אמרי שפר כ"ב אב ה'תשע"ח

 דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב. גם ללב ממנו יצאו הדברים. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל)

     דברים לא יקרו מעצמם - הם צריכים את עזרתך בכך.

     החיים הם לא תמיד עניין של "להחזיק בקלפים" טובים , אלא לפעמים לשחק חכם בקלפים חלשים.

     "העושה תורתו עיתים, הרי זה מפר ברית" (ירושלמי ברכות סח,א). האומר שיש עיתים לתורה, שיש להתאים את התורה ואת המצוות ולתקנן על-פי העיתים, רוח הזמן – אינו אלא מפר הברית והורס התורה. (כתב סופר)

  

     הרה"ק רבי ישכר דוב מבעלזא זי"ע היה אומר, שהוא מחבב ביותר בעל תפילה שמתפלל בקול גבוה במיוחד, שהרי ב"קול" [צליל גבוה - tone [זה, בודאי לא דיבר לשון הרע...

     הרצון לסלוח הוא החזק ביותר. הרצון להתנצל הוא האמיץ ביותר.  הרצון לשכוח הוא המאושר ביותר

     התכונה המסוכנת ביותר - תירוצים

אמונה בבורא הָעולָם II (פניני עין חמד, עלון 694)

     גם כאשר האדם נמצא במצבים לא קלים חלילה, עליו לזכור,  כי רק בורא העולם הוא שקובע מה שיהיה ויכול הוא לשנות את כל סדרי בראשית, ולכן עלינו לחזק את אמונתנו בחי העולמים.

     הניסיונות הרבים שעל האדם לעבור אינם קלים בלשון המעטה. לא בכדי אמר דוד המלך ע"ה: "לַהִגידַ בבֹּקר חסְּדָך וֱאמּונְָּתָךַ בֵלילֹות" (תהילים צ"ב,ג'). כאשר חיי האדם הולכים למישרין ו'הצלחותיו' ניכרות לעין כל - זו לא חוכמה להודות לבורא העולמים באותם הזמנים.  הקושי הגדול של אמונת האדם ובה הוא נמדד - דווקא בלילות. כלומר, כשהוא נמצא בחושך, הניסיונות גוברים עליו ומוצא הוא את עצמו במצבים לא קלים בלשון המעטה. אז האדם נמדד, האם גם אז אמונתו יסודית ואינה מתערערת אפילו לרגע אחד.  הדברַ החשוב ביותר בכל אותם רגעים 'לא קלים' בהםַ האדםַ מתמודדַ הוא – לאַ לאבדַ אתַ האמונהַ והתקווהַ בחי-  העולמים!!!

     סיפר הרב דוד פלקוביץ שליט"א: פעם אחת הוזמנתי לשאת דברים בארגון 'חי-לייף ליין' (ארגון זה מחזק ילדים חולים או בעלי מוגבלויות וכן את משפחותיהם במצבים קשים, שעליהם להתמודד ביום-יום ומנסה להקנות לילדים ילדות נורמלית ושמחה ככל האפשר.  מוציאים את הילדים לקמפים, טיולים ומחזקים באמונה, משקמים אותם וכו'(.  באמצע נאומי קם אדם מתוך הקהל וביקש את רשות הדיבור וסיפר: "כאשר מלאו לי תשע-עשרה שנים, אובחנה בגופי ל"ע מחלה קשה, והרופאים הודיעו לי שמצבי קשה מאוד, ואיןַ תרופה למחלתי. ניתן לשער, מה מתחולל בקרב האדם באותם רגעים, שבהם מתבשר בדבר זה". "עזבתי את בית הוריי באוסטרליה וטסתי לארצות הברית כדי להעביר את הקיץ ב'מחנה שמחה'- המיועד לילדים חולים.  בחטיבת הבנות של המחנה הייתה חולה צעירה בת תשע-  עשרה, שהרופאים הודיעו לה, שהיא לא תזכה לחגוג את יום הולדתה העשרים !". "הפגישו בינינו והחלטנו בהחלטה משותפת להתחתן !. כולם חשבו, שאנחנו משוגעים. לשם מה? מה הטעם? הריַ שנינו חולים ל"ע במחלה סופנית! לא השגחנו בדבריהםַ והתארסנו" . "החלטתי לחזור לאוסטרליה כדי להודיע להוריי ולהתארגן לחתונה. מיד כשנחתתי באוסטרליה, שמעתי את שמיַ במערכת הכריזהַ בתוספתַ בקשהַ להגיעַ מיידיתַ לטלפון!". שםַ הודיעוַ לי, שארוסתי התמוטטה, ואםַ ברצוניַ לראותהַ שובַ עליי לעלותַ לטיס הַהקרובה, היוצאתַ לניו-יורק”.

     התקשרתי מיד לרב שלי ואמרתי לו: 'אני בטוח ללא צל שלַ ספק, שבעזרתַ ה' אניַ וארוסתיַ נתרפאַ ממחלתנו, אז אבקשךַ לערוךַ לנוַ חופהַ וקידושיןַ בבית-הרפואהַ בניוַ יורק'. "לשאלתו של הרב, באיזה מצב נמצאת ארוסתי, עניתי: 'בחצי תרדמת'.

     הרב הסביר לי, שאי אפשר לערוך חופה וקידושיןַ במצבַ שבו הכלהַ אינהַ בהכרהַ מלאה". "כמובן, מיד עליתי על טיסה בחזרה לניו-יורק. הגעתי לשם בשעת בוקר מוקדמת ומיהרתי לבית-הרפואה. ראיתי את ארוסתי חיוורת כסיד. האור בעיניהַ הלך ודעך. הרופאים ניגשו אליי ואמרו: 'אנו מצטערים מאוד, אך דע לך, אלו הן שעותיה האחרונות'. "לא האמנתי להם בשום אופן, ואמרתי בקול רם: 'שנינו חולים ושנינו ננצח את המחלה ואף נזכה להביא ילדים לעולם'. עמדתי ליד מיטתה של ארוסתי והתחלתי להתפלל תפילת שחרית. בירכתי באוזניה את 'ברכות השחר'. " מימיי לא בכיתי כך. הבכי הלך וגבר וכשאמרתי 'פוקח עיוורים', 'זוקף כפופים', 'הנותן ליעף כוח', בכיתיַ כלַ כך,ַעדַ שלאַ יכולתיַ לבטאַ אתַ המילים". "כשהגעתי בתפילת העמידה למילים: 'וברכנו אבינו כולנו באור פניך...'. זעקתי בליבי: 'אנא! ריבוןַ העולמים, תחזיר אתַ האורַ לעיניהַ שלַ ארוסתי'. " סיימתי להתפלל ונדהמתי לראות, שמעט מן האור חזר לפניה והיא אפילו חייכה".

     בשלב זה, הפסיק הבחור את סיפורו ושאל את הקהל שבאולם: 'אתםַ יודעים, מהַ קרהַ בסוף?'. הקהל כולו עמד מרותק מחכה בכיליון עיניים לדעת, מה היה בסוף הסיפור.  את הדממה ניתן היה 'לחתוך בסכין', וכולם חיכו במתח רב למוצא פיו.  לאחר שתיקת דומיה, שנראתה נצחית, קרא הוא לפתע בקול : "רפא-ל! חננא-ל! רוצו אליי!". ומתוך הקהל רצו אליו שני ילדיםַ תוךַ כדיַ קריאתַ "אבא! אבא!" וכשהגיעוַ הם אליו, הריםַ הוא אותםַ בשתיַ זרועותיוַ ואמר: "זהַ מהַ שקרהַ בסוף!". "

     לא נותרה עין אחת יבשה בכל האולם. כולם דמעו. חלקםַ בכוַ בקול. וכשהצביע הוא על אשתו, שישבה בתוך הקהל ואמר : "הנה היא, זאת שחזר לה ה'אור לעיניים' וחזרה את כל הדרך חזרה", קמוַ כל הקהלַ עלַ רגליהםַ ומחאוַ כפייםַ סוערותַ וניגבוַ אתַ הדמעות, שירדו עלַ לחייהם.

     צריךַ להתחזקַ באמונהַ במיַ שאמרַ והיהַ העולם!".

הבטחות צריך לקיים (אור דניאל(.

     מעשה בזוג שהמתינו שנים רבות לילדים, אך לא זכו להיפקד. כל מאמציהם עלו בתוהו, סכומי כסף אדירים הושקעו ברופאים מומחים - אך לשווא. כאשר נואשו מפתרונות ביד אדם, החליטו לפנות לרבנים, אולי שם ימצאו מזור לבעייתם. האישה לא האמינה שהרבנים יצליחו לסייע היכן שרופאים מומחים ובעלי שם בתחום הרפואה לא הצליחו, אך מכיוון שבלב היהודי מקננת תקווה, והניצוץ היהודי חבוי לו אי-שם, החליטו לפנות ל"בבא סאלי" זיע"א,  ששמעו יצא למרחוק וניסים גלויים התרחשו בזכות ברכותיו הקדושות.

     בני הזוג נסעו אל הצדיק וביקשו את ברכתו.  ה"בבא סאלי" בכוח קדושתו ביקשם לבכות ולהתפלל בקבר "רבי מאיר בעל הנס" בטבריה, ולקבל עליהם ג' דברים: שבת, כשרות וטהרת המשפחה. כמובן שנושאים אלו לא היו "הצד החזק" שלהם... אך כדי לזכות בילדים היו מוכנים להתאמץ ולעשות זאת. הבעל והאישה הבטיחו ל"בבא סאלי" שאכן הם מקבלים עליהם את ג' הדברים.

     הזוג נסע מה"בבא סאלי" לטבריה מתוך אמונה שאכן הפעם תבוא הישועה. ואכן בקבר "רבי מאיר בעל הנס" שפכו תחינתם בבכי קורע לב, מתוך תקוה שהבטחתו של ה"בבא סאלי" תתקיים. וראה זה פלא: בתוך שנה נפקדה האישה בבן זכר!. כולם הבינו שיד ההשגחה העליונה היא זו שזיכתה אותם ביקר מכל. אך דא עקא, האב,  שהבין את הקשר בין ברכת הצדיק להולדת בנו, מיד קיבל עליו עול תורה ומצוות, שמירת שבת, כשרות, תפילות ועוד. ומנגד - גם האישה הבינה שזכתה לבן בזכות ברכת הצדיק, והיא ידעה שאם ה"בבא סאלי" לא היה מברך אותם - היא הייתה ממשיכה להסתובב בין הרופאים ללא סיכויים רבים. הבעל, שהתחזק מאוד ברוחניות, ביקש מאשתו שתקיים את הבטחתם לרב, וטען בפניה כי הוא חושש שאם לא יקיימו את הבטחתם - מי יודע מה יהיה עם הילד... אך האישה סירבה להמשיך לקיים את הבטחתה לאחר שבנם נולד. היא כבר לא ראתה צורך לשמור על שבת וטהרת המשפחה. פתאום הנס התגמד לנגד עיניה, בתוך תקופה קצרה שכחה היא כיצד זכתה במרגלית יקרה זו. כל ניסיונותיו של הבעל לשכנע את אשתו עלו בתוהו, והיא חזרה לסורה.

     לאחר כמה שנים הרגישה האישה שהילד "בורח לה", אינו ממושמע, החל לגדל שיער בצורה שאינה הולמת אדם, חוצפתו הפכה לדבר שבשגרה, ולפתע היא החלה להבין שאם לא תקבל עליה את שהבטיחה, מהר מאוד היא תישאר רק עם בעלה, כי לא תוכל להשלים עם מעללי בנה. באחד הימים ניגשה האישה לרב והתחננה: "אנא, כבוד הרב, אני מוכנה לעשות הכל! אני רואה שאני מאבדת את בני היחיד היקר מכל, אשר ששנים כה רבות ייחלתי לו. אנא, הצל את בני!". הרב שהבין לרוחה, הציע לה לקבל עליה את הבטחתה, אך היא עדיין בעקשנותה: שבת וכשרות – אקבל על עצמי, אך לשמירה על טהרת המשפחה - אני עדיין לא בשלה. "אנא, כבוד הרב, בוא נתחיל דבר דבר..." - הציעה. הרב סירב, וטען שטהרת המשפחה היא מאבני היסוד בעם ישראל, והתנהגות הבן ואורחות חייו מושפעים מאי קיום מצווה זו. לבסוף נעתרה האישה, והודיעה שהיא מוכנה לנסות "לבדוק". וראה זה פלא: לאחר כחודשיים שבהם קיימה את הבטחתה - החל הבן לקיים מצוות, סגנון דיבורו הפך למנומס ותרבותי, והוא חזר לקיים תורה ומצוות.

     אין ספק כי תורה שאינה נקנית בעמל - אין ערכה רב. כך גם חזרה בתשובה שנובעת מהתלהבות רגעית - יכולה לפוג בנקל. רק כשהתורה נרכשת ביגיעה, במסירות ובעמל נהפכת היא לקניין בלב האדם. רק כשהאמונה נבנית בשלבים, יסוד ועוד יסוד, והדברים הופכים לבניין עדי עד .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ג סיון ה'תשע"ח

 אל תזלזלו בפעולה קטנה ופשוטה של שינוי, גם יערות ענק של אמריקה , היו פעם נבט אחד בודד.

     בהקדמה לספר שערי יושר כתב הגר"ש שקופ זצ"ל , שהקפיד תמיד בעצמו להקדיש "מעשר" מזמנו כדי ללמד תורה לאחרים, ורק בזכות זה קיבל מתנה מן השמים שזכה לחדש בתורה, כך מרגיש גאון גאונים שכידוע עמל בתורה בכל כוחותיו, ועם כל זה הוא כותב שזכה לתורה לא בזכות עצמו, רק בזכות מצווה זו שהקדיש "מעשר" ללמד תורה לאחרים, עיי"ש באריכות. [חיים וחסד

     ברגע שתפסיק לחכות לחיים שאתה חושב שמגיעים לך, תוכל להתחיל לחיות את החיים שהשם מייעד לך.

     הלוקח לפיו תרופה כלשהיא או עבר טיפול רפואי, מתפלל קודם לכן "יהי רצון מלפניך ה' אלוקי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חינם אתה" (שו"ע או"ח סי' ר"ל ס"ו). וע"י תפילה זו ישים האדם בטחונו בהקב"ה (מ"ב(.

ולא תשבעו בשמי לשקר (מתוך הסדרה 'בין הדגים לזמירות' מאת הרב זלמן רודרמן(

     דמותו של הערבי שהתדפק על דלת ביתו של רבי יהודה בן-עטר, אב בית-הדין בעיר פאס שבמרוקו, לא הפתיעה את הרב ואף לא את שמשיו ובאי ביתו. שמו הלך לפניו כאיש פיקח וישר, וערבים רבים מהעיר וסביבותיה נהגו לשחר לפתחו כדי לשמוע מפיו עצה טובה, או אפילו כדי לקיים בוררויות בסכסוכים ובמריבות שפרצו בינם לבין עצמם. יתרה מכך, הכול גם ידעו כי שופט צדק הוא, ללא משוא פנים, גם במחלוקות שנתגלעו בין בני עמו היהודים לבני-דודיהם הערבים. אולם התרגשותו היתרה של האיש והמרחק שעשה – מהעיר תוניס – כדי להגיע אליו, העידו על הסיפור המיוחד שבפיו.

     הערבי היה עשיר בכסף ובנכסים וכאמור התגורר בתוניס. יום אחד פיתח הערבי קשרי שותפות עם יהודי שסחר בהצלחה במגוון סחורות. הערבי השקיע את הכסף,  היהודי רכש באמצעותו סחורות ולאחר מכן מכרן. ברווחים שהניבו המכירות התחלקו השניים בשווה. שנים התנהלה השותפות על מי-מנוחות ושני הצדדים נהנו ממנה. בחלוף הזמן נוצרה בין השניים מערכת יחסים של אמון מוחלט. הערבי נהג להפקיד בידי היהודי סכומי כסף גדולים, בלי שאף יטרח לנהל רישומים כלשהם בנוגע להוצאות וההכנסות. יום אחד מסר העשיר לידי שותפו סכום כסף גבוה במיוחד. היהודי, שמעולם לא החזיק בידיו כסף כה רב הוכה בסנוורים והתקשה לעמוד בפיתוי. חישוב מהיר שערך העלה כי יותר מעשר שנים יידרשו לו כדי להרוויח סכום זה באמצעות העסקאות היום-יומיות שהוא רגיל לבצע. מאבק איתנים ניטש בין יושרו הבסיסי לבין יצרו הרע שלבסוף גבר עליו והשיאו לעשות את הלא-ייעשה.

     בחלוף כמה שבועות הגיע הערבי לבית שותפו היהודי לבקש את חלקו ברווחים. "ברוך הבא! ברוך הבא!", קידם את פניו היהודי,  בהתלהבות מעושה. "זה זמן רב שעומד הנני מובטל ממלאכה ומחכה לך שתבוא אליי כהרגלך ובידך סכום כסף על-מנת שאוכל לפתוח מחזור חדש של עסקים!". ברגע הראשון לא הבין העשיר את משמעות הדברים. אולם לאחר שהחליף עם שותפו כמה משפטים נוספים, ירד לפתע לסוף כוונתו. תחילה עוד ניסה לחייך בסוברו כי שותפו הסוחר משתעשע עמו בדברי הלצה, אך כעבור רגע קלט לתדהמתו, כי אחרי שנים ארוכות של יחסי קרבה ואמון הדוקים טמן לו שותפו מלכודת מכוערת. מוחו של העשיר חישב בקדחתנות את צעדיו הבאים. הוא הבין כי לא יהיה לאל-ידו לעשות מאומה, באין לו הוכחות כלשהן. עתה נחמץ ליבו בקרבו על כל האמון המופרז שנתן בשותפו ועל כי לא השכיל לנהל רישום כתוב וחתום המפרט את סכומי הכסף שהפקיד בידיו. רעיון צץ במוחו. כרבים מתושבי מרוקו, יהודים וערבים, שמע גם הוא על רבי יהודה בן-עטר. הוא ידע כי רב קדוש הוא וכי שמו נישא בהערצה בפי כל מכריו. "יודע מה?", אמר ליהודי, "הישבע לי בשמו של רבי יהודה בן-עטר כי לא קיבלת מידיי בשבועות האחרונים דבר וכי אינך מחזיק ברשותך כסף שנתתי לך"... בתחילה נבהל הסוחר. הוא ניסה להתחמק מהשבועה, בנימוקים שונים ומשונים. הערבי הוסיף ללחוץ עליו והסוחר הבין כי אם יוסיף להתנגד יתפרש הדבר כהודאה מפורשת בגניבה. חיוורון הציף את פניו כשהוציא מפיו את מילות השבועה ובמיוחד בשעה שהזכיר את שמו של רבי יהודה.

     העשיר הערבי הסתלק בפחי נפש מבית שותפו היהודי. הסוחר התאושש מהזעזוע והפחד שפקדוהו בזמן שנשבע לשקר. הוא הביט בצרור הכסף השמן שהחזיק במקום סתר בביתו, וחייך לעצמו. "אבידת גוי מותרת...", ניסה להשקיט את מצפונו. חלפו עוד כמה ימים וגם שאריותיהם האחרונות של רגשי האשמה התאדו ונעלמו. כעת, כשחש עשיר לכל דבר, החליט לערוך 'סעודת עשירים' לכמה מחבריו הטובים. הוא סיפר להם כי התגלגלה לידיו "עסקה נדירה" שהצמיחה לו רווחים עצומים אשר מעתה ישנו את חייו.  בעיצומה של הסעודה ירד הסוחר למרתף ביתו כדי להעלות משם כמה בקבוקי יין משובח. מרתף זה שימש גם מחסן לסחורותיו . היו שם כדי שמן, קורות עצים, דבק לחיבור העצים ועוד. הוא סקר את כל אלה בקורת-רוח ובשביעות-רצון עצמית. כשעלה מן המרתף ובקבוקי היין בידיו שכח בפנים את הנר הדולק שהביא עמו. לא עבר זמן רב וריח חריף של עשן מילא את הבית. בטרם הספיק הסוחר להביט כה וכה ולהבין את שאירע, נראו לשונות האש הראשונות בוקעות ועולות מקומת המרתף. הנר נפל ופגע באחת הסחורות הדליקות והציתה. בתוך פחות משעה לא נותר דבר מכל רכושו של הסוחר.

     ביום שלמחרת השריפה יצא העשיר הערבי לפאס. "באתי אל כבוד הרב הקדוש כדי לספר לו את סיפורי", אמר הערבי לרבי יהודה בן-עטר וגולל באוזני אב בית-הדין את השתלשלות הדברים. "בטוח אני כי העונש שניחת על ראשו של שותפי לשעבר, בא לו בשל שבועת השקר שנשבע בשמו של הרב", אמר בהרגשות גדולה. הערבי הוציא מכיסו צרור כסף וביקש להגישו לרב, כאות ביטוי להערצתו כלפיו. אם יש בקרבנו אנשים קדושים כמו כבודו, ברצוני להעלות להם מנחה מהשפע שנתן לי הא-לוקים", אמר. אולם רבי יהודה – שמעולם לא הסכים ליהנות ממעמדו ולקבל מתנות, אלא התפרנס ממלאכתו כצורף כסף וזהב – סירב בנימוס. "ראשית, אינני נוטל מתנות מידי אדם", אמר. "ושנית, לא אוכל ליהנות מכסף שהגיע אליי לאות תודה על ענישת איש מאחיי בידי שמים, גם אם הדבר אירע לו בשל שבועה לשקר"... רבי יהודה בן-עטר הפנה את העשיר הערבי למנהל קופת הצדקה בפאס וזה חילק את הכסף בין עניי העיר.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ה' כסלו ה'תשע"ו

  ''סלחנות לא משנה את העבר, אך מרחיבה את העתיד''

     סלחתי כדבריך. כשם שאתה מתפלל כך היא הסליחה. (הרה"ק מוהר"נ מברסלב זצוק"ל)

     "סְפִירַת הָעמֶר מַתְחִילָה בְהַקרָבַתֹ הָעמֶר ומִסְתַיֶמֶת בְּקבָלַת הַתורָה ,לְלַמֶדך שֶאִם אֵין קמַח אֵין תורָה" (המהרל מפראג)

     ''ספינות מוגנות כשהן בנמל, אך לא לשם כך נבנו ספינות''

"זכור ימות עולם" (לקח טוב)

     אמר להם: כל זמן שהמקום מביא יי     סורים עליכם, היזכרו כמה טובות ונחמות עתיד ליתן לכם לעולם הבא. (ילקוט שמעוני)

     את דברי חז"ל אלו ביאר החפץ חיים בשם המגיד מישרים של העיר וילנא על פי משל: יהודי שכר דירה משר אחד בשלוש מאות רובל לשנה. את שכר הדירה היה היהודי מעביר לידי בעל הבית בתאריך קבוע מידי שנה בשנה.

     ויהי היום, וייסע השר למדינה רחוקה, ולפני צאתו לדרך מינה את אחד מפקידיו לאחראי על הדירה המושכרת ליהודי. אותו פקיד היה שונא ישראל, ומשבאה לידו עתה הזדמנות להציק ליהודי, לא אחר לעשות זאת.

     מיד לאחר שהופקד על הבית הודיע לשוכר כי שכר הדירה הועלה לחמש מאות רובל לשנה. כאשר הגיע זמן הפירעון, שלח וקרא ליהודי השכם בבוקר ודרש ממנו את התשלום המלא. בידו של היהודי היו אז רק ארבע מאות ושמונים רובל. אי לכך ביקש מאת הפקיד להמתין מספר ימים עד שישלים את הסכום. הפקיד, שהיה כאמור רע-מעללים, דרש שהתשלום כולו יבוצע בו ביום. כאשר הגיע הערב ובידי היהודי לא נמצאו עשרים הרובלים שחסרו, ציווה איש הבלייעל להכותו עשרים מכות – מכה אחת עבור כל רובל.

     כן עשה הפקיד לכמה יהודים נוספים, ועוד הוסיף חטא על פשע במה שגזל ועשק אותם, עד שבמשך הזמן נעשה לעשיר גדול וקנה לעצמו חצר ובה כמה בתים.

     כאשר שב השר לביתו, אמר היהודי לאשתו: הנני הולך אל השר כדי לספר לו על מעללי הפקיד. כאשר שמע השר את כל הקורות אותו ואת אחיו היהודים, חרה לו הדבר מאד ונכמרו רחמיו על האיש באהבתו אותו אהבה רבה. כשכילה היהודי את דבריו אמר לו השר: הנני מודיעך בזה כי על כל מכה שהכה אותך הפקיד יחויב לשלם לך מאה רובל, ובסך הכל מגיע לך ממנו סך אלפיים רובל. מאחר והפקיד רכש לעצמו חצר ששווייה ארבעת אלפים רובל, הנני ממציא לך שטר המאשר כי מחצית החצר שייכת לך מהיום והלאה.

     כאשר שב היהודי לביתו אשתו ראתה שפניו נפולות וזועפות. כאשר שאלה אותו מה אמר לו השר, הראה לה את השטר שקיבל על חצי החצר של הפקיד. מדוע, איפוא, נפלו פניך? שאלה האישה, אדרבה, עליך לשמוח במתנה היקרה שקיבלת! השיב לה בעלה: את הכאב של המכות שהכני הפקיד כבר איני חש היום, אם כן, מוטב היה אילו היה מכה אותי אז ארבעים מכות והייתי זוכה עתה בכל החצר. על זה לבי דווה...

     כן הדבר בעניין ייסורי האדם בעולם הזה. כאשר הם באים על האדם, הוא מצטער עליהם מאד ואינו רוצה לסובלם. אך כאשר יבוא לעולם הגמול ויקבל שם הרבה שכר תחת כל שעה ושעה של סבל בעולם הזה, יחשוב האדם אז בנפשו: הלוואי שהייתי סובל יותר ייסורים בעולם הזה, כי אז היה לי הרבה יותר עונג בעולם הנצח.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ג סיון ה'תשע"ה

היה אסיר תודה לכל האנשים הקשים בחייך ותלמד מהם. הם מראים לך בדיוק מי אתה לא רוצה להיות.

חובה הוא על כל אדם להיות תמיד מחזיק טובת העולם עליו.

לא שמים סימן שאלה איפה שהקב''ה שם נקודה.

     לא תאכלו על הדם. לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. עיקר חייו של האדם הוא הדם, ולפיכך עצם שמו הוא דם, אלא כיון שהוא מתפלל לפני יחידו של עולם נתווסף לו אל"ף והוא נקרא אדם, אבל אם אינו מתפלל לפני השי"ת, נשאר עליו השם דם. על כן אמרה תורה: "לא תאכלו על הדם" – על תאכלו לפני התפילה בעוד אתם נקראים בשם דם. (מגיד ממעזריטש)

הלוואה של לירה (מאורות דף היומי גליון 836)

     מעשה מרגש שמור בצקלונם של בני משפחת גרוסמן, צאצאי בעל הליכות ישראל, הגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל, ראש ישיבת פינסק-קרלין.

     איש יהודי התגורר במושבה משמר הירדן שבגליל העליון, ור' שלמה לוי גרוסמן שמו, ממייסדיה וממקימיה, אשר נפטר לפני כשמונים שנים. ר' שלמה לוי ז"ל היה דודו של הגאון רבי ישראל זצ"ל.  ר' שלמה לוי עלה על הקרקע עם קבוצת חברים, ויחד הם יישבו את ארצנו הקדושה במסירות ובקדושה, תוך הקפדה על חיי תורה ומצוות בדקדוק.  כשהיו מצטברות שאלות הלכתיות היה ר' שלמה לוי, הסמכות התורנית של המושב, רותם את סוסו לעגלתו ויוצא לדרך אל הגאון רבי משה קליערס , רבה של טבריה, כדי לשטוח בפניו את השאלות.  

     המושבה הוחרבה זה מכבר על ידי הצבא הסורי,  במלחמה שהתרחשה בשנת תש"ח, ורק שרידי חורבות בודדים נותרו במקום. ברם, התנהגותו מעוררת ההשתאות של ר' שלמה לוי ז"ל השתמרה מאז ועד היום בארכיון ישן, בו קוטלגו מסמכים מן התקופה ההיא. שנים ארוכות שכבו המסמכים בלא דורש, עד שביום מן הימים הפך מאן-דהוא ונבר בהם ומצא תגלית מרתקת: מסמך לבקשת הלוואה שכתב ר' שלמה לוי. במסמך בקשת ההלוואה מתבקש מגיש המסמך לפרט את סכום ההלוואה, ומה מטרתה.

     הסכיתו ושמעו . ר' שלמה לוי כתב כי הוא זקוק להלוואה על סך לירה אחת.  ומה מטרתה?  ובכן, הוא כותב בפשטות, כי בימים עברו, בעוד כוחותיו במותניו, היה מסוגל לנהוג את עגלתו ביד אחת; המושכות היו לפותות בכף ידו האחת ורעותה הייתה פנויה. עתה משזקן וסב, אין ידיו אמונות על הנהגת העגלה כבעבר והוא זקוק לשתיהן כדי לשלוט על בעל החיים. מה לכך ולהלוואת לירה?  אין פשוט מזה.  בעודו נוסע בעגלתו, היה מחזיק בידו הפנויה... גמרא! ו"יושב ולומד". מידי פעם הרים את מבטו אל הדרך ושב ושקע בהוויות אביי ורבא.  נוף בראשית מכל עבר, אוויר צח ורענן, תנובה חקלאית, ציוצי ציפורים, שמש זכה ואווירת התחדשות של יצירה, בנייה ותנופה; בכל אחד מהם לבדו יש כדי להרפות את המחשבה ולהרחיב את הדעת עד כדי אי שימוש בה, ובכולם יחד... מוקף בכל אלה יושב יהודי על עגלתו, מצחו מכווץ והוגה בתורה הקדושה משל עגלתו נושאת כרזה מדברי המדרש (תנחומא, האזינו סימן ג'): "אין העולם מתקיים בלא תורה, שנאמר: אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". ידו האחת מכוונת את דרכו עלי אדמות וידו האחרת מכוונת את דרכו לגן-עדן.  

     כשהזדקן כבר לא יכול היה להחזיק את המושכות ביד אחת ונגר ממכריו הציע לו לבנות בעגלתו מעמד מיוחד שיחזיק את הגמרא מול עיניו! על ביצוע המלאכה דרש הנגר לירה, ואילו היה באמתחתו של ר' שלמה לוי לירה אחת, לא היה נזקק לבקשת ההלוואה והסיפור היה נותר ספון בעגלתו . יהודי של פעם. ו אם נרצה - גם של היום.  לא על העגלה - באוטובוס או ברכבת.  לא בדרך מן הרפת אל האסם - בדרך מן המשרד אל המפעל.  כאן, שם, ובכל מקום.  ותן חלקנו בתורתך . מה נאה להביא בסמוך לסיפור חייו של ר' שלמה לוי גרוסמן ז"ל את דברי גדולי החסידות על אודות הנאמר במסכת אבות (פרק ג' משנה ז (: "רבי שמעון אומר: המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה,  מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" . מדוע התנהגותו כה חמורה, עד ש"מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו"?! הגע עצמך, יהודי מהלך בדרך ולומד תורה - יהודי טוב; לרגע קט הוא מבחין באילן נאה ופוסק מתלמודו כדי לשבח את בוראו - "מתחייב בנפשו "??? אמרו גדולי החסידות: הן עולמנו על כל גלקסיותיו, כוכביו, שמשיו, ירחיו וצבא השמים,  כיצד נברא? "הסתכל באורייתא וברא עלמא"! החכמה הטמונה בעולם אינה אלא מעט מזעיר מן החכמה שבתורתנו הקדושה. ידיעת הקב"ה ואהבתו, התפעלות בן-אנוש והדבקותו בהקב"ה, אינן יכולות לקבל ביטוי נאצל ורב יותר מאשר בלימוד התורה. והנה זה המהלך בדרך וכבר הוגה בתורה הקדושה, כדי לומר "מה רבו מעשיך ה'"  הרי הוא פוסק מלימודו וזקוק להסתכל על אילן נאה?! - "מתחייב בנפשו".

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il