אם ראשונים כמלאכים אנחנו
כבני אדם”, מסביר החיד”א שיהודי שמתייחס אל דמותם של הראשונים שהיו לפניו כמלאכים,
הרי זה סימן שהוא “בן אדם”.
הדואג
לשנה, זורע חיטה. הדואג לשנים, נוטע מטע. הדואג לדורות, מחנך בניו.
"הילד איננו ואני אנה אני בא" (לז, ל) - כתוב בספרים שזה
רמז על אדם שהולך למות – "וישב ראובן אל הבור" והיינו כשאדם רואה
שמתקרבים הימים אשר צריך הוא לרדת אל הבור שהוא נקבר שם, אל מקום עפר רימה ותולעה,
והוא רואה כי "אין יוסף בבור" דהיינו שלא הוסיף שום דבר בעבודת השם
יתברך וביהדותו, כדי שיהיה לו מה לקחת עימו אל הבור – ואזי נושא הוא את קולו וצועק
"הילד איננו" שכבר חלפו ועברו כל ימי הילדות והנערות "ואני אנה אני
בא" איך אבוא אל אבי שבשמים מבלי שום דבר. (הרה"ק ר' דוד מזאבליטוב
זי"ע)
הרב בן ציון אבא שאול לא היה מרשה לאף אחד
להוריד את הילדים מההסעה לתלמוד תורה. הוא היה מחכה להסעה שתגיע ובבוֹאה, היה
מכריז: "פתיחת ההיכל!". לוקח ילד ילד ומנשק אותו, כשם שמנשקים ספר
תורה.
הֱוֵה גבִיר לאַחֶיָך" (בראשית כ"ז,
כ"ט) (מתוך
לב ישראל(
הרה"ח רבי נחמן יוסף וילהלם זצ"ל
סיפר, שקודם עלותו לארץ ישראל הוא נסע להרבה מצדיקי הדור לקבל מהם ברכת 'צאתכם
לשלום '. במהלך נסיעותיו, הגיע לחצר
הקודש של הרבי מקרלין, האדמו"ר רבי ישראל מסטאלין זי"ע, המכונה בפי
חסידי קרלין - "הפרנקפורטר", על שם מקום מנוחתו. כשהגיע רבי נחמן לבית
הרבי, מצא את דלת חדרו פתוחה לרווחה, הציץ פנימה וראה את הרבי יושב בראש השולחן,
וסמוך אליו יושב אדם זקן. הזקן סיפר לרבי עובדות ומעשים מצדיקים שזכה להכירם, הוא
דיבר בקול וניתן היה לשמוע את כל מהלך שיחתו.
"בדידי הוי עובדא", סיפר הזקן: "מעשה אירע אצל זקנו של
הרבי, האדמו"ר בעל ה 'בית אהרן' זי"ע. שנה אחת הקדים החורף לבוא, ומראש
השנה החלו לרדת גשמים עזים, רוחות סוערות השתוללו בחוצות, וכפור עז
שרר. תוך ימים ספורים התכסתה העיר קרלין והסביבה במעטה לבן. שלג כבד הצטבר על גגות
הבתים והפך עד מהרה לקרח מעוצמת הקור. חג הסוכות עמד בשער, ובאזור לא ניכרה שום
תכונה לקראת החג. גם אותם בתים שהיו להם סוכות מוכנות, ומעל הסכך היה צריך רק
להזיז את ה"שלאק" - לא ניתן היה להזיזם. בליבי גמלה ההחלטה, סיפר הזקן, לעשות כל
שביכולתי כדי שה'בית אהרן' יוכל לקיים את מצות הסוכה. נעמדתי על הגג בקור העז,
וחרפתי את נפשי. עמלתי ויגעתי במשך שעות וימים לשבור את ערימות הקרח שהצטברו.
גירדתי עוד קצת שלג ועוד קצת, עד שלאחר עמל ויגיעה עלה בידי לנקות את כל הגג.
הזזתי את ה"שלאק", וכיסיתי את הסוכה בסכך כשר.
בדיוק באותו היום ערב סוכות היה, השמים
התבהרו והשמש יצאה להאיר. כשהסוכה היתה מוכנה ומקושטת - נכנסתי לבשר לרבי את
הבשורה הטובה שהסוכה מוכנה. האדמו"ר הבית אהרן קם מכיסאו, יצא
לחצר, וכשראה את הסוכה מוכנה - קרנו פניו הטהורות מאושר ושמחה. הוא פנה אלי ואמר:
'יש בידך לבחור אחת משתי האפשרויות: לזכות להיות "עמי במחיצתי בגן עדן",
או לבחור בעשירות מופלגת לך ולזרעך, ולעולם לא יחסר לך ממון. אפילו כשתהיה בדרכים, תכניס את היד לכיס
ותמצא כסף'. על אתר עניתי שאני בוחר בעשירות!" סיים הזקן ואמר: "מה אומר
ומה אדבר, ברכתו של הצדיק התקיימה במלואה. מעולם לא היה
חסר לי כסף, שפע רב הושפע לי ולבניי!!"
אבא זצ"ל, כשהיה מספר את הסיפור היה
מסיים ואומר: "הרבה שנים לא הסכמתי ולא ירדתי לסוף דעתו של אותו זקן וחסיד.
היתה לו האפשרות לבחור בדבר הגדול ביותר, לשהות במחיצת הרה"ק הבית אהרן, מי
יוכל לתאר את גודל התענוג והאושר לשהות בהיכלו של הרבי?! איככה העדיף, את העשירות, תענוג חולף
ועובר, על תענוג רוחני לנצח נצחים???" לאחר שנים, סיפר את המעשה למחותנו
הרה"ח רבי יוסף קנובליך זצ"ל, מחשובי חסידי בעלזא וממקורבי הרה"ק
רבי אהרן מבעלזא זי"ע. להפתעתו, הגיב רבי יוסף ואמר: "הצדק
עמו וטוב עשה שבחר בעשירות. גם אני, אמר רבי יוסף, אם היו נותנים לי
לבחור בין שתי הברירות, הייתי בוחר בעשירות". אבא הרים את גבות עיניו בהבעת
פליאה... אולם
ר' יוסף קרא את מחשבותיו ואמר: "אם היה בוחר להיות "עמי במחיצתי"
הרי את נפשו הציל, ולעצמו היה "מסודר" במנוחה נכונה. מה שייך יותר טוב
מזה? אבל איזו תועלת היתה צומחת מזה לאחרים?! אבל בזה שבחר בעשירות, יכול היה לגרום
הנאה להרבה יהודים. לעזור לאלמנות וליתומים, לסייע בהכנסת כלה, ועוד הרבה הרבה
צדקות וחסד , נו... הפטיר ר' יוסף, מה
יותר טוב "עמי במחיצתי" או לעזור לעשרות ומאות אנשים בצדקה וחסד!" " בתשובה
זו", אמר אבא, "הבנתי את עומק מחשבתו ומהלך חייו של מחותני רבי יוסף
קנובליך זצ"ל.
החוויה
היהודית
