אמרי שפר י"ב אב ה'תשע"ו

 

בין הזמנים. בית המקדש היה שיש משתי הצדדים אבל באמצע היה מעץ שם נדלק השריפה זוהי הבין הזמנים, וכך גם בחינוך סימן שפח אותיות חופש שם מובא עניין של ולא תתורו.

     הבית אברהם זצ"ל אמר מחיה מתים במאמרו, מיט א גוט ווארט קען מחיה מתים זיין יענעם, (במילה טובה אפשר להחיות את המת ) וכשעזב את טבריה בפעם אחרונה והוא היה ידוע שרוב עבדתו הכניס בתפילת נשמת אמר לחסידיו תדעו נאמנה כי לעשות טובה אחת לזולת הוא יותר טוב מאלף פעמים נשמת.

     הרייע"ץ כשעלה לאמריקה התחיל לעסוק בהפצת היהדות, והנה אמר לאברך שיאמר מוסר אבל רק בדרך כבוד, כי כמו סאונה, (שוויץ באד(  כמה שיותר למעלה יותר חם, ושם יש אדם אם מטאטא ודופק ועושה מסאז' ומכה על הגב, ולכאורה אם נותנים מכות למה לא בורחים משם, אלא מאי, רק בגלל שזה יותר חם ויש ווארמקייט, אז מסכימים לקבל מכות.

     ישקני מנשיקות פיהו. בעל ה'ישמח משה' מבאר שישקני זוהי אהבה הכי גדולה ששייך, ומתי האדם מתנשק עם בוראו מתי הוא זמן אהבה הכי גדולה, בזמן שאדם נושך שפתותיו זו בזו בכח, כשצריך לדבר ולא מדבר אז כביכול מנשק לקודשא בריך הוא.

והכהנים (סיפר הרב חזקיהו יוסף קרלנשטיין שליט"א מתוך ''מתוק מדבש'' הרב ברוך בוקרה שליט"א עלון 88)

     בשבת פרשת חוקת (שנה זו) התקיימה בבני ברק שבת חתן בבית הכנסת 'לדרמן' ברחוב רשב"ם (שבו מתפלל הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א). בין היתר הוזמנה לשבת זו משפחת כהן מהמושב תפרח על חמשת ילדיה. רק שהייתה בעיה קטנה,  לא היה מקום לינה בבית משפחת השמחה בבני ברק.  אבי המשפחה, שרצה מאוד להשתתף בשמחה, הגה רעיון מקורי, הוא יצר קשר עם משפחת כהן בבני ברק, הגרים ברחוב רשב"ם 69 סמוך למשפחת השמחה, ולפי בירור שהוא ערך בנם לומד בישיבה הקטנה שב תפרח, הוא הזדהה בפני אבי המשפחה ולאחר מילות נימוסין קצרות הוא פנה בבקשה להחליף את הדירות ביניהם לשבת פרשת חוקת, משפחת כהן מבני ברק תעבור ל תפרח וישהו במחיצת בנם שלומד בישיבה, ומשפחת כהן מ תפרח תדור בבני ברק ותוכל להשתתף בשמחה.  האבא שמע את הבקשה, התייעץ עם אשתו והם החליטו להיענות בחיוב, בעיקר בשל החסד עם המשפחה מ תפרח.

     השבת הלכה והתקרבה, והנה מתברר למשפחת כהן מבני ברק, שבשבת פרשת חוקת בנם יוצא לשבת חופשה מהישיבה, הם שקלו להתקשר ולהודיע על ביטול, אך לבסוף החליטו לנסוע בכל זאת יחד עם בנם ושוב, רק בכדי לגמול חסד עם משפחת כהן מ תפרח.  הגיע יום שישי, המשפחות החליפו את הדירות ביניהם והתארגנו לקראת שבת המלכה.  והנה, שעה וחצי לפני כניסת השבת, מגיע לאבא כהן מ תפרח (שכעת בבני ברק) גיסו ומספר לו את הסיפור הבא:אתה יודע גיסי היקר שיש לנו תשעה ילדים בלי עין הרע, אני באתי להשתתף בשבת השמחה והייתי אמור להתארח אצל חמי, אלא שלצערי הגדול חמי פשוט שכח שאנו אמורים להתארח אצלו ואירח כבר משפחה גדולה אחרת ולנו לא נותר מקום לישון. חמי שהרגיש לא נוח עם הסיפור, פנה לאחד מהשכנים, ובאמת אותו שכן מצא לנו פתרון,  הייתה לו על הגג יחידת דיור קטנה מאוד של כ-30 מ"ר,  והוא מוכן שנשתמש בה לשבת.  הבעיה שלנו היא שקצת קשה להכניס אחד עשר אנשים ליחידה של 30 מ"ר. ולכן גיסי היקר, רצינו לבקש ממך האם תהיה מוכן להחליף איתנו את המגורים לשבת?  אתם זוג עם חמשה ילדים תשבתו ביחידה הקטנה ואנו עם תשעת ילדינו נדור בגדולה.  האב שהיה נבוך מעט שמע את הדברים, ביקש מגיסו להמתין והלך להתייעץ עם רעייתו, האישה היססה מעט ואמרה 'הרי כבר התארגנו לשבת וחוץ מזה אולי שהם יעבירו אלינו חלק מהילדים?' אמר לה בעלה: 'תראי יקירתי, אנו קיבלנו את הדירה מבעליה בחסד, לדעתי הפתרון הטוב ביותר הוא שגם אנו נגמול חסד ופשוט נחליף את הדירה איתם' ואכן האישה הסכימה.  

     הבעל התקשר לבעלי הדירה וביקש את רשותם לשינוי בתכנית, הבעלים נתנו את אישורם ואמרו 'זה לא משנה לנו מי ישהה בדירה שהרי מטרתנו היא לגמול חסד' . וכך נכנסה לה שבת המלכה כאשר משפחת כהן מ תפרח דרה בעליית הגג בבני ברק, משפחת כהן בני ברק דרה ב תפרח וברחוב רשב"ם 12 דרה משפחת הגיס.  ומה שקרה לאחר מכן הוא פשוט השגחה פרטית...  בליל שבת בשעה  23.00   נפטר הרב אליהו זלושינסקי זצ"ל שהיה גר בדירה הצמודה לבית ברחוב רשב"ם 12 , כיוון שבשבת אין מטלטלים את הנפטר השאירו אותו בבית בחדר ממוזג ובמוצאי שבת נערכה הלווייתו.

     וכעת אחים יקרים! בואו ונחשוב מה היה קורה אילו...  אילו משפחת כהן בני ברק לא הייתה גומלת חסד עם משפחת כהן מ תפרח, הם היו נאלצים לעזוב את הדירה בעל כורחם ולחפש דיור חילופי בליל שבת כשנודע להם על פטירת הרב זלושינסקי. (לכהן אסור לשהות באוהל המת(  אילו משפחת כהן מ תפרח לא היו נענים לבקשת הגיס ונשארים בדירה ברחוב רשב"ם, הרי שגם הם היו נאלצים לעזוב את הדירה בליל שבת בעל כורחם.  והקב"ה בהשגחתו המופלאה הראה לנו בצורה המוחשית ביותר כי אדם שגומל חסד עם חברו, לעולם אבל לעולם לא יצא נפסד מכך, להיפך – 'כל מה שהאדם עושה בסופו של דבר לעצמו הוא עושה...'

     אחים יקרים! ע"י ריבוי החסדים שלנו בתוך בתינו - האיש עם אשתו ולהיפך, האחים והאחיות ביניהם, איש עם רעהו ואישה עם רעותה בעבודה, בבניין המגורים ובכל מקום, ע"י כך נזכה כולנו לחסדים רבים מאבינו שבשמים , לביטול גזירות קשות ורעות ולישועות גדולות עם הכלל ועם הפרט, ובעיקר לביאת משיח צדקנו ולבניין בית המקדש במהרה בימנו.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ח אייר ה'תשע"ה

האתמול הוא היסטוריה, המחר אינו ידוע, והיום הוא מתנה.

כשחתול שחור חוצה את דרכך, זה סימן שהוא בדרך לאן-שהוא.

     "כשיהודי פשוט מנשק את חוטי הציצית שלו, הדבר יקר במרומים מהקילוסים הנעלים ביותר של המלאך מיכאל" (הבעל-שם-טוב)

     כשכל ישראל יתנו יד זה לזה, תצטרפנה הידיים ליד אחת המגעת עד לכיסא הכבוד (רבי משה לייב מסאסוב).

יחף מכעס (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב קובי לוי)

     לר' אלכסנדר פרויליך נולדו עשר בנות, אך לא היה חסיד מאושר ממנו בכל רחבי החסידות המעטירה. מאושר? הכי מאושר? עשר בנות? ואפילו לא בן אחד לרפואה? איך יכול להיות? קורה. גם תשעת חתניו שיחיו, הם התפארת שבתפארת מגידולי ההוד וההדר של החסידות, ואין חתן שלא עבר את עינו הבוחנת של האדמו"ר, אשר אישר כל שידוך במילים "במזל וברכה, עם הרבה תורה ושמחה". כל תשע החתנים היו אברכי משי אחד אחד, וגם רשימת הנכדים הנכבדה העידה, כי מדובר פה בהצלחות מופלאות של זיווגים משובבי נפש. נדוניות? נו טוב, ר' אלכסנדר חביבנו היה סוחר אופניים נכבד בעירו, אשר פירנס בכבוד את משפחתו, אך בהגיע עת דודים של כל בת בעתה ובזמנה, הוא שלף מן הבוידם ומן המרצפות כל שטר ירוק שחסך, ומימן בעין יפה ובנפש חפצה את מה ששדכנים הטילו עליו לשלם. עד שהזמן עשה את שלו, והזיקנה על שלל לחץ דמיה וחולשותיה ואף מתיקות הסכרת המפעמת בה, קפצה גם על ר' אלכסנדר. הלה התעורר בדיוק בבוקר היום האחרון של השבע ברכות של בתו התשיעית רוחמ'קה, והרגיש ש'זה זה'. לפתע גבו כאב עליו, ידיו בקושי נעו ורגליו במאמצים מרובים בקושי נשאו את גופו. רופא המשפחה ביצע בו בדיקה זריזה, ומיד הבהילו לבית החולים. במחלקה הקרדיאולוגית גילו איזה שסתום או שניים במצב רעוע וכמה סתימות לא סימפטיות בעורקים, ומיד הוא הובהל לחדר ניתוח, וצונטר כמעט בכל כיוון אפשרי. "אני אוסר עליך לעבוד, בטח לא להרים אופניים. זה פשע להעמיס על לבך החלש משאות כבדים" הבהיר לו ד"ר מנצ'בסקי מנתח הלב. "הרופא צודק אלכסנדר, אתה כבר בן 70, אופניים זה עסק לא רע, אבל לא בשבילך, תציע את החנות לאחד החתנים או הנכדים, ושב בבית מדרש ללמוד" הציעו חבריו האוהבים.

     לא בן ולא נכד, אף לא אחד מצאצאיו קפץ על המציאה. אלכסנדר הודיע לבעלי החנות על סיום השכירות שנמשכה כ 40 שנים. הוא נעל את דלת הברזל בפעם האחרונה ושלש דמעות קטנות ביקשו לברוח מעיניו. "כבוד הרב, ומה עם נדוניה של רחלי בתי העשירית, מאיפה אגרד את הסכום? כל מה שהרווחתי כיהודי עמל כפיים נתתי לבנותי, אין לי חסכונות ולא רכוש. עם קיצבת ביטוח לאומי, זה מבצע בלתי אפשרי לממן את נישואיה...".

האדמו"ר הביט בחסיד היקר הזה והרהר. אחרי חמש דקות אמר: "אלכסנדר סע לאמריקה, אתן לך כמה כתובות, ותחזור עם נדוניה". "אמריקה?!? מה לי ולארץ העמים?" "סע אלכסנדר, בשביל לסייע בהקמת בית יהודי, מותר. שיהיה במזל וברכה עם הרבה תורה ושמחה". ר' אלכסנדר קנה חליפה חדשה, נעלים חדשות, וגם כרטיסי טיסה הלוך ושוב. פניו מועדות לשדה התעופה. בכיסו רשימה נכבדה של נדיבי עם. "הוי, הוי ריבונו של עולם" מלמל החסיד העניו, "ברכני שזו תהיה נסיעה קצרה ביותר, שאזכה להצלחה בחו"ל למען הקמת ביתה של רחלי...".

     ועכשיו ידידי הביטו במשקפות, אלכסנדר מיודענו ניצב בראש התור של הבדיקה הביטחונית בטרמינל, ומה מתרחש שם בדיוק? "תוריד בבקשה את הכובע" מצווה הבודק הבטחוני, בקול קשוח. "תוריד בבקשה את החליפה". כמעט באותה נשימה. צוות הבודקים ממשמש לו בכיסים, בבטנה, בתיק יד של ר' אלכסנדר. אצבעותיהם ממשמשות את הכובע מכל צדדיו. הם פותחים את התיק שלו ומוציאים משם תפילין, טלית וכמה ספרים. אלכסנדר נעלב כשאחד הבודקים, פוקד עליו לפתע "אדוני, נא להוריד נעלים". הוא חלץ נעליו, והללו נישאות בידי אחד הבודקים, לאן? לא ברור. "הם כנראה חושדים שיש לי יהלומים בסוליות? ממתי בודקים בבטנה? בנעלים? איזו בושה?".

     שימו לב צופים חביבים כיצד עשרות נוסעים מביטים בחסיד המבוגר, מתלחשים... "הוא כנראה מבריח משהו... החרדים... כמו תמיד", אש ההסתה בתקשורת מעלה גם כאן אש. אדם מבוגר גבה קומה לבוש חליפה צבעונית לגופו, עם כובע קש לראשו ומשקפים על עיניו הביט במחזה משועשע וסקרן. "עמוד בצד ותן מעבר לבאים אחריך", קיבל אלכסנדר פקודה נוספת. סומק של בושה עטה את פניו, כאשר כולם חלפו לפניו, מציצים בגרביים האפורות שלרגליו. ואיה הנעלים? נמוגו בבדיקה הבטחונית. הגבוה עם כובע הקש אפשר אף הוא לנוסעים שמאחוריו לחלוף, בעוד הוא נשען על עמוד שיש סמוך. עשר דקות, רבע שעה, חצי שעה, ר' אלכסנדר פרויליך ניצב יחף בגרביו, והופך לבדיחה של נמל התעופה. ילדים מצביעים לעברו. "נא לעלות למטוס טיסה TWAמספר 704 לניו יורק... ברציף 7". "אדוני אתה משוחרר", מצחקק הבודק. "אבל תחזירו לי את הנעלים...". "מצטער הנעלים שלך עדיין נבדקות, אבל לך יש אישור לעלות...". "מה פירוש?" תמה אלכסנדר. "זה הפירוש! מה לא ברור!? אתה משוחרר והנעלים עדיין לא!". פרצי הצחוק מסביב עטפו את ר' אלכסנדר במעטה של קלון מרסק נפש. הוא שתק, בלע עלבונו לבש חליפתו אסף תפיליו וספריו לתיק היד, ורץ יחף לרציף, ומשם לכבש המטוס.

     למטוס הוא כבר נכנס עם חיוך קטנטן על שפתיו. הבדיחה על החסיד היחף הדהדה ברחבי הנמל. הוא התיישב בשורה השלישית כסא מספר 17, הדף את רגליו אל מתחת לכסא, והוציא ספר תהילים קטן. "תסלח לי אדוני, אני יכול לשאול אותך משהו?" השאלה באנגלית. האיש המבוגר הגבוה עם כובע הקש והחליפה הצבעונית הציג עצמו במאור פנים "שמי ריצ'רד קולינס מניו יורק". אלכסנדר חייך לעברו בעינים טובות. "כן, מה תשאל ידידי, אגב שמי אלכסנדר פרויליך". "תסביר לי מיסטר אלכסנדר, איך לא רתחת מכעס מן ההשפלה שעשו לך הבודקים הבטחוניים? הם פשוט ביזו אותך! אחרי שעלית למטוס עוד נותרתי שם ונזפתי בהם. חצופין שכאלה, ואתה שותק?! תסביר לי לאן נעלם לך הכעס...?" אלכסנדר גייס את כל הידע שלו באנגלית, והצליח לומר עם שינים כמעט שבורות: "אנחנו יהודים, ורבותינו חינוכנו כי כעס הוא עבודה זרה. הכעסן הוא גאוותן ואפילו אפיקורוס. מדוע? כי מי שכועס על בני אדם חושב שהם אלה שמרעים לו ומשפילים אותו, ואינו מכניס בלבו את העובדה שבורא העולם הוא זה ששלחם למשימה זו. הם רק המקלות להכותני אבל ההשפלה באה משמים והיא בודאי מגיעה לי. אתה מבין מיסטר קולינס. אני מעדיף להישאר יחף ושמח, מאשר כועס עם נעלים".

     הגבוה הנהן בראשו אף הוא נבוך משהו. "ומה כבודו מחפש בארה"ב?" שאל. "נדוניה לבת הצעירה שלי, שמה רחלי. הצלחתי להשיא תשע בנות בעזרת ה'. היתה לי חנות אופניים דרכה הקב"ה הזרים לי פרנסה ונדוניות, אבל מה לעשות שחליתי וסגרתי את העסק והאדמו"ר הורני לנסוע לאמריקה לנדיבים ללקט שם נדוניה. אני איש תמים, האדמו"ר אומר, אני עושה". "כמה כסף מיסטר פרויליך צריך לאסוף לנדוניה של הבת?". "200,000 ₪, פחות הסכום של מחיר הנעלים שאקנה בניו יורק" והשניים פרצו בצחוק מתגלגל.

     ועכשיו הביטו היטב קוראים נאמנים, איך מיסטר קולינס שולף מכיסו פנקס צ'קים ורושם המחמאה על סך 50,000 דולר ארה"ב, ותוחב אותה עמוק עמוק לכיס חולצתו של החסיד היחף. אלכסנדר פוער עיניו בתדהמה. "אני לא ביקשתי...". "אבל אני נתתי אלכסנדר. דומני שתעריף הקורס שעשית לי בשעה האחרונה איך להימנע מכעס, שווה הרבה יותר מ- 50,000 דולר".

     למותר לציין שר' אלכסנדר פרויליך קנה נעליים בנמל התעופה בניו יורק ומיד עלה למטוס, בחזרה לישראל. מוסיף ומסיים המחבר: "העלבון הזה שהותיר יהודי יחף ומגוחך לעיני מאות נוסעים, היה מוביל אותנו לעשות 'חגיגה' בנמל התעופה, עד לתביעת פיצויים נכבדה. לא היינו שותקים, לא היינו מוותרים. אין ספק כי מדובר פה בדרגה של נקיון הנפש והדעת של יהודי פשוט, שמכר כל חייו אופניים, ולימדנו, כי גם בין הצמיגים והכידונים, ניתן לתקן מידות ברמה שראוי להתקנא בה".

     ומוסיף המחבר - "ברגע האחרון נזכרתי כי רבי נחמן מברסלב כתב בליקוטי מוהר"ן כי מי שכועס, שידע שנגזר עליו להרוויח ממון, ובכעסו הוא אובד ממונו. וההיפך".

 חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il