מורים/ות, בשנת סטאז',בחוויה יהודית,

חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע,"שלח",ה'תשע"ו

אמרי שפר י"ז סיון ה'תשע"ו

  אין ספק שחייבים להביט במציאות בעיניים פקוחות ולא להתעלם מקשיים ומבעיות, אבל המבחן הוא – אם האדם מתייאש נוכח הקשיים או שהוא רואה בהם אתגרים ומאמין שבעזרת ה' יגבר עליהם.   

    

     אמר האדמו"ר ר' שלמה גולדמן מזוויעהל זצ"ל - על כל פסיעה שאדם פוסע עבור הזולת, חוסך הוא בכך אלף פסיעות עבור עצמו…! 

     ''ארץ אוכלת יושביה" (יג, לב(  - זוהי ארץ שאי אפשר להיות בה בבחינת "יושב" כלומר באותה מדרגה תמיד, או שעולים מעלה מעלה ומשיגים מדרגות גדולות, או שח"ו נופלים למדרגה שפלה... )ר"י מווארקי(

"     ויספרו... ויאמרו באנו אל הארץ" (יג, כז(  - רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: המרגלים דיברו אמת, ואף על פי כן פשעו וחטאו. ללמדנו שלא כל דבר שאינו שקר אמת הוא, ולא כל מי שאינו שקרן הוא איש אמת.

בכח הניגון לחולל מהפכים (נצוצות).

     הנה סיפור מפעים ביותר, המגלה לנו עמקים נוספים בגודל כוחו של הניגון, הרב שוורץ מספר, מאז שהתחלתי לומר "גראמען", אני מבקר בבתי חולים לשם מצווה, יחד עם ידידי הטוב הבעל-מנגן הנודע מיכאל שניצלר הי"ו ואחרים.

     לאחר שצברתי ב"ה שעות רבות של ביקורים אלו, נוכחתי לראות איזו השפעה אדירה, כבירה ועצומה, יש לגראמען וניגוני שמחה.  בבתי חולים אני גם משתמש בחוש נוסף של תרגילים נפלאים ומשמחים (מה שמכונה: "קוסמות", ואשר ביררתי חקרתי ודרשתי מפיהם של מורי הוראה מובהקים מה מותר לעשות ומה אסור. הדברים הללו מסיח את דעתם של חולים הנמצאים במצבים נואשים, קשים ואיומים. לפעמים אני מבקר במחלקות של חולים במחלות קשות, מחלות סופניות, "המחלה ההיא" ועוד, אשר רגעי השמחה הללו מצילים חולים, ומחזירים אותם פשוט – ממוות לחיים, ולו לימים ספורים בלבד, והיה זה שכרי.

     יום אחד הגעתי לבית החולים הנודע "ממוריאל הוספיטאל" עם ר' מיכאל שניצלער. בדרכנו נכנסנו לחדרו של בחור בן 18 מליקווד, שהרופאים נואשו רח"ל מחייו. הבחור, עם גידול ממאיר בראשו רח"ל ה"י, כבר היה במצב סופני, כאשר נותרו לו, לדברי הרופאים, כמה שבועות בודדים לחיות. נכנסנו והחילונו לשיר ולזמר, לבדח ולהקסים, עד שפשוט שינינו את מצב- רוחו כליל והוא עלז ושמח מאוד. בסיום הביקור, נפלט לי משפט מטופש, תוך כדי שאני פונה למיכאל ואומר: "אי"ה בחתונה שלו אנו באים לשמח"... מיד תפסתי את עצמי, אני כמובן נשכתי את השפתיים חזק חזק, אך המשפט יצא כבר . הבחור, שהיה מספיק חכם וידע את המצב, ענה לי בחצי חיוך: "אי"ה בגלגול הבא"... אני לא ידעתי היכן לשים את עצמי מבושה ומחרטה על המשפט התמוה.

     עוברים שנתיים וחצי, הספקתי מאז לבקר ולחזק חולים ולשמח בריאים, והנה אני מקבל הזמנה לבוא ולשמח בחתונה בעיר ליקווד לתאריך ט"ו בכסלו תשס"ג. שמות שני המשפחות אינן מוכרות לי, אך הוזמנתי? אני בא.  אני נכנס לאולם, ואני רואה מחזה מדהים. החתן, יושב באמצע המעגל, ומסביבו יושבים כל הקהל חבריו וידידיו (שממש הרגשתי כזר בתוכם מאחר ולא היה חסיד אחד ביניהם, ציבור ליטאי מובהק אף אינו נוהג מנהג ה"מצווה טאנץ") ושרים בדמעות ובהתלהבות את השיר הנודע של רבי אביעזר וולפסון שליט"א: "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי", שרים ובוכים.  אני עדיין לא יודע מה אני עושה כאן, הוזמנתי אבל אני לא בדיוק נראה שייך לכאן, ולפתע החתן מבחין בי, קם ממקומו ו"סוחב"אותי למרכז המעגל, נופל על כתפיי ומתחיל לרקוד איתי בהתלהבות. אני מנסה בעדינות להיחלץ ואני שואל אותו מהיכן אנו מכירים?... והוא, כולו פליאה שואל: וכי אינך זוכר? הלא אני הבחור... שאיחלת לו לבוא ולהשתתף בחתונתו, והרופאים לא נתנו לו זמן רב לחיות, ובכן, מאז אותו ביקור, לא שכחתי ליום אחד את המשפט שאמרתי ב"טעות": "אי"ה בחתונה שלו אנו באים לשמח", כ"כ שמחת אותי, ובפרט המשפט האחרון נתן לי כ"כ הרבה כח ותקווה עד שבעזרת השי"ת רופא כל בשר, הבראתי והחלמתי כליל, והנני כאן היום, שמח בחתונתי, וזו ההזדמנות שלי ושל משפחתי לומר לך תודה על חלקך בהצלתי,  לכן הזמנתך... 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

נקודה שבועית, פרשת השבוע "שלח" ה'תשע"ו

השבוע נחזור שוב כמידי שנה לאחד הסיפורים המוכרים בדרכם של בני ישראל במדבר, הוא סיפור חטא המרגלים, שבעקבותיו נענשו בני ישראל בהליכה ארוכה במדבר במשך 40 שנה.

משה בוחר על פי בקשת ה' שנים עשר אנשים שיצאו בשליחות כדי לבחון את טיבה של ארץ ישראל בטרם נכנסים אליה וכדי לדעת כיצד עליהם להתכונן כדי לכבוש אותה. הם פשוט נשלחים לפעילות מודיעינית חשובה מאין כמוה, פעילות שהיא לגיטימית ביותר ומקובלת בכל צבא שעומד בפני משימה חשובה.

אותם מרגלים חוזרים חזרה אל בני ישראל ועל כתפיהם ממיטב פירות הארץ ומדווחים למשה דיווח של אמת: "באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה, אפס כי אז העם היושב בארץ והערים בצרות גדולות מאוד וגם ילדי הענק ראינו שם עמלק יושב בארץ הנגב וגו'".

דבריהם של המרגלים הם אמת, והם מגישים פה דו"ח מפורט על מה שיש בארץ הקדושה, אולם על ידי מילה אחת שהם מוסיפים בתיאור הם מצליחים להחדיר רוח אחרת שמסגירה את הלך הרוח שלהם נגד עליה לארץ: "אפס".

הם לא הסתפקו בתיאור העובדה ש"עז העם" אלא היו חייבים להוסיף באוזני העם את המילה "אפס" לפני התיאור שלהם כדי לרמוז שאנחנו כעם לא נוכל לנצח בקרב ואין לנו ממש סיכוי לכבוש את הארץ.

על ידי התוספת של המילה הזאת הם נתנו לדיווח המודיעיני שאמרו כרגע מעין רוח אחרת שמשדרת רפיון וחוסר אמונה בקרב מי ששומע אותה וכל זה בסוג של לוחמה פסיכולוגית כדי לחלחל את דעתם בנושא על אי עליה לארץ ישראל.

כדי להגביר את שיטתם הם הוסיפו בכוונה עוד מילות ותיאורי הפחדה: "וגם ילידי הענק ראינו שם" וכן גם: "עמלק יושב בנגב" - והם בכוונה בחרו שהזכרת עמלק כאן מפני שעמלק מהווה מעין "סדין אדום" לעם ישראל וזה יוצר סוג של הרתעה.

הזכרת אמצעי הפחדה או שם של אויב מרתיע שכבר פגשו בו בדרך יוצרת תחושה של מאבק שיהיה גדול  על  ישראל ושעליהם לוותר. על ידי החדרת "הנתונים" האלה לדיווח שאמור להיות אובייקטיבי יוצרים זרעי פורענות בליבותיהם של השומעים כדי להחליש את כוחם וליבם  ושלא ירצו לעלות לארץ.

זו הייתה דרכם של המרגלים כדי להשפיע על העם בעזרת לשון הרע הזה, וכמו שכתוב במסכת סוטה : "כי כך דרכם של מספרי לשון הרע: פותחים בטובה ומשלימין ברעה"  והמדרש מוסיף על זה: "וכל לשון הרע שאין דבר אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו".

שבת שלום ומבורך!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי.

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר ט"ז סיון ה'תשע"ו

אמר הרה"ק רבי יצחק מביאלה זי"ע "תתורו" לשון היתר ,  וחלילה לכם לרצות למצוא בתורה את ההיתר לעשות מה שלבכם חומד, "אחרי לבבכם". . .

    

     בזכות שלושה דברים נברא העולם שנאמר בו בראשית ברא, בשביל חלה שקרויה ראשית עריסותכם, תרומה שנקראת ראשית דגנך, ובכורים שנאמר בהם ראשית ביכורי אדמתך.

     ”הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי חטא“.

     ''ויאמר ה' סלחתי כדבריך''. כפי עוצם תשובתו ובקשתו של האדם כך עוצם הסליחה שהקב"ה סולח לו - ''ויאמר ה' סלחתי כדבריך'' , כפי אופן דיבורך ובקשתך. )בוצינא דנהורא(

התורה הקדושה (פניני עין חמד, גיליון 589)

     לעיתים עלול האדם לחשוב חלילה, כי הנוסח בברכות המופיע בסידור מן הראוי לשנותו מתקופה לתקופה, שכן הניסוח לעתים נקבע על ידי רבותינו מלפני שנים רבות,  ולעיתים נראה לנו במבט ראשוני, כי המצב השתנה. אולם עלינו לדעת, שאין כן הדבר. ומעשה שהיה - כך היה:

     ד"ר יצחק ש., המפקח על בתי הספר 'כוח הדיבור המאוחדים ' בדרום אפריקה, היה צריך לנסוע נסיעה ארוכה של -כ 760 ק"מ, מיוהנסבורג לעיר איסט־לונדון, לצורך עבודתו.  אשתו רחל החליטה לנצל את ההזדמנות ולהצטרף אליו ,כדי לטייל בדרך ארוכה של כבישים צרים ופתלתלים, דרך מרהיבה שכללה הרים וגבעות, עמקים וגאיות, נופים מיוחדים של אפריקה וכן לדאוג לבעלה שלא יירדם חלילה בנסיעה הארוכה. מזג האוויר היה אמור להיות גשום וחם.  יצחק ורעייתו החלו את נסיעתם באמירת תפילת הדרך.  לאחר נסיעה רבת שעות הגיעו ללסוטו, ממלכה עצמאית המובלעת בתוך דרום אפריקה. הם החליטו ללון במלון המרכזי במקום, ולהמשיך למחרת בדרכם בכוחות רעננים.

     בשעת בוקר מוקדמת קמו בני הזוג, התפללו שחרית ויצאו לדרך.  הפעם הכביש הצר היה מסוכן ביותר, וחייב נהיגה זהירה במיוחד. מימין היתמרו הרים וצוקים גבוהים , ומשמאל השתרעו מדרונות תלולים היורדים אל תהומות שקיצם לא נראה. נוסף לכך , החל לרדת גשם עז שהקשה על שדה הראייה.  יצחק, ששימש כשליח ציבור ובעל קורא בבית הכנסת הגדול ביוהנסבורג, קרא את תפילת הדרך מילה במילה ובכוונה גדולה, בתקווה שלא יסטה, חלילה, באיזה סיבוב חד אל התהום הפעורה. אשתו ענתה "אמן" בכוונה ויצאה ידי חובתה, אבל כמה מילים מנוסח תפילת הדרך הפריעו לה משום מה.  היא פנתה אל בעלה ואמרה: "נו, באמת! מדוע אי אפשר להסתפק באמירת "ותצילנו מכף כל אויב ואורב וליסטים בדרך ומכל מיני פורענויות המתרגשות ובאות לעולם?!" .  מדוע צריך לומר בימינו את המילים " ותצילנו... מחיות רעות בדרך"? אולי אפשר להשמיט את המילים 'חיות רעות', הרי כבר לא מסתובבים - אפילו בכבישי אפריקה - אריות או נמרים. אין חיות רעות בכבישים!", סיימה את דבריה בנימה נחרצת.  יצחק המשיך לאחוז בהגה, ופניו בחנו היטב את העיקול החד שנמצא לפניהם. הוא אמר בסבר פנים חמור מבלי להביט באשתו: "איך את מסוגלת להעלות על דעתך דבר כזה?! נוסח תפילה קדוש שקבעו חז"ל לא משנים! יש חיות רעות על הכביש או אין חיות רעות על הכביש - לא משנים את נוסח התפילה! ."  בשנייה שבה סיים את דבריו נשמע רעש מחריד והורגשה חבטה אדירה. שני תיישים גדולים נחתו ממרומי ההר המסולע הסמוך על זגוגית רכבם וניפצו אותה לרסיסים! דמם של התיישים הותז לכל עבר , ולאחר שנחבטו ברכב עפו ונפלו ללא רוח חיים לצד הדרך. מעוצמת הנפילה המכונית סטתה שמאלה ונעצרה, כאשר גלגליה הקדמיים עומדים ממש על פי התהום .!

     היא הייתה בפאניקה גמורה, לא רק בגלל התאונה והמצב המסוכן , שאליו נקלעו, אלא בעיקר מהמילים שיצאו מפיה דקה קודם לכן "אין חיות רעות בכבישים! . " היא הייתה המומה מהעיתוי. מילותיו האחרונות של בעלה " - לא משנים את נוסח התפילה! - " חזרו והדהדו בראשה.  מכוניתם התנדנדה בחריקה על פי התהום בחוסר שיווי משקל. "מהר! מהר!", צעק יצחק לעבר אשתו , שישבה לצדו, " תעברי מיד אל המושב האחורי! המכונית עלולה להידרדר למטה!" כמו בתוך חלום צייתה לו אשתו וזחלה לעבר המושב האחורי.  החריקות פסקו והמכונית התייצבה. למזלם היו לבדם על הכביש השומם, ולא היו כלי רכב , שיפריעו להם בניסיון לחזור למסלול. יצחק נסע אחורה וקדימה כמה פעמים , עד שהצליח לחזור אל הכביש.

     אחרי זמן ממושך החל לנסוע. לא היה קל להמשיך בנסיעה עם חלון קדמי מנופץ, שברי זכוכית בכל פינה טבולים בדם תיישים, והרגשת בהלה , שעדיין לא פגה לחלוטין. בני הזוג הגיעו לאיזו עיירה קטנה , ושם מצאו מוסך נידח. להפתעתם , נמצאה שם זגוגית חלון חדשה , שהתאימה בדיוק למכונית הטויוטה שלהם. אחרי עיכוב של כשעה להתקנת הזגוגית, המשיכו הלאה בנסיעתם לאיסט-לונדון.  כל הדרך לא הוציאה רעייתו הגה מפיה. היא ציפתה , שבעלה יאמר דבר מה , על מה שאירע להם, אבל גם הוא היה המום לגמרי ולא היה מסוגל לבטא את הזעזוע במילים.

     מאותו יום אשתו מספרת את סיפורה בכל הזדמנות,  ומדגישה בסיום , שכעת היא מתפללת את כל תפילותיה , מבלי להרהר על שום מילה בסידור.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ט"ו סיון ה'תשע"ו

     בעבד המלך" מובא: תפילה קצרה זו נוראה ונשגבה היא, ובארבע תיבות אלו 'אל נא רפא נא' יש בהן סודות עמוקים, כמובא בחכמי הקבלה, וכשמתפלל בפניו יאמר: 'אל נא רפא נא לו בתוך שאר חולי ישראל', ושלא בפניו יאמר: 'אל נא רפא נא לפלוני בן פלונית בתוך שאר חולי ישראל'.

     "ונהי בעיננו כחגבים וכן היינו בעיניהם" - היה אומר הרה"ק רמ"מ מקוצק זי"ע – זה היה אחד מהחטאים הגדולים של המרגלים!!! "ונהי בעיננו כחגבים" – ניחא, אפשר עוד להבין, אבל – "וכן היינו בעיניהם" מה בכך, מה אכפת לך איך אתה נראה בעיני אחרים?...

     ''זקְנָה איננה תוצאה של מספר מסוים של שנים. אדם מזדקן כי הוא נעשה אדיש ּומְאֺבָן. השנים אולי יקמטו לו את העור, אבל אדישות תקמט את הנשמה"

     יהודי בא פעם אל הרה"ק בעל ה"חידושי הרי"ם" מגור זיע"א וביקש תרופה למחלת השכחה, השיב לו הצדיק: כתוב בתורה "ולא תתורו" ובהמשך כתוב "למען תזכרו", וזוהי התרופה הכי טובה ומועילה לזיכרון.

כיבוד הורים (אור לנוער.)

     תקועים היו ה"יהודי הקדוש" מפשיסחא ותלמידיו בלמוד, והנה הגיע ענין קשה מאד. התעמק הצדיק בלמודו, וכלל לא חש בנעשה סביבו. כל אותה עת ישבו סביבו התלמידים והמתינו עד אשר ימשיך רבם בשעורו. ואולם, עיונו של הצדיק באותה סוגיה חמורה ארך זמן רב. לפתע חש אחד התלמידים הממתינים ברעב. אמר אפוא לנפשו: ’בודאי יוסיף הרבי להגות בסוגיה עוד זמן רב. בינתיים יכול אני למהר לבית אמי ולטעום דבר מה על מנת להשקיט את רעבוני. עתה, מציק לי הרעב ומונע ממני להתעמק בלמוד. ואם לא אוכל כעת כיצד אצליח להתרכז בלמוד מאוחר יותר?’ ובמחשבה זו מיהר אל ביתו, אכל דבר מה ופנה לשוב אל בית המדרש. עודנו על סף הבית, וקולה של אמו השיגו: "אנא, בני, התוכל לעלות אל עלית הגג ולהוריד חבילת שחת? הן יודע אתה, בני, שאינני מסוגלת לטפס עד לגג, וכה זקוקה אני עתה לשחת!" "אבל, אמא", השיב הבן, "עלי לחזור מיד אל בית המדרש. הן הרבי יסיים עד מהרה את עיונו בסוגיה ויתחיל להסביר את הדברים באזני התלמידים!" "מוטב, בני", הבינה האם והפטירה אנחה, "שתשוב ללימודך. סלח לי על שבקשתיך לטפס אל עלית הגג. אך מה לעשות, ואני זקוקה לעתים קרובות לעזרתך. כן..." דמעה נגרה מעיניה, "לא קל להיות אשה אלמנה..." כשהמילים של אמו מלוות אותו יצא הבן מהבית ופסע לעבר בית המדרש. תחילה צעד במהירות, חושש היה שמא יפסיד שמץ מדברי רבו. אך הנה נעשו צעדיו מתונים קמעה, ולפתע עצר על מקומו בבהלה. "לשם מה אני לומד?" שאל את עצמו שאלה נוקבת. "לאיזו מטרה אני כה ממהר אל בית המדרש? האם כדי ללמד ולדעת עוד ועוד? וכי מה אשיג אם אוסיף לעצמי ידיעות והרי כל מטרתו של הלמוד היא על מנת לקיים את הדברים! "והנה, עתה", הכהו לבו, "לא מילאתי את בקשתה של אמי. אמנם למדתי הלכות כיבוד הורים, וההלכות שגורות על פי. אך כאשר הגיע הרגע לקיימן מה עשיתי? עזבתי את אמי ולא מילאתי את משאלתה. האם לשם כך למדתי את ההלכות? "לא! כל מטרת הלמוד הייתה על מנת לקיים את הדברים. ולכן, עלי למהר הביתה ולעשות את שבקשה אמי!" וחיש סב הנער על עקבותיו ושב לבית אימו.

     הוא טיפס אל עלית הגג, חיטט בין החפצים עד אשר מצא את חבילת השחת המבוקשת. "הנה, אמא, השחת שבקשת" הגיש את החבילה לאמו בעינים מושפלות מבושה. "אנא, מחלי לי על שלא מילאתי את בקשתך מיד". על פניה של האם הסתמן חיוך של קורת רוח. "רוב תודות, בני. ועתה, רוץ ללימודיך, מקוה אני שלא הפסדת ולו גם מעט מדברי רבך!" כשלבו קל עליו מיהר הנער אל בית המדרש. "אנא ה’" רחשו שפתיו, "אינני רוצה להפסיד את דברי הרבי, עשה שלא אאחר!" בידים רוטטות פתח את דלתו של בית המדרש. בחלל החדר עמדה דומה. ה"יהודי הקדוש" שקוע היה עדיין בעיונו. והנה, אך נפתחה הדלת, הרים הצדיק ראשו מן הספר וחיוך האיר את פניו הקדוש. הוא קם ממקומו ופנה אל התלמיד הניצב על הסף. "האם ידוע לך מי מלוה אותך כעת?" הנער היתום השפיל פניו במבוכה. חבריו התבוננו חליפות ברבם ובחברם אך זולת הנער שבפתח לא ראו מאומה. "אמור נא", שב ה"יהודי הקדוש" לשאול, "איזו מצווה חשובה קיימת זה עתה, שבזכותה בא עמך מלוה כה נכבד?" והנער עדיין שותק במבוכה. "כשנכנסת הנה", המשיך ה"יהודי הקדוש", "ראיתי כי האמורא אביי מלוה אותך. ובהיכנסו, האיר את עיני וישב את הקושיה החמורה שהתלבטתי בה שעה ארוכה. אמור לי אפוא, על מה ולמה זכית למלווה גדול שכזה?" או אז פצה הנער את פיו ובקול לחש סח את אשר עבר עליו בשעה האחרונה. "הבנתי שטעיתי", סיים, "ולכן שבתי הביתה ומילאתי את רצון אמי". "אכן", פנה הצדיק אל תלמידיו, "ברור כשמש על שום מה זכה חברכם ללוויו של אביי. אביי יתום היה מאביו ומאמו. ושמו הנו ראשי תיבות של המלים: "אשר בך ירחם יתום. האמורא אביי לא זכה בימיו לקיים את המצווה החשובה, מצות כבוד אב ואם, ולפיכך מאז פטירתו נוהג הוא ללוות את המקימים את המצווה הזו, שכן עז רצונו להצטרף אל אלו הזוכים לקיים את המצווה החשובה, מצוות כבוד אב ואם" *(מעשיהם של צדיקים).

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ד סיון ה'תשע"ו

אם הגעת להחלטה עמוקה להשתנות - הדבר ישפיע בצורה חיובית על כל חייך.    

     המתעלם מהצרה הקטנה , מסתבך בצרה הגדולה.

     השנים הם אויבו הגדול של מחנך כיתה. - הגיל מגביל.

     וודא שאתה לומד משהו חדש מידי יום , אחרת לא התקדמת כלל.

כבוד תלמיד חכם (האמנתי ואדברה(.

     בשנות בחרותו למד החכם צבי זצ"ל בישיבה הרחק מבית הוריו, והתאכסן אצל אחד מבעלי הבתים האמידים של העיירה. מאחר והיה מתמיד ושקדן גדול, הרבה לאחר בשובו מבית המדרש לאכסנייתו. הנהגה זו גרמה לשינוי משמעותי בבית מארחו, שבא לידי ביטוי בזמני הארוחות ובזמני השינה. מטבעם של דברים, גרם המצב למרמור רב בקרב בני הבית כלפי האורח, שכן הם לא ידעו להעריך את האוצר הגדול השוכן בקרבם. בשל כך,  הפעילו לחצים כבדים על ראש משפחתם שיוציא את הבחור מן הבית. זמן רב נמשכו הלחצים, אך אביהם,  בעל הבית, דחה אותם שוב ושוב, בנסותו להסביר להם כי אך זכות היא עבורם שבחור מתמיד ועילוי ישהה במחיצתם. האב שמר בעקביות על כבודו ומעמדו של ה"חכם צבי", וסרב לשמוע עליו כל ביקורת.

     הזמן חלף עבר, והלחצים מצד בני המשפחה הלכו וגברו. סימני שבירה החלו אט אט להסתמן בלבו של בעל הבית, וביום בהיר אחד הוא התפרץ. באותו יום נתקל הוא בבעיות קשות בעסקיו, שגרמו לו כעס ותסכול על מצבו האישי . בדיוק חלף על פניו הבחור המתמיד שנכנס כדרכו באיחור לבית מארחיו. הגיונו ושכלו לא עמדו לו באותה עת,  והוא קרא לעברו של החכם צבי כמה קריאות בלתי נעימות, שהבהירו לבחור ביותר מרמז היכן היו מעדיפים בעלי אכסנייתו לראותו. שעה חלפה מהתקרית החמורה. סימני חרטה החלו לעלות בלבו של המארח, כשעל דלת הבית נשמעו דפיקות קלות. הוא מיהר לפתחה, והופתע לראות את פרנסיה של קהילה מכובדת ניצבים בפתח. הם בקשו מבעל הבית להפגיש אותם עם הבחור המתאכסן בביתו. בקשתם מהחכם צבי הייתה שיבוא לכהן כאב בית הדין בעירם. כתב הרבנות נחתם כנהוג, ובו ביום יצא החכם צבי לכיוון עירו החדשה.

     לפני צאתו פנה החכם צבי למארחו ואמר לו: 'היום, כאשר לא התגברת על עצמך, היה אמור להיות היום האחרון לשהותי בביתך, אך לא עמדת בניסיון ופגעת בי במילותיך. אילו היית זוכה להתגבר עוד שעה קלה, ולא היית מתרעם על הקשיים שגרמתי לך על ידי לימוד התורה שלי, היית זוכה לבנים תלמידי חכמים. עתה שלא זכית כך, בנים עשירים יהיו לך, אך את הזכות לבנים תלמידי חכמים כבר הפסדת...' 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/