פרשת השבוע שלי ,"מטות" ,ה'תשע"ו

לאחר ארבעים שנה של הסתובבות במדבר, עם ישראל מתקרב סוף סוף אל גבולות הארץ המובטחת. משה רבנו ניצב, בערוב ימיו, אל מול דור ההמשך – בניו של הדור שאותו הוציא ממצרים. הדור החדש מכיר רק את תנאי המדבר, ולעולם לא חי ללא מנהיגותו של משה. משה בעצם היה המנהיג היחיד שהכירו. משה הוא בעצם האב של הדור הזה, אותו הוא ליווה מינקותו, בו הוא תולה את כל תקוותיו.

נוכח ארבעים שנה של ציפיות, מובן מדוע בקשת בני גד ובני ראובן "אל תעבירנו את הירדן" נתקלה בנאום כאוב כל כך של משה.

הבה נרחיב מעט נקודה זו.  לאחר הניצחון על סיחון ועוג וכיבוש ארצותיהם, פנו בני גד ובני ראובן אל משה וביקשו לקבל חבל ארץ זה לנחלה. שנאמר: "ויאמרו אם מצאנו חן בעינך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן" (במדבר לב, ה). נימוקם היה, שמכיוון שאזור זה התברך בשטחי מרעה נרחבים, ולבני גד וראובן היה מקנה רב, הוא מתאים במיוחד עבורם.

התורה מספרת, כי כששמע משה רבנו בקשה זו, הוא חשש שמא היא נובעת מיראתם מעמי כנען. שנאמר: "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'" (במדבר לב, ז). עדיין הדהדו באוזניו דברי המרגלים שהניאו את לב העם מלהיכנס לארץ ישראל מפחד חוזקם של יושבי הארץ. הוא חשש, שמא זהו המניע לבקשת בני גד ובני ראובן להישאר בעבר הירדן. אילו כך היה באמת, הרי שמלבד זאת שמצדם הייתה בכך הבעת חוסר בטחון בבורא, עלולות היו להיות לבקשתם זו השלכות חמורות על כל השבטים. הימנעותם של שני שבטים אלו מלחצות את הירדן, הייתה עלולה להחדיר מורך ללבבות. בני גד ובני ראובן ידועים היו כגיבורים ואמיצים, ולכן, אם היו נרתעים מעוצמת עמי כנען, היה הדבר משפיע לרעה על תחושות העם כולו.

בקשתם של בני גד וראובן היא התגלמות הסיוט הגרוע ביותר של משה, ירידת ארבעים שנותיו האחרונות לטמיון. את חטא המרגלים היה יכול לתלות בחינוכם הקלוקל של עם ישראל, עבדים שאינם מוכנים למלחמה. אך עַם זה הוא עַם חדש וחזק, שאותו חינך הוא בעצמו, עם שלא הכיר אלא את הנהגתו של הקב"ה ושל מלאכו! משה רואה בבקשתם כישלון חינוכי ממדרגה ראשונה.

לכן, הוכיח משה רבנו בחריפות רבה את בני גד ובני ראובן על בקשתם זו. אולם הם התנצלו ואמרו, שלא בגלל מניעים אלו הם מבקשים את עבר הירדן לאחוזה. כדי להפיג כל חשש הם הצהירו, שגם אם יקבלו את חבל הארץ המזרחי, יש בדעתם לעמוד בראש המחנה העובר את הירדן ולהילחם כחלוצים בראש מערכות ישראל עד לכיבוש הארץ מידי הכנענים. בסופו של דבר מתברר כי בעצם אין כאן חטא כלל, אלא בקשה להתיישב  באזור אחר, ולהחשיב גם אותו (במידת מה) כארץ ישראל.

גם בתנאי החינוך האופטימליים ביותר, בתוך הבועה הסגורה ביותר – תמיד יהיה רצון לפרוץ ולצאת מהמסגרת. רצון זה אינו שלילי מצד עצמו, אם הדרך המיוחדת שאותה מבקש התלמיד היא לגיטימית, ויכולה אף להביא לחידוש ורענון. משה רבנו, למרות – ואולי בגלל – הקשר החזק שלו לדור, מבין את העיקרון הזה, ומאשר את הבקשה, למרות כל אכזבתו והתנגדותו.

ועדיין עולה תמיהה גדולה: האם עכשיו בקשתם של בני גד ובני ראובן מקובלת? האם כל מה שמשה רצה הוא ששניים וחצי השבטים יעזרו בכיבוש הארץ, ועצם הבקשה לעזוב את הארץ לא הייתה בעייתית??

אומר הרב ליכטנשטיין המשנה בתרומות אומרת, שמדאורייתא אין מביאים תרומות ומעשרות מעבר הירדן. הגמרא מסבירה שיש צורך להביא תרומות ממיטב התוצרת, ועבר הירדן אינו נחשב "ארץ זבת חלב ודבש". במבט ראשון תשובה זו קשה: האם ההבדל החקלאי בין הארץ לבין עבר הירדן הוא כ"כ גדול? האם לא יכול להיות שגם בעבר הירדן יהיו גידולים טובים? נדמה שהסיבה שאין מביאים תרומות ומעשרות מעבר הירדן היא עמוקה יותר – עבר הירדן מוגדר כארץ טמאה ואין להביא קורבן לה' מגידול טמא!

כעת ניתן להבין את תוכחתו של משה. כיצד ייתכן להעלות בכלל בקשה לגור בארץ שהיא טמאה? האם הסיבה הכלכלית ש"לעבדיך מקנה" מצדיקה את הבחירה בארץ, פורייה אמנם, אבל טמאה??!

הירושלמי מביא טעם נוסף מדוע אין מביאים תרומות ומעשרות מעבר הירדן, ומסביר שתרומות ומעשרות יש להביא מארץ שנתן ה' ולא מארץ שלקחנו בעצמנו. ואמנם, גם בהקשר זה תוכחת משה זועקת מתוך הפסוקים: כיצד ייתכן שבגלל שיקולים כלכליים מחליטים חלק מהשבטים לעזוב את הארץ "אשר עיני ה' אלוקיך בה" ושאותה ייעד לעם ישראל? האם הם מחליפים את ארץ ישראל בארץ שלקחו בעצמם והקב"ה איננו נמצא בה בצורה אינטנסיבית כבארץ ישראל?

לאחר כל דברינו מתחייב ההסבר, שגם לאחר שינוי בקשת בני גד וראובן תגובת משה למהות הבקשה איננו משתנה. הרצון להתנתק מארץ ישראל הוא רצון שלילי הראוי לכל תוכחה. למרות זאת, המהפך שחל בתגובתו של משה נובע מכך, שבתחילה חשב שהשבטים מבקשים להתנתק משאר העם, ואילו לאחר ההסבר משה מבין שאמנם זו בקשה בלתי מוסרית ורעה, אולם לא מדובר בבקשה של 'חוטאים'.

האם החלטת שניים וחצי השבטים לגור בעבר הירדן בגלל שיקולים כלכליים מקובלת – לא ולא! אנשים שמחליטים לעזוב את הארץ בגלל שיקולים כלכליים ואחרים אולי אינם "חוטאים" במובן הרגיל של המילה,  אולם אין ספק שהם "חוטאים" למטרה שאותה ניסה משה, ואחריו כל שאר מנהיגי ישראל, לחנך ולהוביל!

ועוד נקודה חשובה בסיפור שנים וחצי השבטים. בדברי ההסכמה של משה לנציגי שנים וחצי השבטים הוא אומר להם  "והייתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה' " (במדבר ל"ב, כג)  – לאחר משא ומתן ממושך ניתן עבר הירדן לנחלה לבני גד וראובן, ומכאן ואילך מקודש הוא לעד בקדושת ארץ ישראל. דברים מפורשים בנדון, אנו קוראים מידי שבת בשבתו במזמורי תהלים העוסקים הנחלת סיחון ועוג: "ונתן ארצם נחלה – נחלה לישראל עמו" (תהילים קל"ה, יב). יש כאלה שיאמרו: יש דברים שהשתיקה יפה להם. והס מלהזכיר את עבר הירדן, בשעה שאנו נאבקים על לב הארץ. אך גם אם רחוקה הדרך להתיישבות וריבונות בחבלי עבר הירדן, וגם אם יש שוכחים ומשכיחים, אנו לא שכחנו ולא נשכיחם. ולא נשכח גם אם זעקתו של  הרצי"ה, ערב מלחמת ששת הימים:"…וכל עבר הירדן שלנו הוא כל רגב ורגב… הבידינו לוותר על מילימטר אחד מהם?!" 

בין אדם לחברו,שלושת השבועות,

שלום לכולם

אחד הנושאים הכי מבוקשים בתקופה האחרונה לקראת שלושת השבועות, שבין שבעה עשר בתמוז ליום תשעה באב, הוא בין אדם לחברו. הנה לפניכם סיפור מיוחד בנושא.

סיפור על אהבת אחים

בכל מקום בו מצויה אהבה אמיתית בין בני האדם, מצרף הקב"ה את עצמו לאהבה זו. מעשה בשני אחים יתומים, שירשו מאביהם חלקת שדה מכובדת. במשך מספר שנים הם עיבדו את החלקה יחד, גרו יחד בביתם הישן, ושמחו בחלקם.

לאחר מספר שנים מצא אחד מהם את בת זוגו. יחד הם הקימו בית חדש ועברו לגור בו. שני האחים המשיכו לעבד את השדה, את היבול חילקו ביניהם שווה בשווה, והמשיכו לחיות בכבוד. משפחתו של האח הנשוי הלכה והתרחבה, בעוד שהאח השני נותר רווק. באחד מימות הקציר חשב לעצמו האח הרווק: "יש לי שדה ובית, והרבה כסף, אבל הכול מיועד אך ורק בשבילי. לעומת זאת, מרווחים זהים לשלי, צריך אחי להאכיל ולפרנס משפחה כל כך גדולה…" באמצע הלילה הוא קם, יצא מביתו, לקח מספר אלומות של חיטה, והניח אותן בגורן אחיו.

באותם ימות קציר חשב לעצמו האח הנשוי: "יש לי אישה נפלאה, ועשרה ילדים. העולם שלי מלא ועשיר. אבל אחי בודד בעולם. כל מה שיש לו זו החיטה…" באמצע הלילה הוא קם, יצא מביתו, לקח מספר אלומות של חיטה, והניח אותן בגורן אחיו. הלוך ושוב צעדו שני האחים. בכל לילה, בסודיות, הם היו פוסעים בזהירות ומעבירים אלומות חיטה מגורן לגורן. באחד הלילות נפגשו שניהם במרכז הגבעה שהפרידה בין בתיהם. שניהם הבינו מייד מה קרה. הם נפלו זה על צווארו של זה ובכו. בשדה זה, במקום בו נפגשו שני האחים האהובים, בחר הקדוש ברוך הוא לבנות את בית מקדשו – וכמו שאמרנו, כשאדם אחד אוהב את זולתו, מצטרף אליהם הקב"ה – משום שזהו העניין בחיים.

כולם צריכים חברים

יש חברים אורה קוסטנר

חבריםבצבעים-נורית יפה

חברים

חברות עם תינוקות

חברות סיפור קטן מסר חזק

חברות אמת

חבר רגיל וחבר אמיתי

הענווה

א ב בחברות

pps.חבר אמיתי

אמרי שפר י"ט תמוז ה'תשע"ו

  איש כי ידור נדר – שיידור כשהוא איש ומיושב בדעתו אבל הנודר בכעסו אינו בגדר איש ונמשל כבהמה. (כלי יקר)

"     במקום תורה - שם החכמה"

    היחלצו מאתכֶם אֲנָשִים. צריך אדם לראות עצמו כאילו  היחלצו מאתכֶם הוא נמצא לבדו ואין איש עמו כדי שלא תעלה בדעתו פנייה ומחשבה למצוא חן בעיני אחרים -  הסירו מעליכם את האנשים , רק כאילו אתם לבדכם. (דגל מחנה אפרים)

     התורה אומרת "לכל מטות ישראל תיקחו". לכאורה היה צריך להיות כתוב "מכל" , מה הרמז בלשון התורה "לכל מטות ישראל"? אלא ללמדנו בא, שתפילתם פועלת לטובת כל מטות ישראל.

כל המזכה את הרבים - אין חטא בא על ידו [סופר ע"י הרב שלום שוורץ שליט"א, מקור: קול הלשון]

     המשנה במסכת אבות אומרת "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה".

     סיפר רבי שלום שבדרון זצ"ל: היה יהודי שאביו היה רב בעיירה באירופה לפני מלחמת העולם השנייה. היו שם בעירה מתבוללים, והיה מתבולל שנקרא משה חייט. אותו משה חייט, אביו נפטר, ומטבע הדברים כשישב שבעה היה יותר קרוב לקבל ולשמוע. הגיע אביו רב הקהילה, שכנע אותו לומר קדיש, והצליח לשכנע אותו לבוא לבית הכנסת גם אחרי השבעה לומר קדיש. כידוע, יהודי, גם כשמתרחק מאוד מבורא העולם, בנושאים רגישים אלו של כיבוד אב ואם, בפרט אחר פטירתם, הם מרגיש מאוד קשר.

     משה חייט הגיע לבית הכנסת, הרב 'חימם' לו את הלב עד שנהיה שומר תורה ומצוות. משה חייט היה שם דבר, מושג,  בעיירה. מי שהיה מדבר בקדיש, משה חייט היה מוכיח אותו.  אם מישהו היה מתפלל שלא כראוי, משה החייט היה מוכיחו.  אם היה דבר אחר נעשה שלא כראוי, משה חייט, בדרכי נועם או בתקיפות מרובה, היה מוכיח כל אחד על עוול שהוא עשה.

     ויהי היום, הגיעו הנאצים יימח שמם וזכרם, כשהמלחמה הייתה בעיצומה, בנו של הרב היה חולה מאוד ולכן הרב שלחו להחלים בבית הבראה מיוחד, שהיה על אחד מראשי ההרים בשוויץ. באותו מקום הייתה גם עיר, שהייתה בעמק, ובית הנופש היה למעלה בראש ההר. הוא הרגיש נורא ואיום, לא התעניין בכלל מה קורה בסביבתו. זכה אותו בן של הרב להינצל מן המלחמה. 

     בשבת אחת, הוא התחיל להרגיש הרבה יותר טוב. כיון שהרגיש יותר טוב, התעורר בו יצר מיוחד לעשן סיגריה. צריך להבין. אלה שעברו את המלחמה, שנים לא ראו לא יהודי של צורה, לא קהילה יהודית, לא מקום יהודי. הם ידעו שאין להם לאן לחזור. הם ידעו שאף מדינה לא רוצה אותם. הם היו מבחינת תמיכה ומוטיבציה במצב נורא ואיום. (בסוגריים נזכיר שכבר גדולי ישראל אמרו על אותו דור שעבר את השואה האיומה שאי אפשר לדון אותו בכלל). הוא קיבל תאווה בשבת בבוקר לעשן סיגריה. מדובר על שבת ללא קידוש, מי יודע אם כיפה הוא קיבל לראשו. היצר הרע השתלט עליו והוא עישן סיגריה. עבירה גוררת עבירה, ואחריה הוא עישן עוד סיגריה. בין בית הנופש לעירה שלמטה הייתה חשמלית שעליה היו נוסעים מבית הנופש למטה במורדות ההר למקום המסחר, של העיירה. כיון שהיצר השתלט עליו, פתאום הוא מוצא את עצמו שבשבת קודש הוא עלה לחשמלית ונוסע בשבת קודש למטה. בהגיעו למטה הוא הגיע לשוק, מסתכל בחלון של החשמלית, ורואה שעומד לו בשוק, לא פחות ולא יותר: משה חייט. משה חייט עומד ומסתכל עליו! משה חייט עומד כאן בשוק, ועוד רגע הוא עומד לראות, עוד רגע הוא יתפוס שיושב לפניו בנו של הרב, נוסע בחשמלית ומעשן סיגריה בשבת קודש! הוא נתקף בפחד איום: עם משה חייט אין פשרות. הוא יצעק עליו! הוא יצרח עליו! מיד הוא זרק את הסיגריה, בהזדמנות הראשונה שהייתה לו הוא ירד מהחשמלית, עלה לבית הנופש ברגל, ויותר לא חילל שבת.

     כך סיפר בעל המעשה לרבי שלום שבדרון.  יושב איתו רבי שלום שבדרון שנים אחר כך באנגליה: אמור לי ידידי, האם ראית את משה חייט מאז? לא ראיתי אותו עוד פעם, ענה משה חייט. שואל אותו רבי שלום: לפי איך שנראה,  יש סיכוי שמשה חייט שרד את המלחמה? האיש נהיה חיוור כמו סיד, ואמר: אף פעם לא חשבתי על זה. לא. אין סיכוי.  משה חייט היה בגיל של אבי. את הזקנים הם לקחו ראשונים,  וגם אם לא הרגו אותו מייד, אין סיכוי שהוא שרד את המלחמה. אומר לו רבי שלום, תסביר לי, מה הוא עשה בשוק בשבת? אני לא יודע. אני לא חשבתי על זה אף פעם, וכולו מבוהל. אומר לו רבי שלום, אסביר לך:  כתוב "כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו". הרי אבא שלך הוא שהחזיר בתשובה את משה חייט, והנה פתאום רואים בשמים שהבן שלו מתדרדר ומי יודע עד איזה שאול תחתית הוא יגיע. לכן שלחו את אותו בעל תשובה מגן עדן כדי להציל את בנו של מי שהחזיר אותו בתשובה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

היום - צום י"ז בתמוז (נדחה מאתמול, בגלל השבת.)

היום - צום י"ז בתמוז (נדחה מאתמול, בגלל השבת.)
ב- י"ז בתמוז הובקעה חומת ירושלים ע"י טיטוס המפקד העליון של הצבא הרומי בישראל. שלושה שבועות לאחר שנבקעו חומות ירושלים - נחרב בית המקדש ב- ט' באב. שלושת השבועות שבין יז' בתמוז ל- ט' באב נקראים 'ימי בין המצרים' ע"ש הפסוק: "כל רודפיה הִשיגוּהָ בין המצרים" (איכה א',ג')
ימים אלה היו תקופה מלאת אסונות עבור העם היהודי במהלך הדורות.
בתקופה זו, נוהגים מנהגי אבלות וממעטים בשמחות:
לא מקיימים חתונות, לא עורכים סעודות שמחה, לא לובשים בגדים חדשים, לא מסתפרים, לא מתגלחים. שיאם של שלושת השבועות הם תשעת הימים האחרונים - מראש חודש אב עד לתשעה באב.

אמרי שפר י"ח תמוז ה'תשע"ו

אדם אחד נכנס אל הרב והתלונן על אשתו שהיא לא מוכנה בשום אופן לוותר, אמר לו הרב שכתוב טובים השניים מן האחד, פירושו, טובים השניים אם אתה רואה זוג שטובים השניים, תדע שזהו מן האחד שאחד מוותר, אם לא אין טוב מהשניים.   

    אם ישראל עושים עבירות בלא לשון הרע,  נבראים מלאכים מקטרגים בלא פה שלא יכולים לומר לשון הרע ולהלשין, אבל כאשר אומרים לשון הרע, אותם מלאכים מקבלים פה, ומקטרגים .

     הייסורים הנשלחים לאדם מדודים בדקדוק עצום, ואין האדם מקבל יותר ממה שמגיע לו.

.ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם (לב,כג) - "ודעו חטאתכם" - איך תדעו מהי חטאתכם, באיזו עברה נכשלתם? - לפי "אשר תמצא אתכם", לפי העונש אשר מצא אתכם. העונש בא בהתאם לחטא, וממילא הוא מעיד על החטא. (ה"גבעת שאול

כלב נשאר כלב

     מעשה בבנש"ק אחד, שלא התנהג כראוי והגדיל לעשות דברים אשר כל השומע ירגיש תיעוב ממנו וממעשיו. ונהג להסתופף בצל אחד מצדיקי דורו. אבל האיש לא שת לב לדברי תוכחה ואף התפאר בייחוסו הרם לעומת שאר בנ"א. כשראה הרבי שהאיש אטם את לבו כי הוא מחשיב את עצמו בהיותו מגזע היחס, החליט הרבי להסבירו כהוגן האבסורד שבהתנהגותו. פ"א קרא לו אליו ויאמר לו: מעשה יש לי לספר לך בוא ותקשיב. ויישא משלו ויאמר: מלך גדול היה, שאהב מאוד לצאת לצייד ביערות כדרך המלכים ושרים מאז ומקדם, והיה לו כלב ציד אשר הריח חיות ובהמות מרחוק, וכשהתחיל לנבוח ידע המלך שציד לפניו. לימים נזדקן הכלב ולא עשה מלאכתו בשלמות כדרכו מימים ימימה, החליט המלך לפטר ממנו. אבל לא נתנו לבו לעשות כן לכלבו המסור, החליט המלך ולקח עורות מאריות ונמרים ודובים, וילבישהו בכל עורות הללו, למען ייראו ממנו כל יושבי היערות. ושוב פטרוהו לחיים ולשלום לתוך היער בברכת אריכות ימים ושנים.

     בראות החיות את החיה החדשה ומוזרה זו, שאלוהו מי אתה ולאיזה גזע אתה מתייחס, ענה הכלב אריה אני! אבל דא עקא, שהקול יצא בקול של כלב... ויפחדו החיות מאוד מחיה החדשה הזאת, אשר הקול קול כלב והידיים ידי אריה... טיכסו עצה ביניהם ובאו לכלל החלטה: יש לנו מלך החיות, הוא האריה אשר נודע בחיות גדול שמו, הבה נשאל את פיו לדעת מה זה ועל מה זה.

     כשמוע האריה את הסיפור, מיד נהם כארי ויבוא המלך בהופעה ממלכתית אל ה 'חיה החדשה', ויהי כראות הכלב את האריה וכשמוע את קולו, וארכובותיו דא לדא נקשן. וישאל המלך את פיו: מי אתה? א"ל הכלב: "עור של אריה יש עלי". א"ל המלך: בסדר, אבל מי "אתה"? התרומם הכלב ויאמר: בגדי נמרים יש עלי. א"ל המלך: אבל מי "אתה"??? ניסה הכלב את מזלו עוד פעם, ויאמר: גם הדוב האימתני - ממשפחתי הוא וגזע א' לנו. קצף עליו המלך: אבל אמור נא לי - למען ה', "מי אתה"?????? השפיל הכלב את עיניו ויאמר: אני, אכן איני אלא כלב... ואף הם ענו אחריו (וכאן הישיר הצדיק את מבטו והרים את קולו אל הבנש"ק): אכן העורות של אריות ונמרים הן, אבל אתה - כלב אתה ותו לא...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ט"ז תמוז ה'תשע"ו

אמר רבי לוי: בכל חודש וחודש שבקיץ ביקש הקב"ה ליתן לישראל מועד, בניסן נתן להם פסח, באייר נתן להם פסח קטן, ובסיון נתן להם עצרת, בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול, ועשו העגל ובטל תמוז, אב ואלול , ובא תשרי ופרע להם ר"ה ויוה"כ והחג. "מדרש ילקוט שמעוני" (במדבר כ"ט רמז תשפ"ב)

     בסוגייתנו מובא כי כאשר מלאך המוות בא לעיר? הכלים בוכים. ואילו כאשר אליהו הנביא מגיע אל העיר, הכלבים צוחקים.  נשאלת השאלה, מניין להם לכלבים על בואו של מלאך המוות או של אליהו הנביא. וגם אם הם יודעים על כך, מדוע הדבר גורם להם לפרצי בכי וצחוק?  הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל (בסוגייתנו) מבאר זאת בפשטות. כידוע, אליהו הנביא מגיע למקומות יישוב כדי להשתתף כסנדק בבריתות ילדי ישראל.  כאשר עורכים ברית מילה, גם מכבדים את המשתתפים בסעודה מכובדת, ממנה גם נהנים הכלבים לאחר מכן, כאשר האשפתות עולות על גדותיהן...  לעומת זאת, כאשר מלאך המוות מטיל את חיתתו על העיר, ומגיפות ומחלות גורמים לאנשים להסתגר בבתיהם, איש אינו עורך סעודות מפוארות, האורחים מדירים את רגליהם והאשפתות ריקות גם הן.  נמצא, שלעיתים פניהם של הכלבים משמשות כמד למצב רוחם של בני העיר.

     בסוגייתנו נאמר שהרואה בחלומו את האות טי"ת סימן יפה הוא לו. רבות האריכו המפרשים לבאר מדוע חלום על התיבה טי"ת דווקא מהווה סימן יפה לחולם עליה. הגאון רבי יוסף חיים מביא על כך פירוש מעניין . הגימטרייה של האות ט' היא הספרה 9 . ספרה זו מסמלת חוזק ועמידות שלא תימוט לעולם. וכל כך למה? כאשר נכפיל את הספרה 9 הרי לפנינו הספרה 18 . כמה הם 18 בגימטריה קטנה? 9 . גימטרייה זו תתקבל גם בספרה 36 שהיא תוצאה של השלשת המספר  9 וגם בספרה 72 ובספרה 144 . ככל שנכפול את התוצאה, תמיד נקבל גימטרייה שמספרה הוא 9.  נמצא, שזה המספר לא יימוט ולכן הוא מסמל סימן טוב.

     הגה"ק בעל החפץ חיים זי''ע היה אומר  - יש כאן רמז גדול לדברי חז ל" : "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו (מכות י'). "ליצר –" מי שהולך אחר תאוותיו של היצר הרע ", משפחת היצרי –" מיד הוא מוצא סביבו את כל משפחתו של היצר הרע, וכולם מוכנים לסייע לו ולהוליכו בדרך הזו... כנגד זה "לשלם –" מי שמבקש את השלימות ואת הטוב ", משפחת השלמי" – הוא מוצא סביבו משפחה של שלמים, חברה של שלמים ויראים. שכן " – בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו"....

     אדם בעל ערך עצמי פועל מתוך קבלה עצמית ושלמות פנימית. הוא איננו זקוק לחיזוקים חיצוניים, הוכחות או שהסביבה תשקף לו את חשיבותו. הוא יכול להרשות לעצמו לבחור האם להגיב לגירויים חיצוניים או לא. אין לו צורך להוכיח לאיש עד כמה הוא מוצלח, שווה ובעל ערך.

     אדם גדול הוא שיודע עד כמה הוא קטן...

     אדם המסוגל לאהוב הוא אדם המסוגל גם להיות עם עצמו לבד, לפעמים כשהדבר נדרש, אז הוא מסוגל ליהנות מחברת עצמו מבלי הצורך הדחוף להיות בקשר עם מישהו כל רגע ורגע, כמו כן הוא מסוגל לאפשר לבן או לבת הזוג להיות הוא "לבדו", להכיר שהשני בריאה היא ואף שונה ממנו. ביכולתו להשלים עם העובדה שהשני אינו רוצה ואינו זקוק בהכרח את נוכחותו כל רגע ורגע.

     אדם המרפה עצמו מדברי תורה , אין בו כוח לעמוד ביום צרה.

"אדם כי ימות באהל!" )להגיד(

     מעשה שהיה! יהודי יקר, ר' דוד גליק ז"ל - הייתה לו חנות של 'טפטים' מול איצקוביץ. מידי יום לקראת השיעור (של רבי שמחה קסלר זצ"ל) היה נועל את החנות והולך ללמוד.  והנה ערב אחד, רבע שעה לפני השיעור נכנס אדם ואמר שיש לו כמה עסקאות - רצונו לקנות כך וכך טפטים שונים (הוא מצפה קירות של מוסד שלם וכו'). "רגע אדוני, יש לי בסך הכל רבע שעה, ואני רואה שאתה הולך על גדול,  ורבע שעה לא תספיק, אזי אני מבקש ממך, תעשה את זה מחר". "לא! לא! תן לי" התחנן, לא שמע להפצרותיו והתחיל את ביזנעס. הוא הוריד לעצמו גלילים, ומיד היה נראה כי אכן הוא קנין רציני, הוא עתיד לרכוש 'חתיכה הראויה להתכבד...'. טוב, השעה התקרבה. "

     אתה זוכר מה אמרתי לך - בשבע אני סוגר!" אמר לו ר' דוד. " מה אתה מאיץ בי סתם, זו קניה דחופה, תעזוב אותי". "אני סוגר!" הכריז ר' דוד. " הקונה עלה שוב למעלה והוריד סליל, בחר חמישים מטר ועוד צבע אחד, אני זקוק לעוד כמה צבעים". השעה שבע הגיעה "אדוני, אני סוגר את החנות!". "רגע, מה אתה עושה לי! בשום אופן !" "טוב, אתה יודע מה, אני רואה כי רק לבחור גוונים וצבעים יקח לך עוד שעה,  א"כ, לא אכפת לי, קח את המפתח תישאר בחנות תעשה כבתוך שלך, תבדוק, תמדוד ואני אשוב עוד שעה וחצי, כי לשיעור אני הולך בכל מחיר! לשיעור של הרב שלי" . "מה פתאום אתה נותן לי מפתח?!" )הוא הרי לא מכיר אותו כלל( הביט עליו בצורה משונה, "אתה הולך להשאיר בידי את המפתח?!" )הרי אפשר לרוקן את כל החנות וישאר בשן ועין). אך ר' דוד כבר בדרך החוצה הושיט לו את המפתח.  

     ר' דוד יוצא, עולה על האופנים בחוץ לנסוע.  כאשר עלה לאופנים, האיש דילג אחריו. "הלו, רגע אחד!" קרא. " אין רגע, אני נוסע זהו". "לא רק רגע על השעון" . "טוב, מה אתה רוצה?" "אני לא קונה שום דבר, אני מ'מס הכנסה' לביקורת לבדוק את נאמנותך, " אני רוצה להגיד לך אדם שבשביל לא להפסיד שיעור מוכן להסתכן כל כך , לוותר כל כך, וגם לתת מפתח, אין לך היום שום ביקורת, הכל חלק. כל הכבוד לך!" מעשה שהיה! "אדם כי ימות באהל!"  ה' יעזרנו, ישמע חכם ויוסף לקח. 

ויהי בנסע הָאָרֹן (במדבר י' ל"ה(

     כל ילד ירושלמי יודע שאין אירוע רציני של הכנסת ספר תורה בירושלים בלי שהרב ברוך ברנדוויין לוקח בו חלק. כבר יותר מ-30 שנה מנצח ברנדוויין ביד רמה על אירועי הכנסת ספר תורה, יוצא לשטח מתמקם היטב, מכין את מערכות ההגברה, בודק שכל המכשירים עובדים ונערך ברצינות רבה לקראת תחילתו של האירוע. "

     הכנסת ספר תורה זה אירוע משמעותי מאוד בחייו של התורם", אומר ברנדוויין. "לא כל אחד זוכה לכך, ומי שכן זוכה מגיע לשלב של הכנסת ספר התורה רק אחרי שנים של תכנון והיערכות. כתיבת ספר תורה כרוכה בהוצאה כספית לא מבוטלת , ובהתאם לכך רוצה התורם שהאירוע שלו יהיה מושלם . "ואכן, אני מצדי עושה הכל בסיעתא דשמיא, כדי שכל אירוע כזה יהיה מושלם. אני חייב לומר שגם אחרי יותר מ-30 שנה בתחום,  אחרי אלפי הכנסות ספרי תורה שארגנתי והובלתי, אני עדיין מתרגש בכל פעם מחדש. כל ספר תורה חדש זה נכס לעם ישראל. זה עוד יהודי שזכה לקיים את המצווה החשובה הזאת, ועוד נשמה שזוכה להתעלות למקומות שאנחנו לא יכולים להעריך בכלל, בזכות זה שמעתה יקראו באופן שוטף בספר תורה שהוכנס לבית הכנסת לעילוי ולזיכרון. "

     במרוצת השנים", הוא מספר, "נטלתי חלק בהרבה מאוד אירועים עם סגנונות שונים, עם קהלים מגוונים מאוד, חסידים, ליטאים, ספרדים, אשכנזים, כיפות סרוגות, קהל מסורתי וגם קהל פחות מסורתי. כל יהודי כשהוא עומד ליד ספר התורה, מתמלא יראת הוד ורוממות. יצא לי פעם להוביל תהלוכה של הכנסת ספר תורה ברחוב דיזינגוף בתל אביב. בתוך לוע הארי של התל אביביות והחילוניות. הבאנו לשם ילדים מת"ת מסוים כדי שישתתפו בתהלוכה, עם לפידים וריקודים כמקובל. המשטרה ליוותה את התהלוכה וסגרה את הרחוב. אלפי אנשים עמדו משני צדי הכביש והביטו ביראת כבוד בתהלוכה המרגשת כל כך.  ראית שזה עושה להם משהו. שזה מעורר את הרגש היהודי שאצל חלקם היה חבוי ולא מורגש קודם לכן. " והיו גם אירועים אחרים, בתוך לב ליבו של הציבור החרדי. זכור לי במיוחד הכנסת ספר תורה שערכנו בירושלים, הרב שומברגר הכניס שני ספרי תורה לבריסק, והורה לי לא לחסוך בהוצאות, לעשות כל דבר אפשרי לכבוד התורה. עשינו אז אפילו קרטיבים מיוחדים בצורה של ספר תורה, ייצור מיוחד לכבוד אותו אירוע ספציפי. כמו"כ ייצרו במיוחד עבורנו שקיות בצורה של ספר תורה, בהן השתמשנו לפעקאלך שחולקו לילדים. "

     אירוע מרגש מאוד היה לי בעבר בקריות. היה שם יהודי שהיה איש תקשורת, ואיבד את אשתו ושלושת בנותיו בפיגוע רצחני. זה קרה תוך כדי שהוא דיבר עם אשתו בטלפון, היא נהרגה תוך כדי השיחה. " הסיפור הזה שבר אותו מאוד, ריסק אותו לחלוטין, ובעקבותיו הוא החל להתקרב לדת. אחד הדברים שהרב אמר לו לעשות לעילוי נשמת אשתו ובנותיו היה להכניס ספר תורה לזכרן. המעמד היה יוצא דופן. באו אלפי אנשים מכל האזור כדי להשתתף. התהלוכה הייתה מאוד מאוד מיוחדת, ובמהלכה עצרנו ברחובה של עיר ועשינו מעמד קבלת עול מלכות שמים, בנוכחותם של אלפי בני אדם, שרובם המוחלט אינו שומר מצוות. הייתה שם התעוררות גדולה מאוד והשמחה פשוט שברה את כל המחיצות. " התורם עצמו היה מאושר מאוד, ובני משפחתו סיפרו לי שמאז אותו פיגוע קטלני ועד להכנסת ספר התורה שהתקיימה שנים מאוחר יותר, לא עלה חיוך על שפתיו. " מקרה אחר, מרגש לא פחות, היה בטבריה, כשחסידי קרלין הכניסו ספר תורה לעילוי נשמתו של יהודי שהיה ממתפללי בית הכנסת של קרלין בטבריה. היהודי הזה היה יהודי של מסירות נפש. הייתה לו רק שן אחת כי הוא שבר לעצמו את כל השיניים בזמן שהיה כלוא ברוסיה,  כדי שלא יאכל בשר טריפה. הייתה לו רק בת אחת, ולמרבה הצער היא ירדה מהדרך והתחתנה עם גוי רח"ל . היהודי ישב עליה שבעה ובעיניו היא הייתה כמו מתה. "עד כדי כך הייתה מסירות הנפש שלו גדולה, שלעת זקנתו הוא היה מגיע לבית הכנסת של חסידי קרלין לתפילת שחרית של שבת, ונשאר עד מוצאי שבת, כי הוא פחד שלא יהיה לו כוח לחזור לתפילת מנחה אם הוא ילך הביתה. " כשהוא נפטר נשאר לו מעט כסף, וחסידי קרלין שאלו את רבם מה לעשות עם כספו, הרבי המליץ להם להשתמש בו לכתיבת ספר תורה עבורו וכך הם אכן עשו. את הכנסת ספר התורה עשינו בחודש כסליו, כשהרבי בא עם מאות מחסידיו לטבריה להילולא. התהלוכה הייתה אירוע ענק. משטרת טבריה לא ידעה איך לאכול את זה. סגרו שם אולי 15  רחובות לכבוד האירוע, ותושבי העיר התרגשו כל כך, עד שהם נכנסו לחנויות, קנו ממתקים מכל הבא ליד, וזרקו על משתתפי התהלוכה,  כאות הוקרה והערכה לכך. התושבים באזור התרגשו מאוד מהמחווה המיוחדת הזאת שעשתה הקהילה החסידית לזכרו ולזכותו של היהודי הערירי שכולם הכירו אותו וידעו על הסיפור העצוב שלו. " אבל גם אחרי כל כך הרבה שנים שאני בתחום, אני עדיין מתרגש בכל פעם כאילו זאת הפעם הראשונה, ולפעמים אני באמת זוכה לאירועים שהם מפתיעים ומיוחדים, ובשבילי הם באמת פעם ראשונה . "כך למשל היה בחג השבועות השנה, אחרי שבימים שלפני החג ניהלנו מדי יום כארבעה או חמישה אירועים, היה אירוע נוסף בחג השבועות עצמו. הגאון רבי צבי וייספיש מישיבת הר"ן, הכניס ספר תורה בחג השבועות אחה"צ. אומנם לא הייתה שם תזמורת וגם לא לפידים, אבל היה מעמד מאוד מאוד מיוחד, עשרות אלפי בני אדם הגיעו להשתתף,  והריקודים היו יוצאי דופן. שמחה שכזאת לא ראיתי כבר הרבה זמן, ואכן יש סיבה מיוחדת לשמוח בחג השבועות שבו ניתנה לנו התורה הקדושה".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע, "פנחס",ה'תשע"ו