והנה פרח מטה אהרון... (יז', כג'(  מסופר כי כשהגיע האפיפיור לביקור בירושלים (תשכ"ד( התלווה אליו לסיור מנכ"ל משרד הדתות דאז ד"ר ש.ז כהנא ז"ל שאל האפיפיור: 'למי לדעתך שייכת ירושלים לערבים או ליהודים? ענה לו ד"ר כהנא 'בתורה מסופר כי כשהייתה מחלוקת למי שייכת הכהונה? לא עזרו כל ההוכחות, נשרפו נושאי המחתות, קורח וכל עדתו נבלעו ועדיין לא שכחה המחלוקת. רק כאשר פרח מטה אהרון כולם קיבלו ושתקו'. 'כך כשרואים את ירושלים היהודית פורחת ואילו הערבית אפורה ושוממה ברור לנו למי שייכת ירושלים . וכך גם ארץ ישראל - היא לא פרחה לשום עם, רק כאשר שעם ישראל שב אליה וזו ההוכחה' (מתוך 'מתוק מדבש, הרב בוקרה שליט''א, עלון 128'.)

     ידוע ומפורסם מה שאמרו דורשי רשומות אשר הראשי תיבות של שם החודש תמו"ז הוא ז'מני ת'שובה מ'משמשין ו'באין. ועוד אמרו אשר הוא ראשי תיבות ז'ריזין מ'קדימין ו'עושין ת'שובה!

     כתב הגר"ח פלאג'י (בספרו תוספת חיים) אני הגבר ראתה עיני מיום שעמדתי על דעתי, כי כל איש ואישה משפחה ומשפחה מדינה ומדינה עיר ועיר שהיו ביניהם מחלוקת לא יצאו נקיים הב' כיתות, ולקו בין בגופן בין בממונם ר"ל. ומי שיש לו דעת יעמיק מאד בזה, ולעולם יהיה מוותר משלו בין בגופו בין בממונו בין בכבודו, ויצא הפסדו בשכרו, שיהיה לו שכר טוב בעוה"ז ובעוה"ב, מסיבת היותו "אוהב שלום ורודף שלום".

     כתב החפץ חיים אמרו חז"ל מחלוקת בבית סופו להיחרב, מחלוקת בבית הכנסת סופו להתפזר, ולא עוד אלא שסופו להשמם. מחלוקת בעיר - שפיכת דמים בעיר. שני תלמידי חכמים הדרים בעיר אחת וכן שני בתי דינים וביניהם מחלוקת - סופן למות, ולא עוד אלא שמחלוקת בבית דין חורבן עולם. תדע שכן הוא, שכל זמן שיש שלום בפמליא של מטה - יש שלום בפמליא של מעלה שנאמר "הבונה בשמים מעלותיו" אימתי? בזמן "ואגדתו על ארץ יסדה", כלומר בזמן שישראל נאגדין באגודה אחת ובשלום זה עם זה.

אכילה יהודית (אגעדאנק – נשא)

     גם כאשר יהודי נוגס במאכלו, אפשר לראות עליו שיהודי הוא , ושאכילתו אכילה יהודית היא. המלמד הוותיק, רבי מרדכי זאב בלוי זצ"ל, סיפר סיפור מופלא בשם רבו,  שהעיד שבדידו הווה עובדא, ויש בסיפור זה מסר מאלף וחשוב עד מאוד בענייני חינוך.

     רבו של הרב בלוי העיד שהגאון בעל ה 'מנחת אלעזר' ממונקאטש, נסע פעם ברכבת, וראה לפניו אדם היושב בספסל ממולו, המוציא כריך עם בשר דבר-אחר, ואוכלו. הגאון ראה את אשר נעשה, וצעק על האדם ההוא "יהודי, אסור לך לאכול חזיר"!  הנוסע הביט ב 'מנחת אלעזר' בפליאה, כמי שתמה על ההערה שיצאה מפיו, ואמר לו: "אינני יהודי, ולכן מותר לי לאכול את הבשר הזה"!  אבל הגאון האדיר, שפסקי ההלכה שלו הופצו עוד בחייו ברחבי העולם היהודי כולו, פונה אל האדם בשנית, וחוזר ואומר לו: "יהודי, אל תאכל חזיר"!  והוא, מתעקש אף הוא, ומצהיר שאינו יהודי...  אבל, כשהגאון ממונקאטש אמר לו בפעם השלישית שלא יאכל חזיר,  קרה משהו... האיש שאכל את בשר- החזיר ניגש אל חלון הרכבת, והשליך את הבשר החוצה, ניגש אל הגאון והודה בפניו שאכן הוא יהודי, פרץ בבכי,  וביקש לדעת איך הצליח לזהותו כיהודי. '   הסתכלתי עליך בשעת אכילתך' 'אני נפגש עם הרבה אנשים, ואף אחד מהם לא אמר לי שאני יהודי, וכיצד הצלחת לראות שאני יהודי'? - שאל האיש את הגאון.  ה 'מנחת אלעזר' אחז בידו של היהודי, חיבקו בחום, ואמר לו: 'די היה להביט בהתנהגותך בעת שאכלת את הבשר, כדי לדעת שהינך יהודי'! משהאיש לא הבין את פשר הדברים, הסביר הגאון שהשו"ע (אורח חיים, סימן ק"ע הלכה י'), אומר ש 'לא ישוך פרוסה ויניחה על גבי השולחן'. והטעם הוא, כפי שמביא המשנה ברורה, 'מפני שנמאסה לבריות'.  דהיינו אדם הנושך בכריך הלחם, ומכניס לפיו את החתיכה, ומניח את שארית הפת על השולחן, ממאיס בכך את חברו היושב לצידו. ולכן, המשיך הגאון והסביר לאיש ההוא, נהגו יהודי פולין שכאשר הם אוכלים לחם, הם חותכים בסכין את החתיכה שברצונם לאכול, ומכניסים רק אותה לפיהם,  והלחם עצמו נשאר 'נקי '. הדבר מקובל גם באכילת תפוח, וכל כיו"ב, שלא נוגסים בתפוח עצמו,  אלא חותכים את החתיכה הראויה בסכין. כך נהגו יהודי פולין, 'ואני זוכר גם את אבותי ואבות- אבותי שהתנהגו כך', ציין הגר"י זילברשטיין שליט"א, בעת שסיפר את הדברים.  הסתכלתי עליך בשעת אכילתך את בשר הדבר-אחר, אמר ה'מנחת אלעזר' לאיש, וראיתי שגם אתה אוכל בצורה כזו, דהיינו שלא נגסת בכריך עצמו, אלא אחזת סכין בידך, וחתכת לעצמך את החתיכה שרצית לאכול . זה הספיק לי כדי לדעת בבירור שאתה יהודי, וככזה בוודאי ראית אצל הוריך את קיום ההלכה ההיא בסימן ק"ע, ולכן גם אתה מתנהג כך. לא יתכן שגוי יתנהג בצורה שכזו! לא יתכן!  האיש הודה והתוודה שכל דבריו של הגאון הם אמת ויציב, והוא אכן גדל בבית יהודי לכל דבר, ובגלל תוקף הצרות והמצוקות שפקדו את העם היהודי בתקופה ההיא, הגיע לאן שהגיע, והתדרדר לאן שהתדרדר, עד שהגיע למצב בו הוא אוכל בשר דבר אחר. אבל קיום ההלכה בסימן ק"ע שראה בבית הוריו, לא נשכחה ממנו...

     האיש הפך להיות אחד מחסידיו הנלהבים של הגאון ממונקאטש. הוא הרגיש שה 'מנחת אלעזר' נגע לו בדיוק בנקודה הרגישה ביותר בחייו, וקיבל על עצמו מהיום והלאה להישמר ולהיזהר בקיום כל ההלכות בשו"ע.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/,,

אמרי שפר כ"א חשון ה'תשע"ז

 

  אדם חייב לדעת, אם חס ושלום נגזרה עליו גזירה, הוא יכול וצריך להתמודד אתה. צדיק וישר הוא, ברוך גוזר ומקיים.

     גַּם לִגְמַלֶּיך אֶשְׁאָב (כד, יט.) - נראה לרמז בזה גודל מעלת המחזיקים ידי תלמידי חכמים, הם תמכי אורייתא אף שאין בהם תורה אף על פי כן, גם הם ראויים לשכר טוב ולהשפעות טובות. וזה הפירוש גם לגמליך, הם הגומלין חסדים. אשאב להשפיע להם כל טוב וחסדים רבים. (תפארת שלמה)

     הגאון הגדול רבי שלום כהן שליט"א: "נכון שלתמוך בלומדי תורה זה דבר גדול מאוד, אבל זה לא מספיק. עליכם למצוא פנאי ביום ולעסוק בתורה בעצמכם"

     המהות של עם ישראל זה כוח הבחירה. לעמוד מול הטוב ומול הרע ואז להחליט לבחור בחיים. וזה הברכה הגדולה ביותר שיכולה להיות לאדם. לעשות טוב מכוח רצונו האישי. ולא מתוך כפייה של גורם אחר.

בזכות הכנסת ספר תורה (פניני בית לוי, גליון 407)

     אדי מינץ התעורר לאטו, ידו נשלחה מאליה אל מפסק השעון שעדיין לא צלצל, תוך כדי נזכר... אין פגישת עסקים היום, אין שיחות טלפון ואפילו לא טיול מאורגן המחייב לעמוד בלוח הזמנים, אלא סתם חופשת רווקים ללא התחייבות בארץ ישראל. בעצם, חשב לעצמו, מה גרם לאותה דחיפה פתאומית לטוס לישראל, ולעלות לירושלים? נזכר באזהרתו של אחד מידידיו שאמר לו: ”ירושלים אינה עוד עיר יפה בעולם, אלא משהו אחר שקשה להגדיר נמצא בה בריכוז גבוה “. כן, כך דיברה סבתא הזקנה והקטנה שנפטרה לעולמה בעודו ילד, ומאז שהלכה לה, נסתם הגולל על העולם הישן שעבר עליו הכלח כדברי הוריו. היא גם התרימה הרבה את אבא לטובת ירושלים. מוזר שאף פעם לא סרב לה. מפזמת הייתה לעומתו בקול עליז: שלח לחמך על פני המים לירושלים, אל היושבים אצל שער השמים.

     קשר מיוחד היה לו עם סבתא, ברית של סוד ושתיקה שלא ידע מה פישרה, אבל הייתה. והנה הוא כאן וגם זיכרונה נתבהר וחוזר, אכן מוזר.  הוא הציץ בשעון, עדיין השעה מוקדמת לארוחת הבוקר.  מחלון חדרו בקומה השישית, נשקפה היא וחיוך דק נפרס אליו באלפי גוונים מעל בתי האבן עטורי גגות אדומים. הוא לבש בזריזות את בגדי הספורט, החליק למטה במעלית ויצא בצעד קל מן המלון.  שלושתם חברו עליו כאחד, כחול השמים הדהים את עיניו,  משב צונן הטיח בושמו בנחיריו והשקט כה באוזניו.  מה קורה כאן? שאל את עצמו, הלא אין זו עיר רפאים. אך משראה אותם פוסעים במתינות ומנידים בראשם לעברו בחיוך, הצטלצלה המילה ”שבת“ בחלל האוויר והבין.  סקרנות משונה התעוררה בו לראות מה מסתתר מאחורי השקט, מה הם עושים בבית הכנסת, די והותר כנסיות ראה בחייו, אולי הגיעה השעה לראות גם בית כנסת יהודי בפעולה.

     אדי עצר לפני הבניין בו נבלעו האנשים. עכשיו הצטער על תלבושת הספורט, גם כיסוי ראש לא היה לו, היסוס התגנב ללבו וכבר חשב לסגת ממחשבותיו, כאשר הבחין בדלת הקטנה הפתוחה אל גרם מעלות בצד הבניין. בדחף פתאום התגנב פנימה, אשקיף עליהם מאחורי הקלעים, מעזרת הנשים. למזלו הייתה העזרה ריקה מאדם, וכך יכול היה לעקוב אחר המתרחש מתחתיו באין מפריע.  האמת שקצת התאכזב. קשה היה לו להגדיר מה הדבר שציפה לו, האם יופי מופלא, מנגינה ערבה, גילוי רוחני נשגב או שמא השתפכות נפש נרגשת? על כל פנים, אני לא קונה את זה, אמר לעצמו. בעצם גם לא ניסו למכור לך דבר, הודה.  אכן, משנפתח הארון וספר התורה הובל אל הבימה, נשתתק אדי מינץ במקומו, עיניו עקבו אחר גליל הקלף העבה שנפרס על השולחן ממש מתחתיו, יכול היה לראות בברור את ציור האותיות המרובעות אשר כמו קפצו לנגד עיניו.  קול הקורא בתורה נשמע באוזניו, כל היתר נשכח, רק יופי מופלא מנגינה ערבה, מעמקי מסתורין רחוקים, גילוי רוחני נשגב, אכן נפשו נרגשת הייתה עד מאוד משתפכת בדמעות. ” שלושת אלפי שנה שאנו קוראים בה מדי שבת בשבתו. זה קשר אשר לא במהרה אפשר לנתקו ואליו נקשרתי גם אני “. כך ניסה להסביר אדי גם להוריו המודאגים את פשר הליכתו הקבועה מדי שבת לשמוע את קריאת התורה בבית כנסת אורתודוקסי שבקליבלנד.

     ''תראה בן“, אמר לו מיסטר מינץ, ”כל זמן שהיית נוסע לבית הכנסת במכוניתך וחוזר, אני יכול להבין איך שהוא, אבל עכשיו שאתה הולך ברגל שעה וחצי הלוך ושעה וחצי חזור,  אינני יכול להבין את השיגעון ועוד במעמדך“ . ”אתה צודק אבא, גם אני לא מבין מדוע אינני יכול לוותר על בזכות הכנסת ספר תורה כך אבל בנפשי הדבר, כך אני חש“ . ”מצד שני לא אוכל לפגוע ברגשותיהם של אנשי בית הכנסת אשר מקבלים אותי כאחד מהם. מלבד זאת, היום אני מתחיל להבין שאינני יכול להיות קשור לתורה כתינוק מגודל מבלי לדעת טעמו של דבר. לכן החלטתי לעבור לגור סמוך לבית הכנסת, ללמוד את העסק ברצינות על מנת להצטרף לקהילה בעיר כיהודי מן המניין “. זה היה יותר מידי לבעל אחוזת מינץ המפורסמת ולאשתו האצילה, שניהם מראשי המי ומה בחברת בעלי המאה בקליבלנד.  אמו צנחה ברפיון איברים ואילו אביו הביט בבנו יחידו, נפנה לפתע לאשתו ואמר: ”הסבתא ניצחה“, ולא הוסיף עוד. ” כן“, אמר אדי בניסיון להמתיק את ”הבשורה המרה“, ”לא יזיק גם לכם להיות סבתא וסבא בקרוב, זה צעד מתבקש מיהודי מתחדש כמוני עכשיו''.

     כעבור שנה נזדמנו אנשי קהילת קליבלנד לירושלים. כמובן שלא נמנעו מלסור אל רבם הזקן שעלה מזה כמה שנים להשתקע בעיר הקודש.  הרב שדאג לשמור על קשר חם ורצוף עם בני קהילתו לשעבר,  התעניין גם הפעם בכל הנעשה בה. בין השאר סיפרו לו גם על חבר הקהילה החדש אדי מינץ, ועל דרכו המוזרה ליהדות שעברה מקליבלנד לירושלים וחזרה דרך קריאת התורה. ” מכל סיפורי ההשגחה המלווים את השבים למקורם“, שחו המבקרים לרב, ”עדיין לא שמענו שהתורה בעצמה קראה ליהודי לשוב מבלי שהבין בה מילה. הלא אתה, כבור הרב,  הכרת היטב משפחות רחוקות, איך אפשר להסביר תופעה משונה זו?“  נענה הרב שהיה נרגש בעליל לעומתם ואמר: ”לא נביא ולא בן נביא אנוכי לגלות נסתרות ההשגחה. אבל אספר לכם מעשה שקרה לפני ארבעים שנה בקליבלנד:

     יום אחד התברר שספר התורה נפסל לקריאה ונידון לגניזה. לרכישת ספר חדש לא היה די כסף, אי לכך זימנתי אלי מספר גבאי צדקה על מנת להטות שכם יחדיו למגבית מצווה זו. ראשונה לכולם נלחצה לעזרתנו גבאית צדקה מבוגרת מסוג הנשים של הדור הישן,  אישה נלהבת לכל דבר שבקדושה. הסברתי לה את מעלת זיכוי הרבים שיש כאן ודחיפות הדבר וביקשתי ממנה שתיטול אף היא חלק בגיוס התרומות.  שאלתה הראשונה הייתה מהו הסכום הנדרש לקניית ספר.  למשמע הסכום הנכבד, הרצינו פניה, אחר הרהור אמרה: ”כבוד הרב, האם יורשה לי לתרום את הסכום כולו?“ ”אכן זו שאלה רצינית שאת צריכה לשקול בזהירות“, השבתי, מופתע לא מעט. ” כבוד הרב, אל תבין אותי לא נכון“, אמרה, ”לא לחסכונותיי אני חוששת, שהרי זו להם ההשקעה הבטוחה ביותר, רק שאולי אין זו דרך ארץ לחטוף מצווה חשובה כל כך כולה לעצמי“. ”נו“, אמרתי בחיוך, ”אם כך את סוברת ודאי יש לך סיבה חשובה לחרוג הפעם מטבעך“. ”אכן“, השיבה הצדקנית הזקנה, ”תקווה ובקשה גדולה יש לי בעניין זה“. ”ומהי?“ התעניינתי לדעת. ” רצוני לבקש שבזמן חנוכת הספר, עת יקראו בו בציבור בפעם הראשונה יעוררו רחמים על נכדי הקטן המאושפז מאז לידתו בבית החולים, יתברך בזכות התורה לרפואה שלימה ויוכל להיכנס בבריתו של אברהם אבינו במהרה“.

     ואכן, בקשתה נענתה במלואה, בשבת הראשונה שקראנו בספר התורה המהודר, נתברך התינוק, וזמן קצר לאחר מכן נכנס לבריתו של אברהם אבינו ונקרא שמו בישראל – אדי בן יעקב מינץ.  שבת שנייה, לאחר ארבעים שנה, הגיע אדי חביבנו זה לירושלים, לבית הכנסת הסמוך למלונו אשר לא במקרה הוא בית הכנס של יוצאי קליבלנד, ובוודאי לא במקרה הציץ בזמן קריאת התורה בספר שתרמה סבתו עליה השלום, זה הספר שעלה עמנו לארץ ישראל לפני כמה שנים, ממנו שמע את מה שראוי לנפש יהודי לשמוע והשלים את מעגל הברכה, שהרי כך אנו מברכים את התינוק בבריתו: שכשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים“, סיים הרב את דבריו.

     אדי עצמו קיים את אשר הבטיח להשתדל בו, ולקראת סוף השנה הכניס את בנו הראשון בבריתו של אברהם אבינו לשמחת הסבא והסבתא מינץ.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/