעות בעיניו ודכדוך בליבו עזב מיודענו את המקום. "אפילו להיות פועל נקיון אינני יכול! מה אעשה? מנין אתפרנס?"
     במר ייאושו החליט לפנות לשוק הסיטונאי, ולנסות שם את מזלו. הוא קנה כמה אבטיחים, בשלושים בשקלים האחרונים שנותרו לו. את האבטיחים פרס לפרוסות, עבר מבית לבית ומכר כל פרוסה בחמישה שקלים. כך הכפיל ושילש את כספו תוך זמן קצר. כך חזר התהליך על עצמו מספר פעמים, עד שבסוף היום חזר לביתו, ובאמתחתו הפדיון היומי כמה מאות שקלים. בצורה זו הוא התמיד בעבודתו בימים הבאים. הוא השכים קום עם שחר, ובהרבה עמל ויזע הוא השתכר למחייתו סכומים לא מבוטלים. כשגדל היקף המכירות – רכש לעצמו טנדר שיקל עליו את עבודתו, טנדר שהוחלף תוך שנה במשאית, וכעבור שנתיים בצי של רכבים העומדים לרשותו.
     לא חלפו שנים רבות והוא הפך לבעלים של אחת מרשתות השיווק המובילות במדינה. יום אחד פנו אליו מהמזכירות של אחד מאילי ההון המפורסמים, המבקש להיפגש איתו בכדי לבצע עסקה גדולה. המזכיר שאל אותו לכתובת הדואר האלקטרוני, בכדי לייעל את הקשר ביניהם. כשהשיב האיש שאין לו דואר אלקטרוני, ענה הלו המזכיר: "אין לך דואר אלקטרוני, ובכל זאת הגעת לכזאת הצלחה מסחררת?! אני רוצה לדמיין לאן היית מגיע לו היה לך דואר אלקטרוני!..."
     "הרשה לי לפקפק על דבריך! לאילו הישגים מסחררים הייתי מגיע אילו היה לי דואר אלקטרוני? לו היה לי דואר אלקטרוני הייתי היום פועל נקיון!"


חוויית השבוע שלי






יום ראשון, 26 ביולי 2015

אמרי שפר י"א מנחם אב ה'תשע"ה





 מילה אחת יכולה לבנות מטרה

     מילה אחת מתחילה כל תפילה.

     "מילה בסלע - שתיקה בתרי"

"     מי מנה עפר יעקב" (במדבר כג,י). נמשלו ישראל לעפר. בארץ טמונים אוצרות יקרים ונפלאים, אלא שיש צורך בעבודה וביגיעה רבה כדי לגלותם. כך בכל יהודי טמונים אוצרות יקרים של אמונה, אהבה ויראה לה', אלא שיש לעמול ולהתייגע כדי לגלותם. (כתר שם טוב(

אין בוכים על חלב שנשפך.
 ''אין בנמצא צרה ללא טובה בצדה''.
 אין דבר יותר שלם מאשר לב נשבר (הרבי מקוצק)..
 אין דבר כזה ''עצלנות'', זה פשוט מוטיבציה גבוהה מאוד לא לעשות דבר...
 אין דבר משחרר יותר מן השמחה . היא מוציאה לחופשי את מוחך ומשרה עליו שלווה.
 ״אין דורשים מזושא להיות כמו הבעל־שם־טוב, אבל דורשים ממנו להיות זושא״ (רבי זושא מאניפולי
זצ''ל).
 "אין דרך ארץ אין תורה".
 ''אין הגמל רואה את דבשתו הגדולה, אך רואה את של חברו אפילו היא קטנה''.
 ״אין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור״ (מדרש רות זוטא).
 אין הטיפה חוצבת בסלע על ידי כוח הכבידה.
 אין הנחתום מעיד על עיסתו. (פרקי אבות).
 אין זוג לא מוצלח, הכול תלוי אם הלב משובח או מנופח!
 אין חבר נקנה , אלא בקשיי קשיים.
 "אין חדש תחת השמש אך יש כמה דברים שלא הבחנו בהם."
 אינטליגנציה מזהה את מה שקרה - גאונות תזהה את מה שיקרה.
 אינך יכול לדון מישהו בכך שאתה משווה אותו לעצמך. עליך לנסות לראות את הדברים מנקודת
מבטו של הזולת.
 אין לך איבר כבד פעולה כלשון המדברת תמיד הזקוקה לזולת שיקלוט דבריה. אין לך קל מן
השתיקה כי אין היא זקוקה לשום סעד. (היהודי הקדוש מפשיסחה)
 "אין לך מושג כמה חברים יש לך באמת, עד שכולם חושבים שאתה מת."
 אין לך מחלה קשה יותר מהייאוש.

אומר הרבי מקוצק : שגם כאשר נדמה לנו כי מצב מסוים הוא חסר כל תקווה, בכל זאת אנו
מחויבים להשקיע את מירב מאמצינו בכדי להצליח, ואם הקב"ה באמת רוצה בהצלחתנו, הוא כבר
יגרום לכך בדרכו שלו.
 איני מבקש משא קל יותר, אלא כתפיים רחבות יותר.

דאגה לזוגתו גם ברגעים האחרונים
     רבי יעקב ולנסקי זצ"ל מקובנאהיה גר במאה שערים והיה מבני ירושלים של מעלה. נסתלק לבית עולמו בדמי ימיו באחרית מלחמת העולם הראשונה. לפני פטירתו עת שכב על ערש דוי פקד על אשתו שתלך ותשיג חלב ואורז, ותבשל מהם דייסה, הימים היו ימי רעב ובקשיים מרובים השיגו מצרכי מזון, האישה חשבה לתומה שבעלה דורש את הדייסה לשם החלמתו והקלה ממחלתו, וברצון ובשמחה הלכה וחיפשה, עד שעלה בידה להביא לביתה אורז וחלב. מיד נטלה את הסיר ובישלה דייסה , והגישה לפני בעלה החולה האנוש רק עתה פנה ר' יעקב לאשתו ואמר: לא למעני דרשתי את הדייסה, רצוני שתדאגי את יותר לבריאותך כדי שיהיה לך כוח לגדל את ילדינו, וגזר עליה לשבת לידו ולאכול הדייסה. אחרי זמן מועט החזיר את נשמתו ליוצרו.


חוויית השבוע שלי