אדם צריך לרצות, וכאשר אין רצון, צריך לרצות שיהיה רצון, וכאשר גם זה
אינו מועיל, צריך לרצות ולרצות ולרצות …(רבי בונים מפשיסחא
זצ"ל)
הרה"ק מקאצק שדיבר אודות השולחן ערוך בסימן א או"ח סעי' ד'
על ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן הבית, והנה שאל אחד ואם איננו ירא שמים שלא
אדאג על החורבן, אמר לו הרה"ק מקאצק זי"ע אם אתה לא ירא שמים אתה בוכה
קודם על חורבנך לבד שאתה איננו ירא שמים ואח"כ על חורבן הבית
כאשר אדם מצליח באיזו פעולה שהוא עשה, הוא מקבל
בפנים סמוקות את התשבחות שחולקים לו ומצטנע בפינתו: זה לא אני. זה הכל
"סייעתא דשמיא“. או: אני רק הייתי השליח, אבל הכל נעשה"בעזרת ה'".
תרגום: אני עשיתי. ה‘ רק "עזר“ לי. מאידך,
כאשר אדם מנסה להשיג מטרה מסוימת, ולמרות כל מאמציו המשימה אינה צולחת והוא
נכשל, הוא מרים ידיים בהשלמה ונאנח: "הכל משמים". תרגום: אני רציתי
וניסיתי. בשמים, שם למעלה, אשמים בכישלון. הם לא רצו...
כותב "בעל התניא": ענינו של פסח שני:
אין מצב "אבוד" - תמיד אפשר לתקן ולהשלים. אפילו מי שהיה טמא, מי שהיה
בדרך רחוקה, ואפילו - "לכם", שהדבר
היה ברצון, על אף הכול אפשר לתקן". עצה קטנה : במקום לתת לעצמך סיבות למה אתה
לא יכול, תחפש לעצמך סיבות למה אתה כן יכול... וה' ייתן לך הזדמנות נוספת.
דפקו ולא שמע (אגעדאנק, בהר-בחוקתי)
רצוני לספר מה ששמעתי מרבי זאב איידלמאן
זצ"ל, עובדה מופלאה שאביו היה עד לה ונוכח שם בשעת מעשה. לימים סיפרתי את
הדבר באזני רבי גדליה נדל זצ"ל, שהתבטא:
" הסיפור אמת, כי כך
באמת היתה מהותו של האיש".
רבי משה סוקולובסקי זצ"ל (רבו של מרן
הגראי"ל שטיינימן שליט"א) נשא אישה מהעיר בריסק והגיע לדור בה בצעירותו.
ישב ולמד בשקידה גדולה. היה נסגר בחדר ויושב ולומד ברציפות. יום
אחד, רעייתו הייתה צריכה אותו בדחיפות. לא הייתה לה ברירה ודפקה על דלת חדרו, אך לא פתח. כיוון שהבינה כי נרדם או משהו
כזה, דפקה חזק יותר, אך גם אז לא הייתה תגובה. דפקה עוד יותר חזק, ומשלא נענתה –
נכנסה לפחד: "מי יודע מה קורה, הוא נעול ואין תגובה". הזעיקה
לשם מיד את אביה – חמיו, שהרגיע אותה, ואמר שאין לה מה לדאוג. החל לדפוק גם הוא על
הדלת, אך אין קול ואין עונה, גם הוא כבר החל להיבהל. מהחלון
לא יכלו להיכנס, ולכן ניסו לדפוק עם פטיש מעץ ופטיש מברזל. כשגם זה לא הועיל– לא הייתה עצה אחרת
וקראו לפורץ.
רבי וועלוול איידלמאן הסביר לי: שלא תהיה
לך טעות. הפורץ של אז לא היה כפורצים של היום שעושים איזה חכמה של סיבוב במנעול,
ומקסימום שוברים משהו קטן בפנים ופותחים. לא ולא, הפורץ היה שובר את הדלת לחתיכות,
ורק כאשר לא הייתה ברירה מחמת סכנת נפשות, היו מזמינים פורץ. כמובן,
יחד עם הפורץ התכוננו לעזרה ראשונה, כיוון שההשערה היתה או שהוא מת, או שהוא במצב
שאפשר עוד להצילו. הפורצים החלו במלאכתם, הכו וניסרו את העץ, ותוך זמן קצר נפער
חור גדול בדלת העבה. כאשר הייתה אפשרות להיכנס פנימה, מיד נכנסו אנשי ההצלה
ואחריהם – חמיו, אשתו, ועוד, כשגם אביו של רבי וועלוול איידלמאן ביניהם. והנה לתדהמת כולם, רבי משה זצ"ל
יושב בשלווה ליד השולחן ולומד ! כאשר התמלא החדר באנשים, הגביה את ראשו, הביט
סביבו כלא מאמין ושאל: "איך נכנסתם הלא הדלת הייתה נעולה ?!". לא יאמן כי יסופר, אבל זו עובדה. כך שמעתי מעד
ראיה. אני פוחד לספר תמיד את הסיפור כי לא יאמינו, אבל זה מעשה שהיה, ולכך התכוון
רבי גדליה נדל שאמר: המעשה אמת כי כך הוא היה. כאשר הוא נכנס ללמוד סוגיא – כמו
יצא מהעולם.
