ארבעים שנות נדודים עברו בני ישראל במדבר, פרשת מסעי מסכמת את כל
שנות הנדודים ומתחילות בה ההכנות לכניסה לארץ. הפרשה פותחת ברשימת סיכום של כל
תחנות בני ישראל במדבר, החל במסע הראשון מרעמסס לסוכות וכלה במסע האחרון מהרי
העברים לערבות מואב. ברוב התחנות מוזכר רק שמה של התחנה, בשאר התחנות מוזכר בקצרה
גם סיפור קורות בני ישראל באותה תחנה. וכך 40 שנה מקופלות ב-49 פסוקים.
לפרשתנו ניתן לקרוא גם פרשת הרשימות, כי בנוסף לרשימת המסעות ישנן
עוד שתי רשימות בפרשה: רשימת גבולות הארץ ורשימת מנהיגי ישראל בכניסה לארץ. שתי
רשימות אלו קשורות לאותו נושא– ההכנות לכניסה לארץ ישראל. עם סיום המסע וחניית בני
ישראל בעבר הירדן מול יריחו מסתיימת לה תקופה ומתחלף לו דור, דור יוצאי מצרים
שהנהיג את העם הלך לעולמו וההנהגה עוברת לדור ילידי המדבר והם אלו שיכניסו את בני
ישראל למדבר.
משה רבנו מנהיג יוצאי מצרים לא ייכנס עם בני ישראל למדבר אך כמנהיג
אמיתי חשוב לו גורל עמו ולכן הוא דואג גם ליום שאחרי מותו. הוא ממנה מנהיגים חדשים
ומפרסם את שמותיהם כדי שיהיה ברור מי המנהיגים אחרי מותו , וכדי שיהיה ברור לבני
ישראל להיכן הם נכנסים נותן להם משה רשימה מפורטת של גבולות הארץ.
אחת מן השאלות שנשאלה ע"י פרשני המקרא, היא: "מדוע התורה
מונה מספר רב של "מסעות עם ישראל במדבר" [42 מסעות!]? מהי המשמעות של
ציון ופירוט השמות של המקומות שבהם "נסעו" בני ישראל מיציאתם ממצריים
ועד לכניסתם לארץ"? והאם ניתן ללמוד מ"עובדות יבשות" אלה מוסר ולקח
חינוכי, ערכי, אמונתי גם לימינו אנו?!
רש"י, בפרשנותו לפסוק הראשון של "פרשת מסעי", בשמו של
ר' משה הדרשן, שואל ומשיב כהאי לישנא: "ולמה נכתבו המסעות הללו? – להודיע
(את) חסדיו של מקום…". עפ"י דברי רש"י, ציון ופירוט המסעות בא
ללמדנו את גודל חסדיו של הקב"ה לעם ישראל, שאפילו שנגזר עליהם לנוע ולשהות
במדבר 40 שנה, הקב"ה לא הניעם "וטרטרם" כל השנים הללו. אלא –
אדרבא, התחשב בעם ישראל וצמצם את מסעם הקשה והבלתי נוח למספר שנים מועטות, כדבריו:
"… נמצא שכל שמונה ושלשים שנה, לא נסעו, אלא – עשרים מסעות".
הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" הולך בעקבות ר' משה
הדרשן ומדגיש שציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את גודל חסדיו של הקב"ה לעם
ישראל. אולם, מהיבט אחר, והוא: שאף על פי שהמדבר מייצג מקום של צייה, יובש, חוסר
חיות וחוסר מים, בכל זאת הקב"ה סיפק את צרכי עם ישראל "בכל מכל כל".
לעומתם, ה"ספורנו" רואה את החסד בכוון ההפוך, דהיינו: ציון
ופירוט המסעות בא ללמדנו את חסדם, זכותם ושבחם של עם ישראל כלפי הקב"ה. שאף
על פי שנגזר עליהם לחיות ולשהות במדבר 40 שנה, הם הולכים אחר הקב"ה
ב"ארץ צייה וצלמוות", בארץ של יובש ושממון, וזאת, מבלי להרהר [ובוודאי,
מבלי לערער] אחרי גזרתו והחלטתו האלוהית. כדבריו: "רצה האל יתברך שייכתבו כל
המסעות של בני ישראל, כדי להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, באופן
שיהיו ראויים להיכנס לארץ", וכמו שאומר הנביא ירמיהו [פרק ב' פס' ב]:
"הלוך וקראת באזני ירושלים לאמור כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת
כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה''.
לחזק ולהתחזק, יתמיד בדרך הזו ובוודאי ינחיל זאת לבניו, בנותיו
וצאצאיו אחריו.
וכן ניתן להוסיף רעיון קצר, אך מהותי גם לחיינו ובחיינו, כדלקמן:
בתחילת פרשת מסעי (בפסוק השני) התורה קושרת בין "המוצאות" ובין
"המסעות", כשהיא מקדימה את "המוצאות". מה רצתה התורה ללמדנו?
– ש"מסעו" של האדם יש לו זיקה ישירה ל"מוצאו" של האדם.
"מסע מוצלח" תלוי באם האדם מכיר ומכבד את "המוצא" שלו, כלומר:
"את "שורשיו". "מסעו" של אדם הוא הבבואה והראי שמשקפים
את "מוצאו" של האדם, וד"ל. אשריהם ישראל ש"מוצאם" הוא
בהררי קודש.
ועוד הערה לסיכום, פרשה זו נקראת תמיד בימי בין המייצרים כדי לחזק את
ליבם של ישראל שהיו בגלות, וגם כיום כאשר צרות רבות פוקדות את עם ישראל ועדיין לא
הגענו ליעוד שלנו בגאולה השלמה, עלינו לזכור שעוד יבוא ימים טובים יותר.כשם שעם
ישראל היה במדבר ארבעים שנה בדרך ''וייסעו …ויחנו'', ואחרי המסעות והתלאות זכה להיכנס
לארץ ישראל ולשבת בארצו ובנחלתו, כך אנחנו ''בדרך'' – אל הגאולה השלמה,
עברנו "מסעות" ובעזרת השם נגיע אל היעד והתכלית – ביאת משיח צדקנו
ובניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.
תודות : ליהודה נוימן
חוויית
השבוע שלי
