אמרי שפר כ' תמוז ה'תשע"ח

אחד הצדיקים אמר פעם בדרך הלצה לאחד מחסידיו ששמו היה פינחס והיה קנאי גדול ומחמת כן אנשים מיעטו לדבר אתו והיה חי בבדידות, שהנה פרשיות חוקת בלק לפעמים מחוברות, וכן פרשיות מטות מסעי מחוברות ברוב הפעמים , ואלו פרשת פינחס הנמצאת באמצע פרשיות הנ"ל אינה מחוברת, והטעם הוא כי פינחס היה קנאי ואינו מתחבר לאחר.

     ”אקבל על עצמי 40 יום לומר פרק שירה“, סיכמה האישה עם הרבנית שביקשה ממנה קבלה טובה לצורך הישועה. באחד הימים התקשר בעלה כשהיא באמצע אמירת פרק שירה, השפופרת הורמה והאישה קראה לתוכה: ”חמור אומר...“. הבעל נפגע עד עמקי נשמתו. אני? חמור?! לאחר שבוע הם נפגשו בביה“ד לצורך מתן הגט. למחרת התפרסמה מודעה בעיתון: קראתי 40 יום פרק שירה ונושעתי...

    אמר רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל כשהביא את דברי רבנו יונה (על התקן עצמך במידות): "אני אומר לכם מניסיון של עשרות שנים, שיסוד בניין האדם שבונה עתידו לכל החיים - לא הגאונות ולא הכישרונות ושאר דברים, אלא רק המידות שלו!"

      "ירגיל אדם עצמו לכבד הנבראים כולם... וירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלבו ואפילו הרשעים, כאילו היו אחיו ויותר מזה, עד שיקבע בלבו אהבת בני אדם כולם, ואפילו הרשעים יאהב אותם בליבו ויאמר, מי יתן ויהיו אלו צדיקים ושבים בתשובה, ויהיו כולם רצויים למקום. ובמה יאהבם? בהיותו מזכיר במחשבתו טובות אשר בהם, ויכסה מומם ולא יסתכל בנגעיהם, אלא במידות הטובות אשר בהם". ) רבי משה קרדובירו זצ"ל ."תומר דבורה" פ"ב(,

     חשיבות האוכל (מתוך 'שמחה בבית' פרקי הדרכה שנאמרו על ידי הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א,  בעריכתו של הרב משה מיכאל צורן(

     נספר כאן דבר מופלא ששמענו מהגאון רבי עזריאל טאובר, המקושר לרבים מגדולי ישראל בארץ ישראל ובחו"ל.

     הגר"ע סיפר שפעם, כאשר ביקר אצל הצדיק 'הבבא סאלי' זצ"ל (שידוע על חלקו הרב בהשכנת שלום בבתי ישראל בכל קצוות תבל), אמר לו הצדיק: " אני רוצה שמחר תסעד יחד איתי בארוחת הצהריים". " לא ידעתי על מה ולמה, אבל כמובן ששמחתי מאוד על ההזמנה, ולמחרת בצהריים הגעתי שוב לביתו בנתיבות", סיפר הגר"ע טאובר . הרבנית של הבבא סאלי פתחה את הדלת, ואמרה: "בעלי כבר ממתין לך.  אתה יכול להיכנס לחדר". נכנסתי, והבבא סאלי קם מיד ליטול את ידיו,  והזמינני ליטול גם אני את ידיי . והנה הרבנית מגישה את המנה הראשונה, עם מאכלים בטעמם הערב של יהודי מרוקו, ובעלה הצדיק, שהיה ידוע כמי שראשו בשמים, מתחיל לשוחח איתה על המאכלים, ועל כל מאכל ומאכל בפני עצמו,  משבח את הטעם המעודן, צוחק בשפה הערבית , והיא אחריו – צוחקת וצוחקת...  הצדיק לא הסתכל עליי...  כך עוברות כמה דקות, והבבא סאלי אינו פוסק מלהתעניין בסוגי המאכלים, מבלי שהוא מוציא מפיו ולו מילה אחת בדברי תורה, והדבר המפליא ביותר – הוא אינו משוחח איתי מאומה, ואפילו לא מסתכל אליי...  מי שעמד מן הצד, יכול היה לראות כיצד הרבנית מתמוגגת מהנאה, מעצם הדיבור עם בעלה הצדיק.  כך במנה הראשונה, וכך בשנייה, וגם בהמשך הסעודה. היא מגישה את האוכל, והוא נהנה ונהנה, והרבנית צוחקת... ואני יושב ליד השולחן, והצדיק אפילו אינו מסתכל עלי. "לא הבנתי מילה וחצי מילה, מהדברים שדיבר הבבא סאלי עם אשתו בשפה הערבית, אבל עוד יותר לא הבנתי לשם מה הוא הזמין אותי אליו,  לסעוד בצוותא", אומר רבי עזריאל.  שעה תמימה עברה, ובמשך כל 60 הדקות הללו, סבבו העניינים בשולחן רק בנושא האוכל, המנות היפות, הסעודה הדשנה, ופירות התקרובת שהגישה הרבנית. שום נושא אחר לא עלה על השולחן. למרות שכאמור, לא הבנתי בדיוק מה הוא אמר, אבל ראיתי והבנתי שהכול נסב על ענייני האוכל.  

     הבבא סאלי סיים לאכול, בירך, ונפרד ממני לשלום... והנה, רק כאשר יצאתי מפתח הבית הגדול והקדוש הזה, אומר הגר"ע טאובר, הבנתי מדוע הזמינני הצדיק אליו, ומה רצה שאלמד במהלך הסעודה ששהיתי במחיצתו.  ה 'דלק' הטוב והיעיל ביותר רבי ישראל אבוחצירא ידע שאני מתעסק בהשכנת שלום-בית בבתי ישראל בכל העולם, ולכן ביקש להנחיל לי את הידיעה החשובה הזו, שאחד היסודות הנחוצים לשמירה על שלמותו של כל בית יהודי, הוא לשוחח עם האישה על הדברים המעניינים אותה, דהיינו על ענייני האוכל ... ולא סתם לדבר, אלא לשבח את הרעיה על המאכלים הטעימים, ולהחמיא לה על כל מה שהיא עושה למענו. עד כדי כך חשוב הדבר, שהבבא סאלי 'בזבז' על כך שעה שלימה, ובוודאי שהוא עושה זאת מדי יום ביומו. "את זה הוא רצה שאראה, כדי שאנחיל אחר כך את הדברים לשומעי לקחי", אמר הגר"ע טאובר.  וזו, כפי שפתחנו אחת הבעיות הגדולות הניצבות בשרשי הבתים היהודיים של ימינו, כאשר בן ישיבה, שהורגל לשקוד במשך כל היום על תלמודו,  וענייני האוכל והסעודות לא תפסו אצלו מחשבה רבה, והנה לפתע אומרים לו שהוא צריך לשוחח עם רעייתו על 'דברים פעוטים' כגון אלה, ו 'לבזבז זמן' על עניינים של אוכל...  אבל אם היה אותו בחור, שהפך לאברך,  משקיע קצת יותר זמן למחשבה על מהות הבית, ועל מהות צרכיה של האישה, היה מבין שהדיבורים על האוכל – הם הם הבית, הם הם רצונו של הקב"ה, וזה בדיוק מה שהתורה דורשת מהאדם לעשות בביתו. הדיבורים בנושאים אלה, הם ה 'דלק' הטוב והיעיל ביותר לאישה, ומעניקים לה את הכוח להמשיך ולעשות את הכול למען בעלה, ולמען כל בני הבית.  השכינה בעצמה – ובכבודה!  כדי להגיע אל ההבנה הזו, אדם צריך להשקיע את עצמו בתוך הבית, ומה שיעניק לנו את הרצון והכוח להשקיע בבית, היא הידיעה שכל בית ישראל הנבנה בקדושה ובטהרה, ומתוך שלום-בית אמיתי, הוא מעון לשכינה עלי אדמות.  כן-כן! השכינה בעצמה ובכבודה מגיעה אל ביתך! היא רוצה לשהות שם , ולכבד את כתלי הבית בנוכחותה. לשם כך הינך נדרש לעשות דבר אחד:  לדעת שהיא שם, השכינה, ולהשתדל לעשות רצון קונך, ולמלא אחר המשימות המוטלות עליך, כבעל.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ד תמוז ה'תשע"ז

אחד הדברים שבהם אדם דומה, כביכול, לבורא עולם הוא בכוח הדיבור, ככתוב "ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו" (בראשית א, כז). מקשה בעל "נפש החיים": ומה דמות יש להקב"ה, והרי אחד מי"ג עיקרי אמונה הם שהקב"ה אינו בעל דמיון? אלא כמו שהוא יתברך שמו אלוקים - בעל הכוחות הנמצאים בכל העולמות כולם, ומסדרם ומנהיגם בכל רגע כרצונו, כך נתן הקב"ה לאדם כוחות נפלאים ועצומים לפעול ולעשות והוא ע"י כוח הדיבור.

    בג' שבועות, בין המצרים, צריכים לחזור בתשובה כדברי הרמב''ם [פ''א הלכות תענית ה''ב] ועל זאת ירמוז ג' סדרות שקוראים בג' שבועות אלו, ראשי המטות הוא בחינת מאין באת, מסעי, ולאן אתה הולך, דברים, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.

     בני ראובן גד וחצי שבט מנשה מבקשים ממשה כך: "וייגשו אליו ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו" (במדבר לב, טז). בו ברגע משה נוזף בהם ומתקן את טעותם: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם" (במדבר לב, כד). משה מקדים את הילדים לפני בעלי החיים, ובעצם מחליף את הסדר. משה לימד אותם לקח בערכים ובסדרי העדיפויות - קודם המשפחה והילדים ורק אח"כ הרכוש.

     הדיבור, הוא זה המפריד והמחבר בין בני זוג. מילה אחת בנעימות ובסבר יכולה לשבור מחיצות רבות על כן בל נזלזל ח"ו בכוח הדיבור שנתן לנו הקב"ה. הבה נבין שבדיבור יש עוצמה שלא ניתן לשער בתנאי שיודעים להשתמש בו נכון. מכאן מתבקשת המסקנה עד כמה אנו מחויבים להיזהר בלשוננו, וכפי שאומר רש"י: לא יעשה דיבורו חולין. כל מילה, כל דיבור נרשם ותקף ולא ניתן למחתו. והחמור מכל הוא כאשר האדם בהבל פיו חורץ את דינו.

אין רופא מרדים )מעובד ע"פ סיפור אמתי מתוך מרווה לצמא(: '

     מה זאת אומרת שאין לכם רופא מרדים'? שאלתי את האחות.  הסיפור שלי החל כאשר הגעתי לבית החולים לצורך ביצוע ניתוח קל ופשוט של איחוי שבר פנימי, ניתוח שנעשה בשיטה לפרוסקופית עם שלושה חתכים קטנים,ההתאוששות מהניתוח מהירה, אשפוז של יום אחד ולכל היותר יומיים. הוזמנתי להגיע לבית החולים בשעה שבע בבוקר כאשר אני בצום מהלילה לצורך ביצוע ההרדמה. בדיקות שגרתיות לחץ דם וכו'... מילוי שאלונים והמתנה שיקראו לי לחדר הניתוח. ואז אני רואה שמכניסים מנותחים אחרים ואומרים לי להמתין בסבלנות כי כולם מוזמנים לאותה שעה וכמו ייתכנו ניתוחי חירום וכדו' ובקיצור 'תתאזרי בסבלנות...'  בשעה שתים עשרה בצהרים לערך ניגשה אלי האחות ובטון חגיגי משהו אמרה: 'תתכונני מרים, באים לקחת אותך לחדר ניתוח'...  תוך עשר דקות הייתי בחדר הצמוד לחדר הניתוח, מדדו לי שוב לחץ דם ושוב פעם המתנה לשיחה קצרה עם המנתח עד להגעת המרדים... ושוב אני ממתינה וממתינה... 'משה' אמרתי לבעלי שלא עזב אותי לרגע 'משהו לא נראה לי'... אבל אני מחכה בסבלנות וממלמלת לי כמו בחדר ההמתנה פרקי תהילים אותם אני יודעת בעל פה.  לפתע ניגשת אליי האחות ואומרת לי 'תראי מרים יקרה,  צר לי לומר לך אבל מסתבר שאין לנו רופא מרדים'... ' מה אין לכם?' בעלי ואני שואלים יחד בתימהון, מדובר באחד מבתי החולים הגדולים בארץ, למעלה מעשרה חדרי ניתוח שפועלים עשרים וארבע שעות ביממה ואין רופא מרדים, 'תשמעי זה נשמע הזוי '? האחות פורשת ידיה בתנועת ייאוש 'כמו שראיתם היו כאן מהבוקר המון ניתוחי חירום, המרדים שלא ישן כמעט כל הלילה פשוט התעייף והלך לישון'... ' ומה זה אומר?' שאל בעלי 'זה אומר שאתם צריכים ללכת הביתה ויקבעו לכם מועד חדש לניתוח'. ' לא ייתכן?!' אני עונה לעומתה 'עד שהתכוננתי נפשית לניתוח הזה, חילקתי את הילדים, אני בצום של יותר משתים עשרה שעות, אתם לא יכולים לעשות לי את זה' 'אני ממש מצטערת' אומרת האחות 'זה לא תלוי בי'

     בדרך חזרה למחלקה אני מנסה להתאמץ ולשנן לעצמי את כל התובנות ששמעתי עד היום בנושא אמונה וביטחון 'הכול בידי שמים' 'אין אדם נוקף אצבעו למטה עד שלא מכריזים עליו מלמעלה' 'כל עכבה לטובה'...  התור נקבע לעוד שבועיים, כאשר כפיצוי על עוגמת הנפש הבטיחו לי שני דברים: א'. אני אהיה הראשונה להיכנס לניתוח ב. את הניתוח יבצע סגן מנהל המחלקה למרות שבדרך כלל ניתוח כזה מבוצע ע"י מנתח זוטר.

     הפעם הכול התנהל כשורה ובדיוק כמו שהבטיחו, נכנסתי ראשונה לניתוח, המרדים הגיע בזמן והמנתח היה סגן מנהל המחלקה...  כשהתעוררתי מהניתוח הרגשתי רע מאוד, בחילות קשות, סחרחורות וכאבים.  בעלי היה לידי ואמר 'הניתוח היה ארוך יותר ממה שחשבו אבל ברוך ה' הכול נגמר לטובה '... 'מה פירוש? מה קרה?' שאלתי 'ובכן יקירתי, קרה לנו נס גלוי ממש... הרופא התחיל ותוך כדי הניתוח הוא ראה שיש במקום השבר גידול קטן שהתפתח ולא נצפה בצילום המקדים, כנראה בשל כך שהוא היה רק בתחילתו. בשלב זה השבר הפך להיות דבר שולי... וכך מניתוח פשוט וקצר יחסית הפך לניתוח מסובך של כמה שעות שבמהלכן עמל הרופא קשה כדי להוציא את הגידול ולנקות הכול היטב'.

     בערב באה אלי האחות הראשית ואמרה 'את לא תאמיני, כל המחלקה פשוט רועשת וגועשת על הנס הגדול שאירע לך, את פשוט לא מבינה, היה לך נס גדול שהניתוח שלך נדחה ודווקא הרופא הזה ניתח אותך'. ' תביני ממני, רופא אחר לא היה שם לב לגידול, הוא פשוט היה מתרכז באיחוי השבר, סוגר ומסיים. הרופא הזה הוא מומחה גדול בדיוק בהוצאת גידולים כאלה ורק אחד כזה יכול לשים לב לגידול קטן כזה' חודש לאחר הניתוח הגיעו תוצאות הביופסיה, התברר שמדובר היה בגידול ממאיר (ל"ע) אבל בחסדי השם יתברך הוא הוצא בשלמותו, שאם לא כן הוא היה מקרין גרורות וייתכן שגם טיפולים לא היו מועילים.  ואני עוד כעסתי על המרדים שהתעייף על הניתוח שנדחה... ועל התכניות שהשתבשו... במקום להרים את העיניים לשמים ולראות עד כמה הם טהורים ויפים, ועד כמה אנו צריכים להגיד להשם יתברך תודה גם על שינויי התכניות שהוא משנה לנו וכמו שנאמר 'אודך ה'  כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני '...

     אחים יקרים! מהספור הזה עלינו להתחזק באמונה ובביטחון באבינו היקר ולהאמין שכל מה שהוא עושה זה רק לטובה... לפעמים באותו הרגע קשה לנו להכיל ולקבל זאת, אבל ככל שנבטח ונשען עליו נזכה לראות בסוף כי 'כל מה שהשם עושה לטובה הוא עושה'.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/