יום רביעי, 11 בפברואר 2015

אמרי שפר כ"ג שבט ה'תשע"ה

אילו היה ה' יתברך מראה לך את פרצופך האמיתי - לא היית יכול להתקיים אפילו שעה אחת. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל) איפה נמצא אלוקים? - בכל מקום שנותנים לו להיכנס. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל) בשום פנים לא הייתי רוצה לעבוד א-לוקים כזה, שדרכיו יהיו מובנים על פי שכל של כל טיפה סרוחה. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל) דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב. גם ללב ממנו יצאו הדברים. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל) "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (כ"א י"ג) (ברכי נפשי) התקבל אצלנו מכתב מאברך תלמיד חכם, תושב בני ברק, הכותב לנו על התרחשות מופלאה שהייתה אצלו. וזה לשון המכתב: סיימתי את ה'סדר' בכולל, והייתי בדרך לביתי. לפתע עוצר אותי ילד כבן 11, ומספר שאחיו הגדול עושה עכשיו 'סיום' על מסכת 'כתובות' וחסר לו עשירי למנין כדי לומר את ה'קדיש'. הילד שאל האם אני יכול לעלות לביתם להצטרף למנין? למען האמת, הייתי מאוד לחוץ בזמן, מפאת כמה סיבות, לכן השבתי בשלילה והמשכתי בדרכי. אבל, לאחר כמה עשרות מטרים, הסתובבתי וראיתי את הילד ממשיך בחיפושיו אחר ה'צענטר' (עשירי), והחלטתי שאולי בכל זאת הקדוש ברוך הוא מזמן לי כאן דבר שהוא למעלה מבינתי, ואסור לי 'לפספס' את זה. האברך כותב במכתבו, שאכן עלה לבית בו התקיים ה'סיום', שהה שם למעלה כמחצית השעה, והמשיך בדרכו. אץ – רץ לביתו עוד הוא מהלך בדרכו במהירות, כדי להגיע לביתו כמה שיותר מוקדם, והנה הוא שומע קריאה מאחת המרפסות לבוא ולהשלים מנין לתפילת ערבית בבית האבל רח"ל. 'דוקא מפני שהיה זה מקרה שני בתוך זמן כל כך קצר, החלטתי שגם הפעם אני צריך לעלות לשם, כי מן הסתם רומזים לי כאן דבר-מה מן השמים'. מיודעינו עלה להשלים מנין, ומיד לאחר מכן אץ רץ לביתו. הוא פותח את הדלת, ואשתו מקדמת אותו בהתרגשות רבה, ואומרת-זועקת באוזניו 'איזה נס שאיחרת היום'! עד מהרה מתברר לו שרק השם יתברך היה יכול לצפות את העתיד, ורק הוא היה מסוגל 'להשאיר אותו' ברחוב כמעט שעה שלימה נוספת, כדי שלא יגיע הביתה 'בזמן הלא מתאים'... ממש באותן דקות שהאברך היה אמור לשוב מן הכולל, כבכל יום, התדפקו על דלת ביתו כמה אינשי דלא מעלי, שהיו בטוחים – ובטעות – שבעל הבית פעל נגדם בענין פלוני, והם באו לביתו בלא הודעה מוקדמת, כדי להכות אותו. אשתו אמרה להם שאין כל ספק שבעלה לא עשה את הדבר שהם מייחסים לו, אבל לא עזר מאומה; הם המתינו בבית לבואו, ומנעו ממנה כל אפשרות להתקשר אליו או למשטרה. הייתי בפחד-אימים, סיפרה האשה לבעלה, וידעתי שכשתגיע הם יתנפלו עליך, והתפללתי להשם יתברך שיעצור אותך בדרך. הם המתינו והמתינו, ומשראו שאינך מגיע – התייאשו והלכו להם... דברים כאלה מתרחשים הרי אצל כל אחד ואחד, כשאנשים עוצרים אותו בדרכו, ומנסים לשוחח איתו על דא ועל הא, ואם הדבר קורה בעת לחץ, נוטה האדם להתרגז, כידוע. ואולי במקום להתרגז, נַפְנִים בלבנו את הידיעה שאם מישהו קורא לנו, ובמיוחד אם מדובר בקריאה לדבר מצוה, הרי שכדאי לעצור את המירוץ האופף אותנו בכל שטחי החיים, וללכת לאן שקוראים לנו. אולי הדבר ייטיב עמנו, וכמו שקרה במקרה הנ"ל. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/

שיר וצליל פרשת משפטים

נקודה שבועית פרשת משפטים ה'תשע"ה

נקודה שבועית פרשת משפטים ה'תשע"ה בשבוע שעבר עלה משה על הר סיני לקבל את התורה מאת ה'. בפרשה הקודמת, פרשת יתרו, הבנו שמשה הולך לקראת כריתת ברית עם ה': "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי", אולם כל מה שנאמר אז היה כעין הכנה לקראת כריתת הברית. מעמד הר סיני והשמעת הדיברות לכל העם היה כדי להכשיר את לבבות בני ישראל כדי להסכים לקראת הברית הקרבה להיחתם. בפרשתנו אם כן, הם התנאים העיקריים לברית ואותם שומע משה מפי ה' ולאחריהם אנו קוראים על מעשה כריתת הברית. משה מצווה לא לעלות לבדו: "עלה אל ה' אתה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל" - מה שבא ללמד אותנו שלצורך הברית בין ה' לעם ישראל לא מספיק בתיווך של משה בלבד אלא יש צורך שכל בני ישראל שיבואו בברית הזאת יהיו קרובים אליה כמה שיותר ושתהיה כמה שיותר הסכמה לדבר מצד כולם, וזו הסיבה שמצטרפת אל משה משלחת של נציגים רבים מהעם שבאים עם משה אל מקום שכינת ה'. כבר בתחילת כריתת הברית כשמשה מספר לעם את דברי ה', עונה כל העם בקול אחד: "ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה" - כל העם מביע את הסכמתו לדברים האלה ממש והמילים יוצאות לכולם בבת אחת ובקצב אחד וכולם מסכימים ומקבלים לנהוג לפי המשפטים ששמעו מפי משה בשם ה'. אולם, בהמשך כריתת הברית, אחרי שמשה בונה מזבח עם שנים עשר אבנים כנגד שבטי ישראל, הוא לוקח את ספר הברית ומקריא באזני העם ואז: "ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע"', אבל הרי רק לפני כמה פסוקים נאמר לנו שהעם מקבל את הדברים, למה חוזרים על זה והפעם עם תוספת של "נשמע"? בפעם הקודמת זה נאמר על הדברים שהשמיע משה לעם בעל פה, וכאן העם אומר זאת על דברי הספר שקרא משה. שם, בתחילת הפרשיה, נכתב: "ויען כל העם קול אחד ויאמרו", וכאן נכתב "ויאמרו" בלבד בגלל שהכתוב סמך עצמו על מה שנאמר כבר קודם. שם הייתה התלהבות ראשונית על הדברים החדשים שנאמרו לעם ופה הדברים כבר לא היו חדשים ונהגו פה ישראל ומשה כפי שמתנהגים בני אדם שמתקשרים בברית: בתחילה מסכימים בעל פה על דברי הברית, ואחר כך כותבים את התנאים בספר וקוראים בקול רם את הכתוב ומפרשים בפיהם את הסכמתם לכתוב. לכן, שם נאמר "נעשה"בלבד, וכאן, כדי לחזק את הדבר נאמר: "נעשה ונשמע", כלומר נקיים ונמלא את הדברים במדוייק. והקדים הכתוב שישראל אמרו קודם את ה"נעשה" ל"נשמע" מפני שהסכימו לקבל עליהם את הדברים קודם ששמעו עד תומם, וזהו שבח גדול לישראל שהיו במידת מלאכי השרת שנאמר עליהם: "עושי דברו לשמוע בקול דברו". שבת שלום ומבורך! תודות : לצחי מיכאלי חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/ לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

יום שלישי, 10 בפברואר 2015

אמרי שפר כ"ב שבט ה'תשע"ה

ישנם אנשים שהם כל כך עסוקים בתהיות על העבר, שאין להם זמן לחשוב על העתיד (שמואל אייזיקוביץ) ישנם אנשים שיש להם הכל ובכל זאת הם אומללים, ישנם שאין להם כמעט כלום והם מרגישים עשירים “ישנם הרבה שיטות בחינוך.. אבל הדרך הטובה ביותר היא, דוגמה אישית של ההורים?!” (שמש ינון) ישנם שתי ימים חשובים בחיי האדם. האחד, יום הולדתו. והשני, כשהוא מגלה לאיזה מטרה הוא נולד. (מרק טווין) ורפא ירפא (כא, יט). (אוצר אפרים,חלק ד' עמוד א'צ) סיפר הרב משה שרר זצ"ל, יו"ר אגודת ישראל באמריקה. כי פעם אחת בהיותו ילד קדח מחום. אמו עליו השלום הזעיקה את הרופא שבא לביקור בית. הרופא רשם מרשם דחוף, אולם האימא המסורה לא הייתה יכולה לצאת מיד לבית מרקחת שכן כסף לשלם עבור התרופה לא היה בנמצא. בסופו של דבר הצליחה לאסוף כמה מטבעות ויצאה לדרך מתוך ההחלטה להביא את התרופה ויהי מה. באותה שעה הרוקח הראשי לא היה במקום, סגנו הסכים להעניק את התרופה היקרה תמורת הפרוטות שבידה, וכך יצאה לדרך שמחה וטובת לבב על שהצליחה במשימתה, וידה אוחזת בבקבוק הזכוכיות היקר מפז האמור להבריא את מחמד עיניה. היא מיהרה כל כך בדרכה, עד שנפלה ובקבוק הזכוכית נשבר לאין ספור שברים. בבכי מר הרימה את שקית הנייר הרטובה ובתוכה שברי הבקבוק, ורצה חזרה אל בית המרקחת, שם היה כבר בעל הבית שלא הבין את פשר הבכי המר. היא, שידעה כי אין לה כל דרך לשלם עבור התרופה, הבטיחה לו כי תבוא לעבוד בעבודות נקיון בלילות, רק שיתן את התרופה. הרוקח נטל את השקית הרטובה הריח לרגע את הריח שנדף ממנה ונעלם מיד, לאחר דקות ספורות חזר עם שקית חדשה, ובפנים סמוקות הגיש לה חזרה את מחיר התרופה ואמר, 'יש כנראה מלאכים ששומרים על הילד הזה, אוי ואבוי היה, אם ח"ו היה לוקח את התרופה שרקח הסגן שלי בטעות. 'אתה מבין מוישלה', היה תמיד מספר הרב שרר בשם אמו, תלמד מכך שיעור לכל החיים, כשנפלתי והבקבוק בידי חשבתי שהעולם נגמר, זה הסוף, כשרצתי חזרה לבית מרקחת חשבתי שזה הסוף, ולמדתי כי בחיים לפעמים כשחושבים ש'זה הסוף' דווקא אז מתחילה הישועה. שיעור זה, אמר תמיד, לווה אותו לכל חייו. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"א שבט ה'תשע"ה

"אין לך מושג כמה חברים יש לך באמת, עד שכולם חושבים שאתה מת." "אל תעבור את החיים כל כך מהר שמישהו יצטרך לזרוק עליך אבן כדי למשוך את תשומת לבך." הדורים – כשנשאל רבי ישראל מסלאנט על הדורים באפיית מצות וכיוצא בזה, היה אומר כי ההדור הכי גדול הוא להיזהר בכבוד הזולת "היה כן עם עצמך. הפוך כל יום ליצירת מופת. עזור לאחרים. לגום בצמא מספרים טובים. הפוך את הידידות לאמנות משובחת. בנה מחסה ליום סגריר." ד"ר נאמן כאשר היה רבי מאיר רובמן זצ"ל חולה ביקש , שיזמינו למיטתו את "ד"ר נאמן". יצאו בני המשפחה ותרו אחר הרופא המבוקש. אולם לא מצאו ד"ר העונה לשם זה, ובלית ברירה שבו למיטתו , מבלי שהצליחו למלא את בקשתו. רבי מאיר לא ויתר ולא שכח, אלא שוב ושוב ביקש למיטתו את ד"ר נאמן - סיפרו לו בני המשפחה , שלא מצאו רופא כזה. הרים רבי מאיר את הסידור , שהיה מונח לו לצד מיטתו, עלעל בו מעט ופתחו בברכת "רפאנו", הנה ראו למי כיוונתי אמר והצביע על התיבות "כי ֵא-ל מֶלֶך ֵרופא נֶאֱמָן ַוְרחֲמָן אתה"- זהו ד"ר נאמן, שאותו אני מבקש... חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/

יום שני, 9 בפברואר 2015

אמרי שפר כ' שבט ה'תשע"ה

"במזריטש נודעו לי שלושה דברים: מהו הקב"ה, מה הם יהודים, ומהו ניגון". (רבי שניאור זלמן מלאדי) "ועבדתם את ה' אלוקיכם וברך את לחמך ואת מימך והסרתי מחלה מקרבך"... (כג כה) - כאשר יהודי מתקדש ומתברך בכל ענייניו הן הגשמיים והן הרוחניים, כמרומז בפסוק זה לתורה שנקראת לחם ומים, אז, נפתחים לו כל מקורות השפע והקדושה וכל שערי התורה והתפילה. כי הגורם לכך שהמוח והלב סתומים הוא פגמי האדם, וכאשר יהודי מקדש עצמו אז ו'ברך את לחמך ואת מימך', נפתחים מוחו וליבו בתורה ובעבודת השי"ת. ('נתיבות שלום', האדמו"ר מסלונים הג"ר נח שלום ברזובסקי זצוק"ל) חבל על שאדם לומד לדבר, לפני שלומד לשתוק. (הרה"ק רבי נחמן מברסלב זצ"ל) "הקשיבו ללחישות." (סטיב ליפמן) בבוקר ה-11 בספטמבר 2001, ארי שונברון, שהלך לעבודתו במשרדי קנטור פיצגרלד במרכז הסחר העולמי, חשב שהבקשה ברגע האחרון של אשתו היא מטרד. הסתבר שהיא הייתה נס. כששונברון הממהר לעבודה עמד בפתח ביתו בלונג איילנד, הוא שמע את אשתו צועקת מלמעלה: "ארי, טיפלת בהזמנה של ברוך?" ברוך הוא בנם בן ה-8 של בני הזוג, והזמנת הספרים ועזרי הלימוד שלו הייתה צריכה להיעשות באותו יום. שונברון התכוון לעזור לברוך לעשות אותה בלילה הקודם, אבל מכיון שהוא עבד עד מאוחר באותו יום שני, הוא חזר הביתה כשברוך כבר ישן. "אתה לא יוצא מהבית עד שאתה גומר עם זה", הצהירה אשתו של שונברון. הוא התיישב עם ברוך. הוא הפסיד את הרכבת הקבועה שלו. הוא הגיע לעבודה מאוחר מהרגיל. כשהמטוס התרסק אל המגדל, שונברון בדיוק החליף מעליות בקומה ה-78 המשרד שלו נמצא בקומה ה-101 במגדל הצפוני, שמוכר יותר בתור מגדל 1. כשטיסה 11 של אמריקן איירליינס - בואינג 767 - התרסקה לתוך המגדל הזה, ארי כבר הגיע לבניין, באיחור, ובדיוק החליף מעלית בקומה ה-78. שונברון אומר שהאיחור שלו למגדלי התאומים באותו יום היה הראשון בסדרת מהפכי גורל מקריים, רצף צירופי מקרים שלדעתו הם ניסים שהצילו את חייו. כל 685 עובדי קנטור פיצגרלד בקומה ה-101 איבדו את חייהם באותו יום. אילו הוא היה מגיע בזמן, כרגיל, אילו הוא היה במשרדו כרגיל, הוא היה הקרבן ה-686 של קנטור פיצגרלד - החברה הגדולה לשירותים פיננסיים עולמיים שאיבדה ב-11 בספטמבר יותר עובדים מכל חברה אחרת. שונברון, היום בן 57, חושב הרבה פעמים על היום הזה. "נחלצתי מהמגדל הבוער וזכיתי להזדמנות שנייה", הוא אומר בבית קפה במנהטן ליד משרדיה החדשים של קנטור פיצגרלד, שם הוא עובד כיום. כלפי חוץ, הוא נראה כמו לפני האסון: גבוה, לבוש בבגדים פשוטים אך מסודרים, משתהה כדי לשקול את דבריו לפני שהוא מתחיל לספר את הסיפור עליו חזר אינספור פעמים בשלוש עשרה השנים שחלפו מאז קריסת מגדלי התאומים. רק הבדל אחד ניכר לעין: השער מעל רקותיו הלבין. "זה קרה מיד", הוא אומר. בן לילה – מההלם ממה שקרה באותו יום שלישי בבוקר. בתוכו, שונברון הוא אדם שונה. "אני לא רואה את החיים שלי באותה צורה, ואני לא יכול להמשיך לחיות באותה צורה כמו קודם." שונברון מדבר לעתים קרובות על מה שקרה ב-11 לספטמבר, וכיצד זה שינה את חייו. כתוצאה מנאומיו, הוא כתב ספר אוטוביוגרפי בשם ניסים ואמונה בקומה 78, שיצא לאור לפני שלוש שנים. במורד גרם המדרגות, בקומה ה-78 8:46 בבוקר ארי שונברון נמצא בקומה ה-78 כאשר שמע את הפיצוץ והריח עשן. הוא חשב שזאת הייתה פצצה. באולם החשוך ומלא העשן הוא ראה את ורג'יניה דכיארה, חברה לעבודה שנכוותה קשות. "בבקשה תעזור לי!" היא צרחה. "כל כך כואב לי. בבקשה תעזור לי, ובכל מה שאתה עושה, בבקשה אל תעזוב אותי." "ורג'יניה", שונברון אמר, "אני מבטיח לעזור לך, ואני מבטיח שאני לא אעזוב אותך. אנחנו נצא מפה." כבאי כיוון אותם אל "חדר המדרגות בצד שמאל". ושונברון הוליך באיטיות את דכיארה, שאי אפשר היה לגעת בה משום שהכוויות כל כך הכאיבו לה, במורד גרם המדרגות היחיד שהוביל ישירות אל היציאה בקומת הקרקע. גרמי המדרגות האחרים הסתיימו קודם, בקומות צפופות במאות אנשים שניסו לברוח מהאש והעשן. "את תצליחי לעשות את זה", הוא הרגיע את חברתו לעבודה. "אם תרגישי שאת הולכת להתעלף ורג'יניה, תפלי קדימה, עליי." דכיארה המשיכה להתקדם. בקומה ה-75, שונברון שמע את הנייד שלו מצלצל. זאת הייתה אשתו. היא התחילה לבכות כשבעלה ענה. ג'ויס ידעה שמטוס פגע בבנין של בעלה. "היא לא ידעה אם אני חי", הוא אומר. "אף פעם לא הייתה קליטה במשרד שלי, גם בימים כתיקונם", הוא אומר. בבוקר ה-11 לספטמבר, השיחה נקלטה דרך פיר המדרגות. "זה היה אחד הניסים הכי גדולים של אותו יום. פניתי לקב"ה ואמרתי 'תודה'." רגע אחר כך, גבר במדרגות ביקש להשאיל ממנו את הטלפון. "כמובן", ענה שונברון. "שום דבר. כבר לא היה קו." "לפחות אשתי ידעה שאני חי", אומר שונברון, "ומוזר ככל שזה ישמע, בהתחשב בנסיבות, זה מאוד ניחם אותי." בקומה ה-50 דכיארה התחילה להתעייף. "ורג'יניה, את יכולה לעשות את זה", הוא אמר לה, ויצק מעט מים מבקבוק לפה שלה ועל זרועותיה, כדי להקל מעט את הכאב. בניסיון לעודד את רוחה, ארי התחיל לספור לאחור את הקומות שהם עברו, ושיקר לה: "את נראית מצוין". זה עזר לה להמשיך. לבסוף הם הגיעו לקומה הראשונה. אחד הכבאים אמר להם שהם צריכים לרדת עוד כמה קומות ולצאת מהחניון של הבנין. הם ירדו עוד שתי קומות ושמעו מתוך החושך קול שצועק: "אתם לא יכולים לצאת מהחניון." שונברון, דכיארה ואנשים נוספים שהיו איתם חזרו לקומה הראשונה ויצאו. כל מי שנותר בחניון כשהבנין קרס כמה דקות אחר כך - נהרג. בצידו השני של הרחוב, לפני מלון מילניום, שונברון עזר לחברתו לעבודה להיכנס לאמבולנס, שפנה לבית חולים סט. וינסנט. שונברון ידע שדכיארה נמצאת בידיים טובות והתחיל ללכת. "ארי, אתה בא אתנו!" דכיארה התעקשה. מכיוון ששונברון חשב שזה יכול להועיל לה מבחינה פסיכולוגית, הוא נענה. "כך", הוא אומר, "התרחקתי מהמוות הכמעט וודאי שלי". המגדלים קרסו כמה דקות אחר כך; רק מעטים מאלה שנשארו במקום ניצלו. ורג'יניה שהחלימה מאז "מודה לי כל יום שהצלתי את חייה", אומר שונברון. "אבל אני תמיד אומר לה, 'ורג'יניה, את טועה לגמרי. מי הציל את החיים של מי? אם לא היית מתעקשת שאני אכנס איתך לאמבולנס, אני הייתי מת." "נגד כל הסיכויים", הוא אומר, "הצלחתי איכשהו לצאת מזה בלי שריטה. אין לי ספק שמישהו השגיח עליי באותו יום." לחיות למען מטרה לבסוף, הוא עזב את בית החולים וצעד צפונה. בטלפון שהוא השאיל הוא התקשר להוריה של דכיארה, וסיפר להם שבתם נכוותה קשות אבל היא חיה. ואז הוא התקשר אל אשתו, שבכתה. "המגדל הראשון קרס וחשבתי שמתת", היא אמרה. בפעם האחרונה בה שם שוחחו, שונברון היה בקומה ה-75 של הבנין הבוער. "כשהוא קרס והיא לא שמעה ממני יותר, היא הייתה משוכנעת שאני כבר מת. היא ניסתה לחשוב איך לספר לילדים שאבא נהרג." בשל טוב ליבם של זרים וחברים, שונברון הצליח להגיע הביתה, ברכבת תחתית ומונית, בשעות הערב המוקדמות. כ-20 איש קבלו את פניו, חברים שחששו לגורלו, ובמשיבון שלו המתינו לפחות 100 הודעות. "באותו יום למדתי דבר מאוד חשוב. אין לך מושג כמה חברים יש לך באמת, עד שכולם חושבים שאתה מת" "באותו יום למדתי דבר מאוד חשוב", הוא אומר. "אין לך מושג כמה חברים יש לך באמת, עד שכולם חושבים שאתה מת." הוא התרחץ, יצא לתפילת מנחה בבית הכנסת, וברך ברכת הגומל, ברכת הודיה שנשמרת בדרך כלל לימים שבהם קוראים בתורה. למחרת בבוקר התקשר אליו כתב מישראל כדי לראיין אותו. תוך שבוע, שונברון מצא את עצמו מדבר לקהל וליחידים על מה שהוא עבר ב-11 לספטמבר. "לא חשבתי שהסיפור שלי מיוחד", הוא אומר, אבל כל השאר כן. "הייתה סיבה למה ניצלת", כולם אמרו לו, "יש לך תפקיד. מהו?" הוא הבין שהתפקיד שלו היא לספר כיצד הוא ניצל, "לתאר מה א-לוקים עשה למעני", וכיצד זה שינה אותו. שינוי קבוע שונברון, יליד ניו יורק שעלה בנעוריו עם הוריו ארצה, תמיד שמר מצוות. עבור שונברון, הכל השתנה אחרי האסון "אבל למרות ששיגרת יומי הייתה בנויה סביב תורה ומצוות, היו פעמים שבהם שכחתי מה חשוב באמת", הוא כותב בספרו. "לא בדיוק הייתי מודע למה שאני עושה בכל ההנהגות האלה, ורוב הזמן פשוט המשכתי מכוח האינרציה... עשיתי רק את המינימום הדרוש, ומצאתי תירוצים נוחים למה לא להשתתף בשיעור נוסף או להשקיע מאמץ לכוון יותר במילות התפילה". הכל השתנה, אומר שונברון, אחרי האסון. בדיוק כמו שהוא יכול למנות רשימה של ניסים שקרו לו במגדלי התאומים, הוא יכול למנות את השינויים שהוא עשה בחייו: להפסיק לגדף. חברים שמשתמשים בשפה זולה "לא משתמשים בשפה כזאת ליד השולחן של ארי". להפסיק לדבר בבית הכנסת בזמן התפילה. קודם, "דיברתי בבית הכנסת כמו כולם". בלי תירוצים והתחמקויות כשהילדים מזמינים אותו להגיע לאירועים בית ספריים. קודם, הוא היה עונה, "אבא צריך לעבוד." היום, הוא יקח חופשה עבור הצגה או טיול של בית ספר – כל מה שקשור לילדיו. "עכשיו המשפחה היא הדבר הכי חשוב בחיים שלי." פחות כעס. "אני כבר לא מתעצבן מדברים קטנים." יותר זמן ללימודי יהדות. והוא לא מפסיד תפילה, שלוש פעמם ביום, במנין. קודם לכן הוא היה מתפלל לפרנסה טובה. היום הוא מתפלל על הילדים שלו "שהילדים שלי יהיו ילדים טובים." האם הוא מאושר יותר עכשיו? "100 אחוז!" הוא אומר. השינויים שנעשו לפני למעלה מעשור מהווים עדיין חלק מחייו, הוא אומר, משום שהם "באו בהדרגה, עם הזמן". הוא לא ניסה להכניס שום שינוי פתאומי בן לילה. בספריו והרצאותיו, שונברון מציע כמה עצות. שימו לב ליד ה' בחייכם. תנו צדקה. התנדבו. חפשו אחר דמויות מופת. היו אדיבים יותר. אל תדברו רע על אחרים. "קחו משהו שאתם לא עושים היום, שאתם יכולים לעשות כדי להיות יותר טובים, לא משנה כמה הוא בסיסי, והחליטו באופן מודע להשתפר. לחישות קטנות שונברון אוהב לספר על "מנהל צעיר ומצליח", שדהר ברחובות העיר ביגואר החדשה שלו, והרגיש פתאום איך אבן ניתזת על צד רכבו היקר. הוא חוזר אחורה בכעס, יוצא מהמכונית, ותופס את הילד שזרק את האבן. "מה לעזאזל אתה עושה?" צורח הנהג. והילד עונה בבכי, "מצטער, אבל לא ידעתי מה לעשות. זרקתי את האבן כי אף אחד לא עצר. כיסא הגלגלים של אחיו התהפך מאבן השפה של הכביש, ואחיו נפל. "אני לא מצליח להרים אותו!" בכה משליך האבן. "האם אתה מוכן בבקשה לעזור לי להחזיר אותו לכיסא הגלגלים?" הנהג עוזר לילד שנפל ושומר את הפגימה בגוף המכונית כדי להזכיר לו את המסר מהמקרה: "אל תעבור את החיים כל כך מהר שמישהו יצטרך לזרוק עליך אבן כדי למשוך את תשומת לבך." לכל אחד יש אפשרות בחירה, אומר שונברון. אתה יכול להקשיב ללחישות החיים, למסרים העדינים שלהם, "או שאתה יכול לחכות לאבן." עכשיו הוא מחלק כרטיסי ביקור שמתארים אותו כ"מרצה מעורר מוטיבציה". ברקע שמים מעוננים כתובות המלים: "הקשיבו ללחישות." ומה לגבי הקרבנות, כמעט 3,000 איש שאיבדו את חייהם באותו יום במגדלי התאומים? כיצד הוא מסביר את הצלתו בעוד שאחרים הלכו לעולמם? במלים אחרות, האם א-לוקים לא שמר גם עליהם? תשובתו: "לא-לוקים יש תוכנית, ואני לא יכול להסביר." דמיינו חתיכת קנבס קטנה ושחורה, אומר שונברון. יפה? לא. "ואז", הוא אומר, "דמיינו אותה כחלק מיריעת קנבס גדולה, יצירה של פיקסו. והקטע השחור פתאום נראה הגיוני." "אנחנו רואים רק חלק מהתמונה", הוא אומר. "אני לא זקוק לתזכורות, ה11 בספטמבר מלווה אותי כל יום" כשדברים רעים – או כשדברים שנראים רע – קורים לשונברון, הוא אומר שהם חלק מדוגמא ענקית. הוריקן סנדי הזיק לביתו. אילו זה היה קורה לפני אסון התאומים, הוא אומר, "הייתי שואל למה דווקא אני?" אולם כאשר הוא בחן את הנזק הוא אמר לעצמו, "יש לא-לוקים סיבה. אני לא יודע. ננסה להבין." מידי שנה משתתפים ניצולים וקרובים רבים בטקסי הנצחה וזיכרון, אבל שונברון בוחר להתבודד ביום הזה, ולא להיות בחברת אנשים. ביום השנה הוא לא רוצה לדבר על החוויות שלו, הוא לא רוצה לחשוב על החדשות או לקרוא את העיתונים. "אני לא זקוק לתזכורות", אומר שונברון. "ה11 בספטמבר מלווה אותי כל יום." חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/

יום שבת, 7 בפברואר 2015

אמרי שפר י"ט שבט ה'תשע"ה

אמרי שפר י"ט שבט ה'תשע"ה "דבריהם המרושעים של אחרים עלינו, לעתים קרובות אינם מתייחסים כלל אלינו, אלא הם ביטויים של רוגז ומורת רוח, שסיבותיהם שונות לגמרי" (פרידריך ניטשה). "דווקא עובדות אינן בנמצא, כי אם פירושים בלבד" (פרידריך ניטשה) "האדם מטבעו מתאמץ תמיד להסיר מעל עצמו כל אחריות למעשיו, ולא רק כלפי אחרים, אלא אפילו כלפי עצמו הריהו מתנער מכל דבר..." (רבי חיים שמואלביץ) המקנא - ימיו מועטים, מפני שדואג למה שלא יזיק לו ולא יועיל לו, וימות ביגון", (רבי שלמה אבן גבירול) הפרי והשורש (הרה“ג הרב שמואל גבאי שליט“א) המגיד הירושלמי רבי שלום שבדרון סיפר פעם סיפור ששמע מיהודי ת"ח אשר השתתף במסיבה שערכו קבוצת פעילים לכבודו של בחור מישראל שנכנס להיכלה של תשובה. לאותה מסיבה ביקשו הפעילים לקרוא גם לאביו של הבחור אשר מחלציו יצא פרי תפארת זה, אביו של הבחור היה יהודי יליד רוסיה אשר עלה לארץ לפני למעלה משלושים שנה, ובתחילה סירב לבוא לאותה מסיבה בטוענו כי אין לו מה לחפש שם, ודרכו של בנו אינה נושאת חן בעיניו, אולם משהרבו להפציר בו נתרצה ובא. באותה המסיבה השתתפו רבנים ואורחים חשובים, האווירה היתה נינוחה ונעימה, דרשות הושמעו בטוב טעם ודעת, ואבי הבחור ישב כל העת דומם אוזניו כרויות והוא מקשיב לנאמר אינו מוציא מפיו הגה. איש אינו יודע את המתחולל בליבו. המסיבה התקרבה לסיומה, הנואמים כולם סיימו את דבריהם, ואז קם האב ממקומו וביקש כי ברצונו לומר מילים מספר ולהביא בפני הנוכחים סיפור אישי מעברו. היה זה טרם עלותו ארצה, לפני כמה עשרות שנים, בעודו ברוסיה הקומוניסטית נעצר בידי השלטון בגין עבירה כלשהי שעבר לפי חוקיהם, נשפט משפט מהיר ונשלח אל ארץ גזירה סבירה שם ירצה את עונשו משך שנים מספר. בהיותו שם בסיביר בודד מנותק מכל קשר עם בני משפחתו, שמח לפגוש את אחד מחבריו שאף הוא נידון על עבירה כלשהי לגלות באותו מקום. כעבור תקופה סיים לרצות את עונשו והגיע זמנו להשתחרר מן המחנה, כאשר לחברו עדיין נותרו שנים מספר לרצות את עונשו, כשבא להפרד ממנו אמר החבר: הנה, אתה כבר זכית ויוצא אתה מן הגלות הארורה הזאת במקום נידח זה והולך אל העולם הגדול, הבה ואספר לך מעשה שאינו אלא משל: "אצלנו בחצר" סיפר החבר "גדל עץ תפוחים גדול ורב פארות אשר הצמיח מדי שנה תפוחים אדומים ומתוקים, נחמדים למראה וטובים למאכל, מתענגים היינו על התפוחים המתוקים ואף היינו מוכרים מפרותיהם לשכנים. כה יפה היה העץ בהבשיל פירותיו עד כי לא היה מי שיעבור בסמוך לחצר ולא יעמוד על מקומו להביט ביופיים הנשגב, עתים אף היינו רואים אנשים המזילים ריר למול התפוחים האדומים, כה יפה היה העץ. חשבנו לעצמנו, הרי שרשי העץ החבויים עמוק בבטן האדמה, אין להם לא חן ולא צורה, לא יופי ולא הדר, ובכל זאת מצמיחים הם פירות נהדרים שכאלו, הרי פשוט וברור שאם ענפי העץ היפים על פירותיהם הנהדרים יהיו טמונים באדמה, יוציא העץ פירות יפים פי כמה באיכות ובכמות. כך חשבנו, וכך עשינו. נטלנו את כלי עבודת האדמה חפרנו ותלשנו, הכנו בור גדול, ואת העץ הפכנו על פניו, העץ ושורשיו למעלה אל פני השמש, והענפים ופרותיהם למטה בתוך מעשה האדמה, כיסינו היטב את הענפים, והמתנו לפירות המיוחלים. נו, יכול אתה לשער בעצמך כי תקוותנו נכזבה עד מהרה, משעבר חורף אחד וגם שני, השורשים יבשו, ומן העץ הנהדר לא נותר אלא שלד יבש מתאים למתיחת חבלי כביסה ותו לא. שוב לא היו אנשים עוצרים ליד החצר, שוב לא נהנו ממראה הפירות הנהדרים ומטעמם המתוק. בטוחים היינו כי אין עוד תקווה לראות תפוחים בחצרנו. אלא שביום מן הימים צד את עינינו לפתע מחזה מרנין, בצדו של גזע העץ ההפוך, עלה לו ניצן ירוק, עלהוגם פרח, והחל מעפיל בביטחון כלפי מטה כאילו לא נתהפכו כאן סדרי בראשית. מסתבר שאחד התפוחים שנרקב נקלט זרעו והוא זה העולה ונותן תקווה לעתיד חדש של עץ רב פארות ותוצר פירות. ואכן כעבור תקופה יכולנו כבר ליהנות מפירותיו המתוקים של העץ הצעיר, שבהחלט לא נפל טעמם מן העץ הוותיק". סיים אבי הבחור את סיפורו באומרו: "כך סיפר לי חברי אז במעמד הפרידה בערבות סיביר. לא הבנתי אז מה הוא מתכוון, מה מסתתר מאחורי אותם המלים, ומה רוצה הוא לומר לי, למעלה משלושים שנה עברו מאז, ולא הבנתי לא את הסיפור והמשל, ובודאי שלא העליתי בדעתי שום נמשל מתאים. אבל, עכשיו, כאן, במקום הזה ובמעמד הזה, מבין אני היטב". דמעה קלה של התרגשות נצצה בעיניו, ואז המשיך: גם אני הייתי בין אלה שבקשו להפוך את העץ על פניו, את השרשים העלתי למעלה ואת העץ על פירותיו הטמנתי עמוק למטה, ובכך חשבתי כי תם הסיפור, העבר אין, ואין עוד תקווה. עכשיו רואה אני כי מן התפוח שהטמנתי באדמה עלה לו ניצן והוציא פרי זהו בני היקר". כשדמעות אושר בעיניו סיים את דבריו: "היה בריא בני היקר, לך בדרך אשר בחרת לך, תציל את האבא שלך ואת כולם!..." חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/