קרן אור
אחת מאירה חדר.
''קשה
– זה אומר אפשר''
ראה
הוזהרת: אדם וממונו אינם יכולים להישאר יחדיו לנצח. או שהממון נלקח מהאדם, או
שהאדם נלקח מממונו--{רבי נחמן מברסלב}
ראש
הוא כמו מצנח. הוא עובד טוב יותר כשהוא פתוח.
ישועת ה' כהרף עין (נחמן סלצר)
שמחת תורה – כשמו
כן הוא, כל כולו שמחה; ולכל הפחות, כך אמור הוא להיות. שמא זוהי הסיבה שסיפורי הוא
כה יוצא דופן. עומד הייתי בתום תפילת מוסף, בצהרי יום שמחת תורה. חישבתי לעזוב את
מקומי ולהתקדם לעבר דלת היציאה הרחבה בירכתי בית-הכנסת, על רקע שמיעת
ה"קדיש" האחרון. אלא שקולו הנרגש של אומר ה"קדיש", גרם לי
להשתהות ולהתבונן בו.
בדרך כלשהי חשתי כי יש דברים בגו,
מאחורי קולו הנרעד ועיניו המצועפות בדמעות, ונמשכתי להסיר את הלוט מעל סיפורו. לא
הסבתי את מבטי ממנו משך כל אמירת הקדיש; כל מילה ומילה בקעה מפיו בלהט ובשטף,
עטופת געגועים וזכה. לא היה ספק בכך – משהו מעניין חבוי כאן.
המתנתי עד סיום הקדיש, עוקב במבטי אחר
אחרוני המתפללים העוזבים את המקום. רק אז אזרתי אומץ וניגשתי אליו. ישבתי לצדו עד
שסיים את אמירת פרקי התהילים שלפניו. הוא הגביה את עיניו הלחות, לחייו מוכתמות
מדמעות, והפנה אלי מבט שואל.
"סלח לי, שאלה לי אליך",
פתחתי. הוא היסס כהרף עין והשיב, "ובכן, שאל נא".
"הבחנתי בך כאשר אמרת קדיש, ומה
רב חפצי לדעת מי הוא שלזכותו אמרת קדיש זה. כוונתי, מעולם לא שמעתי קדיש הנאמר
באופן זה. יודע אני, כי בקשתי היא יוצאת דופן, ותהא זו זכותך לסרב לה, אך בכל-זאת,
שמא תאות לגלות לי מהו הרקע לקדיש זה שלך?"
"יודע אתה", הגיב בחיוך קל,
"בקשתך היא אכן נועזת למדי. היה עלי לנזוף בך ולהרחיק אותך מכאן…", סנט
בעצמו, וחיוכו התרחב. כה מיוחדות היו עיניו; מבטן כה נוגה ורגיש, ובה בעת חמים
ובהיר. התרווחתי על מקומי לצדו; ספסל העץ הישן חרק במחאה, ואני צפיתי בסבלנות,
בעוד הישיש מארגן את מחשבותיו.
יש בי משהו – מהו בדיוק, אינני יודע –
הגורם לאנשים להתייחס אלי כפי שאין הם מתייחסים לאחרים. מעריך אני את האמון שהם
רוחשים לי, ואוצר את סיפוריהם, זיכרונותיהם ורזיהם בלבי, שמורים ובטוחים. אין אני
חולק אותם עם זולתי, אלא אם ניתנה לי רשות מבעלי המעשה. דקות ארוכות עצם הישיש את
שמורות עיניו; נמלאתי ציפייה. הוא שב ופקח אותן, ובעיניו ניכר כי שב ממסעו אל
העבר. וזהו סיפורו: "בעיירה קטנה בפולין גדלתי", פתח בסיפורו, ממולל
בידו את זקנו תוך כדי דיבור. "חבורה עליזה של ילדים היינו, בני אותו גיל.
רבות השתעשענו יחדיו…" קולו דעך, בעוד הוא מפליג בזיכרונו לאותם ימים חסרי
דאגה. "בצוותא הלכנו ל"חדר", בצוותא שיחקנו בפארק; חבורה נפלאה
היינו". "בן שתים-עשרה שנים הייתי", המשיך הישיש, "כאשר קנה
לי סבי ע"ה תפילין. מהודרות ביותר היו, מעולם לא ראיתי יפות מהן. את הבטחתי
נתתי לו, כי אניח אותן בקביעות מדי יום, כל חיי.
בזמנים ההם" – העיר האיש –
"רוחות ההשכלה נשבו בעיירות פולין, והבטחה כזו לא הייתה דבר של מה-בכך!
ואמנם, עמדתי בדיבורי!" הדגיש. "מדי בוקר, מיהרתי להניח את
התפילין ולהתפלל. עד מה אהבתי להתפלל בהן! חוויה יקרה הייתה לי זו, הכניסה
ל'שטיבל' בבוקר יום חורפי סגרירי, לגימה של מים חמים מן הסמובר עתיק-היומין
שבפינה, ולאחר-מכן כריכת רצועות התפילין היקרות סביב זרועי ועל ראשי. בכל פעם
מחדש, חשתי כיצד הן מקשרות אותי ומחברות אותי אל סבי, אל אבותיי ומעל לכל – אל
ה'!" נתתי בו את מבטי, ביהודי הישיש. קשה היה לצייר את דמותו כאיש צעיר;
כביכול היה זה מראהו מאז ומעולם – חרוש קמטים, כפוף מרוב שנים. אך ככל ששקעתי במעמקי
סיפורו, כן הלכו והתפוגגו אותות השנים, והצעיר התוסס ובעל הקסם האישי ניגלה לפניי,
כפי שהיה אי-אז לפני עשרות שנים.
"כן, יפים היו חיינו",
הפטיר בעגמומיות, שרידי מבטא וורשאי עסיסי מתלווים לקולו. "אך יום הגיע,
וקולות מלחמה נשמעו קרבים והולכים. דבר לא נחשב עוד בעינינו… מלבד: לשרוד!
"המלחמה פרצה אל מעגל חיינו
כסופה המביאה בכנפיה הרס וחורבן, משליכה מיליוני אנשים אל מעמקיה של מנהרת
הפורענות, אשר ממנה רק בודדים יצאו חיים. לא זו בלבד, רבים מאותם שזכו לשרוד, לא
זכו לשוב ולהיות הם עצמם. אנו – אותה חבורה משנות הילדות – הצלחנו להישאר יחד, אל
נא תשאל אותי כיצד! נשארנו ביחד כאשר הפך הכפר שלנו לגטו גדול, והמשכנו לדבוק איש
ברעהו כאשר הועברנו לברגן בלזן – תחנה שנייה מני רבות במסע הזוועות אליו יצאנו
מבלי דעת.
"בתקופה בה שהינו בברגן בלזן, זכיתי להציל את חייו של
יהודי".
הוא תיאר את אחד ה"שלדים
המהלכים" בצריפו, שחלה בטיפוס. ברי היה לו ואף להם, כי בתוך זמן קצר מאוד
תתגלה מחלתו, ודינו יהיה להישלח ל"מרפאה", ממנה איש לא חזר. בחור צעיר,
לא אחר מאשר
הישיש שלפני, נטל על עצמו משימה קדושה: להציל את החולה. הוא דאג
להאכילו את מנתו היומית, בהיות החולה חלוש מכדי שיוכל לאכול בעצמו. את מנתו האישית
מכר בסיגריות, ותמורתן רכש תרופות למאבק במחלה האיומה. הוא הקפיד שהחולה ישתה מן
התרופה, וכך הצליח להיחלץ מבין זרועותיו של מלאך המוות. ותוך כדי כך, לא עבר עליו
יום אחד ללא הנחת תפילין!
"חברי משכבר", נזכר הישיש,
"נהגו לגעור בי במרירות, מביעים ביטויים קשים, אשר לא היו עולים על דל שפתיהם
לולי הצער והייסורים שעברו על כולנו. הם היו סונטים בי, כיצד ממשיך אני להחזיק
באמונתי בבורא עולם, טוענים כי ה' נטש את עמו ח"ו זה מכבר! הם נהגו לשאול
אותי מדוע ממשיך אני לסכן את חיי בהנחת תפילין, יום אחר יום, והרי ממילא אבודים
כולנו, ומה טעם בכך? כל שהיה ביכולתי להשיב להם, היה: "ישועת השם כהרף
עין".
היה גם שיע; האגוז הקשה מכולם.
מרבית חברי לקבוצה נשאו עמם זיכרונות
מן הזמנים שבהם מציאות ה' הייתה חלק חי ובלתי נפרד מחיינו. אך לו שמעת את שיע
מדבר, לא היית מטיל ספק בכך כי הוא גדל בביתם של משכילים מובהקים. כה מריר היה,
ועבורי היו דבריו כמדקרות חרב. ללא הרף הטיל את חיצי לשונו הלועגת על מי שעדיין
האמין בקב"ה ובתורתו. שיע היה נועץ בנו מבט נזעם, בעודו מתריס, כיצד מסוגלים
אנו להישען על רחמי שמים, בעודנו שרויים בגיהינום הנורא ביותר עלי אדמות!? מה קורה
לנו? האומנם טחו עינינו מראות את המתרחש? האומנם אין אוזנינו שומעות את טרטורן
הבלתי פוסק של מכונות הירייה? האומנם איננו מבחינים בענני האפר הדקיקים המיתמרים
ועולים מארובותיהם התמימות למראה של אותם מבנים קטני-קומה?
עם הזמן, חלחלו דברי הזעם שלו אל
הלבבות השבורים, ולא מעטים חדלו לקיים מצוות שעליהן עוד הקפידו במסירות נפש,
הפסיקו לשמור את קדושת השבת, לא היססו בהכניסם לפיהם מאכלות אסורים. למעשה עמד
בראש מעייניהם עניין אחד: החיפוש הנואש אחר דבר מה שיפיג את
הרעב המכרסם בבטנם. בהדרגה נכבשו כמעט כל חברי הקבוצה על-ידי נביא השקר
שבקרבנו, והם חברו אליו ואל דבריו, שופכים עלי קיתון של צוננים בכל פעם שזכיתי
לקיים מצוה. אך למרות הכול, הייתי כה זקוק לחברתם, שכן היה בכוח ידידות זו להקל
ולהעניק כוחות למאבק ההישרדות היום- יומי. ואז, כולנו נשלחנו לטרבלינקה, גיא
ההריגה, אשר בהשוואה אליו נראה מחנה ברגן בלזן כמחנה קייט.
"משך כל אותם חודשים של סבל בל
יתואר". המשיך הישיש בסיפורו, "לא עבר עלי יום אחד ללא הנחת תפילין.
התפילין היו יקרות לי, יותר מהחיים עצמם. פעמים רבות הסתכנתי וכמעט שאבדתי, אך לא
אביתי לוותר על יום אחד של הנחת תפילין; על תחושה מרוממת זו של רצועות העור
הנכרכות סביב זרועי הצנומה, המעטרות את ראשי בקור המקפיא.
"הייתה זו שעת בין-הערביים,
בעיצומו של יום חורפי, ועדיין לא עלה בידי להניח תפילין. אותו יום שרר כפור אימים,
והשלג שהאדים על הקרקע העיד בשתיקה על הזוועה המתחוללת בכל פינה. הרוח שרקה
באכזריות, חודרת עד לעצמותינו ומקפיאה את נשמתנו. טרם עלה השחר יצאנו לעבודה, ואך
בקושי בא דבר מאכל לפינו במשך היום. חרף זאת, תקתק בחובי השעון הפנימי ואותת לי,
'השמש עומדת לשקוע, וטרם הנחת את התפילין של סבא'. ואני הן הבטחתי לסבא, ויותר מכך
– הבטחתי לריבונו-של-עולם, והנה הנה אוזל הזמן, ואני אחמיץ את השעה! "חמקתי
ויצאתי מתוך הבניין בו עבדנו, ורצתי כמטורף אל הצריף, שם הסתרתי את זוג התפילין
שלי מתחת לאחד מלוחות-העץ הרופפים ששימשו לנו כרצפה. שם הן היו מוטמנות, הרחק
מעיניהם של השומרים צמאי-הדם ומשכני לצריף העלולים להתקנא בי ובמזלי. ביד רועדת
חילצתי את החפץ האסור והאהוב ממקום מחבואו. ידעתי כי אסור לי להסתכן יותר מדי,
ולכן יצאתי במהירות מן הצריף ומיהרתי לעבר תעלה לא הרחק משם.
"הלילה עמד לרדת על המחנה, ובכל
רגע עתידים להידלק הזרקורים בידי השומרים, אותם שומרים שידם כה קלה על ההדק. רצתי
בדרכים פתלתלות, מקווה נואשות שלא להתגלות לעיני חיות הטרף במדים
השחורים. הגעתי אל התעלה בלב הולם, פניי מאפירות, והשלכתי את עצמי לתוכה, מוצא
מסתור בין דפנותיה הלחים. לא השתהיתי, ומיד הנחתי את התפילין; בירכתי את הברכה,
משתדל להתרכז במשמעות המילים ולכוון כראוי, עד כמה שניתן היה במצב זה, ולאחר-מכן
קראתי 'שמע ישראל'. הסרתי את התפילין, יצאתי מן התעלה בזחילה, הצצתי בזהירות לכל
עבר, ואז קמתי על רגליי ושבתי בריצה מטורפת חזרה לצריף. אלומות האור של הזרקורים
ממגדלי השמירה חגו סביבי במצוד בלתי פוסק, ודמותי הצנומה במדיה המפוספסים נדמתה
לשפן מבוהל שנלכד ברשת הציידים; היטב הכרתי את טעמו של הפחד! "רעדתי כולי
מקור ומאימה; כפות רגליי איבדו כל תחושה בעקבות המגע בשכבת השלג הקפואה המכסה את
האדמה. מיהרתי לרוץ חזרה 'הביתה', נפרד בנשיקה מן התפילין האהובים והשבתי אותם
למקום המסתור. ואז, מבלי לעצור לרגע כדי לשאוף אויר, פניתי לאחור ומיהרתי לשוב
למקום העבודה. משמיים שמרו עלי מעיניהם הבולשות של נציגי השטן עלי אדמות במגדלי
השמירה הגבוהים, שהיו מוכנים בכל רגע לשלוח אותי לעולם הבא בצרור יריות. אך לא
ניתנה להם ההזדמנות לכך. הגעתי בחזרה למקום העבודה שניות ספורות לפני שהתקיים
המסדר, וכך ניצלתי ממוות בטוח.
ברור היה לי אותו רגע כי ארע לי נס
מיוחד, גם בתקופה שבה היו חיי רצף של אין-ספור רגעים של נסים. "למעשה, היו כל
חיינו במחנה שזורים בנסים. אך עיניהם של חבריי היו אטומות מלהכיר בנס; הם הוסיפו
לקלל, להתלונן, להפנות אצבע מאשימה כלפי האב הרחמן היושב על כסא המשפט.
"עוד לא תמה סאת יסורינו. נשלחנו
משם לאושוויץ, שם ניטלו מאיתנו שרידי החיים שעוד דבקו בנו, כאותו ענן השט ברוח
ונמוג, חומק מבין אצבעותיך לבלי שוב. חבריי זעקו, 'למה עזבתנו?' ואני השבתי להם,
'ישועת השם כהרף עין'. הרכבת נעצרה, וקול שקשוק גלגליה חדל. במקומם עלו באוזנינו
צעקות, קללות וגידופים, קולות בכי ואנקות כאב, סבל ועינויים. קולות הבוקעים
ממעמקיו של מקום, שאין בכוח השכל האנושי להבינו. באוויר ריחף ריחו של הפחד,
והידיעה כי המוות אורב בכל פינה חלחלה באמצעות כל החושים.
"אהה, כיצד ייתכן מקום מעין זה
בעולמנו? מי ייתן ויימחה שמו, עם אדמתו ספוגת הדם, ועם האיכרים הפולנים אשר ידעו
ושתקו! איך ניתן לספר על היציאה מקרונות הבקר? השמיים – תערובת של אפור חיוור
וענני עשן, עשן גופות קרובינו ומכרינו, תמצית דמו של עמנו! מבט אחד הספיק: ידענו
ללא שמץ של ספק כי גם שעתנו באה. "קלי למה עזבתני?" התייפחו, כפי שבכו
אבות-אבותינו, לפני מאות בשנים. ואף כאן עניתי לעומתם, "ישועת השם כהרף
עין".
"ואז הבחנו בו; בשטן גופו.
ה"רופא" ששלח רבבות יהודים אל מותם, עטוי כפפות לבנות, כמנצח בקונצרט
אשר אנו קהל המאזינים שלו. מנגלה ימ"ש וזכרו. כיצד יתכן כי יצור נאלח כמותו
נשם את האוויר אשר אנו נושמים? צפינו בו כיצד הוא שולח אנשים לימין ולשמאל,
בדייקנות גרמנית, בתשומת-לב מרבית לכל פרט ופרט. ימינה. שמאלה. ימינה. שמאלה. המקל
שבידו התנופף באוויר, ואנו ראינו את מלאך המוות בדמותו של בשר ודם ניצב לפנינו.
"שיע היה בינינו, זועק את דברי
הכפירה שלו עד הרגע האחרון, עד שהמוות יפריד בינינו. כך ניצבה לה הקבוצה כולה לפני
אותו רופא-רשע, מביטה בעיניו ואינה מוצאת בהן שמץ של רגש אנושי. שמאלה, שמאלה ושוב
פעם שמאלה. המפלצת שלחה אותנו אל מותנו ללא היסוס. שמאלה ושמאלה ואז, לפתע –
ימינה! ומי נשלח לימין, מי נשלח לחיים, אם לא שיע! דווקא הוא, שלא פסק להתריס כלפי
שמיים, הוא שטען כי העם הנבחר הפסיד, הוא אשר נשלח ימינה.
"חבריי החליפו מבטים ואז הפנו
הכל את מבטם אלי, עיניהם שואלות בדממה זועקת. לא הייתה שהות לשאלות או לתשובות.
כולנו נשלחנו לשמאל, אל המבנה זעיר הממדים המבקש לבלוע אותנו אל קרבו, ולפלוט ענני
עשן מארובתו הצרה והמפויחת. נלקחנו במורד השביל, היישר אל מלתעותיו; הנה באה
שעתנו".
הזקן השתתק לרגע, מבטו נעוץ בנקודה
עלומה בעבר, מפליג אל רגע השיא של חייו.
"הדלתות נפתחו בפנינו, ולעינינו
נגלה החדר. בראשינו התנגנו ברטט מילות התפילה של ראש השנה: מי יחיה ומי ימות…
דלתות המתכת נטרקו בחבטה מאחורינו ומוט הברזל הוסט למקומו. שמענו את האחראים על
הפעלת תא המוות מתעסקים בבדיקות סופיות, מוודאים שהכול פועל כשורה. ברגעים מרטיטים
אלה, הטיחו בי חבריי, 'מה עם יראת השמיים שלך? מה עם אמונתך באלוקים, מה עם
התפילין שלך, מה עם מסירות הנפש שלך עד כדי סיכון החיים? נו, מה עם כל אלו? אמור
'שמע', הגיע הרגע האחרון!'
"בדמעות זולגות על לחיי, נענעתי
בראשי לאיטי, ימינה ושמאלה, ובקול סדוק לחשתי, 'ישועת השם כהרף עין'. קול חריקה
נשמע; מעלינו נפתח חרך וגליל גז קטלני הושלך פנימה. שמענו קול 'פופ' חרישי; הכלי
נפתח וזרם של גז רעיל החל מתפשט בחלל החדר. שילבנו ידיים; חבריי זעקו 'שמע ישראל',
בעוד אני ממשיך למלמל 'ישועת השם כהרף עין'. אחדים פצחו בשירת 'אני מאמין'. ואז,
הבלתי-יאומן אירע! קול שריקת הגז הנפלט חדל לפתע, והדלתות נפתחו מחדש. מסר של
תקווה משמיים נישא בחלל. "איש לא הניע איבר. מה קורה כאן? מעולם לא נשמע כדבר
הזה! דלתות הנפתחות באמצע הפעלתו של תא הגזים? מעולם לא! בפתח ניצב קצין אס.אס.
במדיו המגוהצים, סמל הגולגולת שעל כובעו נועץ בנו עיניים חלולות, ואמר, 'הגיע
משלוח חדש של 'יודען'; אנו זקוקים לעזרה במיון כל החפצים. אתה!' פנה לעברי והצביע
עלי באצבעו, 'בוא אתי'. כחולם, יצאתי מתא הגזים, מתרחק ממבטיהם ההמומים
ומתחינותיהם האילמות של חבריי, שב לארץ החיים. לבי שתת מכאב על גורלם של חבריי.
ישועת השם כהרף עין!".
דמעות נצצו בעיניו של הישיש, כאשר
נעורו בו מחדש הכאב והפליאה אשר חיו בו לפני שנים כה רבות. חפנתי את כף ידו בין
שתי ידיי ולחצתי אותה, חש ברטט העובר בינינו. היינו רק שנינו – הוא ואני, בבית-המדרש
שהתרוקן זה מכבר ממתפלליו. נרות היארצייט הבהבו על הקיר, מטילים אור כתום-צהבהב על
סביבתם החשוכה. המתנתי בסבלנות להמשך הסיפור, בידיעה ברורה שיש לו המשך. לבסוף,
התנער הישיש כמתוך חלום, אוסף מחדש את מחשבותיו, ושוב פתח את פיו. נמשכתי כמוקסם
לכל מילה, נפעם מן האיש וממה שהוא מייצג.
"יצאתי מתא הגזים", תיאר
ידידי החדש, "וחשתי כיצד אני רואה את העולם לראשונה בחיי. קיבלתי את חיי
מחדש; זכיתי בהזדמנות נדירה. פסעתי, מלווה בחיילים, לעבר נקודת מיון החפצים, שם
נערמו הררי ביגוד שהצטברו מדי יום ביומו. בלבי התנגנה שירה, בעוד אנו צועדים בינות
לגדרות התיל, חולפים על-פני שורות-שורות של צריפים, לקראת גורלי החדש.
"רצון ה' היה, כי אחיה! ישועת
השם כהרף עין, ואיזו ישועה! התאמצתי שלא להסגיר את רגשותיי, עוטה על פניי הבעה
רצינית, כדי שלא לעורר את חמתם של הנאצים. לפתע, הבחנתי בזווית העין בדמות מוכרת,
עומדת לא הרחק ממני. הוא עמד בגבו אלי. הסבתי את ראשי לעברו, מנסה לקלוט את צדודית
פניו, ואז פנה אף הוא לעברי. כעת ראיתי בבירור: שיע.
"אותו רגע הצטלבו מבטינו. שיע
הביט בי כמוכה הלם, ואני שידרתי לו במבטי כי לפניו לקח מן החיים שנשלח אליו
משמיים. פיו נפער בתדהמה, והוא שכח לסוגרו. הוא לא האמין למראה עיניו. מבלי להסס
לרגע, השליך שיע את הבגד שאחז בידיו ופרץ בריצה לעברי.
"החיילים הגרמנים הופתעו לרגע
מדמותו החולפת על-פניהם בריצה מטורפת. אך מיד התעשתו, הניפו את רוביהם לעברו, כיוונו
למטרה וירו בו צרור כדורים! שיע צנח על הקרקע ודמם באחת. הרהרתי בליבי כי אולי זכה
להישאר בחיים רק כדי להיווכח במו-עיניו כי הקב"ה מנהל את העולם. יודע
אני", הנהן הישיש, "שיע הבין; כן, ברגע שירו בו הרשעים, הבין הכל. ישועת
השם כהרף עין". הישיש נשתתק, ואני הבנתי כי תם סיפורו.
שלוש שנים נוספות חלפו, עד ששמעתי את
המשך הסיפור. הישיש לא רצה להביע את דעתו בסוגיית הפיצויים, אך הוא
סיפר לי על חלקו בוועדה שהוקמה, שתפקידה היה לעבור על רשימות שנלקחו מארכיוני
הנאצים. המטרה הייתה לנסות ולפענח עובדות ונתונים כספיים שנלקטו על-ידי הנאצים,
המשקפים את אשר אירע לדור שלם. המלאכה דרשה תשומת-לב לפרטים וסבלנות אין-קץ. הוא
עבר על אלפי מסמכים, מאתר סכומי כספים ופירוט רכוש שנשדד מידי היהודים. הכול היה
רשום בשיטתיות ובסדר, האופייניים לבני העם הגרמני.
הנתונים היו רשומים לפי עיירות. חברי
הוועדה עברו על שמות המשפחות, ילדיהם, ייחוסם, עיסוקיהם והשקעותיהם. כך עלה בידיהם
לגבש תמונה חלקית לגבי גודל החוב שהצטבר כלפי עם ישראל. כאשר הגיעו לשמו של כפר
מסוים, צפו ועלו שמות מוכרים: היה זה כפר הולדתו, והאנשים היו ידידיו. הרישומים
כללו פירוט צעדיהם של הנאצים, כולל ריכוזם של היהודים ברובע היהודי בעיירה,
והפיכתו לגטו. הוא המשיך לקרוא את סיפור העברתם למחנה ברגן בלזן והזיל דמעות למקרא
סיפור המסע לטרבלינקה, עם קבוצת ידידיו משכבר.
שחור על-גבי לבן צוין, כיצד נשלחו
לאושוויץ להשמדה. כל השמות הופיעו שם – כיצד הוכנסו כולם לתאי הגזים ביום שמחת
תורה של אותה שנה. היום בו הוא ניצל ממוות בטוח. אותו רגע, הבטיח לעצמו כי כל ימיו
יאמר אחריהם קדיש, בכל שנה בשמחת תורה. וכן עשה.
"המבין אתה כעת", שאל
לבסוף. כן, הבנתי. כעת קיבל ה"קדיש" שלו תוספת נופך ועוצמה. יהודי שכזה!
מי יתננו יהודים כמוהו בדורנו.
שמעתי את הסיפור
מיהודה, ששמע את הסיפור מהזקן בעצמו, ז"ל
·
חוויית השבוע שלי
