אמרי שפר ב' סיון ה'תשע"ח

אדם שיודע שני מקצועות שונים ברגע שהוא חייט הוא לא סנדלר, וברגע שהוא סנדלר הוא לא חייט... לא כן היודע שתי מסכתות או שני סדרי משנה אפילו כשהוא מתעסק עם סדר זרעים - סדר מועד עוזר לו להבנה, וכן להיפך... טובה תורה מכל סחורה...

     אמר רבי זירא: "רות אין בה לא דיני טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? מפני החסד, להודיעך כמה שכר טוב נותן ה' לגומלי חסדים".

     ה"חפץ חיים" אומר כי כאשר קורין בפ' וייגש "ובני דן חושים" מרחמים עליו על שהיה לו רק בן יחיד, אך בפר' במדבר רואים ששבט דן היה הגדול במספר לאחר שבט יהודה, ובזה רואים גודל החשיבות של נפש אחת מישראל.

   ידוע שהזהיר במצוות צדקה זוכה לבנים תלמידי חכמים.  רמז לדבר אומר בעל 'מלא הרועים' זיע"א: 'לגד' למי שהוא גומל דלים 'אל-יסף' הא-ל יוסיף לו 'בן' שהוא 'דעו- א-ל' שיהיה תלמיד חכם בתורה הקדושה. 

העכברים שנעלמו (אגעדאנק)

     את הספור הבא שמעתי מידידי רבי נסים תשובה הי"ו שהוא יהודי יקר המשכיר דירה בתל אביב,  בקומת קרקע, מזה שנים רבות. הדיירת האחרונה בבית, הייתה אישה חילונית גמורה, ששכרה את הדירה לשנתיים, אולם הבעיות התחילו מוקדם יותר, כבר לאחר מספר חודשים מעת תחילת השכירות,  התקשרה האישה אל המשכיר והתלוננה על מכה של עכברים בדירה...  היהודי דנן לא ידע את נפשו... הוא משכיר את הדירה כל כך הרבה - שנים, ומעולם לא שמע תלונה מעין זו! אמנם הדירה בקומת קרקע,  אבל עכברים? מעולם לא פקדו אותה ! אבל בכל אופן, הוא כמובן לא התווכח... אם הדירת אומרת שיש עכברים אז יש עכברים, והפתרון פשוט, מתקשרים לעירייה ומבקשים - שיבצעו הדברה נגד עכברים בסביבה ... ובכן, הוא פנה לעירייה, בקש לבצע הדברה, העירייה מלאה את הבקשה ושלחה מדביר מקצועי להדביר בסביבה, אך למרבה ההפתעה ההדברה לא הועילה כלל...

     חלפו מספר ימים, ושוב הדירת על הקו, -  התלונה המוכרת בפיה: בדירה יש עכברים!  לאחר שהדברה חוזרת לא השיגה תוצאות טובות יותר, ולאחר שבמשך מספר ימים נוכח המשכיר לראות בעיניו כיצד הדיירת מוציאה מידי יום ביומו מספר עכברים שנלכדו במלכודות שהציבה בדירה הוא - הציע לה לבטל את חוזה השכירות מבלי שיחייב אותה בקנס כלשהו,  אולם היא סירבה. היא העדיפה להישאר בדירה, להתמודד עם העכברים ולהתלונן ... - באחד הימים עלה בדעתו של המשכיר רעיון מקורי...  כשהתקשרה הדירת בפעם הבאה להתלונן על העכברים, הוא אמר לה שבמקורות היהודיים (ירושלמי דמאי ד, א) מופיע ספור אודות רבי פינחס בן יאיר, שבאו לפניו בני עיר אחת וספרו כי מכה של עכברים פוגעת ביבולם ומאימת עליהם בסכנת רעב. לאחר ברור שערך רבי פינחס בן יאיר, התברר לו כי בני אותה העיר אינם מעשרים את תבואתם, ועל כן יכולים העכברים לפגוע בה... " אינני יודע אם זה יעזור, אבל בהחלט יכול להיות שאם תתחילי לתת צדקה יסתלקו העכברים!", אמר המשכיר לדירת, ומאותו היום - ואילך היא שוב לא התקשרה בנושא זה...

     המשכיר מצדו כמובן לא התקשר מיזמתו לברר מה קורה... כל עוד הדירת לא התקשה להתלונן הוא העדיף לא להכניס את עצמו לצרות,  ולא התקשר כלל... אולם לאחר מספר חודשים, התקשרה הדיירת ובקשה להעביר את השכירות לדירת אחרת, כאשר באותה הזדמנות היא מספרת על השנוי שהתחולל בחייה בעקבות אותה שיחה במהלכה הציע המשכיר את רעיון הצדקה... היא ספרה שהיה לה סבא גדול, יהודי דתי, שחנך אותה תמיד שלא לסרב לבקשת יהודי... "אינך יכולה לדעת כמה מדורי גיהינום עבר אותו יהודי עד שהרהיב עוז לפנות אליך ולבקש את עזרתך! לכן, אל תסרבי אף פעם! מה שיש לך תני!", היה הסבא אומר. - ואמנם, בעבר, כך הייתה נוהגת הדיירת, עד שהגיעה לתל אביב...  כאשר הגיעה לעיר הגדולה, היא הכירה חברות חדשות, מהאוניברסיטה, והן החדירו לראשה רעיונות אחרים... הן גרמו לה להתייחס אל מבקשי הצדקה כאל 'פרזיטים', 'נצלנים', וכמובן, הסבירו לה כי אין כל מקום לעזור להם...  

     בהתחלה, היא לא הושפעה, אט אט חלחלו הדברים אל לבה והיא קפצה את ידה וחדלה לתת צדקה. מאותו היום ואילך הופיעו העכברים ! כאשר העלה המשכיר את רעיון הצדקה, לפתע נדלקה נורה אדומה במוחה של הדירת... היא שמה לב שאמנם, העכברים הופיעו בדיוק כשהפסיקה לתת צדקה... היא החליטה אפוא לחזור לתת צדקה כמקודם, וראה זה פלא: העכברים נעלמו כלא היו!  אולם הספור לא נגמר כאן... שכן במקומה של הדיירת הנוכחית תפסה דיירת אחרת, אשר לאחר תקופה קצרה התקשרה אל המשכיר והתלונה הכול כך מוכרת בפיה... כן... יש עכברים בדירה... - הפעם,  המשכיר כבר היה בעל ניסיון... הוא ידע בדיוק כמה מועיל ההדברה העירונית, ולפיכך אפילו לא ניסה להתקשר ולבקש כי ישלחו מדביר לטפל בבעיה... הוא המליץ מיד לדיירת להפריש סכום כסף לצדקה, תוך שהוא מספר לה את ספורה של הדיירת הקודמת, וכמה צפוי: מיד לאחר שהפרישה הדירת הנוכחית סכום לצדקה נעלמו - העכברים כאילו לא היו!

     הנה לכם שני ספורים אשר שניהם עוסקים באותה התרחשות בדיוק:  עכברים שנעלמו כלא היו בעקבות מתן צדקה. הספור השלישי משלים את התמונה, בבחינת החוט המשולש לא במהרה ינתק, - ומעשה שהיה כך היה:  את הספור אודות שתי הדירות בדירה בתל אביב, ספרתי באחד השעורים שמסרתי בבני ברק, שעור בו משתתפים בקביעות דתיים וחילוניים. באחד השבועות הבאים, לאחר השיעור, נגש אלי יהודי וספר: הוא עצמו משכיר דירה בבת ים, לאישה חילונית לגמרי, בקושי מיחסת משמעות למוצאה היהודי. למחרת אותו יום בו ספרתי את ספור העכברים התקשרה אליו הדיירת, ולא יאמן... היא מספרת על מכה של עכברים בדירה, ומבקשת כי יפנה לעירייה בדחיפות ויבקש הדברה...  אולם הלה, שקשר מידית בין הספור ששמע בליל אמש לבין פנייתה של הדירת, לא מהר להתקשר לעירייה... לפני כן, הוא ברר אם הדיירת הנכבדה מפרישה כסף לצדקה, ומשנענה בשלילה הבהיר כי לא יפנה לעירייה עד שתתקשר הדיירת לספר לו כי נתנה צדקה. ברגע הראשון, היא התקוממה... "למי בדיוק אתה רוצה שאתן צדקה כאן? כולם בסביבה אינשי דלא מעלי!", טענה, אולם הוא לא וויתר,  ולבסוף עלה בידו לשכנע. הגברת התחיבה לתת צדקה, והוא התחיב להתקשר לעירייה מיד לאחר שתתקשר ותספר לו שמלאה את הבטחתה ... ואמנם, למחרת היום התקשרה הדיירת להודות... כן... היא נתנה צדקה , והיא גם רוצה להודות על כך שדבר עם העירייה... באמת העכברים נעלמו כלא היו!

     הרי לנו כוחה של צדקה, ובפרט של מעשר אפילו לסלק בעלי חיים  - שמאומה אינו עומד בפניהם!

     הם יצאו ממצרים, אבל מצרים לא יצאה מהם. היו ספוגים בטומאתה, בזוהמתה, באווירתה... והדברים כה נוקבים - אימתי האדם "יוצא ממצרים" - רק בשעה שהוא "מקבל את התורה"...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

הבה נתחכמה לו. הבה בגמטריא שתים עשרה כמניין השבטים, "לו" הוא כנגד ל"ו מסכתות שבש"ס, וזהו שפרעה עם יועציו התיישבו להתחכם איך הם יכולים לבטל את ישראל מלימודם, ועל ידי זה לא יוכלו בני ישראל לעבוד את בוראם.

    הרמב"ם (רבי משה בן מימון) - גדול הפוסקים בכל הדורות, פילוסוף, איש מדע, הוגה דעות, מנהיג, משפיע לדורות, ורופא. הרמב"ם נודע גם כפוסק הגדול ביותר שידעה היהדות - למין חתימת התלמוד ועד ימינו. השבוע נציין את יום פטירתו- כ' בטבת (החל ממוצאי שבת זו ועד יום ראשון(. בספר שמות יא, ט, ניתן למצוא רמז לשמו בפסוק:" למען רבות מופתי בארץ מצרים" . בפסוק זה נרמז גם מטרת פועלו של הרמב"ם במצרים שכידוע חולל שם מופתים רבים והיה מטובי הרופאים במצרים.

                                                                                                                        

ידוע הסיפור שפעם אחד הגיע מי שהוא לפני האדמו"ר הבית ישראל מגור זצ"ל, ושאל האדמו"ר את הבחור איפה אתה לומד, ענה הבחור בישיבת אור שמח אבל אני לא מבעלי תשובה, אמר לו האדמו"ר אמאי לא ?

    כאשר אנו מתעמתים עם "מלכי מצרים" השונים שבדורנו - כל מי שמבקש לכפות עלינו בדרך זו או אחרת צורת חיים המרחיקה אותנו מיהדותנו , עלינו לזכור כי כל הבעה של כניעה בפניו תוביל ל 'טביעה' בתרבותו. משום כך עלינו לנהוג בו בכבוד ובדרך ארץ, אך יחד עם זאת נאחז "במטה הא-לוהים" ונבהיר לו מה הם גבולותינו

.

הני מכליס: שם אישה גדולה ( מאת שרה יוכבד ריגלר)
כיצד הפכה יהודיה פשוטה מברוקלין, לאחת ממאורות הדור שלנו?
מה היה הגורם לכך ש הני מכליס, אישה שנפטרה לפני שנה ושבועיים בגיל 58, הייתה לאחת הנשים היהודיות הגדולות בעולם?
הירושלמיים יאמרו שהיה זה הבישול וההגשה ל כשלוש מאות אורחים מידי שבת, בדירתה הירושלמית הצפופה. האורחים – לעיתים 150 בליל שבת ולמעלה ממאה בסעודת היום – היוו ממגוון רחב של האוכלוסייה. בהם תיירים סקרניים, סטודנטים, אלמנות בודדות או רווקים, ואפילו שיכורים וחולי נפש, שהאהבה והחמימות המשפחתית של משפחת מכליס ערבה לחיכם יותר מהמזון הרב שהיה על השולחנות. הני בישלה 51 שבועות בשנה (למעט בשבוע של פסח) במטבחה הקטן.
הני ובעלה החלו לארח בכמויות כאלה לפני שלושים וחמש שנים, בערך. כזוג צעיר פתחו את ביתם לאורחים - והשולחן הלך והתרחב עם השנים, עד למצב שבו עודף האורחים נאלץ לשבת בחצר ומחוץ לדלת הכניסה. חלומה הגדול של הני היה לסגור את החצר, כדי שהאורחים יוכלו לשבת שם גם בחורף. אולם היא לא זכתה לחיות ולראות בהתגשמות חלומה.
החסד של משפחת מכליס לא הוגבל רק לשבת. חסרי בית היו ישנים על הספות שלהם, חלקם למשך שבועות, ואלה שלא היו יציבים בנפשם והיה חשש שעלולים לסכן את ארבעה עשר ילדי המשפחה, הופנו למיניוואן המשפחתי. כשהרב מרדכי מכליס היה יוצא מדי בוקר לעבודתו כמורה, הוא ידע כמה אורחים לנים ברכב, לפי מספר זוגות הנעליים בחלון הקדמי.
למי שמעריך צדקות לפי מידת חוסר אנוכיותו של האדם, גם בזה הייתה הני שוברת שיאים. משה, בנה הבכור, סיפר בהלווייתה, שאחרי שהתחתן ורצה ללמוד קצת בכולל (לימוד תורה במשך יום שלם עבור מלגה מזערית), אמו עודדה אותו: "אם אי פעם תרגיש שאתה לא מסתדר מבחינה כלכלית תגיד לי, ואני אמכור את התכשיטים שלי". ''אימא", משה קרא בהלוויה בקול חנוק מדמעות, "אבל שכחת שלא היו לך שום תכשיטים. האורחים גנבו את הכול במשך השנים. ואת טבעת היהלום שלך – השאלת למישהו לפני עשרים שנה, ולא קיבלת אותה בחזרה."
גם כשהני טופלה במרכז לטיפול בסרטן בניו יורק, היא זכתה לביקורים של אנשים שגורלם לא שפר עליהם. למרות שחלקם היו מבוגרים ממנה בשנים, הם בכל זאת מצאו בה דמות אם. פעם הגיעה אליה הומלסית לביקור, והני נתנה לה את המיטה שלה. קרוב משפחה שבא לבקר, מצא את הני, עטופה בשמיכה של בית החולים, מסתובבת בפרוזדור ומחפשת מקום לשכב.
לאלה שמעריכים גדולה רוחנית על פי מידת המודעות לא-לוקים, עם היכולת לראות את יד השם בכל עת ובכל מקום, בזה הני הייתה אלופה באמת. בהלוויה, הרב מכליס סיפר בדמע רק סיפור אחד: יום אחד הוא הזמין עני, שתמיד היה רואה אותו בכותל, לבוא אליו הביתה לאכול. באותו יום הני הגישה פיצה ביתית מקמח מלא, שהייתה טעימה מאוד לחכו של האורח. הוא היה חוזר לביתם כל יום ומבקש חתיכת פיצה מקמח מלא. בסוף, בדיוק רב ובסבלנות אין קץ, הני לימדה אותו כיצד להכין בעצמו פיצה מקמח מלא. כמ94 ימים לאחר מכן, בשעה שלוש לפנות בוקר, נשמעו נקישות על הדלת. "לא על דלת הכניסה", הבהיר הרב מכליס. "דלת הבית תמיד פתוחה. מישהו דפק על דלת חדר השינה שלנו."
הדפיקות החזקות העירו אותם. הרב מכליס, שהיה בטוח שמדובר במקרה חירום, ניגש לדלת וכשראה את האורח העני, שאל, "מה קרה?"
הגבר ענה, "סליחה, פשוט שכחתי איך מכינים את הפיצה מקמח מלא. אני צריך שאשתך תסביר לי שוב."
הרב מכליס כעס: "בשלוש לפנות בוקר, אתה צריך לשאול איך מכינים פיצה?"
אולם הני הרגיעה אותו. "זה ניסיון", היא אמרה. "זה מהשם".
והיא קמה והסבירה לעני שוב, איך מכינים את הפיצה.
הני הקרינה שמחה תמיד
לדעתי האישית, מה שהעיד יותר מכל על גדולתה של הני מכליס, היא השמחה הקורנת ששפעה ממנה כל הזמן. בכל פעם שנפגשנו, חיוכה הרחב והשמחה שקרנה ממנה שידרו לי את ההרגשה כאילו הפגישה אתי היא הדבר הכי טוב שקרה לה באותו יום. ולמרות שידעתי שהיא מאירה לכולם פנים כך, בכל זאת כל מפגש כזה היה מטעין אותי ברגשות נעלים וביראת כבוד.
הפעם האחרונה שבה פגשתי את הני הייתה מספר חודשים לפני מותה, כשחזרה לביקור קצר בירושלים, בין הניתוחים והטיפולים בחו"ל. היא כבר הייתה אחרי כמה שנות מלחמה מייסרות בסרטן ובגרורותיו. החלטתי לקפוץ אליה, והתכוננתי לפגוש דמות שחוקת קרבות בעלת מבט מפוחד, שהכרתי מחולי סרטן אחרים. הני עמדה עם אחת מבנותיה על שביל הגישה לבית, כשהיא בדרכה ללכת להתפלל בקברו של הצדיק ר' אשר. כשראתה אותי, היא קבלה אותי באותו חיוך קורן ובאותה צהלה שתמיד היו הסמל האישי שלה – ולא פחתו במאום בשל הסרטן, הניתוחים, הכימותרפיה, הפרידה הממושכת ממשפחתה והמהפך הבלתי צפוי – והבלתי רצוי – בחייה. חיוכה השמח לארק שידר השלמה סטואית, אלא גם שמחה על הדרך שבה האלוקים מנהל את עולמו.
אחרי פטירתה של הני, סיפרה לי חברה משותפת, כשהייתי אתה, הרגשתי שא-לוקים מחבק אותי.
השאלה – או ליתר דיוק האתגר – שחייה של הני מציגים בפנינו הוא: איך אישה פשוטה שנולדה למשפחה רגילה מהמעמד הבינוני בברוקלין, בשנת 1957 הפכה לכזאת גדולה?
הני המשיכה להתקדם ולתת ולאהוב ולהשפיע
כמו כל אמריקאית, גם היא הלכה לקולג' (ולמדה שם הוראה). כמו רובנו, בשנות העשרים לחייה היה לה אידיאל. והאידיאל שלה היה לשתף את העולם ביופי ובשמחה של השבת. כמו רובנו, המציאות הפריעה במימושו של האידיאל. אצל מכליס זו הייתה העלות האדירה, 2,500 שלשבת, והעול הכלכלי שעלה בהרבה על משכורתו הצנועה של הרב מכליס בהוראה.
אך בעזרת תרומותיהם של אנשים טובים, הם משכנו את הדירה שלהם, לקחו הלוואות אישיות ובנקאיות – והמשיכו הלאה.
להבדיל מרובנו, אמונתם השלמה באלוקים ואהבת ישראל שלהם, לא הרשו להם להתפשר על האידיאל.
כפי שאמרה לי פעם הני: "אנחנו חיים בתקופת שואה רוחנית. לרוב היהודים היום אין שום מושג על יופייה ועומקה של היהדות. איך אפשר לשבת בחיבוק ידיים ולא לעשות כל מה שנוכל על מנת להגיע אל כל אחינו ולהאיר את עיניהם?
ההבדל בין הני מכליס לשאר הוא ההתייחסות לקול שבתוכנו שטוען: "עשיתי מספיק, אני לא חייב להמשיך". הני אף פעם לא לקחה את הקול הזה ברצינות. היא המשיכה להתקדם ולתת ולאהוב ולהשפיע – עד ליום ששי שבו נפטרה, כשנקראה לבית עולמה בגן עדן.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/