בעל
ה"ברוך טעם" זי"ע לקבל ממנו "היתר הוראה". מצאו מופלג
בתורה ובקי בד' חלקי שולחן ערוך. נתן לו "סמיכה", והוסיף ואמר לו,
כשתתמנה לרב עליך יהיה ללמוד את החלק החמישי של השולחן ערוך. תמה הצעיר: איזה חלק
חמישי, הלא ישנם רק ד' חלקים לשולחן ערוך? כן השיב לו הרב, בשביל רבנים יש
עוד חלק חמישי, והוא כיצד להתהלך עם בני אדם… לאחריי זמן בא אצלו הצעיר, שבינתיים
נתמנה רב בעיירה, שאל אותו בעל ה"ברוך טעם": האם הספקת כבר ללמוד את
החלק החמישי של השולחן ערוך? עכשיו – השיב לו ההוא אני כבר בקי גם
בחלק השישי…. כיצד לנהוג עם פראי אדם….
"וכי יפתח איש בור" (כא, לג). אמר הסבא מסלבודקא,
"בור", אין זה דווקא אם אתה עושה מכשול ותקלה שחברך עלול להיהרג או
להינזק, גם אם אתה מאלץ מישהו להתכופף ולהרים את הנייר שזרקת הנך מזיק שהרי בכך
אתה מבטל אותו מדרכו ומלימודו ואתה מתחייב על כך משום "בור".
ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו (כב', ל') -
וכי בבית מותר לאכול בשר טריפה? אז מדוע נאמר ובשר בשדה דווקא? ואמנם רש"י
מבאר: 'אף בביתכן, אלא שדיבר הכתוב בהווה, מקום שדרך בהמות ליטרף...' הרב יהודה
צדקה זצ"ל מתרץ בדרך מוסרית (הובא באור דניאל): אכן גם בבית אסור לאכול
טריפה, אלא התורה נקטה בשדה דווקא, כיוון שהניסיון הגדול של האדם בכל דבר, ובפרט
בענייני כשרות, הוא דווקא בשדה, דהיינו בחוץ כשהוא עם חברים, או כשהוא רעב ונמצא
ברחוב, ואז הוא עלול להתפתות ולאכול במקומות שהכשרות שם מפוקפקת, לכן נאמר 'בשר
בשדה' דווקא ולא בבית...
ישנם אנשים
שבאים להתפלל בבית הכנסת ביום הכפורים ובראש השנה, אך תפלתם נסבה על פרנסה, ורק על
פרנסה. הם רוצים כסף, וכסף וכסף. הם אינם מבקשים בתפלתם על רוחניות, לא 'בוער' להם
במיוחד לבקש מחילה על העוונות, והמלכת ה' ממש לא מעניינת אותם. רק כסף. תפלה שכזו
– אומר "ילקוט הגרשוני " – לא תענה, והדבר נרמז כאן בפסוק: "אם יום
" – זה יום כפור, "או יומיים" – אלו ב' ימים של ראש השנה, יעמוד
בהם האדם בתפלה רק על כסף, אזי "לא יקום כי כספו הוא" – לא תתקבל תפילתו
ולא תתקיים בקשתו, כי רק כסף בקש.
ויצעקו בני
ישראל אל ה'" [יד, י]. (ברכי נפשי).
היה זה מרן הגרא"מ שך זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', באחת משיחותיו בישיבה,
שאמר שאם היינו מאמינים באמת ובלב שלם שהתפילה שלנו פועלת במרומים, היינו ניגשים
אליה יותר במרץ ובשמחה, ואז גם היינו נענים מן שמיא. אחת הראיות שאין אנו מאמינים דיינו בכוח
התפילה שלנו, נעוצה בכך שאנחנו יכולים לעבור ליד מודעות הקוראות להתפלל עבור חולה
פלוני, ורובנו אינם מעלים בדעתם שאם יוציאו מהפה נוסח- תפילה כמו 'אנא אבינו
שבשמים, שלח רפואה שלימה לחולה פלוני בן פלונית', שתפילה זו תעלה לשמי-שמים ועשויה
להיות לעזר לחולה . ומה הראיה שאין
אנחנו מאמינים? פשוט מאוד; כי אנחנו לא מתפללים! גם את המשפט הפשוט הזה, גם את
נוסח- התפילה הזה שאינו גוזל מאתנו לא זמן ולא כסף,
לא כוח ולא מאמצים, גם את זה אנחנו לא מוציאים מן הפה. היש לך ראיה יותר
גדולה מזו, לכך שאין אנחנו מאמינים בכוחה של התפילה?! הלא אם היינו יודעים שאם נקפוץ אל מעבר
לרחוב, נמצא שם תרופה שתועיל לחולה ההוא, ששמו מוזכר במודעה, לא היינו עושים את המאמץ הקטן הזה על מנת
לסייע בריפויו? בוודאי שהיינו ניגשים לשם, ומביאים לו את התרופה! אחרת, לא נוכל
לסלוח לעצמנו במשך כל החיים! רגשי-מצפון היו נוקפים אותנו! ואם כך, מדוע אין
אנחנו נוקטים בפעולה כה פשוטה של תפילה למען החולה? הרי לא מבקשים מאף אחד שייסע
בזה-הרגע לכותל המערבי, או יארגן עצרת התעוררות בהשתתפות המוני אנשים. כל
מה שמבקשים ממך הוא לשים לב אל השם של החולה, ולבקש מהשי"ת בקשה פשוטה, במלים
שלך, בנוסח שלך, שירפא את החולה! יוצא אפוא שהדבר הראשון שעלינו לעשות
בבואנו לתפילה, הוא, להאמין בכוחה של תפילה! ואחת הדרכים לכך היא כשיתבונן האדם
במה שעבר עליו בחייו עד הנה, וגם אם הוא עדיין צעיר לימים, ייווכח על- אתר שכאשר
התפלל כדבעי, והאמין בכוחה של התפילה, התפילה אכן פעלה את פעולתה בדיוק כפי שהיה
צריך. וממילא יבין את הדרך הנכונה, ויידע שהאמונה בכוחה של התפילה, תסייע לו בצורה
ממשית בכל צרכיו, ויתחזק בזה. מה שצריך עוד להדגיש הוא שאחת הסיבות
לחוסר-האמונה הזו נובעת מכך שהאדם חושב לעצמו 'אני הרי אדם כל כך פשוט, ואיך יתכן
שהתפילה שלי פועלת משהו במרומים '... והאמת היא שתפילתו
של כל אדם נשמעת, גם אם הוא מחשיב עצמו לאדם פשוט, וגם אם מצא מנקודת הנחה שזה
אכן-כך (כי במקרים רבים הדבר איננו נכון כלל וכלל, והאדם גם אינו מאמין בכוחו,
ואינו יודע איזה כוחות של אדם גדול טמונים בו!) – ברם הקב"ה מחבב גם את
'תפילתם הפשוטה' של 'אנשים פשוטים', ויש מקרים שהוא חפץ בה יותר מתפילתם של אנשים
לא- פשוטים. וכדי להוכיח זאת נספר כאן את ששמענו מפיו של הרב ד"ר מנחם- חיים ברייר, סגן מנהל הרפואי בית החולים 'מעיני
הישועה'.
מעשה שהיה, כך מספר הדוקטור, ביהודי מבוגר-למדי שהובא לבית החולים כשהוא סובל מכמה
דברים, מצבו של החולה היה קשה מאוד, ובית החולים עשה מעבר ליכולתו כדי לסייע לו
להתגבר על המחלות מהן סבל, אך ללא הועיל. מצבו הוחמר והתדרדר מיום ליום. הבן, ששהה
כל העת לצידו, ניגש מדי פעם אל הרופאים ושאל במה אפשר עוד לעזור לו, אבל בשלב
מסוים הרימו הרופאים את ידיהם, והשיבו שמבחינה רפואית באמת אי אפשר כבר לעשות שום
דבר. הבן
המסור הוא יו"ר אחד הארגונים הגדולים המטפלים בבעלי תשובה. מששמע את דברי
הרופאים, והבין
את הדברים לאשורם, ביודעו שאין כאן התחמקות, אלא המצב באמת קשה מאוד, קם ועלה
לירושלים, ומיהר
לכותל המערבי.
באותה שעה הייתה אמורה לסייר במקום קבוצה בת כ-100 משתתפים, מקרב האנשים שהוא מטפל
בהם, שברובם
הגדול אינם שומרים עדיין על מצוות התורה. המדובר היה בקבוצה של סטודנטים שסיירה
בכותל. ד"ר
ברייר מספר שהבן ניגש אל חברי הקבוצה, וביקש מהם להאזין לו שתי דקות. הוא סיפר להם
על מצבו הקשה של אביו, וביקש מהם – בדמעות – להתקרב אל הכותל המערבי, ולומר בצוותא
את פרק 'שיר המעלות ממעמקים קראתיך'. חברי הקבוצה הסכימו, וכך עשו. חבשו כיפות
לראשם, ניגשו אל הכותל, והתפללו . נחזור לבית החולים
'מעיני הישועה' בבני ברק. ממש באותה שעה שבה התפללו חברי הקבוצה, חלה
הטבה משמעותית ופתאומית במצבו של החולה הקשה, אביו של יו"ר הארגון ההוא. ובתוך
פרק-זמן של ימים ספורים, שוחרר האיש מבית החולים, וחזר לתפקד כאחד האדם.
הבה
נתבונן נא: הרי קבוצת האנשים הנ"ל שהתפללה ליד הכותל בעבור החולה, עונה לכל
היותר, על התואר 'יהודי פשוט', וגם
זה לא, משום שכאמור רובם לא היו עדיין שומרי מצוות, ובכל זאת אי אפשר להתעלם
מהראיה הניצחת שתפילתם הנרגשת ליד הכותל הביאה בס"ד לרפואת החולה . וכל כך למה? – משום שמן
הסתם הם האמינו בכוחה של התפילה שלהם. הבן, שדיבר איתם על כך לפני שניגשו להתפלל
ליד הכותל, חיזק אותם בעיקר בנושא זה – ואמר שגם תפילה של יהודי פשוט, כשהיא יוצאת
מהלב, נשמעת
במרומים... ואם כן, מדוע אנחנו לא יכולים?!
