שמיני
איסור אכילה הוא זכות (הרב שלמה הלוי שליט"א)
"ולא תטמאו בכל אלה והתקדשתם והייתם קדושים" בפרשת השבוע מגוון בעלי חיים האסורים למאכל, וסימנים מזהים לכשרותם של מיני חיות, עופות ודגים.
ונשאלת השאלה: אם אנו ה"עם הנבחר" מכל אומות העולם - "בנים של מקום", מדוע דווקא לנו הקב"ה אוסר את "הנאות" העולם הזה, בזמן שלכל הגויים הוא מאפשר להנאות מכל הבא ליד?!
התירוץ יובן על פי משל: שני חברים שגרו בסמיכות זה לזה בכפר מרוחק, חלו במחלה נוראית שריתקה אותם למיטה. רופא הכפר לא ידע כיצד למצוא מזור למחלתם ובצר לו הזמין רופא מומחה מן העיר. הגיע הרופא לראשון, בדק, חקר ופסק: "אינך מוגבל כלל וכלל - אתה יכול לאכול כל שתחפוץ!" נדהם החולה ושאל: "הכל? גם ממתקים וגם מטוגן?!" השיב הרופא: "בוודאי! אכול כל מה ש"בא לך"...
משהגיע הרופא לשני בדק, חקר ופסק: "עליך להינזר ממגוון מאכלים: מתוקים, מלוחים וכל דבר המכיל את מגוון הפריטים שכתובים לך כאן" ותוך כדי הוא מגיש לחולה רשימה של 53 מרכיבים שמצויים בהמון מאכלים.... החולה שכבר הספיק לשמוע שחברו קיבל יד חופשית בכל מה שקשור לאוכל, התעצבן ושאל: "סליחה דוקטור! הרי אני וחברי חולים באותה מחלה. מדוע לו אפשרת לאכול ככל אשר תאבה נפשו ואילו עימי אתה מחמיר כל כך"?!
חייך הרופא ואמר תוך שהוא רוכן לאוזנו של המטופל: "לחברך אין כל סיכוי ובעוד כמה ימים הוא ימות. אבל מצבך יכול לאפשר לך לחיות עוד שנים ארוכות במידה ותשמור על הינזרות מכל אשר כתבתי לך..." שמח החולה ולמעשה הבין שההגבלה העכשווית, תאפשר לו הנאה עתידית לעוד שנים רבות...
הנמשל: הקב"ה אפשר לנו חיי נצח ועולם הבא. לעומת זאת לאומות העולם החיים מסתיימים בעולם הזה בלבד. כיוון שכך מאפשר להם הקב"ה לאכול מכל הבא ליד שהרי סופם קרב. אבל אנו ה"עם הנבחר" - "בנים של מקום", המתועדים לחיי עולם הבא, אותנו מגביל הקב"ה על מנת להעניק לנו עולם הבא טוב יותר ובדרגה גבוהה ככל שניתן... יוצא איפה, שאיסור האכילה הוא זכות עבורנו. צריכים להבין שההגבלה העכשווית, תאפשר לנו הנאה עתידית לעוד שנים רבות...
שבת שלום
פרשת שמיני נקראת השנה ביום השמיני...
זכינו השנה ונזכה בע"ה= השנה זכינו שפרשת 'שמיני' נקראת בדיוק ביום השמיני לחג הפסח. כמו כן, באותו היום השמיני בפרשה (ראש חודש ניסן) נערכה חנוכת המשכן. ומובא ב"ילקוט יוסף" (תכט', ב') שלעתיד לבוא, חנוכת המקדש השלישי תיערך ביום שלאחר שביעי של פסח, שהשנה הוא כאמור היום השמיני לחג הפסח. יהי רצון שנזכה לראותו בבניינו במהרה, אמן!
וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם (הרב חנן ליבוביץ)
רש"י : ויברכם - ברכת כהנים, יברכך, יאר, ישא.
למעשה, באותו זמן הכוהנים טרם נצטווו ע"י הקב"ה לברך בנוסח הקבוע של ברכת כוהנים (יברכך, יאר, ישא), כי רק בפרשת נשוא מצווה הקב"ה על נוסח זה. אלא שאהרן הכהן חידש נוסח זה מדעתו, ובשלב מאוחר יותר הסכים עמו הקב"ה וציווה לברך במטבע לשון זה.
לפי זה מובן היטב נוסח הש"ץ קודם ברכת כוהנים "ברכנו בברכה המשולשת הכתובה בתורה, האמורה מפי אהרן ובניו": ברכת הכוהנים מצד אחד "כתובה בתורה" אך מצד שני היא כבר "אמורה מפי אהרן ובניו", דהיינו הכוהנים חידשו את נוסח הברכה מדעתם עוד לפני שציווה על כך הקב"ה.
"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ..."
כאן הכיר משה רבנו טובה לאהרון אחיו. כשם שהוא - אהרון שמח כשמשה מקבל את השליחות לגאול את בני-ישראל שנאמר: "וראך ושמח בליבו". כך משה שמח על מינויו של אהרון לכהן הגדול בעבודת המשכן...
סיפור נפלא על הכרת תודה עם רבי יחזקאל לנדא, בעל 'הנודע ביהודה' זצ"ל:
יום אחד לאחר תפילת ערבית פסע הרב לעבר ביתו. עיניו נתקלו בנער נוצרי לבוש קרעים שתעה והגיע לרחוב היהודים, בידו סלים ריקים והוא עומד וממרר בבכי. רבי יהודה ניגש לנער ושאל אותו: "מה קרה? מדוע אתה בוכה?" הנער החל לספר בדמעות שליש: "התייתמתי מאמי, ואבי האופה התחתן עם אישה רעה וחסרת לב. כל יום השכם בבוקר היא מחייבת אותי למכור שני סלים מלאים בכיכרות לחם ברחובות העיר. במידה ואיני מצליח בכך, אמי החורגת מכה אותי באכזריות. היום הצלחתי אמנם למכור את כל כיכרות הלחם, אבל לאחר השקיעה, כשרציתי לחזור לבית אבי, מששתי בכיסי וראיתי כי שלושים הזהובים שהרווחתי אבדו או נגנבו. אם אחזור כך אמי תכה אותי מכות נוראות. כל היום לא אכלתי מאומה ועכשיו אני תועה ברחובות ומפחד לשוב הביתה".
רבי יחזקאל חמל על הנער הנוצרי, הביאו לביתו ונתן לו לאכול ולשתות. לאחר שהנער סיים את סעודתו הוציא הרב מכיסו שלושים זהובים ונתן לו. הנער חזר לביתו שמח וטוב לב.
חלפו מספר שנים. בליל שביעי של פסח לאחר סעודת החג, בני ביתו של הרב היו שקועים בשינה והרב ישב ועסק בתורה. לפתע נשמעה דפיקה על הדלת ונכנס פנימה איש נוצרי. הרב שאלו בתמיהה: "מדוע באת לכאן באישון ליל?!" האיש הסתכל לצדדים בחשש, ניגש לרב ולחש באזנו: "הרב אינו זוכר אותי?! אני הנער הנוצרי שעשית עמו טובה גדולה לפני כמה שנים. הכנסת אותי לביתך, האכלת והשקית אותי, נתת בידי את סכום הפדיון וכך הצלת את נפשי מידיה של אמי החורגת. כעת נודע לי כי פורענות גדולה עתידה לבוא על היהודים בפראג, וכאשר נזכרתי בטובה שעשית החלטתי לבוא ולהודיעך. לפני כמה ימים התכנסו בבית הוריי כל האופים הנוצרים בפראג והחליטו לאבד את כל היהודים בלילה אחד! הם יודעים כי במוצאי חג הפסח היהודים ממהרים לאכול לחם, והשנה החליטו האופים הנוצרים להטמין בסודי סודות רעל בפת הנאפית על ידם להמית את יהודי פראג".
"גיליתי לך סוד נורא", סיים את דבריו והוסיף, "מובטח אני שלא תגלה ממי שמעת את הדבר". הרב לנדא התחלחל לשמע הדברים. הוא הודה מקרב לב לנוצרי ונפרד ממנו. לאחר מכן ישב בינו לבין עצמו שעה ארוכה וניסה לחשוב מה יוכל לעשות, איך ניתן להציל את היהודים וגם לגלות את מזימת הרשע לממשלה. לפתע עלה רעיון במוחו.
באחרון של פסח נסגרו בפקודת הרב כל בתי הכנסיות בעיר. יצא כרוז ברחובות היהודים כי הרב ידרוש לאחר תפילת שחרית בעניין הנוגע ליסוד היהדות וכל בני העיר נדרשים להגיע לתפילה ולדרשה. לפני תפילת מוסף עלה רבי יחזקאל על הבמה, הסתכל בקהל הרב שהצטופף בסקרנות לעומתו, והחל לשאת את דבריו: "רבותי. יודעים אתם כי למרבה הצער התורה הולכת ומשתכחת. המוחות אטומים והלבבות סתומים, וגם גדולי הדור עלולים לפרקים לטעות. לדאבון לבי", אמר הרב בקול רועד, "מוכרח אני להודות בפניכם כי אף על פי שאנו בקיאים בקביעות הירח, בחשבון החגים ובסדרי המועדות, בכל זאת אחרי שעיינתי בחשבונה של שנה זו, נוכחתי כי אני ובית דיני טעינו טעות גדולה וכמעט שהכשלנו את הרבים באכילת חמץ בפסח. הקדמנו בשנה זו למנות את ימי הפסח יום אחד קודם זמנו. היום בו אנו עומדים אינו אחרון של פסח אלא שביעי לחג, ואיסור גמור וחמור לאכול משהו חמץ עד למחרת בערב..."
בני הקהילה נדהמו לשמע דברי הרב. בכל זאת איש לא העז להמרות את פיו, וכל היהודים בפראג חגגו באותה שנה תשעה ימים (במקום שמונה הנהוגים בחו"ל). האופים הנוצרים נדהמו. אף יהודי לא הגיע לקנות את לחמיהם החמים כמדי שנה. הם התאגדו ותבעו את היהודים לדין על ההפסד העצום שיגרם להם כאשר יצטרכו להשליך את הכמות העצומה לאשפתות. רבי יחזקאל נקרא למשפט. לאחר שהאופים הנוצרים הציגו את טענותיהם באזני השופטים, הציע רבי יחזקאל לאופים להתכבד ממעשה ידיהם, כיוון שהמשפט עלול להתארך זמן רב והם עלולים לרעוב... כמובן שהאופים סרבו לאכול מהכיכרות שהרעילו. הרב הפציר בהם ובכל זאת אף אחד לא נגע בפתו. השופטים תמהו. ואז הציע הרב לבדוק מה יש בכיכרות. הבדיקה העלתה שכולם הורעלו וכל האופים נמסרו למשפט. היהודים הופתעו מתושיית רבם ולא הבינו כיצד נודע לו על מזימת האופים. הרב לא גילה לאף אחד מה אירע. ורק כעבור שנים לפני פטירתו סיפר את הסיפור לבנו רבי שמואל וסיים במילים: "לא חכמתי עמדה לי, אלא מידת הרחמים שחמלתי על נער נוצרי בשעת צרתו"...
אהרון הכהן שמח בשמחתו של אחיו שעלה לגדולה וזכה לשמחתו של אחיו בחזרה כשעלה לכהונה גדולה בעוד אחיו משה רבנו נשאר לוי...
"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" - כוחו של המספר שמונה (כלי יקר)
כלי יקר מבאר: לא בכדי קרא ה' למשה ביום השמיני - מכיוון שמספר 7 הוא חול ומספר 8 הוא קודש כפי שמובא ספרי החסידות: "שבע - זה טבע, שמונה - זה מעל הטבע"
רבנו בחיי מבאר אף הוא: ש"מצינו שרוב ענייני המשכן והמקדש סובבים על חשבון שמונה" לכן פתחו דווקא ביום השמיני:
8 - בגדים לכהן הגדול – ציץ וחושן ואפוד, ומעיל וכתונת תשבץ, מצנפת ואבנט ומכנסי בד.
8 - בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים – ארבעה לשמן המשחה, וארבעה לקטורת הסמים.
8 - בדים [המוטות לנשיאת כלי המשכן] – שני בדי הארון ושנים לשולחן, שניים למזבח הזהב ושניים למזבח העולה.
8 - כלי זמר, המלווים את מזמורי הלויים. דהיינו, שבעה כלים בצירוף המקהלה עצמה, סה''כ שמונה.
8 - הכשרת הקורבן להקרבה - גם הקרבנות שהיו מקריבים לא הוכשרו ליקרב אלא לאחר שמונה ימים שנאמר: "מיום השמיני והלאה ירצה לקורבן..."
8 - ימי המילואים
מזמור קי"ט בתהילים יש 8 פסוקים מכל אות מהאלף בית כיוון שאותיות התורה הן קודש מעל הטבע. כמו כן הפסוק השמיני במזמור י"ט בתהילים הוא: "תורת ה' נאמנה מחכימת פתי"...
כלי יקר: כל קילוסיו של משה היו ב-8 - עפ"י המדרש: כל פרקמטיא של משה הייתה ב"אז" אז בגימטריא = 8
הצלת נפשו ב"אז" - כשהגיע למלון בדרך למצרים: "אז אמרה חתן דמים אתה לי"
קינטורו ב"אז" התלונן על השליחות שקיבל - ו"מאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה"
קילוסו ב"אז" שירת הים כחזרה בתשובה על קינטורו- "אז ישיר משה"
עבודתו לפני מותו ב"אז" הבדלת ערי מקלט- "אז יבדיל משה..."
המהר"ל: אז זה לא רק 8 אלא 1 שרוכב על 7 לומר שיש רק כח אחד שפועל על הבריאה – הטבע
לבד מעבודת המקדש, מופיע המספר שמונה במצוות רבות נוספות: מילה ביום השמיני; שמונת הפתילים שבציצית; שמיני עצרת – הבא לאחר שבעת ימי הסוכות.
מה הפלא אם כן שאת חג מתן תורה נקבל לאחר שנספור שבע שבועות ודווקא ביום החמישים...
לאכול נקי (גדי שכטמן)
“הרב לא נמצא כעת בבית הוא בבית הכנסת”. המשכיל שהגיע לחפש את רבי מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל – המלבי”ם, שם פעמיו לכיוון בית הכנסת. רצונו היה לקבל הסכמה, מהרב שנודע כמדקדק גדול, על ספר שחיבר העומד על הבדלי המילים הנרדפות בלשון הקודש.
הרב ישב באותה שעה ולמד, אך מכיוון שראה שלפניו אורח – קידם את פניו ב”שלום עליכם” לבבי וניסה לעמוד על קנקנו. הייתה רק בעיה אחת. המשכיל שלא ראה מימיו את המלבי”ם חשב שהמלבי”ם אינו שומר תורה ומצוות ולכן לא קישר בין דמותו של ה’דוס’ שלפניו לבין השבחים ששמע על המלבי”ם...
“מאיפה באתם?”, התעניין הרב בחמימות. “באתי מאבא ואימא”, ענה המשכיל בהתחכמות.
“ואיה מקורכם בגלובוס?”, ניסה הרב שוב. והמשכיל בשלו: “מארבע כנפות הארץ”...
ראה המלבי”ם שזה מקרה אבוד וחזר לספריו. בערב כשהגיע המשכיל וראה את המלבי”ם אדמו לחייו כעגבנייה בשלה, אך הוא התגבר על עצמו וביקש הסכמה.
“אתן לך הסכמה אם תדע לומר מהו ההבדל בין שרץ לשקץ”. המשכיל ניסה להפוך במוחו מהכא להתם ומהתם להכא. לבסוף הודה שאין לו שמץ מושג. “אומר לך מה ההבדל ביניהם”, ענה המלבי”ם בשנינות, “השרץ בא מאבא ואימא והשקץ מארבע כנפות הארץ”...
בסופה של פרשת השבוע אנו מוזהרים “אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם”, המילה ‘ונטמתם’ חסרה בכוונה תחילה את האות א’, מכאן דרשו חז”ל שהאוכל מאכלות אסורות (לאו דווקא שקצים ורמשים אלא גם ערלה, טבל וכדו’) גורם טמטום ואטימות לנפשו.
קביעה נחרצת זו מקורה בטבע שהטביע הבורא בעולמו. בעלי חיים הטורפים מן החי למחייתם או חיים ברפש וזוהמה, גורמים לאדם קהות חושים בכל הקשור לרוחניות ודרגות אלוקיות. כל מטרתנו בעולם הזה היא להתגבר על החומר ולהתעלות כל אחד לפי דרגתו בסולם העבודה האישי, ברור אם כן מדוע בעלי חיים שכאלה לא מתאימים למאכלנו.
צבי געש ורתח: “איזו חוצפה! להגיע שני מטר מחנות הבשמים שלי ולפתוח שם מפעל לעיבוד עורות? מה חושב לו זבולון, שאני אעבור על כך בשתיקה?! כל הלקוחות שלי יברחו מהריח שלו”... אבל זבולון לא התרגש מידי ולאחר שבוע המפעל נפתח.
לרוע המזל תחזיתו של צבי הייתה מדויקת, חנותו הלכה והידלדלה ככל שהלך המפעל השכן ושגשג. באחד הימים כשצבי ישב מיואש בחנותו השוממת הגיע זבולון ובפיו הצעה: בוא נשבור את הקיר בין החנויות תיכנס כשותף למפעל שלי ותתפרנס. לצבי אנין הריח לא ממש הייתה ברירה, בגרונו עלתה וירדה פיקת זעם שצעקה ללא מילים: ‘הרצחת וגם ירשת?!’, אבל פרנסה צריכים להביא הביתה...
עברו חלפו להם החודשים, וצבי שבתחילה נאלץ לעבוד עם יד אחת על האף ומידי פעם רץ החוצה לנשום מלוא ריאותיו אוויר צח, למד אף לאכול את ארוחותיו במפעל והתרגל לריח הנורא של עיבוד העור. באחד הימים הגיעה אשתו של צבי הביתה ובידה גזיר עיתון: “תראה, מחפשים שותף למפעל בשמים מצליח בצד השני של העיר. יש לך ניסיון וידע, לך תנסה את מזלך”.
“השתגעת?!”, הזדעק צבי, “שאני אלך ואתחבר לגאוותנים הללו שחושבים שכל מי שעובד בעורות הוא סוג ד’? אנחנו החבר’ה המוצלחים ולא נשפיל את עצמנו”...
במשל זה ממחיש החפץ חיים, מה קורה לאלו שהחליטו ש”להם זה לא יקרה, כי מה כבר יכול לקרות אם אוכל איזה אשכול ענבים )כי לאכול זבוב או יתוש זה לא מה שעושה לך את זה...( שלא עישרו ממנו?”. קהות החושים שנגרמת מההרגל לטינוף, לא נותנת לנו לאחר מעשה להבחין שהגיע הזמן לעצור את הגלגל ולחזור לחיים רוחניים ללא לכלוך.
“כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם”, כפי שאדם אינו יכול להתקיים על לחם ומים בלבד, כך אינו יכול לתפקד בלי חיי חברה תקינים. במהלכם ניזונה נשמתו מ”שקצים ורמשים” החולפים ליד עיניו אוזניו ופיו, בדמות מראות ודיבורים אסורים.
לשם כך ניתנה לנו בימים אלו “ספירת העומר”. בכל יום שחולף אנו מתקרבים ל”קבלת התורה” שם נוכל להתערטל לחלוטין מהאטימות שפיתחנו בלי משים, מהלכלוך הרוחני ומהדחייה שהדביק בנו היצר הרע לכל דבר שבקדושה. על מנת לזכות להיטהרות מחודשת, יש צורך ב”תשובת המשקל” לקהות החושים, אנו שמים אצבע על דופק החיים וסופרים כל יום שעובר מתוך ציפייה והמתנה לקבלת התורה הקדושה.
יאמר משה אל אהרון קרב אל המזבח (ט,ז) (וקראת לשבת עונג)
רש"י: שהיה אהרון בוש וירא לגשת, אמר לו משה: למה אתה בוש? לכך נבחרת!
כתב רבי יוסף חיים, בעל ה"בן איש חי", בספרו "אדרת אליהו", שעבודת הכוהנים פעמים שהיא בכף יד קמוצה, כגון כאשר הכהן קומץ את המנחה, ופעמים שעבודת הכהן בכף יד פתוחה, כגון בשעת ברכת הכוהנים.
המילה "כך" מרמזת על שני אלה, שכן מילה זו מורכבת מהאות "כ" כשהיא קמוצה ומאות "ך" שהיא פתוחה.
וזה שאמר משה רבינו לאהרון: לכך נבחרת!
וַיִּקְחוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא ... וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת...יַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה (י,א) (הרב יצחק גינזבורג שליט"א)
וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'
לא נעסוק כאן בשאלה מה בדיוק עשו נדב ואביהוא "אשר לא ציוה אותם" (ופירושים רבים נאמרו בזה), על כל פנים ברור שמרוב חשקם להתקרב לה' פרצו את הגדרים ולכן מתו, "בקרבתם לפני ה' וימותו". אך מעניין כיצד מתייחס משה רבינו למעשה. כך מפרש רש"י:
"ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש.. וידום אהרן אמר לו משה לאהרן, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך. עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך". הנה אומר משה לאהרן שכעת התברר כי נדב ואביהוא הם מיודעיו של מקום, וגדולים יותר ממשה ואהרן! יתירה מזו, "בקרובי אקדש" משמעותו שעל ידי ה"מקורבים" הללו באה השראת השכינה במשכן!
אבל הדבר קשה להבנה; סוף סוף משה ואהרן מקיימים כראוי את דברי ה' לאורך כל הדרך, ואילו נדב ואביהוא מתו כיון שעשו שלא כפי הציווי ואם כן מעשה זה עצמו מגלה לכאורה שהם בדרגה פחותה ממשה ואהרן! הרי נדב ואביהוא שלא כמשה ואהרן ודאי אינם צריכים לשמש דוגמא לאחרים, ואכן לאחר מיתתם מזהיר הקב"ה את אהרן שלא יעשה כדרך שעשו הם, ואם כן כיצד ניתן לשבח אותם כל כך?
"עזה כמות אהבה"
צריך להבין שמעשה נדב ואביהוא בא מתוך רצון אמיתי לקדושה. שכן כל המעשים שנעשו על ידי משה ואהרן "ביום השמיני" היו בכדי להביא להשראת השכינה במשכן "כי היום ה' נראה אליכם", "להשרות שכינתו במעשה ידיכם" (רש"י) ואצל נדב ואביהוא היה הרצון העז ביותר להדבק בשכינה! רצונם של נדב ואביהוא להתקרב לה' היה עז כל-כך עד שגם כשידעו שעלולים הם למות, לא נמנעו מן המעשה, וכמו שמסביר אור-החיים הקדוש (בפרשת אחרי-מות): "שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו... רמז הכתוב הפלאת חיבת הצדיקים, שהגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב לדביקות-נעימות-עריבות-ידידות-חביבות-נשיקות-מתיקות, עד כלות נפשותם מהם."
הוי אומר, מבחינת הרגש האמיתי, הרוצה בהשראת השכינה ובקרבת ה', אכן היו נדב ואביהוא הגדולים מכולם! אמנם, אי אפשר להורות לרבים ללכת בדרכם, כי הערך החיובי היה דוקא בהתלהבות הספונטנית שלהם ואת זה אי אפשר לחקות! כהוראה למעשה חייבים להגביל את רגש הקודש ולפעול רק לפי הציווי המדוקדק, עד "כחוט השערה", ואם נדב ואביהוא היו שתויי-יין הרי עתה נצטוו הכוהנים "יין ושכר אל תשת". אם כן, הדרך הכבושה הסלולה לרבים היא מלוי רצון ה' ומצוותיו המפורשות, כדרכו הרגילה של משה, וכמדתו של אהרן שאינו משנה ממה שנאמר לו: "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" (רש"י ויקרא טז, לד).
[במאמר מוסגר עלינו להוסיף שכמובן אין זה המצב האידאלי. ואנו מצפים ליום שבו תוכל להתגלות תוקף אהבתם של נדב ואביהוא בתוך המסגרות של החיים כאן, ובלשון החסידות: "אורות דתוהו בכלים דתיקון", ואין כאן המקום להאריך.]
"גדולים ממני"
וכאן מתגלה לנו גדלותו של משה רבינו, הרועה הנאמן. משה אינו נרתע מלהודות בכך שבשאיפת הקודש גדולים נדב ואביהוא מכולם, ואף לשבח אותם בגלוי! משה מעביר לנו כאן מסר כפול: מצד אחד, האהבה והחשק של נדב ואביהוא ראויים לשמש דוגמא חיובית לשיא קירבת-אלוקים, ומצד שני, אין מקום לחקות את האהבה הזו שכן כל נסיון כזה מעצם היותו חיקוי ולא מקור הוא זיוף מסוכן.
אם נעמיק יותר, נאמר שמשה מכיר בכך שעם ישראל חייב שיהיו בקרבו אנשים כנדב ואביהוא! שהרי השראת השכינה בישראל באה לאחר נדיבות-הלב ורצון ישראל לזכות לגילוי נועם ה' ורצון זה נמצא בצורה החזקה ביותר אצל נדב ואביהוא. ניתן לומר שאילו לא היו בקרב ישראל אנשים כנדב ואביהוא, הייתה ז אכזבה למשה. לכן כעת אומר משה: הנה אלו הם מיודעיו וקרוביו של מקום, אלו הם האנשים הגדולים המוכיחים כי עם ישראל חפץ בכל לבו את קרבת א-לוקים.
זוהי גדולתו של משה, היודע לומר בענווה "גדולים ממני", אך הממשיך להנהיג בתוקף ולעמוד על משמרת התורה והמצווה. שכן משה יודע שעם כל גדולתם של הגדולים, ה' חפץ במעשה ה"קטן" שלנו, החיים כאן היום.
●●●
הנהגה אמיתית היא זו היודעת לתת מקום של כבוד גם להתפרצויות של יחידים. מנהיג שנבהל מכל התפרצות שאינה "לפי הכללים", ומיד נחפז לגנות ולשלול אותה מכל וכל אינו מנהיג של אמת. מנהיג כזה חושב שרק מערכת החוקים היבשה מחזיקה את העם, ואינו מבין שבלי הבעירה-הפנימית חסר המנוע הדוחף קדימה.
המנהיג האמיתי יודע להעריך את הדחף החיובי המניע את אנשיו לפעול. מנהיג כזה צריך גם לדעת ולהודות בכך כי מבחינה זו אותם אנשים גדולים הם ממנו, ולפעמים דוקא בזכותם ניתן להגיע לדברים הגדולים באמת.
"ותצא אש מלפני שם ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'' (המגיד מדובנא זצ''ל)
''ויאמר משה אל אהרון הוא אשר דיבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד"
המגיד מדובנא הביא משל מאלף להסבר העניין:
שר אחד רצה לבנות עיר שתתייחד ביופי ותועלת לכל העולם. הוא תכנן ובנה את העיר על ידי טובי האדריכלים והקבלנים וקבע בה חנויות וגשרים, בריכות ואגמים ונטע בעיר גינות ועצים כדי שלא יחסר ליושבי העיר מאומה מכל הנאות העולם.
לאחר שסיים - פנה השר ליועצו ושאל: "האם חסר בעיר דבר מה שלא עשינו"? "בוודאי" - השיב היועץ החכם "העיר מושלמת אבל חסר בה רופא"! שמח השר ואמר: אין ספק! אסור לדור בעיר ללא רופא. חיפש השר את הרופא הטוב ביותר והבטיח כי שכרו ישולם ביד רחבה מקופת השר. לבסוף נמצא רופא בעל שם שידע לרפא כל חולי וכל מדווה וסוכם כי חודש הבא יבוא אל העיר בכבוד ראוי.
בהגיע הזמן המיועד התקבצו מכל ערי הסביבה - נשיאים ורוזנים וכל תושביהם כדי לקבל את פני המלך המהולל. לבסוף שמעו דהרות של סוסים והרופא הגיע אל העיר בשיירה של מרכבות וכרכרות לשמחתם הרבה של כל התושבים. "האם יש מישהו שאינו חש בטוב מבין הקהל"? שאל השר. "ראשי כבד עלי במקצת" - אמר אחד הנוכחים. "הגישו אותו לרופא"! ציווה השר. הרופא ביקש כי איש זה יבוא לביתו למען יוכל להשגיח עליו כיאות במסירות הראויה... "כמה בר מזל הוא זה עלה בידו להיות ראשון על כן בוודאי הרופא ישתדל מאוד ברפואתו עד שלא יהיה אדם בריא כמותו הארץ..." אמרו התושבים זה לזה... לאחר שלשה ימים ששהה האיש בבית הרופא, מת האיש... בעיר קמה מהומה גדולה, כולם בזו לו ויבאש ריחו של רופא בעיני כל בני העיר...
זימן השר את הרופא אליו ושאל: "אני לא מבין מה אירע? מדוע איש זה שבק חיים, והרי לא היה כל כך חולה?! ואם באמת הוא היה חולה מדוע לא הצלחת לרפאו"?!
ענה הרופא: "תראה, הוא לא היה חולה אנוש אלא אני גרמתי לו כך, לתועלת בני העיר. כשהגעתי ראיתי את ההתרגשות הרבה לקראתי והבנתי שכל התושבים בטוחים כי מעתה הם מחוסנים בפני כל מחלה. ובשל כך יפריזו לעצמם בשתיית יין ואכילת בשר, יביאו עצמם לסכנת חיים, ונמצא כי אני ממית יותר מאשר מחייה... לכן כאשר ראו בני העיר כי יש גם כאלו שמתים תחת ידי ימשיכו להיזהר בבריאותם כבראשונה...
כן הוא גם הנמשל:
לאחר שנבנה בית המקדש ראה הקב"ה כי מן הראוי להכין לעם ישראל גם "רופא" הלא הוא המשכן שירפא את כולם מכל חטאיהם. כאשר ראו בנ"י חשבו בליבם שכעת יוכלו הם לחטוא ללא בעיה. סיבב הקב"ה לנדב ואביהו שביום חינוך המקדש נפגעו שנכנסו שתויי יין ומיד הבינו שניתן גם למות במשכן... ועל זה אמר הכתוב: "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד"
"ויקריבו לפני ה‘ אש זרה. . . ותצא אש מלפני ה‘ ותאכל אותם") י, א-ב(
על שום מה מתו נדב ואביהוא? אומר על כך המדרש: על שום שלא נשאו נשים. ואם כך, כיצד מתיישבים דברי המדרש עם הכתוב המפורש בתורה, שנדב ואביהוא נענשו על שהקריבו אש זרה לפני ה ?
סיפור המעשה הבא מתרץ את הדברים בדרך החריפות: מחלה אנושה פקדה את הצדיק רבי דוד‘ל מזבלטוב (בנו של רבי מנחם מנדל מקוסוב). כה חמורה הייתה המחלה, עד כי טובי הרופאים, שהוזעקו אל מיטתו, אמרו נואש לחייו. ואולם, לא הכול הסכימו עם דברי הרופאים: אשתו של הצדיק, הרבנית פסיה לאה בת האדמו"ר מסאסוב, סירבה להשלים עם הדברים. היא ישבה ליד מיטת חוליו של הרבי ולא חדלה להתפלל, להתחנן ולשפוך דמעות. "אנא ה‘, חוס נא על בעלי הצדיק ושלח לו במהרה רפואה שלמה!" התחננה. תפילותיה של האישה הצדקנית בקעו רקיעים, ולמרות תחזיתם הקודרת של הרופאים חלה הטבה במצבו של החולה, ומקץ זמן לא רב החלים רבי דוד‘ל כליל ושב להנהיג את עדת חסידיו. רבי דוד‘ל לא שכח לה, לאשתו הרבנית, את המסירות שגילתה בימי חוליו. ופעם, בהיותו במחיצת מקורביו, אמר עליה: "כעת, לאחר מחלתי, מבין אני מדוע אומר המדרש, כי נדב ואביהוא מתו משום ‘שלא היו להם נשים‘. אילו היו זוכים לנשים כדוגמת הרבנית פסיה לאה, אין ספק כי הללו כמוה היו מצילות אותם מן המוות". .
כל התיקון של האדם היא אישה שנאמר: עזר כנגדו אומר רש"י בגמרא עוזרת לו וסותרת את דבריו. אמר רבי נחמן מברסלב אישה זה כמו מראה איך שאתה נראה ככה היא תתנהג אליך אם יש לך עברות עברה גוררת עברה ומגלגלים את המלאכים הרעים שנקראים מכח העברה לאישה והיא באה לתקן אותך ולמרק את העוונות, לכן עדיף לא לחטוא כדי לא לפגום בשלום בית שנאמר "לא שריא באתר פגים" הקב"ה לא שורה במקום פגום.
וידום אהרון (י,ג) (ניצוצות)
''ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, וידום אהרן ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, וידום אהרן''
אברך בן עליה בשם רבי ירוחם, נקלע לצרה נוראה, בתו בת ה-3 ל"ע חלתה במחלה, ועברה טיפולים קשים ומייסרים רח"ל, היו עליות ומורדות, היו תקופות שחשב הנה בתי יוצאת מהמחלה ואח"כ התרחשה נסיגה, וחוזר חלילה, הוא נקרע בין תקווה לייאוש במשך חודשים ושנים, הוא עשה כל אשר לאל ידו כדי להיוושע בדבר ישועה ורחמים, הוא נסע לצדיקים, נדר נדרים, שפך דמעות כמים אולם שערי שמיים נסגרו ובתו עלתה בסערה השמימה...
כשישב שבעה, בא לנחמו אחד מחבריו, תוך כדי שר' ירוחם מספר על הקשיים והתמודדויות שעבר עם ילדתו המנוחה, שאל אותו חברו, ירוחם, תגיד מה נתן לך את הכוח להאמין ולשרוד את התקופה הקשה והנוראה?
ענה ר' ירוחם ואמר, אומר לך את האמת, זו הייתה תקופה נוראה וקשה מנשוא, ערב אחד כשהרופאים הודיעו לי שיותר אין מה לעשות, נשברתי מאוד, יצאתי מבית החולים והלכתי כסהרורי ברחוב, ברחמיו יתברך, ניגש אלי יהודי ושאל אותי לעיצבוני, סיפרתי לו בדמעות את מה שעובר עליי בתקופה האחרונה, היהודי אמר לי תשמע סיפור שקרה לפני ימים אחדים שייתן לך חיזוק עצום, ואכן הסיפור הזה חישל וחיזק אותי בתקופה הקשה, וכה היה המעשה:
אחד מגדולי המחזירים בתשובה בדורנו, יהודי צדיק נשגב ועובד ה' מופלא שכל מעשיו לשם שמיים, הוא מוסר את נפשו להשיב את הבנים התועים לאביהם שבשמיים. אחד הבנים שלו החל לרדת מהדרך הישרה רח"ל, וכל מה שניסה לעשות עמו כדי להשיבו חזרה, לא צלח. הוא הבטיח לו את כל טוב העולם הזה, את כל טוב העולם הבא, פיתויים מפיתויים שונים, אבל כל מה שהוא עשה עמו לא עזר, הבן התדרדר רח"ל מדחי אל דחי עד שהגיע לדיוטא התחתונה ממש.
הצדיק לא הרים ידיים והחליט להתחנן אליו יתברך שישיב את בנו בתשובה, הוא השתמש ב'יחוד' מיוחד לנושא הזה, המובא בשער רוח הקודש לרבינו האר"י ז"ל: "יחוד א' להחזיר את הרשע בתשובה, והוא להר"מ אלשיך זלה"ה על אודות בנו, שנשתמד ולמד לו מורי זלה"ה שיכווין לייחוד הזה להשיבו בתשובה, והועיל לו ושב לדת ישראל". הצדיק הרבה לשפוך נפשו בתפילה אליו יתברך שבנו ישוב בתשובה. עד כדי כך שברכת השיבנו בסידור של הצדיק נהיה שחור מרוב דמעות שהוריד על בנו הסורר שישוב בתשובה. ואכן התפילות הועילו, זכה הבן לראות שכל מקסם השווא של היצר הרע הוא הבל ורעות רוח החליט לשוב בתשובה, הוא חזר בתשובה ונהיה צדיק ועובד ה' נשגב, תקופה אח"כ הוא נישא לבעלת תשובה והלך לגור בצפת. לאחר נישואיו נולדו לו שני ילדים בריאים ב"ה.
אח"כ נולד להם הילד השלישי, כבר בלידתו ראו הרופאים שמשהו לא כשורה עמו, ולאחר בדיקות מקיפות התגלה שהילד חולה מאוד, ויש סיכויים מעטים שישרוד. האב והאם שפכו דמעות כמים שירפא השי"ת את בנם. פשפשו במעשיהם אולי הם עדיין צריכים לתקן עוד משהו על אף תשובתם הנפלאה. אבל שערי שמיים נסגרו בפניהם וביום השביעי ללידתו הבן הקטן הלך לעולמו.
ההלכה קובעת שכדי שהילד יזכה לקום בתחיית המתים יש לערוך לו ברית מילה לפני הקבורה ולתת לו שם. ע"כ הזמינו את המוהל לבית הקברות לערוך לו ברית מילה לפני קבורת הילד, המוהל מל את הילד ולאחר מכן שאל את האבא איזה שם אתה רוצה לתת לרך הנימול? זרם של דמעות פרץ מעיניו של האבא, שם, הרי הוא יורד עלי קבר, הרהר כמה רגעים ונתן שאגה אני רוצה שיקראו לו: "רצון ה'"! זה השם שאני רוצה לתת לילד... זה השם של קבלת ייסורים באהבה אין קץ לבורא עולם, אני לא מבין, לא יודע... אבל אם זה רצון ה' אני מקבל באהבה... ולכן אני רוצה שיקראו לו "רצון ה'"...
מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ...
וידום אהרון (י,ג) (וקראת לשבת עונג)
בגמרא מסכת זבחים (דף קט"ו עמוד ב') מבואר שאהרון הכהן, למרות האסון הכבד שפקד אותו, ידע שלא מתו בניו כדי להקדיש את שמו של הקדוש ברוך הוא ומשום כך שתק.
על שתיקתו זו קיבל אהרון שכר.
על עניין זה אמר רבי ישראל בעל שם טוב משל נפלא: אדם אחד נקרא על ידי שליח המלך לבוא מיד אל הארמון. כאשר ראה האיש את השליח שהיה לבוש בגדים שחורים ופניו זועפים מיד אחזו פחד גדול שמא צפוי לו עונש מאת המלך. היה שם פיקח אחד שהרגיעו ואמר: מה לך חושש מפני השליח, הן אינו יכול לעשות לך מאומה ללא צווי המלך. במקום שתפחד ותדאג פשפש במעשיך, ואם יודע הנך כי אין בידך כל חטא, טוב תעשה אם תמהר אל הארמון, כאשר ציווה המלך, ותשמע את אשר בפיו.
ושוב מעשה באדם אחד שנקרא אל המלך על ידי שליח לבוש בגדי תכלת ופניו שוחקות. שמח האיש והחל מרקד. פנה אליו פיקח אחד ואמר: מה לך מרקד? ומי לידך יתקע כי השליח הזה מבשר טוב? אל תלך שולל אחר מראהו ואחר פניו השמחות אלא חשוב בנפשך אם נאמן אתה למלך השליח מבשר טוב עבורך, אולם אם חלילה חטאת נגד המלך... כלתה אליך הרעה!...
כן הוא גם הנמשל אמר הבעל שם טוב אין לו ליהודי לשפוט את עצמו לפי שבאה אליו טובה או רעה, חלילה, אלא עליו לערוך בכל עת חשבון הנפש ולידע אם אכן נאמן הוא למלך!
"זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'' (הצדיק מקוזניץ זצ"ל)
הצדיק רבי משה מקוזניץ זצ"ל אמר פעם שמהפסוק זה אנו למדים הנהגה חשובה: שכמתעורר הספק בליבו של אדם בדבר פעולה כל שהיא שהוא חפץ לעשות האם זו מצווה או חלילה להפך עליו לבחון האם ממעשה זה יהיה כבוד לה' או כבוד לעצמו... דבר זה מרומז בפסוק: "זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו", רק אם נראה שיצא מזה כבוד שמים "וירא אליכם כבוד ה'..."
הרב פינחס קזיוף שליט"א הביא סיפור שהוא משל שממחיש זאת בצורה טובה:
עשיר אחד נתבקש לתרום עבור חולה הנמצא במצב קשה וזקוק לניתוח שיציל את חייו. הוא הסכים לתרום סכום עתק של מיליון שקלים ובלבד שיפרסמו זאת בכל כלי התקשורת. בלית בררה עשו כמבוקשו - הוא נתן את הסכום והציל את חייו של אותו יהודי.
בשכנות לעשיר גר יהודי פשוט וחסר אמצעים, יום אחד כשיצא מבית המרקחת השכונתית, ראה יהודי אחד בוכה. "מה לך?!" שאל, והלה ענה לו: "קיבלתי מרשם מהרופא ומסתבר שאני זקוק לתרופה שתציל את חיי וחסרים לי 10 שקלים, לא אספיק להגיע לביתי ולחזור עד שיסגרו כאן... ואם לא אקח את התרופה היום מצבי יחמיר..." מבלי להסס הוציא מיודענו את עשרת השקלים וזה קנה את התרופה שבדיעבד הצילה את חייו...
לאחר 120... עלו שני השכנים לשמים והנה קוראים לכל אחד על פי חשיבותו לפי הסדר. קם המלאך והכריז: "מכיוון ש"כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא" נתחיל באלו שהצילו אדם ממוות" העשיר חיכך ידיו בהנאה ורמז לשכנו בקריצת עין כאומר: "שים לב איך הם קוראים לי עכשיו"... והנה הראשון נקרא דווקא השכן שהציל יהודי בכך שנתן לו לקנות תרופה. העשיר נדהם ושאל: "סליחה בכמה כסף מדובר?!" המלאך בודק ברישומים ומשיב לו: "עשרה שקלים". התקומם העשיר וצעק: "וכי זה עולם האמת?! האם משווים אתם עשרה שקלים שלו למיליון השקלים שלי?!" ענה לו המלאך: "כאן זה עולם האמת! כאן מסתכלים גם לשם מה נעשתה המצווה... האם לכבוד ה' או לכבודך... אתה עשית את זה כדי לפרסם את עצמך ולשם כבודך האישי - הוא עשה זאת על מנת להציל יהודי..."
זהו שאמר הצדיק מקוזניץ זצ"ל עלינו לבחון בכל דבר האם ממעשה זה יהיה כבוד לה' או כבוד לעצמנו...
''וידום אהרן'' (טללי אורות(
מדוע נאמר וידום אהרן ולא ויחריש וכד.' ? אלא אומר החפץ חיים : בן אדם , גם שהוא מחריש, אפשר להכיר את מצב רוחו מתוך הבעת פניו. לעומת זאת על דבר שהוא "דומם" אי אפשר להכיר בו ולא כלום, ואין ברו מוכיח על תוכו בכלום. כאשר קיבל אהרן עליו את הדין באהבה, הוא היה בחזקת "דומם", ולא היה ניכר עליו אף שמץ של אבלות.
"ולהבדיל בין הקודש ובין החול" (י, י,)
בימיו של הגאון רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב, נגזרה גזירה מאת הממשלה להכניס לימודי חול אל תוך הישיבות הקדושות. הנצי"ב נלחם בכל עוזו בגזירה נוראה זו במהווה סיכון ממשי לעולם התורה. מחמת כך נפל למשכב. .
לבנו, הגאון רבי חיים, אמר הנצי"ב שהקדוש ברוך הוא רמז על כך בתורה בפסוק: "ולהבדיל בין הקודש לבין החול", יש להבדיל בין לימודי הקודש ולימודי החול, שכן כאשר מערבים קודש וחול לא די שאין לימודי החול מקבלים קדושה, אלא לימודי הקודש הופכים, חלילה, לחולין. . . ודע לך בני היקר סיים הנצי"ב שאף שדבר זה נטל ממני את כל כוחותיי וגרם לי ליפול למשכב, כדאי הוא העניין הגדול הזה שאמסור את נפשי עליו!
יין שכר אל תשת...ולהורות את בני ישראל את כל החוקים (י,ט-יא) (וקראת לשבת עונג)
''יין שכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו חקת עולם לדורותיכם ולהבדיל בין הקודש לבין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות את בני ישראל את כל החוקים''
ישנם אירועי שמחה אמר הצדיק רבי נפתלי מרופשיץ אשר נחשבים בהלכה כסעודת מצווה, ומצווה לשמוח בהם או לקיימם בשתיית יין, ואלו הם:
א. סעודת נישואין, כפי שמבואר בשלחן ערוך (אבן העזר סימן ב').
ב. חנוכת הבית, כפי שמביא המגן אברהם (סימן תקס"ח).
ג. סעודת הודאה של חולה שנתרפא מחוליו, כפי שמבואר בשלחן ערוך (אורח חיים סימן רי"ט).
ד. ברית מילה, כפי שמבואר בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רס"ה).
ה. קידוש והבדלה, כפי שמבואר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רע"ה ורצ"ו).
ו.סעודת פורים, כפי שמבואר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תרצ"ה).
ז. סיום מסכת, כפי שמבואר בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ"ו).
דבר זה - אמר רבי נפתלי מרומז בפסוקים: "יין ושכר אל תשת", אמנם במקרים מיוחדים עליך לשתות יין, אימתי?
א. "אתה ובניך אתך", רמז לסעודת נישואין.
ב. "בבואכם אל אוהל מועד", רמז לחנוכת הבית.
ג. "ולא תמותו", רמז לסעודת הודאה של חולה שנתרפא.
ד. "חוקת עולם לדורותיכם", רמז לברית מילה.
ה. "ולהבדיל בין הקודש לבין החול", רמז לקידוש והבדלה.
ו. "ובין הטמא ובין הטהור", רמז לסעודת פורים "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
ז. "ולהורות את בני ישראל את כל החוקים", רמז לסיום מסכת.
ולהבדיל בין הקודש ובין החול (י,י) (וקראת לשבת עונג)
בימיו של הגאון רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב, נגזרה גזירה מאת הממשלה להכניס לימודי חול אל תוך הישיבות הקדושות. הנצי"ב נלחם בכל עוזו בגזירה נוראה זו במהווה סיכון ממשי לעולם התורה. מחמת כך נפל למשכב.
לבנו, הגאון רבי חיים, אמר הנצי"ב שהקדוש ברוך הוא רמז על כך בתורה בפסוק: "ולהבדיל בין הקודש לבין החול", יש להבדיל בין לימודי הקודש ולימודי החול, שכן כאשר מערבים קודש וחול לא די שאין לימודי החול מקבלים קדושה, אלא לומדי הקודש הופכים, חלילה, לחולין...
ודע לך בני היקר סיים הנצי"ב שאף שדבר זה נטל ממני את כל כוחותיי וגרם לי ליפול למשכב, כדאי הוא העניין הגדול הזה שאמסור את נפשי עליו!
"ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור" (י' , י') (הגאון מוילנא)
הגמרא מספרת (פסחים דף ג'): שהיו שני תלמידים שישבו לפני הלל ולמדו תורה לפניו. אחד מאותם תלמידים היה רבן יוחנן בן זכאי (ויש דעה שהיו יושבים הם לפני רבי יהודה הנשיא ואחד מהם היה רבי יוחנן). אחד מהשנים אמר: "מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה" (מדוע כשבוצרים ענבים מקפידים לעשות זאת בכלים טהורים, ואילו כשמוסקים זיתים אין מקפידים על כך? ואחד שאל את אותה השאלה ובלשון אחרת: "מפני מה בוצרין ענבים בטהרה, ומוסקין (את הזיתים) אפילו בטומאה"?
אמר הרב: מובטח אני בזה (על הראשון שהקפיד להשתמש בלשון של כבוד) שיהיה מורה הוראה בישראל, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל" והלא הוא רבן יוחנן בן זכאי.
אמר על מעשה זה הגאון מוילנא שבפסוק: "ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור" מרומז הרעיון הזה: אדם שמקפיד בלשונו להבדיל בין הקודש לחול ובין הטמא לטהור הוא הראוי והמתאים להורות הוראה בישראל...
"אך את זה לא תאכלו" (ויקרא י"א, ד') "וקראת לשבת עונג"
בערב שבת, שעה לפני הדלקת הנרות, התעוררה בביתו של ר' חיים החייט, שהיה שכנו של הגאון מווילנא זצ"ל, שאלה על העוף, אם כשר הוא או שמא אסור באכילה. שלח ר' חיים את אחד מילדיו אל הגאון, לשאול האם העוף כשר?. הגאון בדרך כלל לא נהג להשיב לשאלות הלכתיות, אולם כאן מפני צורך השעה, פסק כי העוף אסור באכילה.
אשתו של ר' חיים, אשר לא ידעה שבעלה שלח לשאול את הגאון שלחה את בנם השני שילך לשאול את הרב שמואל, רבה של ווילנא, על כשרותו של העוף. הלך הילד אל הרב, והנה רבה של ווילנא, הכשיר את העוף!!!. נבוך היה ר' חיים ולא ידע כיצד לנהוג, לבסוף אזר עוז בנפשו ומיהר לביתו של רבי שמואל וסיפר לו את אשר אירע. אמנם הוא הכשיר, אולם הגאון הטריף.
העוף כשר למהדרין! עמד רבי שמואל על דעתו, וכדי להוכיח לך את דברי, נבא אני והגאון אל ביתך בליל שבת, ונטעם שנינו מהעוף!
בליל שבת נכנס רבי שמואל לביתו של הגאון ואמר: מורי ורבי, עפר אני תחת כפות רגליך. אולם כאן, בקהילה, קבלוני עליהם לרב, וכיון שפסקתי להכשיר את העוף, מבקש אני מכבודו, שיבוא עמי לביתו של ר' חיים ונטעם שנינו מהעוף. הגאון, ברב ענוותנותו, הסכים וכך הלכו שניהם יחדיו לביתו של ר' חיים. ר' חיים התרגש מאוד משני אורחיו הגדולים, ואשתו מיהרה והגישה להם את קערת התבשיל ובה העוף. והנה ... בשעה שהניחה האישה את הקערה עם העוף על השולחן, נפלה פתאום רשת הנרות, אשר הייתה על השולחן, הישר לתוך הקערה, הנרות נמסו לתוך התבשיל, ואי-אפשר היה לאכול ממנו כלל... ויהי הדבר לפלא !!!
כך ניצל הגאון מאכילת דבר איסור, לפי שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה לצדיקים, כדכתיב: "רגלי חסידיו ישמור" (שמואל א' - ב', ט').
את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איינו מפריס וגו' (יא,ד-ז) (וקראת לשבת עונג)
''את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איינו מפריס וגו' ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס וגו' ואת הארנבת כי מעלת גרה הוא ופרסה לא הפריסה וגו' ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר''
במדרש רבה (ויקרא פרשה י"ג) אמרו חז"ל שארבע הבהמות הטמאות: גמל, שפן, ארנבת וחזיר, הם כנגד ארבע המלכויות שהשתעבדו בעם ישראל:
"הגמל" זו בבל שנאמר (תהילים קל"ז): "אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו".
"את השפן" זו מדי. מה השפן הזה יש בו סימני טומאה וסימני טהרה, כך הייתה מלכות מדי מעמדת צדיק ורשע.
"ואת הארנבת" זו יון. אמו של תלמאי "ארנבת" שמה.
"ואת החזיר" זו פרס. למה נמשלה לחזיר? לומר לך מה החזיר בשעה שהוא רובץ מוציא טלפו ואומר: ראו שאני טהור!... כך מלכות אדום מתגאה וחומסת וגוזלת!...
את דברי המדרש הללו אמר הגאון רבי מרדכי יפה, בעל ה"לבושים" ניתן להטעים בדברי הפסוקים כאן: מלכות בבל הייתה רשעה בכל משך מלכותה, משום כך נמשלה לגמל שבו נאמר: "ופרסה איננו מפריס" לעולם!
על כוש, מלך מדי נאמר בגמרא מסכת ראש השנה (דף ג' עמוד ב') שבתחילה מלך כשר היה ולכן נקרא "כורש", מלשון "כשר", אלא שלבסוף הרשיע. משום כך נמשלה מלכות מדי לשפן, שבו נאמר: |ופרסה לא יפריס" לשון עתיד.
מלכות יון גזרה בתחילה גזירות קשות על ישראל ואחר כך השלימה עימם, כמבואר בדברי המדרש שם, לכך המשלה מלכות זו לארנבת בה נאמר: "ופרסה לא הפריסה", לשון עבר.
החזיר סיים רבי מרדכי כידוע לא גילה את טומאתו עד חורבן בית שני אז שלטה מלכות אדום, משום כך נמשלה אדום לחזיר עליו נאמר: "והוא גרה לא יגר" על שם העתיד.
ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם (יא,ז-ח) (וקראת לשבת עונג)
''ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם מבשרם לא צאכלו ובנבלתם לא תגעו טמאים הם לכם''
במדרש (קהלת פרשה א') מובא שלעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מוציא כרוז ומכריז ואומר: "כל מי שלא אכל בשר חזיר מימיו יבא ויטול שכרו"! והרבה מאומות העולם שלא אכלו בשר חזיר מימיהם באים ליטול שכרן. באותה שעה הקדוש ברוך הוא מוציא כרוז פעם שנייה ומכריז ואומר: "כל מי שלא אכל בשר נבילות וטריפות, שקצים ורמשים יבא ויטול שכרו"!
יש להבין שאל הגאון רבי יהונתן אייבשיץ מפני מה לא הכריז הקדוש ברוך הוא בכללות: "כל מי שלא אכל בשר נבילות וטריפות שקצים ורמשים יבא ויטול שכרו", מפני מה הכריז תחילה רק על מי שלא אכל חזיר בלבד, ולאחר מכן באה הכרזה נוספת על מי שלא אכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים?
את קושייתו זו של רבי יהונתן תירץ רבי יוסף חיים, בעל ה"בן איש חי", במשל נפלא:
מלך אחד נכנס לארמונו ומצא שם שלושה מעבדיו: ראובן שמעון ולוי. ניגש המלך לראובן וציווה עליו שיתענה במשך אותו יום ולא יאכל מאומה עד רדת הערב. לשמעון ולוי לא אמר המלך דבר.
עשה ראובן כאשר ציווה עליו המלך. שמעון אכל באותו יום כהרגלו ואילו לוי לא אכל דבר.
בערב קרא המלך לראובן ונתן לו פרס של מאתיים זהובים. הא לך! אמר המלך בשכר שעשית כאשר ציוויתיך! ניגש לוי אל המלך ואמר: אדוני המלך! אף אני עשיתי היום כאשר ציווית ולא אכלתי היום מאומה. גם לי מגיע פרס מאת המלך.
וכי אני ציוויתי עליך שלא לאכול? תמה המלך לא אמרתי לך דבר! אכן כן נענה לוי אולם שמעתי שציווית לראובן כך והבנתי שרצונך שלא יאכלו היום, לכן לא אכלתי. ניגש גם שמעון אל המלך ואמר: אדוני המלך! אף אני עשיתי כאשר ציווית ואכלתי היום. גם לי מגיע פרס מאת המלך.
וכי אני ציוויתי עליך שתאכל? תמה המלך שבעתים והרי לא אמרתי לך דבר! אכן כן נענה שמעון אולם כאשר שמעתי שציווית לראובן כך ואילו לי לא אמרת דבר, הבנתי מכך שרצונך שאוכל היום, לכן אכלתי.
כן הוא גם הנמשל אמר ה"בן איש חי" לו היה הקב"ה מכריז בתחילה: "כל מי שלא אכל בשר נבלות וטרפות שקצים ורמשים יבא ויטול שכרו", היו באים אף אומות העולם ומבקשים שכר על שאכלו, בטענה כי רק לישראל ציווה שלא לאכול ואילו להם לא ציווה ולכן אכלו. לכן מכריז הקב"ה תחילה: "כל מי שלא אכל בשר חזיר מימיו יבא ויטול שכרו", ויש כמה אומות שלא אכלו בשר חזיר ויבואו לבקש שכר בטענה שאף הם לא אכלו מחמת שכך ציווה הקב"ה לישראל, ואף שלהם לא ציווה בפירוש יטענו כי כיון שכך שמעו חשבו שכך רצונו יתברך. ואז מכריז הקב''ה: "כל מי שלא אכל בשר נבילות וטריפות שקצים ורמשים יבא ויטול שכרו" ועתה נסתרים דבריהם כי אם לא אכלו חזיר מחמת ששמעו את הציווי שנצטווו ישראל, מדוע אכלו שקצים ורמשים?!...
את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים ובנחלים אותם תאכלו (יא,ט) (וקראת לשבת עונג)
סימני הכשרות של הדגים הינם שניים: סנפיר וקשקשת.
אמנם בגמרא (מסכת נדה דף נ"א עמוד א') אמרו חז"ל שכל דג שיש לו קשקשת בידוע שיש לו סנפיר! לעומת זאת, יש דגים שיש להם סנפיר ואין להם קשקשת. על פי זה אם נמצאה חתיכת דג ויש לו סנפיר עדיין אין לדעת אם אכן הוא דג כשר עד שייוודע בבירור שיש לו גם קשקשת. אולם אם נמצאה חתיכת דג בעל קשקשת, בידוע שהוא כשר כיון שבוודאי יש לו לדג זה גם סנפיר.
ראו נא אמר אברהם דובער כהנא שפירא, בעל "דבר אברהם" הלכה זו נאמרה על ידי חז"ל לפני יותר מאלפיים שנה! מני אז נתגלו מינים רבים של דגים בארצות חדשות ובימים בלתי ידועים, מקצה כדור הארץ ועד קצהו, בכל אגם או מקווה מים, ויהיה זה אף הנידח ביותר, בכל אלה לא נמצא מעולם דג שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר! מכאן הוכחה נוספת שעל חכמינו ז"ל שרתה רוח הקודש וכל דבריהם דברי ה'!
"את זה תאכלו..." (יא, ט(
חסיד רוז'ינאי עבר פעם את פרימישלאן ונשאר לשבות אצל ר' מאיר'ל. הנהגתו של הרבי מצאה חן בעיניו. ביום ראשון נכנס אל הרבי ר' מאיר'ל והגיש לו פתקא ופדיון. אמר לו ר' מאיר'ל: את הפדיון הרי הכינות בשביל האדמו"ר מרוז'ין ושאלה אצלי אם מותר לי, על פי דין, לקבלו. הושיב ר' מאיר'ל בית דין לדון אם מותר לו לקחת את הפדיון. שמעה זאת הרבית ואמרה : מאיר'ל, בשר עם "שאלה" אתה אינך אוכל אפילו אם הרב הכשיר אותו, ואילו מכסף של "שאלה" אתה רוצה ליהנות ?
"וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף" (האדמו"ר מגור)
בין איסורי המאכל של החיות, העופות והדגים בפרשת השבוע מציינת התורה גם את החסידה: "וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף" (ויקרא יא',יט')
ונשאלת השאלה: מדוע נאסר עלינו לאכול את החסידה?
הרמב"ן מבאר: כי הסיבה העיקרית של איסור האכילה הוא דווקא מן הטורפים. מהחיות שיש בהן את הדחף לטרוף את הבעל חיים האחר, מצווה התורה להתנזר מהן. אחד ההסברים הוא מכיוון שהם יכולים להשפיע על נפשו של האוכל מהן לרעה. והאכילה מהן אף משרשה בזה שאוכל מהן את מידת האכזריות...
רש"י עומד על שמה של החסידה שמגיע מן השורש: "חסד". ומבאר את מקורו של השם שהגיע לה בזכות: "שעושה חסד עם חברותיה"
האדמו"ר מגור שואל: אם היא עושה "חסד" עם חברותיה מדוע היא עוף טמא מן הראוי היה לתת לה תואר של כבוד ולהכשיר אותה?! ובפרט שאם משפיע האוכל על הניזון ממנו הרי שיש כאן השפעה חיובית ומדוע נאסרה היא (- החסידה) באכילה?!
והוא מבאר מתוך דיוק נפלא בדברי רש"י: "שעושה חסד עם חברותיה" ה"חסד" שעושה החסידה הוא רק עם חברותיה אך אם חלילה אחד העופות האחרים יקלע לבעיה - החסידה תתעלם ממנו לחלוטין... באה התורה ללמדנו: "חסד" הוא לכל הנצרך לסיוע - לא ניתן לסייע למי שאנו מכירים ואוהבים ולהתעלם לגמרי מאלו שאינם נמנים עם ה"קהילה" או הקבוצה לה אנו משתייכים... גמילות חסד כמו זו של החסידה היא מידה של גנאי ולכן אסורה היא באכילה...
וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על הארץ (י"א - כ"ט) (סיפורי צדיקים גליון 149)
מסופר: יום אחד באו אל הגה"ק רבי חיים מבריסק זיע"א כמה יהודים פשוטים, ובפיהם שאלה: יהודי אחד שנודע בבריסק כגנב, עורך סעודת מצווה והם רואים עצמם מחויבים להשתתף בה, ואין הם יכולים לסרב לו, ורצונם לדעת אם מותר לאכול אצל איש כגון זה? ביקש מהם רבי חיים שימתינו, ושלח לקרוא לגנב ונסתגר עמו בחדר מיוחד. פנה אליו רבי חיים ואמר: רוצה אני לשאלך דבר אבל בתנאי שתגיד לי את כל האמת, "הרי ידעת שאתה יכול לתת בי אמונך" , השיב הגנב: "הריני נשבע לך לומר את האמת כולה כמות שהיא." ובכן אמור נא לי פנה אליו רבי חיים, "אם מזדמן לך לגנוב בשבת?" "גונבים" משיב הלה בניחותא. "ומה אם צריך להבעיר אש?" ממשיך ושואל הרב. "מבעירים", "ואם יש צורך לפצח מנעול?" "מפצחים" . הוסיף רבי חיים ושאל: "ואם צריך לגנוב אצל גוי?" מחייך הגנב ושואל: למה לו, "כספו של גוי אינו כסף?" "ואם אתה מוצא אצל הגוי נתח בשר טרפה או חזיר?" "נוטלים". ומה אתה עושה עם זה? "מוכרים לגוי." "ולמה אינך אוכל את זה בעצמך?" מאי משמע? תמה הגנב, לאכול טריפה? חזיר? אמר לו רבי חיים: "ולגנוב מותר, ולהבעיר אש ולפצח מנעולים בשבת מותר? וכי העבירה של אכילת בשר טריפה חמורה מאיסור גניבה ומהבערת אש ושאר איסורי שבת?" נעלב היהודי ואמר: איך זה שהרב אומר דברים כאלה? מה צד שווה יש כאן? הגניבה היא פרנסתנו, ואם הדבר חל בשבת, מה אפשר לעשות? אבל לאכול טריפה? יהודי יאכל חזיר ? ישמרנו השם, וכי אין אנו חלילה יהודים? נפרד ממנו רבי חיים, ואז קרא לאנשים שהמתינו לתשובה ואמר להם: על אחריותי, אם לא הוכנה הסעודה בכסף של גניבה, מותר לאכול על שולחנו.
''אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם'' (יא,מג) (וקראת לשבת עונג)
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל ה"חפץ חיים" נזהר היה מאוד בכשרות מזונו זהיה בתכלית ההידור וללא שום פקפוק חלילה. דבר מאכל שנזקקו לשאול לגביו שאלה הלכתית דבר שהורה בו חכם לא היה אוכל.
בשנה האחרונה לחייו כבר לא יכול היה ה"חפץ חיים" לשרת את עצמו, משום כך היו תלמידים מבני הישיבה שוהים תדיר בביתו ומשרתים את רבם הדגול.
פעם אחת אירע שהגישו לפניו מרק עוף. נטל ה"חפץ חיים" את הכף, אך בטרם נגעה בה בשפתיו שאל פתאום: אמרו נא לי, האם המרק כשר?... השתוממו בני הבית למשמע שאלה בלתי צפויה שכזו. מה פירוש? תמהו הנוכחים הרבנית בעצמה הכינה את המרק! ה"חפץ חיים" נותר בשלו, נמנע מלטעום מן המרק וחזר על שאלתו: אם בטוחים אתם שהמרק כשר?... פנו הנוכחים לשאול את פי הרבנית האם המרק כשר.
זו הפעם הראשונה שמציגים בפניה שאלה שכזו! התפלאה הרבנית, אולם בהכירה את בעלה הצדיק החליטה בכל זאת ללכת ולערוך חקירה ודרישה בעניין. למרבה הפלא התברר כי אכן המשרתת טעתה! שני עופות היו בבית, האחד כשר למהדרין ואילו בעוף השני התעוררה שאלה בדבר כשרותו והוא נשלח אל הרב שבדק אותו והכשירו. כהרגלה, הורתה הרבנית למשרתת להשתמש רק בעוף הכשר, ואילו המשרתת החליפה בטעות את היוצרות ובישלה את העוף שהתעוררה בו השאלה.
ה"חפץ חיים" לגודל מעלתו הרגיש בדבר!
ולא תטמאו בהם ונטמתם בם (יא,מג) (וקראת לשבת עונג)
עסקן ידוע הגיע אל ביתו של הגאון רבי אלעזר מנחם שך כדי לקבל ממנו הדרכה בנושא מסוים. בהיותו שם נכנס אל החדר אחד מנאמני ביתו של הרב שך והגיש לראש הישיבה קערית ובה רסק תפוחי עץ. מאכל זה היה חשוב מאוד לבריאותו של הרב.
למרבה ההפתעה דחה הרב שך את המאכל וסירב לאכול ממנו. הביט המשמש המסור בקערת המזון ולתדהמתו גילה בה יתוש זעיר אשר בקושי היה נראה לעין. על אחת כמה וכמה שהרב שך עצמו, בגילו המופלג ובראייתו החלושה לא יכול לראות זאת. לאחר שהוחלף המזון שבקערה הסכים מיד ראש הישיבה לאכול ממנה.
אותו עסקן נפעם מהמאורע לו היה עד ומשום כך לאחר ששב אל עירו נכנס אל רבו, האדמו"ר מסלונין, וסיפר לו את אשר ראו עיניו. למרבה פליאתו לא התפעם האדמו"ר כלל מן הסיפור.
האין זה מפליא? תמה העסקן בקול. האם אתה מתפעל מכך שהקדוש ברוך הוא אינו מביא תקלה על ידו של הרב שך? השיב האדמו"ר בשאלה דע לך שמעלתו ודרגתו של הרב שך הן גבוהות הרבה יותר מכך!
אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם (יא', מג (
מדוע נכתב 'ונטמתם' ולא ונטמאתם עם האות א' ? מסבירה הגמרא )יומא לט') 'תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת ליבו של אדם' וכוונת התורה היא לומר שע"י אכילת מאכלות אסורות, נוצרת אטימות בליבו של האדם והוא לא מרגיש קשר ושייכות למצוות התורה הקדושה.
ובעניין זה סיפור נפלא (מעיין השבוע): מעשה באדם שהשתתף בסמינר, שם זכה לשמוע לראשונה בחייו סדרת הרצאות רצופה, ממוקדת ומאירת עיניים, הוכח בעליל שיש בורא לעולם ויש תכלית ומטרה לבריאה. האדם אינו מכונה כפייתית של מזון, עבודה, שינה וחוזר חלילה, דורשים ממנו תפוקה: עבודת ה' וקיום מצוות, החיים כאן הם גשר צר מאוד, והעיקר הוא לזכות להגיע לעולם הבא טעונים בזכויות. ובאמת, כל זה הוגש בצורה הגיונית ומשכנעת ואכן הוא שוכנע, אבל מה, הרי לכל אחד יש יצר הרע וגם לו יש מה לומר. בקיצור הכול נכון אבל זה קשה, מאוד קשה לשנות אורחות חיים, קשה לעשות מהפך מחושך לאור. ואז הוא קם ופנה למארגנים ואמר: 'אתם יודעים מה, בשביל המצפון אני מוכן לקבל על עצמי דבר אחד בלבד. מה שתאמרו, אחר כך נראה, בלי התחייבות, אבל את אותו הדבר שתאמרו אקיים עד הסוף...'
מארגני הסמינר עמדו נבוכים והתלבטו, מה רבה האחריות? מה יאמרו לו לקיים? אולי שבת? הרי שקולה שבת כנגד כל התורה... והרי 'יום זה לישראל אורה ושמחה' ומעט מן האור ידחה הרבה מן החושך...ואולי טהרת הבית? זהו הרי יסוד הבית היהודי... אולי שיעור תורה פעם בשבוע? והמאור שבה יחזיר אותו למוטב... אולי תפילין? ועוד כיו"ב... לבסוף החליטו להתייעץ עם גדול הדור דאז הרב שך זצ"ל ומה הייתה התשובה? 'כשרות!' בלי שום ספק... השואלים היו המומים. כשרות? קודמת לשבת? לטהרת הבית? לשיעורי תורה? לכל יתר המצוות? הבחין הרב בפליאה והסביר: 'לא, ודאי שלא, יש איסורים חמורים יותר! אבל צריכים להבין, היהודי שמע הרצאות והשתכנע, אבל הדברים לא נכנסו לליבו. מדוע? כי הלב אטום! ומה סיבת האוטם? מאכלות אסורות! שהרי כתוב במפורש 'ולא תטמאו בהם ונטמתם בם' מלשון אטימות. אבל אם יקפיד על כשרות המזון, יוסר האוטם וייפתח הלב. וממילא יסכים לקבל הכל. ולשמור שבת, טהרה, להניח תפילין וללכת לשיעורי תורה וכך היה... בעקבות הכשרות כל הבית השתנה והתחזק.
גם אנחנו, אחים יקרים, אם אנו מרגישים חוסר משיכה לתורה ולמצוותיה, צריכים לבדוק, האם לא חדר למטבחינו או לפינו מאכל שאינו כשר למהדרין וגרם לנו לאוטם רוחני של שריר הלב ? וכמה טוב לקבל קבלה זו מיד לאחר חג הפסח שבו טיהרנו את גופינו ונפשנו באכילה כשרה.
"ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים" (יא, מד-מה( ).על התורה(
לכאורה, מה עניין שקצים ורמשים אצל שעבוד מצרים ? אלא, אומר בעל "קול אומר קרא" יש בני אדם שזהירים בתכלית הזהירות לבל ייכשלו חלילה בבליעת יתוש זעיר, והם עצמם אינם זהירים מלבלוע בני אדם כדגי הים, משעבדים את אחיהם, מוצצים מהם את דמיהם ופושטים מהם את עורם. לפיכך נאמר כאן "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים" אני הוא שנפרעתי ממצרים שהשתעבדו בכם ואני הוא שעתיד לפרוע לכל המשעבדים והמנצלים למיניהם.
וזהו שציווה דוד המלך כלפי אויביו בנפש : "ואנוכי תולעת ולא איש" (תהילים כב, ז) למה אתם רודפים אותי, קורעים אותי ושותים את דמי ואומרים לבלעני חיים , יהא דומה עליכם כאילו הייתי "תולעת ולא איש" ואז הרי יתעוררו בקרבכם כל רגשותיכם העדינים של צער בעלי חיים...
כי אני ה' אלוקיכם והתקדשתם והייתם קדושים (יא,מד) (ניצוצות)
מצווה שחוללה מהפך
כל ילד המתחיל בלימודי הגמרא פותחין לו בפרק "אלו מציאות" ומפני מה ראו לבחור דווקא בדינים והלכות אלו שאינם מן הקלים שבש"ס, שהרי ספרים על גבי ספרים נתחברו על פרק זה, וקולמוסים רבים נשברו בהבנת כל דבר וכל חלק דבר. יבוא הסיפור הבא וילמד על הכלל כולו עד כמה השקפה ומוסר ודרך חיים יש דווקא בהלכות אלו של אלו מציאות שלו ואלו שחייב להכריז.
בבית המדרש של ישיבת "שערי יושר" בירושלים יושב המשגיח הרב בנימין לוי שליט"א ומולו יושב אודי, אדם הרחוק ממשנה לתלמוד כרחוק מזרח ומערב, אלא שביקש להתקרב ולחזות מעט מנועם ה' ובא לבקר בהיכלו. וכשם שפותחין לילד ב"אלו מציאות" כך פתח לו המשגיח פתח של תורה במשנה של אלו מציאות.
אודי יושב פותח אוזן ולב לשמוע דברי תורה אשר בשבחם וחשיבותם שמע כה רבות. יושב הוא למול הגמרא שומע את דברי המשנה ומתקבלים הדברים על לבו, שכן המוצא אבידה עליו להשיבה. וממשנה לגמרא "מצא פירות מפוזרין, וכמה?" קטע ועוד קטע, הבנה נוספת, אור בעיניים, הנה מבין הוא את הדברים שנכתבו לפני מאות בשנים. אולם זבובון טורדן מזמזם לו במוחו אינו מרפה, אודי אינו יכול יותר לנצור את אשר בלבו, פותח הוא את פיו ושואל בכנות: "כבוד הרב, למדני נא, וכי לכך נכתבה הגמרא, לקב של שומשמין בשטח של ארבע אמות אם צריך להחזיר או לא, הלא בינינו, כמה כבר שווים של אותם שומשמין, שקל, שתיים, אפילו שלוש, בשביל זה צריך גמרא, בשביל זה לאמץ את הראש, ולבזבז את הזמן, הזאת היא הגמרא שכה הרבית לדבר בשבחה?!"
הרב בנימין מחייך בסובלנות מאיר פנים לשאלתו, ומבאר באורך רוח עד כמה חשיבותו של ממון שאינו שלך, ודין פרוטה כדין מאה, ואין ההבדל בין אם שווין של השומשמין הוא אלף או כלום, השאלה המהותית היא אם שלך הוא הדבר או לא.
אחר שהובנו הדברים ונעכלו במוחו, ממשיך הרב בנימין ואומר "אספר לך סיפור, ממנו תלמד כמה ערך יש לפרוטה אחת, ולמה יכולה לגרום השבתה של שווה פרוטה". וכך הוא מספר:
"בישיבה ישנו בחור אמריקאי בשם מייק, מייק זה הינו גר צדק. מייק גדל בין גויים, מעולם לא עניינה אותו יהדות מהי, ובוודאי שלא יהדות אורתודוקסית שלומדת "אלו מציאות שלו". מה אם כן גורם לבחור שכזה להתעניין ביהדות ואף לעשות צעד מהפכני בחייו ולהתגייר, וכיצד קשור סיפורו של מייק ל"אלו מציאות". ובכן, אמו של מייק התגוררה בליקווד, ומייק שבא לביקור בבית אמו נזקק לשירותי הצרכנייה המקומית ששימשה גויים ויהודים כאחד, כידוע בליקווד גרים אברכים רבים בני תורה ומתנהלת שם קהילה לתפארת, אלא שמייק עד ליום זה כמעט ולא שם לב לקיומם, אם בכלל.
בעומדו בתור כדי לשלם על המצרכים שלקח, עמד לפניו אברך חרדי גם הוא עמוס במצרכים, הקופאית מסרה לו את החשבון, שילם ויצא. כעבור דקות אחדות שלפי חשבונו של מייק באותן דקות כבר עבר האברך מרחק ניכר מן הצרכנייה, ניצב לו האברך שוב ליד הקופה, ומה מתברר? הקופאית בחוסר שימת לב נתנה לו עודף ברבע דולר יותר על המגיע, ומיד כאשר שם האברך לב לדבר מיהר להחזיר את אותה מטבע שאינה שלו.
מייק עמד נפעם מול מוסריות שכזו שמעולם לא נתקל בה, מוכן היה להגדיר זאת כמוסר על אנושי, לחזור בעבור רבע דולר, דבר זה היה נשגב מבינתו. סקרנותו של מייק התעוררה והוא ביקש להכיר מקרוב את אורחות חייהם של אותם אנשים המסוגלים לרמה מוסרית שכזו.
בתחילה עדיין היה מרוחק, לבו לא נתנו להתקרב יתר על המידה, בכל יום כשהיה רואה ילדים שבים מבית תלמודם היה ניגש ומבקש "פסוק לי פסוקך, מה למדתם היום?" וכך אט אט נתקרב והלך, עד שנתגייר ובא ליישב בישיבה".
כך מסיים הרב בנימין את סיפורו, ומותיר את השומע נפעם מעוצמתם של "אלו מציאות". אודי נהג מונית היה, וזו הייתה פרנסתו. לימים באמצעו של יום עבודה עמוס, בין נסיעה לנסיעה נזדמן ל"קניון" והרשה לעצמו להתרענן מעט ולעלות לקנות לעצמו משהו לאכול. החנה את המונית במקום חניה מסודר, נעל אותה, עלה וקנה מנת פיצה להשביע את נפשו. כעבור זמן מה שב אל המונית, הודיע לסדרן על מיקומו, והסדרן בתחנת המוניות העביר לו יעד נסיעה. אודי מתניע את המונית מתכונן לנסיעה, מתעכב לשנייה קלה כדי לבדוק את העודף שקיבל על הפיצה, והנה רואה הוא כי המוכר טעה ונתן לו שקל יותר מן המגיע. בתחילה חשב שלא להתייחס, וכי בעבור שקל אחד יבטל נסיעה ששווה הרבה יותר. אולם, הדברים ששמע מהרב בנימין חדרו למוחו והתעקשו לזמזם..."אלו מציאות... קב שומשומין... מייק... ליקווד... רבע דולר... גר צדק... שערי יושר..." אחר מאבק של דקות מספר מודיע אודי במכשיר הקשר לסדרן כי אינו יכול
לבצע את הנסיעה. יוצא מן המכונית נועל אותה שוב, ועולה חזרה לקניון כדי להחזיר שקל אחד שאינו שלו.
כאשר סיפר אודי שהיום הינו יהודי ירא שמיים שומר תורה ומצוות את הסיפור היה מסיים ואומר: "טעם הניצחון במאבק של השבת אותה מטבע שאינה שלי, נתן לי לטעום את הטעם המתוק של היהדות, ואת עוצמת דבריהם של חכמינו זיכרונם לברכה, שירדו לעומק נפשו של אדם, להבין כי יותר משהאדם עושה את המצוות המצוות עושות את האדם"...
והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני (יא,מד) (וקראת לשבת עונג)
יש להבין מהו כפל לשון : "והתקדשתם והייתם קדושים"? הדבר יבואר על פי משל:
בעיר אחת חי צדיק גדול וחסיד ולו בן יחיד שהיה מתהלך בדרכי אביו בצדקות חסידות ופרישות. יום אחד נסע הבן בשיירה מעיר לעיר ולפתע פתאום התנפלו עליהם שודדים עזי נפש ושבו את כל בני השיירה בשבי. נטלו השודדים את שללם, עלו על אוניה והפליגו עימם לארץ רחוקה. הייתה זו ארץ שכל יושביה רעים וחטאים, זוללים וסובאים. ימים רבים דאג האב לבנו כי לא שמע ממנו מאומה, ורק לאחר כשנה נודע לו אשר אירע לבנו.
אסף הצדיק פרוטה לפרוטה עד שהצטרף בידו סכום כסף גדול, או אז יצא בספינה לאותה מדינה רחוקה כדדי לגאול את בנו מן השבי. ואכן, בחסדי שמים הצליח האב במשימתו, השובים נעתרו לפדות את הבן תמורת סכום הכסף וכעבור זמן שבו השניים אל ביתם בשלום.
לאחר שובם בחן האב את בנו היטב, הסתכל במעשיו ובמידותיו ובמנהגיו ושמח לראות כי שום מידה רעה לא דבקה בו, וכי השהות בקרב אותם פראים לא הזיקה לנשמתו של הבן. אמנם, לצערו הרב, הבחין האב כי גם המידות הטובות שהיו בבנו בטרם נפל בשבי נעלמו ואינם.
כן הוא גם הנמשל אמר רבי יוסף חיים בעל ה"בן איש חי" בני ישראל גלו למצרים, ארץ שכולה טומאה וכשפים, והקדוש ברוך הוא גאל אותם משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. והנה, אף שבני ישראל לא ירשו את טבעם של המצרים בתועבותיהם, אמנם עדין לא היו במעלה הגבוהה של קדושת האבות.
משום כך אמר להם הקדוש ברוך הוא: "והתקדשתם" שפירושו סורו והבדלו מהרע של מצרים. "והייתם קדושים" דבקו בטוב עד שתשובו להיות במעלתם של אבותיכם הקדושים.
הקשר בין פרשת שמיני לפסח
ר' צדוק הכהן מלובלין בספר "מחשבת חרוץ" מוצא קשר בין פסח לפרשת שמיני ותזריע-מצורע:
שמיני ותזריע-מצורע עוסקים בנושא הפה.
פרשת שמיני - במה שמכניסים לפה - ההימנעות מאכלות אסורות קשור לוושט.
תזריע מצורע - במה שמוציאים מהפה לשון הרע קשור לקנה.
ולכן לא בכדי, בשנה פשוטה הן יוצאות לאחר חג הפסח שבו יש את עניין האכילה: מרור ומצה הקשורים לוושט.
ואת עניין הדיבור: "והגדת לבנך" ומצווה זו קשורה לקנה... לא בכדי נקבע שמו: "פסח" - פה-שח
ניסן בגימטרייה: 170 פעמיים המילה: "פה" הם גם בגימטרייה: 170
זוהי העבודה בימים הללו שמירה על מה שמכניסים ומוציאים מן הפה...
מ - "והגדת לבנך" למעמד מתן תורה בו נצטווינו: "ושננתם לבנך"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה