אמרי שפר ט' סיון ה'תשע"ח

אל יחשוב אדם עוד חזון למועד, יבוא יום ואתחיל לעבוד את ה' ולעסוק בתורתו, כי כך אמר הרה׳׳ק ה 'בית ישראל' זי"ע ששמע מפי אביו הרה׳׳ק ה אמרי אמת זי׳׳ע באחרית ימיו, "בהיותי צעיר לימים חשבתי על כמה וכמה דברים בעבודת ה' ולימוד התורה שעוד אוכל לעשותם לכשיבוא היום, אך עתה יכולני להעיד בפניך שכל מה שאין האדם עושה בשחר נעוריו, שוב לא בא לידו לעשותו ולפעול אותו". )באר הפרשה(

  אמר הרבי מקוצק זיע"א: יתכן שגם אני יכול להחיות מתים אלא, שאני מעדיף להחיות חיים.

    ביאר הגאון הרב עקיבא סופר שרייבר זצ"ל )בעל ה 'דעת סופר'(: הברכה הגדולה שיהודיַ מבקש להתברך בה, שיוכל לומר "ואִני וְּהנער נְּלָּכה".

דרש רבינו הקדוש מקוצק זי"ע מתלמידיו "רוצה אני שּתִּמָנְעּו מהחטא, לא רק בגלל שהוא אסור, אלא שתהיו עסוקים כל-כך בענייני תורה ומצוות עד שלא יהיה לכם זמן לחשוב על חטא!"

בודד באוסטרליה (שיחת השבוע, עלון 1361)

על-פי סיפורם של השניים, רגע קודם שהתייאשו הבזיק רעיון במוחם. "אולי הכתובת התהפכה?",אמר אחד מהם, "ובמקום דירה  ."?55 בבניין 30 ברחוב פּארפּ, ג'וזף דה-באקרו מתגורר בדירה 30 בבניין 55

זה היה בערב פסח תשס"ו. יעקב חייטון וזאבי שוסטרמן, שני תלמידי ישיבת חב"ד מאוסטרליה, ויתרו על השהייה הנעימה בבית הוריהם בחג, ויצאו לערוך סדר ציבורי בעיר דרווין, בירת הטריטוריה הצפונית של היבשת.

כמה ימים לפני ליל הסדר יצאו אל בתיהם של יהודי העיר, להזמינם אישית לחגוג יחד את חג הפסח. לרבים העניקו מארזי מצה שמורה וחומרים מודפסים על החג.

עתה נשארה בידם הכתובת האחרונה, אך הם לא הצליחו לאתר את בית המשפחה. אולי החשיבה 'מחוץ לקופסה' תושיע אותם?

הם הגיעו לבניין מוזנח. ריח לא-נעים הכה באפם. העליבות זעקה מכל עבר. השניים התגברו על הרתיעה שחשו ונכנסו פנימה. את פניהם קידמה חבורת צעירים, שישבה באפס מעשה בחדר המדרגות.

"אולי אתם מכירים את ג'וזף דה-באקרו?", שאלו שני תלמידי הישיבה את הצעירים.

הללו השיבו בחיוב והפנו אותם אל הקומה הרביעית. שם פגשו כמה דיירים זקנים, שאף הם ישבו  דלת – בבטלה בפרוזדור. הללו שלחו אותם הלאה, לקומה העליונה. בסופו של דבר הגיעו ליעדם שבפתחה קבועה מזוזה קטנה. הם נקשו על הדלת בחשש.

הוא היה אדם מבוגר מאוד, מצחו חרוש קמטים. אור ניצת בפניו הכחושות כאשר הבחין בשניים. האיש פרץ בבכי, כשהוא ממשש את זרועותיהם. "אינני מאמין!", מלמל שוב ושוב, בלי שהצליח להירגע, "אינני מאמין שזה קורה!".

השניים המתינו נבוכים עד שסערת הרגשות שככה. הזקן פסע בכבדות פנימה, והזמין את השניים להיכנס. כשהתיישבו החל לספר את קורות חייו..

"אני ניצול שואה", פתח ואמר, "הייתי באושוויץ. כשנסתיימה המלחמה, רציתי לברוח מהכול. לשכוח הכול. הרחקתי עד לעיר פרת' שבאוסטרליה המערבית, נשאתי אישה לא-יהודייה, ונולד לי בן. ביקשתי למחוק את העבר הנורא שלי ולהתחיל חיים חדשים.

"אלא שאז נקלעתי להסתבכות כלכלית. העסק שפתחתי כשל. התגרשתי מאשתי. נותר לי בעולם רק בני, שמשרת בדרווין, בצבא אוסטרליה. עברתי לכאן בעקבותיו. השלטונות שיכנו אותי בבניין הדיור הציבורי. אני אדם בודד. אין לי שום קשר עם העולם החיצון. אפילו טלפון אין בביתי. בעת האחרונה גם בני ממעט בביקוריו אצלי.

"ועם זה, כמה זיכרונות ילדות נותרו בי. זכרתי שבחודש אפריל חל חג יהודי. אינני יודע את שמו, רק זאת אני יודע שאין אוכלים לחם אלא מצות. אתמול הציפו אותי המחשבות האלה, והעלו מתהום הנשייה שברי תמונות מילדותי האבודה. התמלאתי צער עמוק על מצבי. כל הלילה לא יכולתי להירדם.

"כאשר שקעתי בשינה סוף-סוף, חלמתי חלום. בחלומי שני רבנים באים לביתי, ומביאים לי מצות לחג. כשדפקתם בדלתי, הייתי משוכנע שאני חולם. רק כשמיששתי את ידיכם הבנתי שאתם אמתיים."!

דבריו המרגשים של ג'וזף הפעימו את השניים. "אכן", אמרו לו, "הבאנו לך מצות". הם הושיטו לו מארז של שלוש מצות שמורות, עלון הסברה על חג הפסח וחוברת על הרבי מליובאוויטש. זמן רב ישבו   התחדש בכיו ביתר שאת. –ושוחחו עמו, עודדו את רוחו והפיגו את בדידותו. כאשר הניחו עמו תפילין

כעבור זמן נפרדו ממנו לשלום. ג'וזף לא חדל מלהודות לשניים על הביקור המיוחד. גם הם חשו נרגשים   לגD7ול יהודי אומלל שאיש אינו דורש בשלומו. –על הזכות הגדולה שהתגלגלה לפתחם

הם מיהרו לחזור לאולם שבו יתקיים הסדר הציבורי, ועמלו להשלים את ההכנות המרובות שעדיין עמדו לפניהם. כל הזמן הזה ביקורם אצל ג'וזף חי בליבם. החוויה העזה שעברו המחישה להם את נחיצות פעילותם.

שנה חלפה. שוב חזרו חייטון ושוסטרמן לדרווין, לחגוג שנית את ליל הסדר עם הקהילה המקומית. במרוצת השנה עקבו אחר הנעשה אצל ג'וזף דה-באקרו, ושמעו שהקהילה נרתמה לסייע ליהודי הבודד, והעניקה לו סיוע ותמיכה.

מובן שהשניים מיהרו לבקרו בדירתו. ג'וזף נראה מאושש יותר. גון קולו העיד על חיוניות, והוא סיפר להם במרץ על חיי החברה החדשים שלו.

בשעת השיחה הבחינו השניים שאת קירות ביתו מעטרות תמונות רבות של הרבי מליובאוויטש. הם קלטו מיד שאלה תמונות שהופיעו בחוברת שהעניקו לו בשנה שעברה. הם הבינו שג'וזף גזר את התמונות מן החוברת ותלה אותן על קירות ביתו.

"ודאי אהבת את התמונות האלה", ציין אחד מהם, "ולכן הן מתנוססות על קירות ביתך".

ג'וזף הסב את פניו לעבר הקיר, ואחר החזיר את מבטו אל השניים: "האם שכחתם את החלום שעליו סיפרתי לכם בשנה שעברה? הלוא האדם הזה, שמצולם כאן, הוא האיש ששלח אתכם אליי!".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ד' כסלו ה'תשע"ו

אומרים בתפילת גשם "יחד לב וגל אבן". שואל הגאון ר' חיים שמואלביץ זצ"ל וכי יעקב גלגל את האבן עם הלב, אלא בא לרמז שאין דבר העומד בפני הרצון, וזה הפירוש "יחד לב", אם רוצים עם כל הלב אז אפשר להתגבר על כל הדברים הקשים.  

     אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי.  אם אתה רוצה שתשרה שכינה אצלך , צריך שתהיה "אנכי לא ידעתי" שתכניע את האנוכיות שלך.

     וייקץ יעקב משנתו אומר הבעל הטורים וייקץ "ממשנתו" שלמד באמצע השינה, צדיקים כל כולם תורה ואפילו בשעת השינה.   

      יש שפירש סלם ר"ת לעשות סיום מסכתות, שהרוצה לעלות במעלות התורה והיראה שיתמיד בתורה ויעשה הרבה סיומים.

זכות לימוד תורה (פניני עין חמד, גליון 510)

     לר' אברהם אליעזר גולדשמיד זצ"ל, מיקירי ירושלים, הייתה חנות צבעים לפרנסתו. היה מפורסם בכל ירושלים שגולדשמיד הוא אדם ישר והיה קידוש ה' גדול בהתנהגותו בחנות. היה לו סדר קבוע, לפני ותיקין היה לומד שעה וחצי 'חוק לישראל' ומשניות. ואחר התפילה למד שעה וחצי שיעור במשניות, 'יסוד ושורש העבודה' ועוד. חוק ולא יעבור. בין בחול ובין בשבת ובזכות שיעור זה ניצל ממוות!

     פעם בנו בניין צמוד לביתו. הקבלן בנה פיגומים, הכנה לקיר, והביא מערבל בטון. להפתעתו, ראה, שהקיר אינו מתמלא עד הסוף. טעה בחישוביו והזמין עוד שני מערבלי בטון כדי למלא את הקיר. כאשר חזר ר' אברהם לביתו אחר השיעור חשכו עיניו: חדר השינה שלו היה מלא בבטון בגובה שלושה מטרים! התברר, שהקיר המשותף לא החזיק מעמד בפני לחץ הבטון והתפורר, הבטון קבר את מיטות חדר השינה וכל מה שהיה באותו חדר. ברור היה, כי אם ר' אברהם היה ישן או נח על מיטתו - הייתה זו חלילה קבורתו.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ה' אלול ה'תשע"ה

 אף בחדרי חדרים, כשאין איש רואה אותך ואתה "עם ה' אלוקיך" בלבד – גם אז "תמים תהיה". (אלשיך)   

     את הכלל הזה תדע, כמו שאי אפשר לעיוור בשתי עיניו שיראה, ולחמור שישכיל,  כך אי אפשר לנער בלי עול שיזדרז וישכם לבחור חובות לעצמו, שיחרץ וידקדק . וגם מעצמך צריך אתה כבר להבין טעם הדבר. כי כוחות הנפש שבאדם המתרשל נרדמים הם, וצריכים לדבר שיעורר אותם ויכריחם לעבודתם, ורק העול אשר עליך לגמור המה הכלים המעשים המעוררים את הנפש לעבודת ה' '. )מתוך חובת התלמידים פרק ה(

     זה עניין של בחירה!!!!!!!!  - בחור נמצא במצב פנוי !!!! פנוי יכול להיות פנוי לתורה... ופנוי יכול להיות פנוי להובלות...  פנוי זה דבר מאד אינדיבידואלי... מי שכל כולו פנוי ללימוד התורה ... אין סוף ליכולות הנסיקה שלו ... ומי שכל כולו פנוי לשטויות... אין גבול להתרסקות שלו...

דוהרים קדימה [חיים ולדר - סיפורים מהחיים]

     בחור מובטל שגדל בשכונת עוני, מוצא תעסוקה באורוות סוסים. האורווה מושכת אליה נערים שאינם מוצאים את עצמם - ואלה, גורמים דווקא לו - למצוא את עצמו.

     כבר מזמן רציתי לספר לך את סיפורי. אני חושב שהוא מעניין מאד, ואולי פעם תכתוב אותו יפה, כדי שיוכלו לקרוא אותו כולם.

     עד היום לא העזתי לכתוב לך, והסיבה: ידעתי שכל הסביבה שלי תדע מיד במי מדובר. אבל בסופו של דבר, דווקא החברים שלי שכנעו אותי לספר.

     אני שייך לשכונה שיצא לה שם לא כל כך טוב. הרבה אנשים לא ישרים יצאו ממנה. גדלתי איתם ביחד. כמה מהחברים שלי כבר אינם בחיים, והם לא מתו מזִקנה. גם לי היו ימים קשים. הלכתי עם חבר'ה לא טובים. נחשבתי לפרא אדם, אחד שלא עושה חשבון לאף אחד. כולם ידעו שלא כדאי להתעמת איתי. כולם בשכונה עשו לי 'כבוד', בגלל שידעו שאני בן אדם שלא פוחד מאיש. אחר כך התדרדרתי עוד יותר. הפכתי לסמרטוט, לבן אדם בלי כבוד, שיכול לרמות את ההורים שלו בשביל עשרה שקלים. היה לי כל כך רע, שהרגשתי כי טוב מותי מחיי.

     החלטתי להשתקם. לא יודע מאיפה קיבלתי כוחות. נהייתי בן אדם כנגד כל הסיכויים. אפילו השוטרים היו באים ואומרים לי: "עזוב, מחר שוב תחזור לרחוב ולפשע." עדיין עצרו אותי על כל חשד קל, אבל לאט לאט ראו שאני רציני, ועזבו אותי לנפשי.

     התחלתי לחפש עבודה, ואז התברר לי שאנשים לא אוהבים להעסיק פושעים לשעבר. אחד המעבידים אמר לי: 'פעם פושע - תמיד פושע.' בכמה מקומות קיבלו אותי, וזה החזיק בדיוק עד הגניבה הראשונה. ברגע שנעלם איזה חפץ למישהו, או מישהו חשב שנעלם לו משהו - העיניים עליי, חקירות בלי בושה, והיידה, הביתה. במדינה הזאת, אין מי שיאמין באדם שרוצה לחזור למוטב. התחלתי ללכת בטל, וידעתי שאו-טו-טו אני מתדרדר שוב.

* * *

     יום אחד הציע לי חבר להתיישב באיזו קרקע שלא שייכת לאף אחד, ולהקים שם אורוות סוסים. לא הבנתי בדיוק מה העניין שלו עם סוסים, אבל מכיוון שממילא לא היה לי מה לעשות, התחלתי לעבוד איתו. הכשרנו שטח, בנינו גדרות ואורוות, ואחר כךהחבר שלי התחיל להביא סוסים. אמנם פרנסה לא היתה לי מזה, אבל מצאתי לפחות תעסוקה - וגם זה היה משהו. חודש עבדנו שם, טיפחנו את המקום - עד שהיה מאורגן למופת.

     התחילו לבוא אלינו כל מיני נערים מהשכונה. התייחסנו אליהם יפה, נתנו להם לרכוב על הסוסים. המשטרה לא אהבה את זה. השוטרים היו בטוחים, שכל האורווה הזו היא כיסוי למשהו לא טוב. הם התחילו להזהיר את הנערים מפנינו, להטריד אותנו.בקיצור, לא נתנו לנו מנוח.

     הבנתי אותם. ידעתי שאני לא טלית שכולה תכלת, והחבר שלי אפילו פחות ממני, ויש בסיס לחשדות שלהם. החלטנו לגרש את הנערים שבאים, כדי שהמשטרה תניח לנו. רובם באמת הסתלקו, אבל היה אחד שפשוט חזר בכל פעם שהיינו מגרשיםאותו. זה היה ילד בן 12, ממשפחה קשה. ראו עליו שבחיים שלו לא קיבל אהבה, ממש כמוני. הוא ראה הרבה דברים קשים בבית, וזה די שבר לו את הלב. הוא היה מגיע למתחם שלנו, מטפל בסוסים, מסתדר איתם מצוין. ראיתי שאלה הם רגעי האושרהכי גדולים שלו.

     התחלתי לקרב אותו ולדבר איתו. היינו מדברים כמו מבוגרים. סיפרתי לו על החיים שלי, כאילו הוא בן אדם בגילי. הייתי מתנה איתו שיבוא אלינו, רק אם הוא הולך לבית הספר. שלא יהיה כמוני, שראה את בית הספר רק במסיבות הסיום. הוא היה שומע בקולי, כאילו הייתי אבא שלו. בעצם, זו לא דוגמא טובה, כי לאבא שלו הוא לא היה שומע. הדבר הזה לא מצא חן בעיני ההורים שלו, והם התחילו להרים קול זעקה, עירבו את שירותי הרווחה – כאילו אני איזה חוטף ילדים. קודם כל עצרו אותי לכמה ימים, ואחר כך הזהירו אותי לא להתקרב אליו. חזרתי לאורווה ואמרתי לו, שהוא לא יכול לבוא יותר. הוא לא הבין למה. לך תסביר לילד בן 12 מה מסתובב לאנשים בראש. ודווקא הבנתי אותם. אולי אם אני הייתי אבא שלו, גם אני הייתי פוחד שהוא יסתובב ליד אדם כמוני. ככה אני, תמיד מנסה להבין את הראש של השני.

     הוא התחיל לנדנד להורים שלו ולא הרפה. הם הלכו לעובדת סוציאלית, והיא שוחחה עם הילד. כל מה שהיה לו להגיד, זה - "תנו לי להיות שם באורווה". היא הגיעה לבדוק אותנו, ואני ניסיתי לדבר אליה כמו אינטליגנט, לעשות רושם טוב. החבר שלי,שלא ידע מי האורחת רמת המעלה, בדיוק היה קצת מעוצבן. ניסיתי להשקיט אותו ולרמוז לו שידבר יפה, אבל הוא רק התעצבן עוד יותר. בקיצור, היא יצאה משם די מהר, ואולי ברכה "הגומל" על שזכתה לצאת בשלום.

     בסוף היא חיברה דו"ח שקצת הפתיע אותי. היא רשמה כל מיני מילים שמאבחנות את הילד ואותי, כאילו היא פסיכולוגית, ואני איזה פציינט שלה, ואחר כך רשמה המלצה לאפשר לילד לבקר באורווה תחת מעקב קפדני, למניעת התדרדרותו ורכישת התנהגות עבריינית. מילים כאלה. האמת היא שהתרגזתי מכל הביטויים הפסיכולוגיים. אבל בגלל שבתכל'ס, הילד יכול היה להמשיך לבוא, סלחתי לה על כל המילים הגבוהות. הזהרתי את הילד, שהביקורים שלו אצלנו תלויים בהתקדמות שלו בלימודים, ושלא ייגרר אחרי כל מיני טיפוסים. והוא באמת נזהר - רק בשבילי.

* * *

     ככה עברה שנה, ולאט לאט באו עוד כמה נערים, רגע לפני התדרדרות לפשע. הם היו מטפלים בסוסים, קצת רוכבים עליהם - דבר שהערים קצת קשיים מצד הסביבה, שפחדה מהסוסים וראתה בהם סכנה לילדים. וביום אחד בהיר, הגיעו טרקטורים בליווי משטרתי, ותוך כמה שעות הרסו לנו את כל המתחם. מה זה הרסו. לא השאירו שריד ופליט. את כל הגדרות והסככות שברו. כל מה שהשקענו – ירד לטמיון בתוך שעתיים. את הסוסים הם לקחו איתם, ונעלמו כלעומת שבאו. ניסיתי להתנגד, אבל הםמיהרו לעצור אותי ואת חברי, ורק בבוקר שחררו אותי.

     חזרתי לשם, וכשראיתי את ההרס – פשוט התחלתי לבכות כמו ילד קטן. לא הבנתי למה עשו לי את זה. כשאני בוכה, באים אליי כל הנערים ובוכים איתי, וממש ישבנו ובכינו כמו בתשעה באב. חס ושלום, אני לא משווה, אבל ההרגשה שלנו היתה, שהחריבו לנו את החיים.

     כשאנחנו נרגעים קצת, אנחנו רואים איזה איש מבוגר, מכובד, עם חליפה ועניבה. הוא ניגש ושאל אותנו כל מיני שאלות. בהתחלה ענינו לו בסגנון של: "בוא הנה, לך מכאן", בגלל שהוא נראה כמו אלה שרדפו אותנו כל הזמן. אבל הוא שאל כל מיני שאלות על הנערים, ואיך הם מרגישים כאן. הנערים בכו והסבירו לו, שהמקום הזה נתן להם את כל מה שאין להם בבית. הוא ביקש את מספר הטלפון שלי והלך.

     אחרי כמה ימים מתקשרים אליי ומזמינים אותי לעירייה, לפגישה עם כמה אנשים. הלכתי לשם בצורה מכובדת, בבגדים חדשים ומגוהצים, והבאתי איתי את הנערים. ישבו שם במעגל כמה פסיכולוגים ועובדות סוציאליות, וגם האיש עם העניבה שפגשאותי, והתחילו לחקור אותי על מה שאני עושה באורווה, ואיך אני מתַפעל את הילדים.

     האמת היא שבקושי דיברתי. הנערים התחילו לדבר עליי ולשבח את המסירות שלי כלפיהם. הרגשתי שיורדות לי דמעות מהעיניים. בחיים שלי לא שיבחו אותי ככה. לא אבא, לא אמא, ובטח לא המורים. וכאן יושבים חמשה ילדים, בני 14-12, ומדברים עליי כאילו אני אבא שלהם. ראיתי שגם יתר הנוכחים מתרגשים מהדיבורים האלה. בסוף הם הודיעו לי, שהפגישה הסתיימה ושיזמינו אותי שוב.

* * *

     אחרי כמה ימים, באמת הזמינו אותי לפגישה נוספת. ישבו שם האדון המבוגר, ועוד שתי עובדות סוציאליות, והם אמרו שהם רוצים לעשות יחד איתי "פרוייקט נסיוני". הם יבנו לי בחזרה את האורווה, ואני אוכל להמשיך ולעבוד עם נערים. הם אפילו יפנו אליי נערים חדשים - ואני אתפעל אותם, כמו שתיפעלתי אותם עד עכשיו. אמרתי להם: "רגע רגע, מה העניין הזה עכשיו? אני לא לישכה, ולא מפנים אליי נערים. מי שרוצה בא, וצריך לעמוד בחוקים שלי. לא מתאים לי שיביאו לי כל מיני ילדים בלי להתייעץ איתי."

     הייתי חייב להבהיר להם, שאני עובד לפי החוקים שלי, ואם אעבוד לפי החוקים שלהם - זה יצליח בדיוק כמו שהם הצליחו איתם. זאת אומרת - ייכשל.

     "אתם רוצים שאמשיך?" אמרתי. "אז תנו לי לעבוד עם הלב, כמו שאני מבין. לא שאני פסיכולוג גדול, אבל מהסבל שלי בחיים, אני יכול להבין את הסבל של האחר, ולא כמוכם שיושבים על סיר הבשר."

     הם התייעצו קצת, ואחר כך נכנעו לגמרי. "טוב, אנחנו נבנה לך את האורווה, ואתה תפעל לפי החוקים שלך, אבל תעשה את זה בתאום איתנו." הלכתי משם ולא האמנתי. חשבתי שהם צוחקים לי, אבל אחרי כמה ימים, הגיעו באמת כמה פועלים ובנו לי אורווה יפה, עוד יותר ממה שהיתה. בהתחלה עבדנו בחשדנות, אבל לאט לאט הקרח הפשיר, ואני התחלתי לעבוד איתם בשיתוף פעולה. כבר ארבע שנים נמשך הסידור הזה. הילד הראשון שאיתו עבדתי - הפך לנער רציני, לומד במוסד מכובד. הוא כמו הבן שלי, והוא גם עושה לי כבוד בהתאם. ולא רק הוא, בערך עשרים נערים עברו תחת הידיים שלי, ולפחות 17 מהם יצאו בני אדם.

     האיש המבוגר, שבזכותו התמסד כל העניין הזה - הוא סגן ראש המועצה שלנו, ואני חושב שאם כל המנהיגים שם למעלה היו כמוהו - היינו נראים אחרת. זה בן אדם שרואה את כולם כשווים לו, ולא כנחותים ממנו.

* * *

     ארבע השנים האלה שינו את החיים שלי. השתכנעתי לעבור כל מיני קורסים והשתלמויות בחינוך ובפסיכולוגיה. בהתחלה התביישתי בדברים האלה. אחר כך ראיתי שיש בהם הרבה חוכמה. היום אני נקרא: "מדריך חבורות רחוב". כאילו, מחנך כזה.מקבל מהעירייה משכורת, ובכל פעם שיש בעיות עם בני נוער - מזמינים אותי, וכל הפסיכולוגים הגדולים שותקים ושומעים טוב טוב מה יש לי לומר.

     אני קורא בספרים שלך על בעיות של נערים, ואני רוצה לומר לך שכל מה שצריך זה למסור את הטיפול בהם, למישהו שיש להם אמון בו. צריך לקחת מישהו שאינו מהממסד, אבל יש לו אחריות, והוא יגשר בין הנערים שאיבדו את האמון לבין אלה שרוצים לעזור להם.

     ובהזדמנות הזאת, יש לי מילה טובה לסגן ראש המועצה, האיש שבעצם שיקם אותי, בכך שנתן בי את האמון שאוכל לעבוד עם ילדים. הוא האבא השני שלי, ואולי בעצם הראשון. בעולם השחור שלנו, הוא נקודה לבנה. הוא המלאך הפרטי שלי.שא-לוקים ישלח לו הרבה בריאות ואריכות ימים.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  

אמרי שפר כ"ב אייר ה'תשע"ה

 אם ְּבחקוֹּתי ֵּתלכּו. אם זאת תהיה דרככם שתלכו בה, שכל המצוות תשמרו כחוק בלי טעם רק בגלל ציווי ה', אז תזכו לכל הברכות. (זרע קודש)

     אם בֻחקוַֹּתי תֵּלכּו... וָנַתִתי גְּשֵּמיֶכם בִעָתם אִם כאשר תלכּו לעסקי פרנסתכם יהיה זה בשביל שתוכלו לעסוק בֻחקוַֹּתי...  אז וָנַתִתי גְשֵּמיֶכם בִעָתם שיספק לכם צרכיכם בשפע ולא תצטרכו לעמול בשביל פרנסה. (מאור ושמש(

     דוגמה חיה - יהודי בא אל רבי ישכר־דב מבעלז והתאונן כי בנו אינו שוקד על לימודו ואין הוא נוטה אהבה יתרה ללימוד התורה.    " האם אתה עצמך שאלו הצדיק: קובע עיתים לתורה ?". התנצל היהודי ואמר שהוא עובד קשה מאוד לפרנסתו, ובשובו הביתה הוא כבר עייף מאוד.  נענה הרבי: "כשם שלך יש תירוצים שלא ללמוד, אך לבנך כך. אם הבן יראה שעל־אף עייפותך אתה לוקח ספר ליד ולומד — יספוג גם הוא אהבה לתורה".

"     ואיש כי יקדיש את ביתו קודש..." (כז, יד(  - אומר הרה"ק רמ"מ מקוצק, קדוש הוא זה שביתו קודש.

 העמל המתוק (אור השבת גיליון  7 66 )

     השולחן המפואר בסלון הבית היה ערוך במיטב הכלים והמאכלים. מסביב ישבו כל בני המשפחה והאווירה הייתה נעימה, אך פניו של בעל הבית, הקבלן דן גולדשטיין, היו עגומות ומוטרדות. 'מה קרה, אבא?' שאל עידו, הבן הבכור שכבר הצטרף לעסק של אביו. 'היום נפגשתי שוב עם אדון זכאי', אמר הקבלן, 'הוא פשוט מוציא אותי מדעתי'. 'מי זה אדון זכאי?' שאל גדעון, הבן הצעיר יותר. 'אדון זכאי הוא האדם הערמומי, החמדן והעקשן ביותר שפגשתי מאז שאני בעסקי הבנייה', אמר הקבלן.

     ואכן, רק עקשנותו של אדון זכאי מנעה את בנייתו של הקניון הגדול שדן גולדשטיין תכנן לבנות במרכז העיר. את המגרש הוא רכש כבר לפני עשר שנים, אך הבעיה היתה שבמרכז המגרש עמדו שישה צריפים שבהם התגוררו דיירים ותיקים מאז קום המדינה. דן גולדשטיין היה מיומן בניהול משא ומתן לפינוי דיירים,  והגיע במהירות להסכמים עם חמישה מדיירי הצריפים. אבל אז הוא הגיע לאדון זכאי, והלה התגלה כאגוז קשה לפיצוח. 'הוא עושה את עצמו כאילו הוא בכלל לא רוצה למכור', סיפר הקבלן. 'הוא מתחיל לספר לי זיכרונות מימי קום המדינה ולהראות לי תבלינים שהוא מגדל בחצר... כמה כסף שאני לא מציע - לא מספיק לו. הוא אפילו לא מביע נכונות להיכנס למשא ומתן. מה הוא חושב לעצמו? כמה אני יכול לשלם בעד הרבע-דונם העלובים שלו?' רעייתו של הקבלן לא נהגה להשתתף בשיחות העסקים, אבל הפעם היא אמרה: 'ואולי הוא באמת לא רוצה למכור? 'דן הביט בה בתימהון ואמר: 'לא רוצה למכור? את יודעת אלו סכומים הצעתי לו? הוא פשוט רוצה לסחוט ממני הצעות גבוהות יותר'. 'אתה יודע מה?' אמרה האישה, 'הייתי רוצה לפגוש אותו'. דן גולדשטיין חשב רגע ואמר לאשתו: 'אדרבה, נראה אותך משכנעת אותו. בואי ניסע אליו יחד ביום ראשון'.

     למחרת בבוקר עצרה מכוניתו המפוארת של הקבלן ליד הצריף של אדון זכאי. 'בוקר טוב', בירך אותו דן גולדשטיין, 'תכיר, זאת אשתי, דליה'. 'ברוכה הבאה', אמר אדון זכאי שפניו היו חרושות קמטים ועל ראשו חבש כובע ברט, 'תרצי לשתות משהו?' 'לא, תודה', אמרה אשתו של הקבלן, 'האמת שמעניין אותי לדעת מדוע אינך מוכן למכור את ביתך לבעלי'. 'תראי, גברת', אמר אדון זכאי, 'אני גר בבית הזה שישים שנה. מאז שהתחתנתי עם אשתי זיכרונה לברכה. במו ידי בניתי את הבית. לא היו פועלים ולא בנאים. בואי, תראי את ערוגות הפרחים והתבלינים שאני מגדל בחצר. תראי, תראי, זה שיח שושנים ששתלתי ביום שבו נולד לנו בננו הבכור, ועד היום אני משקה ומטפח אותו. את רואה את הנדנדה הזו? בעשר אצבעותיי בניתי אותה למען נכדיי. היא יותר חזקה מכל מה שמוכרים היום. והגדר הזו מסביב לחצר - אותה בניתי נגד שועלים שהסתובבו כאן באותם ימים רחוקים, כשמסביב הייתה רק שממה...'אשתו של הקבלן שמעה את אדון זכאי עוד שעה ארוכה, ואז נפרדה ממנו לשלום.

     'הוא לא ימכור את הבית', חרצה את דינה כשהיא ובעלה נכנסו למכונית. 'הוא פשוט לא מסוגל להתנתק מהבית. שום סכום לא ישכנע אותו'. 'איך את יודעת?' 'כי אני מכירה את ההרגשה הזו. אתה בוודאי יודע שעברנו כבר כמה דירות בחיים, וכל פעם לדירה יפה ויקרה יותר. אתה זוכר שלפני חצי שנה רצית לעבור מהבית שלנו ולא הסכמתי? אתה יודע למה? כי בדירה הזו השקעתי מאמץ. בעבר הייתי מזמינה מעצב פנים שהיה עושה את העבודה,  אבל בדירה הזו החלטתי לעשות הכול לבד. השקעתי בכל פרט ופרט. הסתובבתי ימים שלמים לבחור את הריהוט ואת השטיחים, בזבזתי שעות ארוכות בגלריות כדי לבחור תמונות, שתלתי לבד את הצמחים וטיפחתי אותם. בבית הזה השקעתי והתאמצתי והכנסתי את הנשמה, ולכן כאשר הצעת שנעבור דירה לא יכולתי. הבית הזה כבר חלק ממני. אדון זכאי לא ימכור לך את הבית, כי הוא עמל עליו והשקיע בו עשרות שנים. הבית הוא חלק מאישיותו, ואדם לא מוכר חלק מעצמו תמורת כל סכום שבעולם'.

     פרשת השבוע פותחת במילים 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ ... וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם   וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ ...' ורש'י מפרש במקום: 'אם בחוקותיי תלכו - שתהיו עמֵלים בתורה'. אבל... מדוע צריך לעמול בתורה? מה אכפת לרש'י אם התורה תבוא לנו בקלות? האם המצוות צריכות להיות דווקא קשות לביצוע באופן שנתאמץ בביצוען? התשובה היא: כן! כאשר אדם עמל ומשקיע בנושא מסוים, הדבר הופך להיות קרוב לליבו ויקר בעיניו. מי שלא משקיע מאמץ, מוכן לוותר על הדבר ביתר קלות. אם נעמול בתורה ונשקיע מאמץ וקושי,  נרגיש שהתורה והמצוות אהובים וחביבים עלינו והם יהיו חלק מעצמנו ומאישיותנו, וכך נזכה להתחבר אליהם בקשר בל ינותק.

 חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ג' ניסן ה'תשע"ה

בהפטרה של שבת הגדול "הנה אנכי שולח לכם את אלי-ה הנביא" והרי היה צריך להיות כתוב אשלח לשון עתיד, ולא שולח לשון הוה. ומפרש החפץ חיים, שהכוונה של שולח, שאין שום עיכוב מצד הקב"ה והוא היה שולח מיד את אליהו הנביא, רק הדבר תלוי בנו, וברגע שלא יהיה עיכוב מצד בנ"י מיד הוא שולח את המבשר. הבעל שם טוב הקדוש אומר: גם מידת היראה קיימת בכל נברא, מהאדם מישראל נדרש: לירא את השם בלבד! היא העולה על מוקדה (ו, ב) אות "מ" זעירא, לרמז כי ההתלהבות של האדם ללימוד התורה ולעשיית המצוות אינם צריכים להיות בולטים לכל עין, אלא חבויים בלבו פנימה. (אבן בוחן) ואש המזבח תוקד בו. וא"ש נוט' ו'היית א'ך ש'מח )דברים טז, טו). "מזבח" רמז לשלחן, כשאתה יושב לשלחן בשמחה, אתה מדליק אש קדש בשלחן, ואש תוקד בו בשלחן. (אמרי חיים) הרבי לא טועה (עלון סיפורי צדיקים 146) לכבוד יומא דהילולא (י"ג ניסן) של הרה"ק רבי מנחם מענדל בעל ה"צמח צדק" מליובאוויטש זיע"א, נביא סיפור שסיפר זקן מופלג לפני כחמישים שנה: ליד עיירת מולדתי היה בית מרזח אותו חכר יהודי מהפריץ המקומי. פעם קרה שהפריץ התרגז על החוכר והודיע לו על הפסקת החכירה, פירוש הדבר היה כי היהודי נשאר ללא פרנסה, קשה לדעת אם סיבת כעסו של הפריץ היחתה נעוצה בפיגור שהיהודי פיגר בתשלומי דמי החכירה, או שסתם שם עליו עין, כללו של דבר, היהודי נותר ללא פת לחם והיה נתון בצרה גדולה. ובימים ההם היה בליובאוויטש רבי גדול הלא הוא הרה"ק רבי מנחם מנדל שניאורסון בעל ה"צמח צדק" זיע"א, אל הרבי הזה בא עתה בבהלה בעל המרזח המיואש, שהרגיש כי עולמו חרב לו בחייו בהישבר מטה לחמו, שפך היהודי את מר שיחו בפני הצדיק והרבי נתן בידו מכתב אל ר' משה ראטנר שהיה מתגורר בעיירתנו. תקוה מחודשת מלאה עתה את לבו של החוכר, אם כי לא היה ברור לו מה יעזור לו במצוקתו ר' משה ראטנר. בצאתו מהרבי, המשיך הזקן לספר, הביט היהודי על המעטפה של המכתב ושוב נפלו פניו, הוא חשב כי הרבי טעה והחליף משה במשה, כי אצלנו בעיירה היו שני ר' משה, אחד מהם היה גבוה ונקרא בפי הבריות "משה הגדול", ואילו השני שהיה נמוך קומה נקרא "משה הקטן", משה הקטן היה יהודי אמיד מבעלי הבתים החשובים והמבוססים של העיירה, הוא גם היה ביחסים מצוינים עם כל הפריצים שבסביבה, ולעתים קרובות עלה בידו לעשות טובות שונות לאחיו היהודים, למשה קטן זה קראו גם "משה של שמשון" על שם אביו ר' שמשון, שהיה בעל בעמיו למדן גדול ועסקן מסור. לאחר אתנחתא קלה נענה הזקן והמשיך בסיפורו. אני מוכרח לסטות כאן במקצת מסיפור המעשה ולספר לכם כיצד ניצל ר' שמשון זה מתליה, הודות למסירות נפשו של יהודי אחר מעיירתנו, אני מספר זאת כדי שתראו איזה יהודים היו לנו פעם. זה קרה לפני שנים רבות הפולנים התמרדו נגד השלטון הרוסי ורצו לעשות שבת לעצמם, כשכנופיה של כשלושת אלפים פולנים התלכדה ביער שליד העיירה, הגיחה משם וכבשה את המקום בסערה, הם החלו להלך אימים על האוכלוסייה היהודית, לשדוד ולהחרים סחורות, ואם כל זה לא הספיק, החליטו הפולנים לעשות מעשה למען ישמעו וייראו, הם גמרו אומר לתלות את העסקן היהודי החשוב של העיירה את ר' שמשון, כדי לשוות לרצח המתוכנן אופי חוקי הם העלילו עלילה לפיה היה ר' שמשון מרגל רוסי, שמסר לאדוניו על תנועות המתקוממים הפולניים. בהישמע הבשורה המרה הייתה העיירה כמרקחה, אולם שום השתדלות לא של יהודים ולא של גויים לא הועילה מאומה, הפולנים העמידו עץ תליה בכיכר השוק וניגשו לבצע את מזימתם, דוק של עצב מהול בהרגשת אין אונים ירד על העיירה, איש לא העלה על הדעת תכנית הצלה כלשהי, וכי מה ניתן לעשות נוכח תאוות רצח של גויים שאין להם מה להפסיד? ברגע המכריע התפרץ נחום המלמד לבית המדרש ובפיו זעקה גדולה: יהודים מה אתם מחשים? הפולנים מתכוננים לבצע את זממם ולתלות את ר' שמשון, אתם שומעים יהודים, הם רוצים לתלות את ר' שמשון, כיצד אתם מרשים וכיצד מרשים תושבי העיירה כולה לתלות יהודי כמו ר' שמשון? אם היו רוצים לתלות יהודי כמו נחום המלמד מילא, יש הרבה כמו נחום המלמד, אבל ר' שמשון יש לנו רק אחד, העיירה לא יכולה להסתדר בלעדיו, יהודים מה אתם מחשים? דברים של נחום המלמד עשו רושם חזק על היהודים, אולם קולות מיושבים של בעלי ניסיון חיים מר, ניסו להרגיעו, וכי מה אנחנו יכולים לעשות? אפשר לצעוק חי וקיים הכל נסינו כבר עם הפולנים ודבר לא עזר. נחום המלמד אינו מאבד זמן הוא יוצא בחפזה מבית המדרש ורץ לכיכר השוק, שם הוא רואה כיצד שמים את חבל התלייה על צווארו של ר' שמשון, הוא ניגש בריצה אל התליינים וצועק במלוא גרונו: עצרו! עצרו! חכו מה אתם רוצים לתלות אדם חף מפשע? הנה אני מסרתי את סודותיכם לרוסים, אני הוא המרגל הרוסי ולא ר' שמשון, תלוי אותי את המרגל האמתי. אולם הפולנים ידעו כי לא זה ריגל ולא האחר, הם רצו לתלות דווקא את ר' שמשון וצחקו למלמד נחום ישר לתוך פניו, אולם נחום לא קורץ מחומר קל לדחייה, הוא מתעקש, נדחף, ניגש, נופל וקם, מוריד את החבל מצווארי המועמד לתליה, סופג מכות ושוב מנסה את מזלו, כך עבר זמן מה, קשה לדעת כמה בדיוק, בעיני הנידון למות היה זמן זה נראה כנצח, עד ש... "הרוסים באים" נשמעה לפתע הצעקה מרחוק, מיד קמה מהומה בין הפולנים והם פתחו במרוצה, כעבור רגעים אחדים לא נשאר מהם זכר. בכיכר השוק הריקה מאדם, עמדו עתה שני יהודים, האחד ר' שמשון חיוור כסיד ואינו מאמין שעודנו בחיים, והשני ר' נחום המלמד מיוזע, המום ומאושר בעת ובעונה אחת, והם נופלים איש על צווארי רעהו. ר' שמשון זה היה אביו של משה הקטן, הוא הותיר לבנו ירושה נכבדת לא רק בכסף, כי אם גם במובן הרוחני. לעומתו משה הגדול היה חנווני בעל בית מכובד, אך לא עסקן ולא שתדלן, כינו אותו יהודי פשוט של כל ימות השנה, הוא היה ר' משה ראטנר אשר אליו כתב ה"צמח צדק" את מכתבו, ובו בקשה שישתדל לטובת החוכר אשר הפריץ נשלו מבית המרזח. עכשיו אתם כבר מבינים, שאל הזקן מדוע חשב החוכר כי כוונת ה"צמח צדק" הייתה למשה השני, ומדוע נפלו פניו בהיוודע לו הטעות? הוא עמד לרגע ליד הדלת של הרבי ושקל מה לעשות, להיכנס שוב ולשאול לא היה לו העוז לעשות זאת, הוא החליט לשאול את בני ביתו של הרבי והחליט לנהוג לפי מה שייעצו לו. כאשר החוכר סיפר את ספיקותיו לאחר מבני הרבי, הוא נענה: "אבא אינו טועה, סע הביתה ועשה כפי שאמר לך לעשות." הוא עשה כדבריהם, נסע הביתה, ניגש אל ר' משה הגדול ונתן לו את המכתב של הרבי, הלה התפלא מאד כי הרבי פונה אליו במכתב זה, אולם הבין שאם הרבי כותב לו אזי אין מה לערער ואמר לחוכר שיישאר אצלו, אולי תבוא הישועה באמצעותו, יש לי למעלה על הגג חדר קטן, אמר לו, שב שם וקרא בספר תהילים ואנחנו נחכה לישועה שתבוא. החוכר עשה כדבריו ישב בחדרון הקטן ואמר תהילים כשעיניו זולגות דמעות, הוא ישב עד השעות הקטנות, שעה שהחשיכה פרשה את כנפיה על העיירה, ישב ליד נר קטן ואמר תהילים. כך עברו יומיים, בלילה השלישי קרה שכרכרה הדורה רתומה לסוסים אבירים עברה ליד הבית של ר' משה, ושקעה בבוץ הסמיך שכיסה את הרחובות, ונשבר אחד מציריה, והיא נעמדה קרוב לבית בו ישב החוכר שלנו ואמר תהילים. בכרכרה ישב פריץ ובתו, בחוץ היה קור, גשם ורוח, הרטיבות חודרת לעצמות, הכרכרה שבורה ואין מה לעשות אין לאן לזוז, הפריץ רואה בעד חלון הכרכרה, אור קטן מהבהב בחדר של עליית גג, הוא יורד ניגש ודופק בדלת, החוכר שומע את הדפיקות בדלת יורד ופותח, בדלת הוא רואה את הפריץ שלו, אולם הלה אינו מכיר אותו אם בגלל החשיכה ואם בגלל שבעיניו, כל היהודים שווים וזהים, החוכר הולך ומעיר משנתו את בעל הבית את ר' משה קרוא, משה הגדול אינו משתומם כלל וכלל, נטל ידיו ניגש אל "הגדול", בין כה וכה הוא מספר לו בקצרה מיהו האורח הבלתי צפוי ומזמנו להיכנס, הוא יוצא מהמיטה, הפריץ ובתו נכנסים, שותים כוס תה חם ואוכלים לשובע, כמובן שהם נשארו עד למחרת בבוקר שעה שתיקנו את הציר השבור, והכרכרה הייתה מוכנה להמשיך בדרכה, לפני לכתו קורא הפריץ למשה ואומר לו, אתה הלא החייתם אותנו אמש, לולא ביתך איני יודע מה היינו עושים, נקבה שכרך ואשלם לך בעין יפה, הגד נא לי כמה אתה רוצה? חס ושלום, משיב משה הגדול, יהודי אינו לוקח כסף בעד מצוות הכנסת אורחים, אולם אם אתה דווקא רוצה לעשות לי טובה, הנה ידיד שלי היה חוכר אצלך את בית המרזח, ואתה משום מה פיטרת אותו והוא נותר ללא פרנסה, הוא זקוק מאד לכך כי יש לו אשה וילדים. על כן אבקש אם אתה רוצה לעשות לי טובה, החזר נא לו את בית המרזח בחכירה כמקודם. "לא זו בלבד שאני נותן לו את בית המרזח בחכירה, אלא שאני נותן לו אותו במתנה גמורה" קרא הפריץ באזני משה המשתאה, הב לי עט וניר ומיד אני מעביר את המרזח על שמו של ידידך, ואכן הוא אמר ועשה, ונסע הביתה שמח יחד עם בתו. נקל להבין את השמחה שהייתה מנת חלקו של החוכר העני, שמצבו השתנה פתאום מן הקצה אל הקצה, עתה הוא כבר הבין כי ה"צמח צדק" לא טעה כלל וכלל, ושלח אותו לאדם הנכון ובזמן הנכון. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/