אחד הפלאים
הגדולים ביותר ביהדות, היא הדרך בה השפה העברית חושפת את האמת על חיי היומיום
שלנו. המילה הנרדפת לפרצוף – 'פנים', זהה כמעט לחלוטין למילה המתארת את התוך –
'פנים' (כשהאות פ"א מנוקדת בשווא). דבר זה מלמד אותנו, שהפרצוף שלנו צריך
לשקף את מה שגזורה שאנחנו מרגישים או חושבים מבפנים. (וזה אגב עומד בניגוד גמור
למילה האנגלית 'face', מהמילה
שפירושה מראה חיצוני או העמדת פנים. facade
אין לנו קניין אמת ברכושנו, אלא מה שהפכנוהו
לקניין נצח, בצדקה ובהחזקת תורה!
אמרו
חז"ל: "כל מזונותיו של אדם קצובים מראש השנה עד ראש השנה חוץ מהוצאות
שבתות, והוצאות יו"ט, והוצאות בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין
לו", וכתב הריטב"א ז"ל דלאו דווקא הוצאות שבת ויו"ט, אלא הוא
הדין לכל הוצאות של מצווה אינם קצובים מר"ה, ויכול להוציא כמה שרוצה, ואם
פוחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו, אלא שנקטה הגמרא הוצאות שרגילים ושכיחים.
הגמרא (מסכת יומא, דף ע"ב ע"ב) מסבירה: תבנית הארון, הזהה בפנימיותו
ובחיצוניותו היא סמל למהותו של האדם השלם. כלומר, המראה וההתנהגות החיצוניים של
האדם צריכים להיות זהים לפנימיות שלו. או במילים אחרות – "אל תהיה צבוע.
אשר יצר
להלן סיפור מופלא המעובד מתוך 'אין עוד מלבדו' המלמד אותנו מהי כוחה של ברכה ועד
כמה עלינו להקפיד לברך מלה במלה. רבות כבר נכתב ונאמר על סגולתה המיוחדת
של ברכת 'אשר יצר' לרפואה ולישועה, סגולה שהובאה בשם בעל 'סדר היום' ואף רבים מגדולי עולם המליצו עליה. הסיפור
המופלא שלפנינו שסופר מכלי ראשון מפי בעל המעשה, יוכל לשמש דוגמה חיה ליעילותה של
סגולה זו: '
קוליטיס', מילה שלרובנו אינה מוכרת, אך בעבור לא מעט אנשים היא מסמלת סיוט איום
ונורא. מחלה, שהרופאים נלאו מלמצוא לה תרופה, ואף לא איתרו, נכון לעכשיו, ממצא
שיסביר את הגורם להופעתה. אם כל בעיית מעיים ידועה כגורמת לסבל רב,
לאלו המכירים את הסימפטומים של מחלת הקוליטיס ומודעים לכאבים ולייסורים הבאים
בעקבותיה, הזכרת שמה בלבד גורמת לצמרמורת. מחלת הקוליטיס הינה
דלקת הנגרמת דווקא ממערכת החיסון האמורה בדרך כלל להגן על גופנו. דלקת זו פוגעת
ברקמות המעי הגס וגורמת להתקפי כאב עזים, המלווים בתופעות לוואי קשות ביותר
הפוגעות באופן משמעותי בתפקוד היום יומי של החולים. במקרים רבים עלולה התפרצות
המחלה להוביל לאשפוז ממושך, ולעתים אף מצריכה ל"ע ניתוח קשה של כריתת המעי
הגס.
כאשר התעוררו אצל נשוא סיפורנו, אברך תלמיד חכם ומרביץ תורה לרבים, בעיות קשות
במעיים, הוא חשב, כי מדובר בתופעה חולפת. משנקפו הימים ובמצבו לא חל שיפור, פנה
האברך לרופא. לאחר סדרת בדיקות מקיפות הכריע הרופא: "חלית בקוליטיס" . "בדרך הטבע", הסביר
הרופא, "אין דרך להירפא באופן מוחלט ממחלה זו. מי שחלה בה עליו להתכונן
להתמודדות הצפויה לו לאורך כל ימי חייו". אלא שלמיודענו שניחן במידה רבה
ומופלגת של אמונה ויראת שמים, לא היה בקביעה נחרצת זו כדי לערער את אמונתו. לרגע
הוא לא התכונן לקבל את תחזיותיהם השחורות של הרופאים ולהיכנע לתכתיבם. "השם יתברך הוא הרופא הגדול
ביותר", הרהר האברך בלבו ,
"והתרופה
לכל מחלה נתונה בידיו. עליי מוטל רק לתקן את הטעון תיקון ולהתחזק בדברים הטעונים
חיזוק, ובטוח אני, שאם אעשה זאת, ישלח לי הקדוש ברוך הוא את
עזרו ממעל וירפאני ברפואה שלמה".
מובן מאליו שהאברך לא נמנע מלקבל את המלצותיהם של הרופאים לאמץ מעתה הרגלי חיים
חדשים הכוללים תפריט טבעוני ושינוי מהותי של הרגלי התזונה. אולם יחד עם זאת הוא
הוגיע את מוחו ותר אחר דבר משמעותי רוחני, שבו יוכל להתחזק. לאחר התייעצות עם
רבותיו החליט לאמץ את סגולתו של בעל 'סדר היום': להתחזק בהודיה לה' בברכת 'אשר יצר' - באמצעות אמירתה בכוונה יתרה ומתוך
הכתב. גם
כשנכשל פעם או פעמיים – הוא לא נכנע, אלא המשיך לאחוז בקבלתו ללא רפיון, ומיום
ליום חש כיצד הוא מגלה רבדים נוספים בעומקה של ברכה נפלאה זו, וכי רגשות התודה
לקדוש ברוך הוא גואים בקרבו יותר ויותר. תקופת מה חלפה ומיודענו ניגש לרופא
לביצוע בדיקות שגרתיות. משהגיעו התוצאות פלט הלה קריאת הפתעה. סוף סוף, לאחר תקופה
ארוכה של החמרה התגלו סימנים מעודדים של הטבה במצב. מיום זה ואילך החל הוא לחוש הקלה. אט אט
החלו הכאבים והסימפטומים הקשים להרפות מגופו, וכעבור כמה חודשים פסקו לחלוטין.
אמנם, הבדיקות, שערך לאחר מכן הצביעו כי המחלה עדיין מקננת בגופו, אך כיון
שתופעותיה פסקו ממנו לחלוטין לא הטרידה אותו עובדה זו יתר על המידה. הוא שב לתפקד
כאחד האדם, ואט אט הלך זיכרון המחלה ונשכח ממנו.
שלוש עשרה השנים, שחלפו מעת חוליו, הצליחו להקהות ממנו במעט את אותה קבלה שקיבל
בימי מחלתו. שוב מצא עצמו מברך את ברכת 'אשר יצר' בחיפזון, כמו רבים אחרים, והתזכורת
על כך – לא איחרה מלבוא. המחלה שבה ותקפה אותו במלוא עצמתה, ויחד עמה שבו הייסורים
והכאבים האיומים. הפעם החליט לפנות למומחה הגדול בארץ,
המשמש כמנהל מחלקה באחד מבתי החולים הנחשבים. אלא שהרבה מדי לא היה לו לחדש. אף
הוא כקודמו הודיע לאברך כי אין כל תרופה למחלתו ושניתן להקל במידת מה על הכאבים,
אך לא למנוע מהם לשוב ולהופיע. לתזכורת חזקה מזו לא היה הוא זקוק. גם
הפעם החליט לא להיכנע לתכתיבי הרופאים, כי אם לשוב ולהתחזק שנית בברכת 'אשר יצר',
ובנוסף גם בברכת 'רפאנו '. הוא לא הופתע, כאשר
זמן מה לאחר מכן נעלמו הסימפטומים כלא היו. אלא שאם לא די בכך, בבדיקה החוזרת
שביצע בעבורו אותו רופא בכיר, הופתעו שניהם לגלות, כי המעיים התרפאו לחלוטין. המחלה
פרחה ונעלמה מגופו בדרך בלתי מוסברת, דבר שאף בכירי הרופאים הסכימו כי הוא מוגדר
כנס של ממש. "הנה כי כן", סיכם האברך את סיפורו, "נוכחתי לראות, כי
הכוח הגדול ביותר לריפוי מכאוביו נתון בידי האדם עצמו. אם רק יקבל על עצמו להתחזק
ולתקן את הטעון תיקון, הרי שישועתו מובטחת לו מן השמים, מידיו של רופא כל בשר
ומפליא לעשות".
