אמרי שפר ח' מנחם אב ה'תשע"ה

אהבת חסד - אמרו חז"ל, כשם שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, כך הפסדיו של אדם קצובים לו מראש השנה, ואם זכה - נותן ממון זה לעניים ומקיים בו מצוות, ואם לא זכה - מפסיד את הממון בעניין אחר. ויסוד העניין הוא, כי כל אדם צריך לסבול ייסורים על חטאיו, והקב"ה ברחמיו מחליף לו את הייסורים בהפסד ממון, ומי שזוכה, נגרם לו הפסד זה ע"י מצווה, ונמצא שהרוויח מצווה , וגם כיון שלעולם אין הפסד נגרם ממצווה זו, הרי בוודאי ישלים לו הקב"ה את ההפסד ממקום אחר. ואם לא זכה, יפסיד ממונו בעניין רע אחר, נמצא שלעולם אין נגרם לאדם נזק מחמת צדקה או גמילות חסדים. )מתוך "אהבת חסד", החפץ חיים(

     אין דבר יותר יקר מן הזמן

     אף אחד אינו מעדיף את החיקוי על המקור

     בעלי ואני התגרשנו מטעמי דת. הוא חשב שהוא א-לוקים ואני לא".

     מטבע האדם שבעת צרה יזעק אל ה', וכשישאלוהו מדוע פניך רעים היום יענה, שהמצב אינו פשוט. מה קרה? אהההם מה לעשות? הקב"ה רצה אחרת ממני. ולכן... אבל כשהם מצליחים שוכחים המה להודות לה', וכשישאלו על הצלחתם יענו בעוז וגבורה שכוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל, ב"ה תכננתי את העסק וכו' על כן עומד משה ואומר "ראה 'אנוכי' נותן ברכה וקללה, שמשה אמר להם שבשני המצבים הוא הכול מאת ה'. ובשניהם יכולת האדם להשפיע על מצבו, כשיקבל עליו עול מלכות שמים. (מי השילוח)

     מטרתם של החיים איננה לסבול. המשימה שלנו היא לצמוח ולהשפיע על העולם בכל הזדמנות שיש לנו לעשות זאת. (שמואל אייזיקוביץ)

     "מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה..."

     מי האיש החפץ חיים לא ישיח שיחת חולין בבית הכנסת ובבית המדרש ויאריך ימיו בקרב כל ישראל .(ייטב לב)

ארון חדש. נורא עצוב (הרב יחזקאל שובקס)

     זה היה באמצע השיעור כאשר מזכיר החיידר נכנס לתוך הכיתה והכריז את שמו. "שרוליק". הוא מיהר להרים עיניים מתוך הספר. " יש לך טלפון!" - הכריז המזכיר. שרוליק התלווה למזכיר בחזרה ללשכתו. "מי מחפש אותי בטלפון?" - שאל שרוליק בדרך, מתוח כולו. "זו הפתעה!" - הגיב המזכיר, ושרוליק לא יכל שלא לראות את החיוך בקצה השפתיים.  מאז אותו זמן השתנו חייהם. ממשפחה קטנה, שבה יש אבא אמא ובן, הם הפכו למשפחה בת שש נפשות.  

     עברו שלוש שנים, התינוקות הזעירים הפכו לילדים גדולים ושובבים, אט אט חדרו הביתה גם שלוש מיטות חדשות וגם ארון נוסף של שש דלתות, והבית הגדול והמרווח על שלושת חדריו,  נהיה פתאום צר מהכיל את הבלאגן הגדול הזה.  באחד הימים חזר אבא ובשורה בפיו. הוא השיג אישור להוסיף שני חדרים נוספים לבית הקיים.  מכאן ועד לחתימת החוזה עם הקבלן לא ארך זמן. אלא שבשיחה עם הקבלן התברר שאין שום אפשרות להמשיך לגור בדירה.  לדבריו, הם יהיו חייבים למצוא דירה חילופית.  החלו בירורים שונים, בסוף הוצעה להם דירה בבנין הסמוך. הם הלכו לראות את הדירה ועיניהם חשכו. מדובר במחסן שהוסב לדירה, כל כולה בת שני חדרים קטנים, דירה חשוכה וחנוקה,  מוזנחת, חלק מן הרצפות שבורות, ואם לא די בכך - גם צינורות מים וביוב של הבניין חולפים בתוך הדירה.  לאחר לבטים קשים, קיבלו על עצמם את הגזירה. לפי דברי הקבלן מדובר בחצי שנה לכל היותר. לא נורא, הם ישרדו.  

     כמה מבני המשפחה נרתמו לעזור להם להעביר את המצרכים הנחוצים לתקופה הקרובה. הימים הראשונים היו קשים מנשוא,  הצפיפות הייתה קשה מאוד. שרוליק והשלישייה ישנו בלילה על מזרונים דבוקים אחד לשני בלי סנטימטר של מרווח. בבוקר נאלץ שרוליק לסדר את כל המזרונים אחד על השני, אחרת אי אפשר היה לזוז בחדר. במעט הארונות שהיו בדירה, אוכסנו הבגדים העיקריים וכלי הבית הנחוצים ליום יום, שאר הדברים הושארו בתוך המזוודות.  שולחן האוכל היה בתוך חדר הילדים, וכך נאלצו מדי יום להחשיך את החדר בשעה מוקדמת כדי שהקטנים יוכלו להירדם. בעיקר זה היה קשה בשבת, כאשר הוכרחו לכבות את האור באמצע סעודת ליל שבת.  החיים האלו בתוך המחסן הצפוף, היו כל כולם ציפייה והמתנה ליום בו יוכלו להגיע לדירה המרווחת והמשופצת. ניתן לומר , שככל שהחיים בדירת מחסן הזאת היו קשים, ככה ידעו שהסיוט הזה ייגמר בקרוב. הרי מדי הרבה זמן לא יוכלו לשרוד כאן.  אפילו השלישייה הקטנה, כבר למדה לספור את הימים. חצי שנה,  כך הבטיח הקבלן. האבא היה הולך לסייר בדירה ההולכת ונבנית,  לכל הפחות פעמיים ביום, בכדי לעמוד על התקדמות הבניה,  ולמרות כל הלחצים מצידו, קצב הבניה התנהל הרבה יותר לאט ממה שחשב בהתחלה. "יש עיכובים שאינם תלויים בי" - הסביר הקבלן את עצמו .  

     חצי שנה כבר עברה, גם שנה שלמה, ועדיין הסיום לא באופק.  ברוך ד', השלד כבר עומד על תילו, אבל בינתיים לא התחילו אפילו לרצף. הילדים לא ידעו את זה, אבל משהו ברישיון לא היה תקין כל כך, ובלית ברירה עצרו את העבודות.  האנדרלמוסיה בבית הייתה קשה מנשוא. בחדר הילדים לא היה אפילו ארון אחד. כמה זמן יכולים החיים להתנהל, בלי שיהיה מקום בארונות לבגדיהם של הקטנים? בצהרי יום בהיר אחד, חזרו שלישיית הקטנים מן הגן. הם פגשו בפתח הבית שני פועלים, סוחבים איתם פלטות עץ. הם התפרצו הביתה בשמחה ובהתלהבות. ברוך ד', משהו חדש קורה כאן. מתברר להם, שמתקינים להם בחדר הילדים ארון שיהיה תלוי מעל המיטות שלהם. זה יהיה ארון הבגדים שלהם. הם עמדו שם שלושתם, והתבוננו בהתלהבות כיצד ארון שלם הולך ונבנה מול עיניהם. לאושרם לא היה קץ.  בסוף היום, חזר שרוליק הביתה. מיד כאשר פתח את הדלת, חשד במשהו. "יש משהו חדש בבית?" " היכנס לחדר הילדים ותראה!"  הוא נכנס, ראה את הארון, ומיד יצא החוצה ועיניו דומעות. " מה?! אנחנו כבר נשארים לגור כאן?" - שאל בכאב. *

     אלפיים שנה אנו נמצאים בגלות, ובכל זאת אבותינו ואבות אבותינו מעולם לא פסקו להתגעגע לבית המקדש.  אומנם נכון, גם בגלות אנו נאלצים למצוא מנוח לכף רגלינו, גם בגלות כל אחד מאיתנו דואג שיהיה לו בית למגוריו, אבל בתוך תוכו יודע כל אחד שאנו שואפים לעלות לירושלים ולחזות בבנין בית המקדש.  חז"ל חייבו אותנו לעשות "זכר לחורבן". בשולחן ערוך מובאות כל ההלכות הקשורות ל"זכר לחורבן" בכדי שחורבן בית המקדש יהיה לנגד עינינו בכל ימות השנה, ובכדי שלעולם לא נפסיק לייחל ולצפות לבנין בית המקדש.  

     בימים אלו, אנו שרויים בתשעת הימים, אנו מונעים לעצמנו מדעת את תענוגי עולם הזה, נמנעים מאכילת בשר ומשתיית יין, ונמנעים מרחיצה וסיכה. זהו סמל הציפייה שלנו לבנין בית המקדש. כל כך עצוב לראות מי שמנסה לסדר לעצמו את החיים, ומנסה להקל מעצמו את התעניות והסיגופים, כי הרי ככל שהגלות עמוקה יותר , ככל שהחושך עב יותר, כך גדולה הציפייה וכך רבה התקווה.  כאשר נפוליון ראה את היהודים מתאבלים על החורבן, כבר התבטא ואמר: "עם שמתאבל במשך אלפיים שנה, בוודאי יזכה לראות בקרוב בנחמה". אמן כן יהי רצון.

דמעות של תיקון חצות (להתעדן באהבתך, גיליון 76)

     מסופר,  כי בביתו של הצדיק רבי נסים עיני זצ"ל שרר צער ושבר.  עיניו של הצדיק כהו,  הוא לא יכול היה לראות מאומה... בצר להם, פנו בני משפחתו אל האדמו"ר מלעלוב זי"ע והגישו לו פתקה )קוויטל( עם שמו של רבי נסים , לברכה ולישועה.  האדמו"ר לא קרא את הפתק... אלא,  הרבה לדבר על מעלת אמירת "תיקון חצות" בכל לילה, וסיפר סיפור מאלף על סגולתן של דמעות שנשרו בעת אמירת "תיקון חצות".

     בסיום הסעודה, אמר:  בחברון אפשר להשיג דמעות של תיקון חצות. הבינו בני המשפחה את הרמז.  הם שכרו עגלה ונסעו חברונה.  באותם ימים,  כיהן הצדיק רבי אליהו מני זצ"ל כרבה הדגול של העיר חברון.  גאון וקדוש היה, ובחצות הלילה היו בוקעים מחלונות ביתו קולות שבר , יללה חרישית הייתה מרעידה את הלבבות...  הוא היה מקפיד על אמירת "תיקון חצות" , ומעומק לבו

קונן על גלות השכינה.

     בביתו של רבי אליהו שהה רבי נסים במשך שבועיים . ו...הפלא ופלא ! הוא שב לביתו עם עינים בריאות ומאירות!  הרופא הנכרי שבדק את עיניו, אמר בהתפעלות: " עתה ידעתי, כי יש א-לקים בארץ!".

     לאחר 16 שנה נתגלה סודה של התרופה הנפלאה.  היה זה בשעת ההלוויה של רבה של חברון, רבי אליהו מני זצ"ל.  באותה שעה,  הוציא רבי נסים עיני מאמתחתו ספל חתום,  ושפך את תכנו על רגבי העפר שכיסו את הגוף הטהור , ואז סיפר לנוכחים:  ספל זה מלא מדמעותיו של הצדיק הנפטר, בשעה שאמר "תיקון חצות"!  וב"משקה" הזה התכבד בשעה שחלה בעיניו ואף טעם ממנו - נרפא, ושבו עיניו להאיר.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  

אמרי שפר א' מנחם אב ה'תשע"ה

היחלצו מאתכם אנשים לצבא (לא,ג(  אם נחלוץ מעמנו את ה"אתכם", היינו האנכיות שבכל אדם, אז שייך שנהיה "אנשים לצבא" ללחום מלחמת ועבודת הבורא יתברך. (ליקוטים נפלאים(

     "מוח זקוק לספרים כמו שחרב זקוקה לאבן השחזה כדי להישאר חד."

     "מוטב להדליק נר מלקונן על חושך" (פתגם סיני עתיק)

     מוטב להיכשל במקוריות,  מאשר להצליח בחיקוי...

     מוכרחים לעבור דרך החושך כדי להגיע אל האור

     מומחה, הוא מי שיודע יותר ויותר על פחות ופחות

     מורה בינוני אומר, מורה טוב מסביר. מורה מעולה מדגים. מורה גדול מעורר השראה  (הגנרל ויליאם ורד)

"     מורה שלא יכול להשיב לעצמו לשאלה, מדוע על התלמידים להקשיב לו במשך 45 דקות, אינו יכול להיכנס לכיתה."

המזוזות (למען שמו באהבה)

     סיפור מדהים מובא בספר "טובך יביעו , "על מנהל בנק הדם בבית חולים מעיני הישועה והשרון" ד''ר אורליך, שעד לפני מספר שנים התגורר בקליפורניה. והכיר שם רופאים רבים דתיים ולא דתיים, לפני כמה שנים הוא נסע לביקור בקליפורניה, והחליט להביא מתנה מאוד מקורית לשלשה חברים שלו כולם רופאים יהודים בכירים. הוא הזמין אצל סופר סת"ם מומחה שלש מזוזות מהודרות בשבעים דולר כל מזוזה. ולקח אותם לקליפורניה הרחוקה, כשהגיע לשם דבר ראשון ניגש לחבריו הרופאים, ואחר שאילת שלום קצרה הגיש להם את המתנה, מזוזה מפוארת בתוך נרתיק מפואר! כל אחד מהרופאים הגיב בצורה שונה. הראשון התייחס בזלזול גדול למתנה והחזיר אותה ואמר "אינני מעוניין במתנות כאלו", איזה ביזיון! והשני לא התלהב אבל גם לא ביזה, לקח את המזוזה אבל לא הסכים לקבועה בפתח הבית. השלישי הודה מקירות ליבו נישק את המזוזה בחום רב, ומיהר לקבעה בברכה על פתח ביתו.

     כאן זה לא נגמר. שבועיים לאחר מכן החלה סופת הוריקן נוראה, סערת רוחות חזקה שלא הייתה כמוה שנים רבות, והרסה חלקים גדולים של מדינת קליפורניה, עשרות אלפים נותרו ללא קורת גג, אחד האסונות החמורים ביותר בהיסטוריה של אמריקה. מיודעינו, שלשת הרופאים, גרים בשכונות אחד ליד השני ממש מטרים ספורים, מי שיש בו קצת אמונה צריך להתעורר למה שקרה שם. הרופא הראשון שזלזל במזוזה והחזיר אותה בבוז איבד את ביתו לגמרי, פשוט הווילה שלו התעופפה כמו עפיפון, ולא נשאר ממנה אבן על אבן, שום זכר! הרופא השני שהיה "פושר קרוב לקר, " שהסכים לקבל את המזוזה אבל לא רצה לקבעה בביתו, הבית שלו נפגע קשות אבל ביחס לראשון נשאר לו משהו לפליטה. אבל הרופא השלישי ששמח על המזוזה כמוצא שלל רב, וקבע אותה בביתו יצא בלא פגע, הבית על יושביו נשארו שלמים צוותי ההצלה שהגיעו למקום לא האמינו למראה עיניהם! הבית הזה הוא היחיד שלא נראו עליו שום סימנים של נזק, רוחות עזות של מאה וחמישים קמ"ש כאילו פסחו על הבית.

     זוהי עדות מוחשית שבורא עולם משגיח ושומר על עושי רצונו! וכך אומר הקב''ה לישראל ''ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית" (שמות י''ג,ב') כל הסופות שבעולם, לא הוריקן ולא טייפון, לא יזיקו כי יש שומר בפתח, שומר דלתות ישראל - ה' יתברך שמו.

המים שהצילו (נוען שיח, דברים)

     שמעתי לאחרונה מאחד ממכרי סיפור נפלא ביותר. לאדם זה היה בת שהגיעה לפרקה זה זמן רב, היא הייתה בת 31 שנים, והם התקשו מאוד מאוד במציאת זיווגה ההגון. לאחרונה עזרו השי"ת והוציאו מצרה לרווחה ומאפילה לאור גדול, וזכה לארס את בתו הבוגרת עם בחור בן 26 שנים. החתן הוא בחור חשוב וכליל המעלות ומידות טובות, והמשפחה היא משפחה מיוחדת, ענבי הגפן בענבי הגפן. כמובן שהשמחה היתה גדולה ביותר, וראו בחוש ובגלוי שהקב"ה מזווג זיווגים...

     ממשיך האדם לספר: היה זה בשנת תש"ח, העניות והדחקות שלטו בירושלים עיה"ק באופן נורא ביותר רח"ל - היו משפחות שהגיעו עד לכדי פת לחם ממש - לא היו אז בבתים ברזים עם מים כמו שיש בזמנינו אנו, והיו צריכים לטרוח וללכת לבאר מים ששם היה מים, ושאיבת המים הייתה כרוכה בטרחה גדולה ביותר.

     מספר היהודי, שאביו היה ממונה על שאיבת המים, ופעם אחת ביום היה יורד לבאר המים לשאוב משם מים - את המים היו מחלקים לכל המשפחות לפי מספר הנפשות - כל משפחה הביאה דלי, והיו שואבים את המים וממלאים את הדלי. יום אחד לאחר שאבי עלה מהבאר - מתוך התאמצות מרובה בירידתו לבאר המים - ראה שילד אחד בוכה בכי תמרורים. ניגש אליו אבי ושאלו למה הוא בוכה, אמר לו הילד שכבר ב' ימים שלא נכנס לפיו טיפת מים, ולשונו דבק לחכו, והוא מרגיש שאם הוא לא ישתה עכשיו הוא יגווע למות רח"ל. כששמע אבי את דבריו הנרגשים, אמר לילד שהוא יורד עבורו עוד פעם לבאר המים שיהיה לו מים לשתות. אבי התאמץ עוד פעם, ועשה את כל הטרחה הגדולה עבור הילד, והעלה לו כוס גדולה עם מים. הילד שתה לרוויה והודה לאבי מעומק לבו, ואמר לו "החייתני! דע לך, שהצלת את נפשי ממות".

     לפני שנתיים - מספר היהודי - קיבלתי טלפון מאת יהודי זקן, והוא אמר לי ששמע שיש לי בת מבוגרת שלא הולך לה בשידוכים, והוא רוצה לעזור בכל דרך אפשרי. נתתי לו את הפרטים של בתי, ומני אז היה מציע כמה הצעות עבור בתי - ההצעות עלו וירדו לחלופין - ולא היה נראה איזה שידוך באופק. לפני שנה הציע אותו יהודי את הבחור הזה - שבתי התארסה עמו כעת - ואדם יקר זה פעל מעבר לכוחותיו, סיקל את המכשולים ועשה כל מה שביכלתו שהשידוך יצא לפועל, ואכן חפץ ה' בידו הצליח וברוב סייעתא דשמיא התארסה בתי עם אותו בחור. כמובן ששמחתי ושמחת בני משפחתי הרקיעה שחקים, אך שמחת אותו היהודי - שזכה להיות השדכן בשידוך זה - הייתה לאין קץ - שכן עכשיו הזדמן לו מן השמים להביע את רגשי הכרת הטוב - כי אותו אדם היה לא אחר מאשר אותו ילד שאבי הציל לפני שנים ממיתת צמא...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/