סדרת עיתונאי 1 2 3 4
שערי דמעה
כריות לא מדברות
אם הכרית של טלי פרץ, מורה בכירה בת 32, יכולה היתה לדבר, הייתם שומעים ממנה תפילה וזעקה מן הלב. הכרית של טלי פרץ אם לשלושה ילדים (האחרון מבניה, אז, תינוק בן יומו) עברה חוויות לא מעטות של דמעות ללא סוף, תחנונים ובקשות לקב"ה בכל סיגנון שתעלו בדעתכם, במשך חודשים ארוכים של אימה ובלהות.
צריכות הנשים היולדות להודות לקב"ה השכם והערב, על היציאה מסכנת הלידה בבריאות איתנה של נפש וגוף. נכון, שעות המכאוב והסבל מסתיימות על פי רוב בחיוך מאושר של אם מתרגשת ושל תינוק מקומט משהו, הנכנס לעולם, צווחני וצרחני כמיטב המסורת של מי שלפתח חטאת רובץ.
כשטלי ילדה את בנה השלישי מיכאל, הכל היה תקין. מיכאל קיבל ציון גבוה מיד עם היוולדו, משקלו 4.5 ק"ג בלי עין הרע, הלידה היתה קלה ומיד אחרי הבשורות לסבים וסבתות ולבני המשפחה העליזים, הובל מיכאל למחלקת התינוקות ואמו הוזזה לנוח שנת ישרים במחלקת יולדות.
לאחר שש שעות שינה עמוקות התעוררה טלי וביקשה לקום מן המיטה. זה לא כל כך הלך. הרגליים היו כבדות עליה, והידיים עוד יותר. היא ניסתה להזיז אצבעות, אבל זה הלך בקושי. היא חשבה שהיא חולמת וביקשה לישון עוד קצת… אולי זה רק חלום בלהות. היא עצמה שוב עיניה וניסתה להירדם… אחרי שעה ניסתה שוב לקום, אך אבוי, חוץ מהראש שנע ימינה ושמאלה, ושאר חושיו, כל הגוף היה מאובן ומשותק כאבן שאין לה הופכין.
הזעקה המבוהלת של טלי פרץ הדהדה מקצה המחלקה והגיעה עד לחדרי הניתוח, ועד מעבר לחלונות בית החולים. צעקה-זעקה של שוד ושבר, אובדן, בהלה, חרדת מוות מפני הבאות. מה לא. חולים, רופאים ואחיות אטמו אוזניים.
טלי, סגנית המנהל, מורה בכירה בבית ספר מכובד במרכז הארץ, אשה כשרונית ורבת-פעלים, נחשפה לראשונה בחייה, ללא הכנה מוקדמת לנורא מכל. שיתוק טוטלי של הגפיים. היא, שהיתה הרוח החיה, נעה מכיתה לכיתה, מנחה מורות, בודקת ויוזמת מבחנים ופרוייקטים חינוכיים, מנהלת ישיבות ביד רמה, מצוייה עכשיו בתחושה משפילה של כלי אין חפץ בו… והרופאים? לאחר בדיקות ארוכות נותרו פעורי פה וחסרי אונים לא פחות ממנה. גם רופאים מומחים שהוזעקו מחו"ל לא הצליחו לאבחן מה מקור הבעיה, האם זה וירוס, חיידק חצי-טורף, או אולי טורף וחצי, קריסת מערכת העצבים, פגיעה מוחית. שומכלום. תמהון ושיתוק מקצועי אחז בהם.
לאחר שבועיים של נסיונות טיפוליים, איבחונים ובדיקות שונות ומשונות הועברה טלי פרץ שבורה לבית לוינשטיין אולי שם תרשם איזו ישועה. מיכאל התינוק נשאר אצל סבתא. טלי היתה רוויה געגועים פוצעים. בעלה גלעד, איש טוב ירא שמים וחרוץ לא עזב אותה לרגע, ופיו מלא מילות עידוד ואופטימיות, כמו שבעל יהודי צדיק צריך להיות. "משותק לנו הגוף" לחש גלעד לרעייתו, "אבל אין לי ספק אשתי, שישועה קרובה לבוא".
טלי פרצה בבכי תמרורים. שלושה חודשי שיתוק מוחלט היו כבדים מנשוא. כוחות נפש עצומים נדרשו לה כדי לומר לגלעד את המונולוג הבא "גלעד, אתה עדיין איש צעיר, ועתידך לפניך, יש לנו שלושה ילדים מתוקים שצריך לגדל. אני מחוץ למשחק החיים. אני רק ראש בלי גוף, ובשביל לגדל ילדים ולבנות משפחה צריך גם גוף. הקב"ה נטל ממני את הגוף, זה רצון השם ואני מקבלת גזירה זו באהבה עד כמה שביכולתי… אתה בעל צדיק ואיש נפלא ויקר, ואני מלאת הערכה לעידוד שלך ולחיזוק היומיומי, אבל אני מאפשרת לך לבנות חיים אחרים גלעד, בלעדי".
טלי בלעה את דמעותיה וליבה נכמר בקירבה, אבל היא הרגישה שזו האמת לאמיתה, וכי אין זה הוגן וצודק להעמיס על גלעד גם אותה, החולנית והמשותקת…
"אני עד יום מותי אשאר בעלך" ענה גלעד "את עוד תלכי על הרגליים… חידלי מדברי ההבל הללו…".
בחדר של טלי היו עוד שלוש חולות באיזשהו תהליך של שיקום, אם בכלל. האחת, מירב, אשה צעירה עיוורת, השניה, נורית חולת טרשת נפוצה, והשלישית, נוגה, פצועת תאונת דרכים צולעת קשה שאיבדה את יציבותה הנפשית במידת מה, ועסקה ברקימת כריות. כשטלי הגיעה למחלקה היא העניקה לה כרית במתנה "את חברה שלי" אמרה נוגה, "תניחי ראשך על הכרית שלי, ובעזרת השם תבריאי".
כשגלעד הלך השמש כבר שקעה, וירח צהבהב עגמומי משהו ריצד מעבר לחלון יחד עם שלל כוכביו הזערוריים. טלי השקיעה את ראשה בכרית הקטנה שקיבלה מנוגה והחלה לדבר עם הקב"ה:
"אבא שבשמים, אני יודעת שאני לא צדיקה גדולה, ואין לי ספק שהשיתוק הוא גזירה מתוך רחמים. אני יודעת שנלקחו ממני הגפיים בגלל עבירות אבל יש לי תינוק קטן בבית. שעוד לא ליטפתי, שלא חיבקתי, שלא הניח ראשו על ראשי. מיכאל שלי עדיין לא חש מגע של אמא מגפפת וחמימה. למה? למה אבא שבשמים? אולי תרחם עלי ובמקום משותקת 100% תהפוך אותי לעיוורת כמו מירב. נכון היא עיוורת, אבל היא יכולה לחבק את ילדיה… ואני כל כך רוצה לחבק את מיכאל… ואם לא עיוורת אז אולי תחליף את השיתוק הנורא שלי בטרשת נפוצה, כמו שיש לנורית. נכון, זו מחלה סופנית, אבל לפחות עכשיו נורית יכולה לשחק עם ילדיה… או אולי לחילופין אבא שבשמים, אני אפילו מוכנה לאבד את היציבות הנפשית כמו נוגה, שהיא אומנם משונה, אבל לפחות היא אמא עם רגשות ויכולת לחבק, לנשק… כמה נורא להיות משותקת, חסרת אונים, כמו סמרטוט שאין בו שימוש…".
והכרית של טלי פרץ הפנימה וספגה הכל לתוכה.
"אבא שבשמים… אתה יודע מה, מי אני ומה חיי שאבקש מחלות וצרות של אחרים. אתה הרי יודע מה טוב ומה נכון בשבילי… עשה בשבילי רק מה שמגיע לי… רק לי, לא רוצה משל אחרים".
וגם את זה שמעה הכרית. ותפילה זו בקעה רקיעים.
למחרת הגיע לבית לוינשטיין דר' ארנולד סקופשטיין מהולנד מומחה בעל שם עולמי. הוא בדק את טלי פרץ במשך שעה ארוכה, עיין בתיק הרפואי ואמר: "השיתוק שלה זו תופעה חולפת, לפי הערכתי זה ייעלם והיא תבריא תוך חודשיים או שלושה חודשים לכל היותר".
המילים החמות הללו היו כמים צוננים לנפשה העייפה של טלי פרץ. לראשונה היא שומעת רופא מומחה שמשמיע עתיד ורוד.
אחה"צ כשהגיע גלעד עם אחותו נחמה לביקור, הוא שמח לשמוע את אבחונו של דר' סקופשטיין. לפתע נעורה בו תקווה שניתן לקצר את הזמן. הוא חיכה לרגע שבו חברותיה לחדר של טלי תלכנה לחדר האוכל.
הוא נעל את הדלת פנה לטלי ואמר "טלי את בריאה. לבי אומר לי שהגזירה בוטלה. דר' סקופשטיין איננו מדבר מגרונו, זו בת קול משמים, קומי עכשיו מהמיטה!!!".
טלי היתה המומה.
"קומי" צעק גלעד "את בריאה!!! זהו, עכשיו זה זמן של רחמים. הוא ביקש מאחותו נחמה לאחוז בידיה של טלי ולסייע לה לשבת. טלי לא האמינה, לפתע נוסכו בה כוחות טמירים, היא צבטה את רגליה וחשה בכאב דקיק… כאב שחודשים ארוכים נעלם ממנה.
נחמה סייעה לה לעמוד והיא התחילה לגרור רגליים… נשענת על קירות וכיור ודלת.
לא יאומן, גוררת צעדים אבל מתקדמת.
לקח לטלי פרץ 10 ימים לחזור לעצמה, עדיין לא ב- 100%, אבל השיתוק הנורא נעלם כלא היה. היא נפרדה בנשיקות מחברותיה לחדר ואיחלה להן החלמה מהירה. כשהיא פנתה ללכת, קראה לה נוגה "טלי, טלי… אל תשכחי את המתנה שלי, קחי אותה איתך… את הכרית הרקומה שנתתי לך ביום שהגעת לכאן".
טלי נטלה את הכרית מידיה של נורית וחיבקה אותה חזק חזק. כשהגיעה הביתה, היא נפנתה לחדרו של מיכאל, תינוקה החמוד, הרימה את ראשו והניחה את הכרית למראשותיו.
"ילד מתוק שלי… הכרית הזו שמעה הרבה תפילות של אמא… תפילות שהרקיעו שחקים. היא גם מלאה דמעות של אמא. יהי רצון שהן ילוו אותך ילדי בהמשך חייך, בבריאות ושמחה".
טלי נעמדה סמוך למיטתו של מיכאל לתפילת ערבית. עיניה זלגו כשהגיעה לברכה: "ברוך אתה השם רופא חולי עמו ישראל".
תפילה נשמעת
אימתי התפילה נשמעת? כאשר הנפש נכנעת, העין דומעת והתלאה לקירות הלב נוגעת.
(רבי יהודה אלחריזי)
השנורר המיליונר
השמחה והששון, הדיכאון והאסון שימשו בערבוביה אצל ר' יקותיאל ארציאלי איש העסקים הנודע, שעסקיו המלבלבים חבקו עולם מחד, אבל מאידך התקשורת זינבה בו יומם ולילה והתוצאות המדאיגות של הבדיקה הרפואית שעשה לא מכבר הורידו את מפלס מצב רוחו, אל מתחת למצולות-ים.
יקותיאל ארציאלי, המכונה קותי, היה חסיד נאמן של האדמו"ר שלו, ששכן כבוד בארה"ב ותחת כנפיו הרחבות פעלו – בקדחנות מפוארת – מוסדות נפלאים של תורה וחסד. קותי, אב לששה ילדים כשרוניים ויראי שמים, היה יד ימינו של האדמו"ר, וכל עיסקה שיזם או רקם עברה תחת עיניו הבוחנות ומוחו הגאוני של האדמו"ר, שידע בשאלה או שתיים להוציא את הערמונים מן האש, ולאבחן סכנות מוקשים ושאר מרעין בישין, העלולים לפגוע בחסיד האהוב והטוב שלו.
למותר לציין כי ר' יקותיאל ארציאלי היה נדבן בקנה מידה עצום, אשר לא אחת ולא שתיים היה משלשל את כל (!!!) רווחיו לקופת המוסדות, מה שהפך אותו לעמוד החסד המרכזי והבולט בשערי החסידות הגדולה. האדמו"ר שליט"א הכיר תודה והוקיר את פעליו הברוכים של העסקן הנודע, והקפיד תמיד שישב סמוך אליו ב"טיש", דאג אישית לקנות לו אתרוג מהודר לפני סוכות, וערך חופה וקידושין לשלושת צאצאיו שנישאו בשעטו"מ.
חיבה עמוקה שררה בין השניים. האדמו"ר נהג לשבח את עינו הטובה של קותי, וליבו הנדבן ללא גבול, וקותי עצמו היה מעריץ של רבו, ודאג לשדר לכל עבר קיתונות של "אמונת חכמים" עקב עצותיו המחכימות והמועילות של הרבי.
מנהלי הבנקים גם הם אהבו את הגביר יקותיאל ארציאלי, שכן חשבונו באופן תדיר הלך והתעצם, תזרים ההכנסות הגיע כמעט מכל מקום בעולם, בדולרים, ביינים, ביורו, במה לא.
עד אותו בוקר, בוקר מר ונמהר. באותו בוקר חש ארציאלי שעולמו הולך להחרב עליו. העתון הכלכלי "קוסמוס" פירסם תחקיר ענק לפיו עסקיו של ארציאלי אינם כשרים בלשון המעטה. הוא נחשד בשיתוף פעולה עם גורמים פליליים ועם סוחרי נשק מתועבים. ההכפשות היו מחרידות ומבישות. העיתון הבטיח להמשיך ולחקור, כשהוא מבטיח שזה רק קצה הקרחון… ואכן כן, מדי שבוע ומדי יום נוספו עוד כמה עלילות. מבחינת התקשורת דמו של האיש הותר, וההכפשות התעצמו כגלים בסערת צונאמי.
אחרי שבועיים הוא התמוטט והובהל לביה"ח. לאחר שלושה ימי בדיקות מקיפות יצא הרופא המטפל דר' סטיבנסון ואמר לרעייתו ולבניו: "צר לי, אבל לאביכם יש גידול ממאיר במעי הגס. אנחנו שוקלים עכשיו דרכי טיפול".
הדמעות שנשפכו שם באותן דקות היו כמי-נהר. ההון, ההצלחה, העושר, הנדיבות, הכבוד, היו שווים כקליפת השום. השמחה והששון של ההצלחה הכלכלית נמחו במבול של הדיכאון והאסון הרפואי… הם רצו אבא חי, בריא, ולא אבא חולני ונרדף ע"י התקשורת. טוב פת חרבה ושלווה בה.
רזה, רועד ועצוב, ניצב קותי מול האדמו"ר וביכה את מצבו. "אני יודע שהכל משמים כבוד הרב. אבל כאלה מכות חזקות, בתוך זמן קצר. המחלה מבהילה אותי… מי יודע כמה זמן נותר לי לחיות. והתקשורת רומסת את כבודי, והפירסומים עלולים לגרום לי נזק כלכלי עצום… אין לי טרוניות חלילה כלפי שמיא, כבוד הרב… אבל אני נבוך, מסוחרר, מבולבל".
הוא התיישב על כסא העץ מול הסטנדר של האדמו"ר ומחה דמעות גדולות. איש העסקים ארציאלי דמה באותן דקות לאחרון האומללים שבדור.
האדמו"ר סימן לו לגשת אליו. קותי ניגש וקרב אוזנו אל פיו של רבו. "לך בני, עשה מה שביקשתי ממך ומן השמים ירחמו". זה היה המשפט האחרון בעצתו של הרב.
למחרת נפרד קותי מבני משפחתו. "אל תדאגו לי בבקשה. אני אקח את התרופות כמו שציווה הרופא, עשו לי טובה ואל תתקשרו אלי. פעם בשבוע, בערב שבת אתקשר להגיד שבת שלום".
איש העסקים הנודע יקותיאל ארציאלי נחת בלונדון. בנמל התעופה "היתרו" הוא החליף את חליפת העסקים שלו בחליפה פשוטה, לבש חולצה לבנה מקומטת ועלובה, חבש לראשו קסקט צמר אפור ויצא לעשות… שנור.
הוא עבר מוילה לוילה, מחנות לחנות, ממשרד למשרד, הציג את אלבום התמונות של מוסדות האדמו"ר שלו וביקש צדקה. "אני שליח של האדמו"ר" סיפר "כל דולר יעזור להציל עוד תינוק של בית רבן ולהגדיל תורה וחסד…". והוא אסף דולר לדולר, סנט לסנט. בלילות הוא נרדם מתחת לגשרים או בתוך מחסנים עזובים. מלון? שלא יעלה על דל שפתיכם.
הו, הו, והיו גם בזיונות מבישים ומרים. "נוכל, גנב, עז פנים" זעק לעברו מיליונר ברובע העסקים של לונדון. "הסתלק לי מהעיניים חתיכת נוכל", המיליונר טרק את הדלת בפניו של קותי ההמום. הוא שרך רגליו בגרם המדרגות המוביל למדרכה לעיניהם הבורקות והשמחות לאייד של עשרות אנשים ששמעו את הבזיון הגדול. קותי רצה לבלוע את הקסקט ממבוכה. ליבו היה שותת וסדוק, הוא רצה לעלות למטוס הראשון ולחזור הביתה… אך מה לעשות המשימה עדיין לא הסתיימה.
בשכונת היוקרה רוג'רס האוס הוא ספג עוד חרפה פומבית. הגברת המבוגרת שפתחה לו את הדלת החליטה משום מה, שקותי הוא הפורץ ש"ניקה" את ביתה בשבוע שעבר מכל התכשיטים. היא לחצה על כפתור סמוי סמוך למזוזת הדלת, ותוך שתי דקות הגיעה ניידת משטרה עם שני שוטרים קשוחים שכבלו בזריזות את השנורר קותי באזיקים, והכניסו אותו לניידת.
אתם מבינים, קותי ארציאלי המיליונר הענק, עם דרכון מזוייף, עם זהות שאולה, עם אלבום תמונות וכמה אלפי דולרים תרומות שאסף, הושלך לתא מעצר כמו אחרון השיכורים, לועס לחמניה עבשה ושותה מים מכוס אלומיניום מעופשת. אוי לאותה בושה, או לאותה כלימה. באותן דקות של עלבון ושפלות הוא הרגיש כאילו נשמתו פורחת לה, וחדשה ניטעת לה במקומה. הרגשה כזו שרק מרגישים, אבל אי אפשר לתארה במילים.
אחרי שלושה חודשים אפופי בזיונות נחת קותי בניו-יורק ועם אותה חליפה מיושנת ומבישה והקסקט האפור על ראשו ביקש להכנס לאדמו"ר. המשב"ק לא האמין למראה עיניו, הוא זיהה את המיליונר ארציאלי, וחשב שהשתבשה עליו דעתו…
"אתה רוצה אולי כדור הרגעה" שאל המשב"ק. "לא אני רוצה להכנס לאדמו"ר".
קותי ארציאלי מצא את עצמו עומד מול האדמו"ר שרכן על הגמרא וניגן את לימודו.
"רבי, רבי", קולו נשנק. הוא ניגש לרב, שחיבקו בחום רב. הוא התחיל למרר בבכי כמו ילד קטן, והרב מלטף את מצחו של חסידו הנאמן ולוחש לו "קותי יקירי, הגלות שלך נגמרה, הנח את התרומות על שולחני ורוץ לבית-החולים, תבקש שיעשו לך בדיקות חוזרות".
הרופאים היו המומים… הגידול נעלם כלא היה, שום שריד למחלה הממארת לא נמצא. "אתה אדם בריא" אמר לו ד"ר סטיבנסון כשהוא כמעט בולע את לשונו מתדהמה. "הצילומים הראשונים אומרים יש גידול, בצילומים האחרונים אין זכר ושארית, קרה פה נס".
אחר כך הוא ניגש למשרד הראשי של עסקיו. העתון "קוסמוס" של אותו יום הונח על שולחנו. הכותרת של הדף הראשי היתה ענקית. "התנצלות". מערכת "קוסמוס" התנצלה בפני איש העסקים יקותיאל ארציאלי על מסכת של השמצות ורכילויות ללא שום הוכחה עניינית. המקור שהזין את העתון התברר כנוכל ממדרגה ראשונה, שניסה להפליל את ארציאלי עקב יריבות עסקית. פרקליטיו של ארציאלי ביקשו 3 מיליון דולר פיצויים מן העתון כפשרה, כדי להמנע ממשפט דיבה מקיף ומתיש כשידם על התחתונה. לבסוף התפשרו על שני מיליון דולר. הצ'ק הוסב לפקודת מוסדות "תפארת התשובה", בית תמחוי גדול וחדיש שחנך האדמו"ר בפאתי השכונה.
במעמד חיתוך הסרט לחש האדמו"ר לקותי "בני חביבי, עכשיו נטפל בסקרנות שלך. נפלו עליך צרות קשות ואיומות. למה? ובכן נתת צדקה ביד רחבה, בשמחה ובמאור פנים, אבל בפנים עמוק בלב, קיננה בך אותה גאווה ארורה שאיימה לסלק אותך מן העולם ולהפוך את צדקותיך ותרומותיך לחסרות תועלת רוחנית. את ניצוץ הגאווה הזה צריך היה לבער מן העולם, כי הוא חלילה, רצה לבער אותך מן העולם בקיצור ימים ושנים. העתונות זינבה בך וביזתה אותך, כדי שתחזור בתשובה אך נשארת זקוף… אחר כך באה המחלה הנוראה. התמוטטת, אבל בלב עדיין קיננה בך אותה גאווה מטופשת, כאילו אין נדיב וצדיק כמוך. קותי יקירי, הביזיונות של הגלות, התחושה שאתה שנורר עלוב ומבוזה ספוג בזיונות וגידופים, הצליחה לעקור ממך את המחלה הארורה ביותר. הגאווה. אני אוהב אותך" אמר האדמו"ר "לו יהי חלקי עמך, בעל תשובה גדול שכמוך".
קותי חיבק ארוכות את רבו, והודה לקב"ה שקיבל את חייו במתנה.
דברי חכמים
אומר בעל הגאווה: אני חכם, אני עשיר, אני למדן, אני צדיק, אני חסיד, אני תם וישר, אף ענו הנני, אני, אני, אני…
(רבי רפאל מברשד)
צעד קטן להשבת השכינה
"קובי שלום, שמי יגאל שמואלי, ואני מרגיש צורך עז לספר לך, כיצד הקב"ה מגלגל מצבים בעולם בהשגחה מדוקדקת, ועד כמה אינך מתאר לעצמך מה השפעתה הטמירה של המילה הכתובה, בעיקר כשהיא כתובה מתוך כוונות טהורות ויראת שמים צרופה.
… ובכן הנני מתגורר מזה 10 שנים עם משפחתי הטובה, בשכונת מגורים יוקרתית בראשון לציון. לשכונה אין צביון דתי, ומספר הדתיים בה מצומצם למדי, אם כי בשבתות שלושת בתי הכנסת מלאים בציבור שרובו מסורתי.
לפני כשלוש שנים באו להתגורר בבנין הסמוך זוג דתי ולהם שבעה ילדים, מקסימים ומטופחים.
משה ואירית מגד שכנינו החדשים הם זוג משמים לדוגמא ולמופת. הם סבלניים, חייכניים, מאירי פנים, ואופן התנהלותם משפיע לטובה כמובן גם על ילדיהם, שהם ממש פרחים המדיפים ניחוח של יראת שמים ואהבת הזולת. אשתי ואני התיידדנו עמם. מצאתי את עצמי קובע עתים לתורה עם משה שהיה חרוץ ובקיא בהרבה מסכתות, ואשתי מצאה אוזן קשבת ועצות חכמות מחברתה החדשה אירית, שעסקה לפרנסתה בחינוך מיוחד. משה, אגב, הינו בעל חנות משגשגת לצעצועים ומשחקים באזור התעשייה. בקיצור, מדובר בזוג אמיד, משכיל, לבבי, שמי שהכיר אותם זכה להתברך ברֵעִים אהובים, שנוכחותם תמיד השרתה חן וחסד הוד ואצילות. שנה אח"כ נולד בנם השביעי של הזוג מגד.
מר לוי, אל תשאל איך למה ומדוע, אבל השטן כידוע הוא יצר הרע, הוא נחש הקדמוני, ויש לו הרבה מסיכות ותחפושות ושיטות לקלקל ולמוטט ולרסק בית יהודי בעיקר אם הוא מושלם… וזה מה שקרה. לפני שנה נודע לי על מערכת יחסים עכורה שהתפתחה בין משה לרעייתו אירית. העכירות הזו השפיעה כמובן על ילדיהם הקטנים, שפניהם הפכו עצובות ונכאות רוח. האור שבקע מעיניהם הפך נוגה משהו, כבוי. הסכסוך שהתרחש בין ארבעת הכתלים ערער את שלוות נפשם. הבחנו, רעייתי ואנוכי, שהם כבר לא לבושים טיפ-טופ, הגיהוץ לא היה גיהוץ, ובין לבין הם כבר היו מאחרים לבתיה"ס ובקיצור הבית האצילי הזה עמד בפני קריסה נוראה.
משה גם עזב את הבית לעתים מזומנות, אירית נחלשה מן העומס….
אתה מבין מר לוי, מה שנראה לנגד עינינו כדבר מושלם הלך והתערער… הלך והתפוגג. אירית במר בוכה על כתפי רעייתי, ואילו משה ידידי הטוב, לא מצא זמן ללמוד עמי, והשתדל להתחמק ממני, ואני הבנתי למה. היה קשה לו במצבו החדש, והוא מנע עצמו מהסברים…
"עד שערב אחד לפני כחודש אשתי חזרה הביתה עם דמעות. "זהו" כך אמרה "משה ואירית החליטו להתגרש. הם נפגשו פעמיים ברבנות. הנושא היחידי הוא חלוקת הרכוש". כך סיפרה רעייתי, ואני, תאמין או לא, חשתי שעולמי חרב עלי. כל כך אהבתי את שניהם, כל כך הכרתי להם טובה, בעיקר למשה, אבל איזו חומה של ברזל חצצה בין הרצון העז להשכין שלום בית, לבין איזו מן השלמה או הכנעה, שזה אסון בלתי נמנע. חשבתי לעצמי שאני בעצם כלומניק, ואין לי מושג בהשכנת שלום בית ובטוח שעם ההשכלה והנסיון חיים שלי, לא אמצא שום נתיב לסלול מסילות בלבבם של הזוג מגד… מי אני ומה חיי?
"ובכן מר לוי, בסופשבוע שעבר קראתי בעיון את סיפורך בעתון על ה"שנורר המיליונר". על אותו איש עשיר שבמרומי ההצלחה שלו, החליט השטן לזנב בו, דרך רדיפת העתונות ודרך מחלה ממארת שקיננה בו. ההצלחה המדהימה שלו, עמדה להתרסק אל קרקע המציאות. אבל האדמו"ר שלו הציל את חייו. הוא נתן לו עצה טובה ושלח אותו להיות שנורר – "בבא צדקה" – במדינה זרה, שם הוא ספג בזיונות והשפלות, והכל כדי להכניע את הגאווה הארורה. וכשהוא הכניע את הגאווה שלו, העתונות עזבה אותו, וגם המחלה נעלמה כלא היתה. הסיפור הזה ריגש אותי מאד, ולפתע גיליתי מה מפריע לי לעשות צעד נסיוני להשכנת שלום בית בין הזוג מגד. קראתי את סיפורך פעמיים ושלוש, ואז הרגשתי תעצומות נפש עילאיות. אמרתי לעצמי, יגאל צא מהאגואיסטיות שלך, נער את הגאווה המטופשת שנדבקה בך, ולך תשכין שלום בית. אם מיליונר עשיר היה מוכן להשפיל את עצמו עד עפר, אז מי אתה בכלל? יצאתי ברגל לכוון חנותו של משה מגד. השעה היתה אחת ושלושים בצהריים. הוא עמד לסגור את החנות. ביקשתי להכנס ולבחור צעצועים לילדי, משה דווקא היה סימפטי אלי אם כי חשתי שעננה אפורה וכבדה מעיקה עליו. בחרתי כמה צעצועים וניצבתי ליד הקופה. נשמתי עמוק ואמרתי לו "משה, משה, אני הרוס, אני שבור". הרגשתי שדמעות חונקות את גרוני. "משה, אתה ידיד שלי, אתה כל כך תרמת לאישיות שלי, לחיים שלי, ללימוד התורה שלי, אתה ואירית הייתם בעבורי כמו זוג משמים, משפחה למופת. כל כבודכם בני מלכים. עכשיו אני שומע שאתם עומדים לפני גירושין… שתסלח לי משה אבל אתם מייתמים שבעה ילדים נהדרים. אתם מאלמנים את עצמכם. ואתם כל אחד בפני עצמו כל כך טובים, והגונים ומאירי פנים. אני מתחנן לפניך משה ידידי, אל תהרוס את הבית שלך… אם אני קצת יקר לך, עשה עמי חסד, עשה עמי ועם הקב"ה חסד, אל תתן למזבח לבכות, לך תציל את הבית שלך… אתה איש יותר חכם ממני, יותר מנוסה ממני, הנח את הכשרון שלך, וקח את טוב לבך והשתמש בו להציל את ילדיך הטהורים… והשאר את בת זיווגך מן השמים בצל קורות הבית…".
"העיניים שלי נטפו דמעה אחר דמעה. משה קפא על מקומו כל אותן דקות. והבחנתי שהוא מבליע את דמעותיו בין אצבעותיו. אתה לא תאמין מר לוי, אבל הרגשתי שהמילים הפשוטות שלי פועלות על הלב שלו, כי מילים היוצאות מן הלב, נכנסות אל הלב.
"סיימתי לדבר, תחבתי לידיו שטר בן 100 ₪ ועזבתי את החנות עם הצעצועים. חשתי שאבן ענקית נגולה מעל ליבי. יותר מזה אינני יכול לעשות, אני איש פשוט, יהודי קטן פועל במפעל. אבל שום דבר לא פוטר אותי מלעשות ולפעול למען הזולת, בעיקר אם זה ידיד נפש.
"האמן לי מר לוי, אינני יודע אם שלום הבית ימשיך לשכון בבית משפחת מגד, אני מעריך שכן, אבל על כל פנים אני מודה לך על המילים החמות שכתבת בשבוע שעבר, שנתנו לי תעצומות נפש לעשות צעד קטן אבל חשוב כדי להשיב את השכינה לבית יהודי".
מאמר החכם
הגרוע שבעניות, שהעני מאמין שהעשירות תוציא אותו ממצוקותיו.
(רבי דובער מרדושיץ)
הצמה שנגזזה
"שלום הבית מתחיל בילדות" אמרה הרבנית שוש לתלמידותיה שחלקן מבוגרות ממנה לפחות בשניים שלושה עשורים. "ילד שרואה בביתו שלום בית, ילד שרואה אבא מכבד את אמא, אמא שמהלכת בהרהורי ליבו של אבא, פיוטים על שולחן שבת, והמון ויתור, הארת פנים ושמחה השוררים בבית, ילד כזה נבנה ונרקם להיות אדם מאושר".
"עלינו, כהורים, וגם כסבתא וסבא" הדגישה הרבנית שוש, "לתת אל ליבנו אלו מילים אנו מוציאים מפינו. לפעמים, מתוך כעס, מתוך קינאה, או חוסר סובלנות אנו עלולים לפצוע את נפשות ילדינו – נכדינו, ולגרום להם צלקת עמוקה לכל חייהם. מבלי שאנו מתכוונים הילדים חווים את ההנהגות שלנו, את אופן דיבורנו, ולפעמים את האכזריות שאיננה במקומה, והם הופכים לחקיינים של חיי הוריהם".
"אכזריות?" שאלה סבתא עליזה "למה בדיוק את מתכוונת כבוד הרבנית?".
"כן אכזריות. לפעמים הורים עלולים לאבד עשתונות, הם מענישים ומכים את ילדיהם. טורקים עליהם דלת, נועלים אותם בחדר, ומשפילים אותם. זו התנהלות שעלולה להחריב את חיי הילד, ולהפוך גם אותו להורה נרגן, טרדן ומתאכזר… וגרוע מכל, אנשים עלולים לגלות ברבות הימים שהילד הזה לפעמים, איך אומרים, פשוט… שונא את הוריו… הוא מתנתק מהם… הוא מכניס את עצמו לתוך מערבולת רגשות איומה של רצון לנקום בהם…".
לפתע הבחינה הרבנית שוש, שסבתא עליזה מרכינה ראשה ובכי תמרורים מתפרץ מתוכה. מפל של דמעות זרם מעיניה… המבוכה בחדר היתה גדולה. לפתע היא קמה ופנתה במרוצה החוצה, אל המרפסת המשקיפה לים.
לאחר 20 דקות הסתיים השיעור. עליזה, בשנות השבעים לחייה, אלמנה כ- 10 שנים וסבתא ל- 15 נכדים, היתה ישובה עדיין על כסא הנוח במרפסת, ומבט נוגה נשקף מעיניה.
"אני שונאת ומתעבת את אמא שלי, למרות שחלפו 40 שנה מפטירתה", החלה עליזה לספר. "בעצם יש לי שתי אמהות. אמי הורתי זו שילדה אותי, שהיתה אשה מקסימה, עדינה, וחולנית. היא נפטרה כשהייתי ילדה בת שמונה. דמותה מאד מעורפלת בזכרוני, אך אני זוכרת היטב את השעות האחרונות לחייה. היא שכבה במיטת חוליה, מלטפת את שערותי הארוכות שהפכו לצמה עבה באצבעותיה. אני זוכרת את מילותיה האחרונות.
"את ילדה מתוקה שלי. גם כשאמא תלך מן העולם אל תשכחי לטול ידיים כל בוקר, שלוש פעמים בכל יד. אל תשכחי להגיד ברכות-השחר. ותמיד תעשי כבוד לאבא". כך היא אמרה לי בדקותיה האחרונות. אבא שלי עליו השלום, איש אציל, ישב על כסא סמוך וקרא תהילים".
"אמא פנתה אליו ואמרה לו, ראובן, עליזה היא בתי היחידה המשותפת לנו, שמור עליה כבבת עיניך. חנך אותה ואהוב אותה כמו שאהבת אותי, במאור פנים, בוויתור אינסופי. ואנא, הצמה הזו על כתפיה, אל תגזור אותה עד יום חתונתה. הידיים שלי טיפחו את שערותיה. זו המזכרת הקטנה והיחידה שתהיה לה ממני אחרי שאלך לעולם שכולו טוב. היא תאחוז את הצמה ותאמר: אמא קלעה לי אותה".
"אחר כך אמא מתה, ומגיל שמונה אני יתומה מאמי הראשונה. היו אלה שמונה שנות אושר… בכיתי המון על אמא, עד שיום אחד – שנתיים אחרי – אבא הודיע לי, עליזה את עומדת לקבל אמא חדשה… בלילה לפני החופה חלמתי שהאמא החדשה שלי דומה לאמא שמתה. שהיא מחייכת, מלטפת וטובה, ותקלע לי את הצמה הארוכה שאני ואבא שמרנו עליה כדי לקיים את הצוואה של אמא ז"ל. אבא הבטיח לי, עליזה רק בערב חתונתך נגזור אותה ונשמור אותה, מזכרת מאמא… שאהבה לקלוע אותה.
"קיבלתי לאסוני את קלרה, אמא חורגת רעה ורודפת כמו בסיפורים. אבא היה איש קשה יום, שיצא בבוקר לעבודה וחזר מאוחר בלילה. איש תשוש שרדף אחרי פת הלחם… אבל היא, האשה הרעה הזו רדפה אותי. היא היתה נועלת את ארונות המטבח כדי שלא אוכל לנגוס בתפוח או בביסקויט. הקציבה לי פרוסת לחם עם כמה זיתים. היכתה אותי, העבידה אותי, השפילה אותי, העליבה וסנטה בי, כאילו אני אוייבת שלה. העיניים שלי היו כבויות. הנפש שלי היתה פצועה ומפוחדת. כשאבא היה חוזר הביתה בשעת לילה הייתי ממתינה לו, בוכיה במיטה. כשהוא ניגש לשאול בשלומי, ואחז בצמה הארוכה שלי, הייתי עונה לו אבא יקר אני מרגישה נפלא, תודה שאתה אבא שלי… לא יכולתי לומר תודה שהיא, קלרה, אמא שלי. אבא היה נרגע, הוא לתומו חשב שהכל בסדר. עשיתי הצגה יפה.
"יום אחד חזרתי מבית הספר עם פתק קטן. "לילדה יש כינים בשיער, נא טיפולכם". קלרה, שיום קודם נעלה אותי בחדרי למשך יום שלם, אחזה בצמתי וגררה אותי למקלחת. הבנתי לקראת מה היא חותרת. התחננתי בפניה, בואי נהרוג את הכינים עם נפט, נסרק אותם במסרק ברזל, אבל היא, ה"זרש" הזו, משכה את ראשי עם הצמה, גררה את ראשי לתוך גיגית, אחזה בידיה מספריים ענקיים והתחילה לגזוז… צעקתי בקול ניחר אמא, אמא, אמא שבשמים, תצילי אותי, הבטחת לי שהצמה תשאר… אבל הרוע והזדון עשו את שלהם… שערותי הושלכו לפח האשפה ואני בשארית כוחותי נמלטתי לדירת השכנה עד שאבא יבוא. התקפלתי בפינת ביתה של השכנה מייללת וכאובה, שבורה ומתגעגעת לאמא האמיתית שלי…
"בשעת לילה מאוחרת אבא הגיע, חיפש אותי, לא מצא. קלרה אמרה לו שברחתי לשכנה… הוא הרים אותי מעל הכסא שנימנמתי עליו וראה את ראשי הגזוז. מי עשה לך את זה? צעק אבא, וראיתי זעם מתפרץ מעיניו. קלרה עשתה לך? אני לא מאמין!!! אני כבר נכנס הביתה… מסוכן.
"בחושים הילדותיים הקטנים שלי, הבנתי שזה לא יגמר טוב, וחיי המשפחה של אבא, ואמי החורגת קלרה, פשוט בסכנה. אבא ששמר עלי מכל משמר ואהב אותי, גילה – אולי – אחרי שנת נישואין שאני כנראה עוברת מסכת של גיהנום עם אשתו החדשה. אל תשאלי אותי איך, אבל מן השמים נסכו בי כוחות עצומים. זקפתי את כתפי ואת ראשי ואמרתי: אבא אל תכעס. קלרה רק רצתה את טובתי… השיער שלי היה מלא כינים, היא רק רצתה שלא אסבול מגרודים.
"היא אמא טובה קלרה, אמרתי, והמילים הללו כנראה נעתקו מן המקום הכי טהור שבנשמתי, כי ראיתי שאבא נרגע. הוא הושיב אותי על ברכיו, ליטף את שערותיי הקצוצות ולחש באוזני "אבל הבטחנו לאמא שלך, שרק ערב החתונה נחתוך את הצמה".
"לא נורא אבא, עניתי לו, מהיום אגדל צמה חדשה, יפה ועבה יותר מן הצמה שאמא קלעה לי. אמא בטח תסלח לנו, היא בוודאי תבין".
סבתא עליזה מררה בבכי. "חיפיתי על האשה הרעה הזו שנים רבות עד יום מותה. אבא מעולם לא חשף ממני את החלק המרושע שבאישיות שלה… אבל אני לא סולחת לה. לא סולחת לה!!. היא עשתה לי פצע בלב שלא מתאחה. אבל הרבנית, תאמיני לי, למדתי ממנה איך לא להיות אמא ואשה. היא היתה הדוגמא הכי מופתית בשבילי, כיצד לא לנהוג…".
הרבנית שוש אחזה בידיה של עליזה ואמרה: "את חייבת לסלוח לה. 40 שנה חלפו מאז, ומי יודע איזה יסורים היא סובלת מן ההקפדה שלך. הקב"ה סולח לגרועים שבבני האדם. ודעי לך, עליזה, שבכוח המחילה שלך, עכשיו, נכון להרגע, את מורידה שפע רחמים וחיים לכלל ישראל. ועם ישראל, את יודעת עליזה, זקוק להרבה הרבה רחמים".
השתיים פתחו ספר תהילים ועל המרפסת המשקיפה לים הפתוח המשתרע לאורך חופה של העיר, קראו פרקי תהילים מילה אחרי מילה לעילוי נשמת קלרה בת מלכה ת.נ.צ.ב.ה. שבחסדי השם באה על תיקונה השלם.
מבחן המטרנה
החיים, צריך לומר, לא חייכו לעברה של ברכה מינץ. אם לדייק לא רק שלא חייכו אליה, הם אפילו צבטו, חתכו ופצעו אותה כמעט מכל כוון במהלך חייה הקצרים. כן, חובה לציין כי לא לכל אדם בעולם יש את תעצומות-הנפש להרגיש ולתרגם עד הנימים הדקים ביותר, כי כל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה. יש אנשים שמעבירים 80-70 שנות חיים, והם עדיין אפילו לא בתחילת הדרך, להודות בפה מלא "הכל לטובה, גם זו לטובה", ובטח ובטח שברכה מינץ, אלמנה צעירה מטופלת בילדה בת ארבע ותינוקת בת כשנה לא מסוגלת לומר זאת. אין לה את הבשלות להבחין שבכל מכה וחבורה, טמונה כבר הרפואה. לא חלילה, שלא תטעו, אין לה טרוניות כלפי שמיא, ההיפך, היא מודה לקב"ה בכל רגע נתון שהיא זוכה למרות ההסטוריה הקשה, להיות אמא טובה ומסורה לבתה התינוקת החביבה חדוהל'ה, ולגדולה יותר שירלי.
את הזכות להיות אמא במשרה מלאה לבנותיה היא קיבלה ביסורים גדולים… התענוג הזה עלול היה לחמוק מבין אצבעותיה ולהותירה לא רק אלמנה, אלא אשה אומללה ובודדה שבנותיה גדלות בשדות זרים. השם ישמור.
לא לכל אחד מספרת ברכה מינץ על המבחן שבו עמדה בהצלחה אשר פתח לה את שער הזכות לקבל את בנותיה לידיה עם כבוד עצמי והרבה בטחון לדרך צלחה בעזרת השם.
ברכה מינץ נולדה להורים טובים ויראים במושב קטן בדרום הארץ, בת אמצעית בין שני אחים מוכשרים ונמרצים. האסון נחת על משפחתם כרעם ביום בהיר. אמם הצעירה נהרגה בתאונת דרכים קטלנית, היא הלכה לתומה ברחוב כשנהג בגילופין סטה מן הכביש ופגע בה למוות.
ברכה היתה אז בת 12. אביה נכנס לטראומה נפשית קשה וחדל לתפקד.
"הייתי ילדה בת 12 לבד בעולם. אמא בעולם האמת, אבא בעולמו הסגור חי מאישפוז לאישפוז, ושני אחי היקרים בישיבות. בכוחות נפש אדירים הצלחתי לסיים את הסמינר בציונים טובים, אבל עם לב מיוסר. הגעגועים לאמא לא עזבו ולא עוזבים אותי", היא מספרת.
עם סיום הסמינר ברכה משתדכת ליפתח מינץ, בחור ישיבה מתמיד גדול ועדין נפש, שכל מכיריו ורבניו צופים לו גדולות. החתונה היתה מרגשת, הבחורים רקדו, הרבנים ברכו והאופק הזמין לה הרבה אור ושמחה בחיים. היא היתה זקוקה למשפחה בריאה, כדי להתנתק מן החורבן של הבית הראשון.
בהסטוריה היהודית רשומים שני חורבנות. יש גם חורבן לבית השני…
שנה אחר-כך נולדה ליפתח וברכה מינץ התינוקת המקסימה שירלי עם מאור פנים מיוחד וחיוך מקסים. בתמונות רואים את יפתח מגביה אותה והצחוק של השניים, האב והבת, מתגלגל לו אל מחוץ לתמונה.
שנתיים אחר-כך במהלך ההריון לקראת הולדתה של חדוהל'ה, יפתח דיווח לרעייתו על חולשות התוקפות אותו במהלך הלימודים. "אני מרגיש חצי מעולף. צמא… לא יודע מה עובר עלי" התלונן בפניה.
ברכה מינץ חרדה, ולחרדה שלה היה בסיס מוצק.
הרופאים באיכילוב גילו לה את הנורא מכל. המחלה הארורה מקננת ביפתח, וצריך הרבה ניסים ותפילות וזעקות לאבא שבשמים, כדי לצאת מהצרה הזו.
אחרי הטיפולים וההקרנות, היה שביב של תקוה, אך השביב הזה מהר מאד דעך לו. כבשונו של עולם נסתר מאיתנו, ומה לנו חשבונות שמים?
חודשיים לאחר שנולדה בתם השניה, יפתח היה במצב אנוש.
שבוע לפני פטירתו, בשארית כוחותיו ממיטת חוליו לחש יפתח מינץ באוזני רעייתו השבורה את צוואתו הרוחנית: "ברכהל'ה שלי, את אשה נפלאה, היינו זוג נשוי זמן קצר מאד, ואני מודה לקב"ה על שנות האושר שלי איתך. כל רגע וכל שניה שמחתי על הזכות שנפלה בחלקי להיות בעלך. אינני בא בטרוניה כלפי שמיא, חלילה, חינכו אותי לקבל הכל באמונה תמימה, הכל לטובה. שתי בקשות לי אליך, ואני מקווה שהקב"ה יתן לך את כוחות הנפש לעמוד בהן. האחת, בעוד מספר ימים אשיב את נשמתי לבורא, אנא תאמרי עמי "קריאת שמע", אנחנו נשמה אחת. הבקשה השניה ברכהל'ה, אנא, חנכי את בנותינו ללכת בדרך השם, וספרי להם על אבא שהן בקושי הכירו. אין לי ספק שאת תמשיכי להיות אמא שמחה ומאושרת למען בנותינו הנהדרות".
חורבן בית שני. יפתח נפטר.
ברכה מינץ, אלמנה צעירה עם שתי בנות קטנות, לא שמחה ולא מאושרת. כוחות הנפש לא עמדו לה. יפתח ביקש שתגיד איתו "קריאת שמע", אך היא נמלטה באימה מן המחלקה. זה היה למעלה מכוחותיה. כמה מידידיו היו לצידו ברגע ההוא.
החיזוקים והעידודים שקיבלה מגיסותיה לאחר הפטירה לא פעלו בה נצורות, והיא החלה לדעוך, כמו נר שהשמן אוזל ממנו, היא הבהבה מצוקה… הנפש התרסקה והיא החלה לישון מרבית שעות היום. אחר-כך האישפוז הכפוי, ושתי בנותיה נלקחו ממנה בעל כורחה למשפחת אומנה.
זה היה עבורה חורבן בית שלישי. יפתח כל כך ביקש שהיא תגדל אותן.
תחנוניה לפני העובדת הסוציאלית לא נשאו פרי. הלשונות הרעות דיווחו שהיא מבולבלת, שהיא עסוקה בשטויות, שהיא פוזלת לרחוב, שהיא התחילה לעשן, שאי אפשר לסמוך עליה, שסכנה להחזיר אליה את הבנות. רשויות החוק הפכו לחומה בצורה בפני אשת שלושת החורבנות, שהחלה להיאבק על הזכות המשמעותית היחידה בחייה: לגדל את בנותיה. "את לא מסוגלת לגדל את בנותייך. תביני!!!". השיבה לה העו"סית. "לא ניקח סיכון…".
"אני מסוגלת!!!", צעקה ברכה מעמקי שברונה, "חזרתי לעצמי. אני אהיה אמא נפלאה. תנו לי צ'אנס נוסף!!!".
אחר-כך התחילו השיחות עם הפסיכולוגים. המוטיב המרכזי היה המסוגלות שלה להתמודד עם החיים בכלל, ועם גידול ילדים בפרט.
"תראי גב' שולמן (הפסיכולוגית) הטרגדיות שעברתי, לגדול בלי אמא בגיל כל כך קריטי, ואחר-כך הנפילה של האבא, והנורא מכל מותו של בעלי, הן עומס ענק. אני יודעת שקרסתי, אבל עכשיו אני בתהליך של צמיחה. אם לא יחזירו לי את בנותי, עלולים להמיט עלי אסון שאין ממנו מוצא. אם לא תתנו לי סיכוי נוסף, אתם תהיו שותפים לחורבן הבית שלי… אני מתחננת לפניך העמידו אותי במבחן… תראו שאצליח. אני עוד אהיה אמא הכי טובה בעולם לשירלי וחדוהל'ה התינוקת…".
הפלא ופלא לאחר כ- 10 שיחות הודיעה לה הפסיכולוגית גב' ציפורה שולמן על נסיון קטן שעומדים לערוך לה. "ובכן הקשיבי ברכהל'ה. ניהלתי איתך עד היום 10 שיחות פוריות. קשה לי לאמוד את כוחות הנפש שלך, ואת יכולת ההתמודדות והעדיפויות הנפשיות שלך. אני ערה לעובדה שיש בך רצון להיות אמא פעילה. בתום שיחתנו, את תכנסי לחדר הסמוך. החדר חשוך. לפתע יידלק האור למשך שלוש שניות, תביטי על השולחן, יש בו כ- 20 פריטים. עליך להרים פריט אחד בלבד ולצאת".
הדלת נפתחה וברכה מינץ נבלעה בחושך. לפתע נדלק האור, על השולחן ממולה היא הבחינה בהמון פריטים. חפיסת סיגריות, מצית, ספר קריאה, עגבניה, פלאפון, בקבוק שתיה חריף, ועוד ועוד. בזווית עינה היא הבחינה בקצה השולחן בבקבוק פלסטיק כחלחל להזנת תינוקות, באותה שניה כבה האור, והיא הצליחה בהינף יד לחטוף את בקבוק התינוקות ולצאת. הוא היה מלא במטרנה.
גברת שולמן המתינה בחדר הסמוך. ברכה, שיצאה במרוצה, הניחה את בקבוק התינוקות על שולחנה ופרצה בבכי תמרורים. "הוי אבאל'ה שבשמים, אני כל כך רוצה להאכיל את חדוהל'ה עם הבקבוק הזה… רחמי עלי גברת שולמן, תעזרי לי להיות עוד פעם אמא…".
גברת שולמן קמה ממקומה חיבקה את ברכה מינץ ואמרה לה "ברכהל'ה מתוקה, אני שמחה לבשר לך, שעד סוף השבוע יחזירו לך את הבנות. את שוב תהיי אמא, ואני מעניקה לך במתנה את הבקבוק הזה. הוכחת לי במשך השיחות ובעיקר בנסיון האחרון את טהור ליבך ומוכנותך לחזור לאמהוּת בריאה וטובה. תמיד אהיה לימינך ברכהל'ה…".
חיבוק ארוך ואמיץ של שתי נשים פתח לברכה מינץ ההולכת ונבנית, צוהר אופטימי לבנין ביתה החדש בשעה טובה.
חוסך שבטו
כאשר מכה האב את בנו, לא יכהו על העבר, אלא להצילו מן העתיד.
(הגר"א)
תרופה ושמה "סכסוך שכנים"
זה מגיע פתאום, בהפתעה גמורה, בלי הודעה מוקדמת, ללא שום הכנות ומחשבות טרום-פיגוע. השם ישמור, אין להרבה אנשים את הכוחות הנפשיים לקבל את "הבשורה" הזו.
חז"ל מזכירים לנו, משננים לאוזננו, לעולם יזכיר אדם לעצמו את יום המיתה.
אם יום המוות על כל תופעותיו, עונשיו, חרדותיו, יעמוד לנגד עיננו, ללא ספק נהפוך ליהודים טובים יותר, הגונים יותר, ראויים יותר להקרא בניו של מלך מלכי המלכים. המוות מעדן את הטרוף האנושי, את העַיִר פרא.
אבל עד יום המיתה, לפניו, ישנה את ההתמודדות עם הבשורה הנוראה מכל: "הוא חלה במחלה הארורה".
הארורה מכל. זו שעדיין חוקרים ומומחים ברחבי העולם מחפשים לה מזור.
ההלם הראשוני, הפעימות בלב, החולשה הנוראה האופפת את כל אברי הגוף, הרצון לישון, לברוח לעולם נוח יותר, חמים משהו. רק לא זה. רק לא המחשבה על ימים של טיפולים כימותרפיים, נשירת שיער, שיקום, בדיקות אינספור.
לבועז גילאור שישה ילדים. שלושה מהם הוא כבר השיא בשעה טובה ומוצלחת וכמה נכדים זריזים משתובבים בביתו בעליצות מתוקה, שהפיחה חדווה מחודשת בחייו של סבא צעיר למדי.
בועז הוא איש אהוב על הבריות, נעים סבר, צנוע, האוהב לעשות את מעשיו הטובים בענווה כמעט בלתי מורגשת. רבים רווים ממנו טוב ונחת, ואפילו אינם יודעים שזה בא ממנו. יש לו הרבה שליחים עלומים.
לצידו נעמי, אשת חיל חרוצה, שגידלה ומגדלת ילדים לתפארת. הבית שוקק אהבה וחמימות של בית יהודי שורשי אשר אלה מבחוץ נהנים להתארח בו, ואלה שבפנים לא מוכנים לוותר עליו.
המקרר תמיד מלא – ברוך השם – והניחוח המשכר של התבשילים של אם הבנים שמחה, בין בחול, בין בשבת, נסחפים עד למדשאה בחצר.
תודה לקב"ה, תודה מעומק הלב. כולם בריאים, כולם נבונים, הודו לה'… כי לעולם חסדו.
ובועז אכן הודה לבוראו. הוא הקפיד על קלה כבחמורה, למד מדי יום בכולל ערב, שקד על תלמודו, ומדי שבת אף העביר בעצמו שיעור הלכה מוסר ופרשת השבוע, שהכל נהנים להאזין לו בשקיקה.
כולם אוהבים את בועז, ובועז אוהב את כולם.
עד החולשה. אחר כך הבדיקות. ו… "הבשורה".
הבית עבר טלטלה עזה. אך בועז, איש אמיץ, שלווה נסוכה על פניו, וחופנים של אמונה על לשונו.
לרופאים יש תאוריות משלהם, אבל התאוריות של היהודים המאמינים מדור דור, אלו שנטועים בחצרות אלוקים, היושבים בבית השם, עשויים מריקמה אחרת. הם יודעים שהעולם הגשמי החומרי מונהג על פי חוקי הטבע הפשוטים, הנראים לעין, אבל בעצם, לאמיתו של דבר, עמוק עמוק בתוך החומר טמונה הרוחניות האלוקית, המניעה את גלגלי הבריאה כולה, והיא נסתרת וחבויה, עלומה וסתומה.
הרופאים מנהלים שיג ושיח עם התאים החולים, עם הדם המקולקל. הם פועלים על פי נוסחאות מתמטיות של מינוס מול פלוס, חומצה מול ויטמין, אקמול מול חום גבוה, הם יודעים שאם יתנו תרופה X יקבלו פחות או יותר תגובה Y. נכון, הסיסטמה שלהם לא תמיד מצליחה, יש המון הפתעות ויאושים בדרך, אבל כך הם למדו בפקולטה, ואת מה שהם למדו הם מיישמים, ושלא יבואו אליהם בטענות.
באמת, אף אחד לא בא אליהם בטענות. הם, הרופאים, רכובים על הכירכרה החומרית, התרופתית, המחקרית, האקדמית ושם הם כנראה יישארו.
ידידו הקרוב של בועז, עוד מימי נעוריהם, פנחס, ידע שעל רופאים אסור לסמוך, גם אם צריך וחובה לנהוג על פי הנחיותיהם, כדרך של השתדלות המחוייבת על פי הנהגת העולם.
"בועז יקירי, אתה תהיה בריא בעזרת השם". ברך פנחס את בועז. "אין לי ספק בדבר. הקב"ה מבקש מאיתנו לא לסמוך על רופאים, אלא רק עליו. אין עוד מלבדו. הוא הרופא כל בשר, הוא המפליא לעשות, והוא הוריד לעולמנו "תרופות" מן הזן הרוחני, הטהור, כאלה המרפאות את המחלה מן השורש. אנחנו בס"ד נמצא את התרופה המתאימה".
היה זה סכסוך שכנים רב שנים עמוס תעתועים, לשון הרע, דיונים משפטיים, ביזויים, עם המון טעם רע לכל הסביבה. כל הנסיונות של העסקנים והרבנים להשכין שם שלום, עלו בתוהו פעם אחר פעם. כל אחד הרגיש כל כך צודק, עד שהסכסוך הפעוט על גלישת המרפסת לכוון חצר השכן, קיבל מימדים של מלחמת אימפריות, כשכל כלי הנשק והתחמושת מוצאים אל החזית.
פנחס היה בתווך. הוא לא היה צד בענין, אך בעל כורחו נאלץ מפעם לפעם לשמוע את הקיתונות ששפכו השניים, איש על שונאו. לא נעים לספר, אבל גם הילדים של השניים, התחילו לגלות מעורבות בגיהנום הזה, מה שהפך את הקטסטרופה השכונתית למימדים של מלחמה איזורית עם נופך אדיר של חילול שם שמים.
מיד לאחר ששוחח עם בועז, וקיבל עדכון של מימדי המחלה, הרגיש פנחס שברכיו נוקשות זו לזו. הוא מאד אהב את בועז והעריך את אישיותו רבת האנפין, והחליט למסור נפשו למענו, הן בתפילה, הן בצדקה. עד שלפתע הבליח במוחו הרעיון.
הוא חייג בזריזות לשכן מימין, "תשמע יואב, יש לי חבר ילדות, ממש בלב ובנפש, לא עלינו הוא חלה במחלה הארורה".
"אין בעיה" ענה יואב "שמו ושם אמו, נתפלל, נגיד תהילים".
"לא לא" אמר פנחס "יש לי בקשה אישית. אני מבקש ממך בקשה אישית בשבילי" ודמעות נקוו בעיני פנחס "כדי שחיי יהיו רגועים, וכדי שבועז גילאור יהיה בריא למען בניו ונכדיו, וניניו שיוולדו בעזרת ה', אני מבקש שתעשה מסירות נפש למען ידיד נעורי".
יואב הופתע "למה לא. יהודי מצווה לעשות הכל למען חיי חברו, בבחינת כל המציל נפש אחת מישראל".
"אנא" זעק פנחס לשפופרת "עשה איתי חסד, גש לשכן שלך מאירק'ה גרוס והתפייס איתו. תשלים איתו. תבקש סליחה, תחזור בתשובה, ותכוון שהשלום הזה יהיה לרפואת בועז בן מזל שושנה. אני מתחנן… יואב".
המילים נעתקו מגרונו של פנחס ודמעותיו זלגו אל הפומית. שיחה דומה הוא ניהל עם מאירק'ה השכן משמאל. "מאירק'ה אני מתחנן לפניך, זו טובה בעיקר בשבילי, בוא ונציל חיים…".
ודברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלבבות.
חצי שעה אחר כך בביתו של פנחס, עמדו חבוקים ודומעים יואב שחר ומאיר גרוס מפוייסים ואוהבים.
לרפואת בועז בן מזל שושנה.
למה היינו צריכים לריב כל כך הרבה שנים? כמה חילול ה' עשינו בעולם?
פנחס חייך, "חשבונות שמים לא נהירים לנו, מה שברור הוא שהתרופה הזו, של השלום ביניכם תועיל לבריאותו של בועז".
למותר לציין, חודש אחר כך, הרופאים היו המומים. שום שריד של המחלה לא נמצא בדמו של בועז. הכל תקין. איך שסכסוך שכנים ארוך שהסתיים בשלום בריא, יכול להיות תרופה מפליאה למחלה ארורה.
תלמידי חכמים מרבים לא רק שלום בעולם, אלא גם תרופות בעולם.
נקודת האמת
על ידי יגיעה, אפשר למצוא נקודה של אמת בכל מקום.
(רבי אריה לייב מגור)
חוויית השבוע שלי
www.h-y.xwx.co.il
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה