האדמו"ר
מאוסטרובצה זצ"ל היה אצל הרב ממזריטש והשמיע באוזניו פלפול חריף כדרכו. אמר
הרב ממזריטש הרבי הוא גברא רבה. אמר הרבי: כשרוצה הגמרא להוכיח גדולתם ומעלתם של
חכמים היא מביאה את הפסוק "ארבעים יכנו לא יוסיף" שחז"ל דרשו
שהכוונה לשלושים ותשעה. ולכאורה, מדוע לא מביאים ראיה לכך מפסוק שנאמר לפני כן
(ויקרא כג, טז): "תספרו חמישים יום", שגם בו דרשו חז"ל שהכוונה רק
לארבעים ותשעה יום? מכאן ראיה שהיכולת לומר פלפול אינה מוכיחה כי אתה אדם גדול. מי
שיכול להפחית מכה אחת מיהודי – זה אדם גדול! .
הגמרא במסכת ברכות מביאה סתירה בין פסוק שלא
יומתו אבות על בנים, לפסוק (דברים ה, ט)
פוקד עוון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים, ומתרצת שהפסוק ש"לא יומתו אבות
על בנים" זהו כשאין הבנים אוחזים מעשי אבותיהם בידיהם, והפסוק של "פוקד
עון אבות על בנים" מדובר כשאוחזים מעשי אבותיהם בידיהם.
הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע היה
אומר: "ואתה עייף ויגע" - יכול אדם להיות עייף ויגע מתעניות וסיגופים,
ועם זאת ואף על פי כן - "ולא ירא א-להים"...
הרמב"ם אומר כי אין שמחה גדולה יותר
מהנקמה...
"ואכלת
ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" [ח, י]. כוח
הברכה. (ניצוצות)
כמנהגם מדי שנה בשנה התארגנו האברכים ליציאה
לכפר הסמוך, שם ממוקמת חווה לגידול דגים ואשר בה ירכשו את הדגים הנחוצים לחג הפסח
הקרב ובא. זה היה מנהגם מזה כמה שנים של כמה מבני הקהילה החרדית בציריך שבשוויץ.
מטעמים של זהירות מחשש חמץ, נהגו לצאת לחווה שם הוצאו הדגים מהמים לעיניהם, כשהם
משגיחים בשבע עיניים לבל ישתרבב בהם חלילה פירור של חמץ. בעלי החווה, זוג גויים שוויצרי, קידמו את פניהם
בשמחה. במשך השנים הפכה הרכישה למסורת, והם מצידם – על אף שלא הבינו מה גורם לבני
אדם לנסוע מרחק של קילומטרים בכדי לרכוש דגים – עשו כמיטב יכולתם בכדי להשביע את
רצון לקוחותיהם. הרשת שוקעה במים, עלתה וירדה, כשבכל פעם היא מעלה עמה שלל ממעמקי
הבריכה.
תוך כדי, הבחין ר' חנוך, אחד מבני הקבוצה,
בעצי שזיפים שגדלו בסמוך. על גבי ענפי העץ נראו הפירות שזה עתה הנצו, קטנטנים
וירקרקים, ואז נזכר: חודש ניסן עתה, יש לברך ברכת האילנות... 'מצווה הבאה לידך –
אל תחמיצנה', הרהר, וממחשבה למעשה: מיד נעמד, חגר עצמו באבנטו, היטיב כובעו וברך
את הברכה: 'שלא חיסר בעולמו דבר וברא בו בריות טובות ואילנות טובות, ליהנות בהם
בני אדם...' עוד המילים על שפתיו והוא
מבחין בזוג עיניים הנעוצות בו. הגויה סקרה את מעשיו בחשדנות. סוף סוף, לא בכל יום
היא נתקלת באדם המשוחח עם העצים... 'מה עשית כאן ליד העץ', שאלה, ומה מלמלת ?' 'לא
משהו מיוחד', השיב בסתמיות, 'ברכתי את העץ והתפללתי על פירותיו'. הגויה משכה
בכתפיה, חזרה לעסוק בעטיפת הדגים וסידורם בתבניות הפלסטיק. אף הוא מיהר אל הרכב,
שנהגו כבר החל מגלה סימני חוסר סבלנות עקב השעה המאוחרת.
כמה חודשים אחרי, והנה מגיעה חבילה לביתו של
חנוך. מסיר את העטיפה ומגלה סלסלה של שזיפים נאים ואדמדמים, תאווה לעיניים. השולחת
היא בעלת חוות הדגים מהכפר הסמוך. ' השנה' היא מספרת במכתב המצורף 'פקד גל קור את
האזור וכל עצי השזיפים נפגעו קשות. מכל עצי הפרי שלנו לא קטפנו ולו פרי אחד, פרט
לעץ אחד שדווקא פירותיו לא נפגעו ללא כל הסבר הגיוני. הוא הצמיח פירות נאים
ומובחרים, בניגוד גמור לכל חבריו למטע...' ' זהו העץ שאתה ברכת אותו, רבאיי, בעת
ביקורך בחווה בחודשי האביב. זו הסיבה שאנו שולחים את הפירות ומבקשים בכך להביע לך
תודה על ברכת העץ...'
