יום ראשון, 5 ביולי 2015

אמרי שפר י"ט תמוז ה'תשע"ה



 "מדרכו של כסיל להאשים את זולתו בכישלונו. מי שמתחיל להחכים מאשים את עצמו, ומי שמשכיל אינו מאשים איש" (אפיקטטוס).

     "מה ה' אלוקיך" - מה שהקב"ה עושה, "שואל מעמך" – הוא מבקש ממך לעשות. "מה הוא רחום, אף אתה רחום; מה הוא חנון, אף אתה חנון". (רבי ברוך ממז'יבוז')

     מה יפו פעמיך בנעלים. בעת שביהמ"ק היה קיים נאמר פסוק זה על העולים לרגל (חגיגה ג') ובזמן הזה נאמר פסוק זה על המכתתים רגליהם לצדיקים, וכל הפסיעות נעולים אצל הקב"ה. (מאור עינים)

     מהירות האור ידועה. מהי מהירות החושך

המהפך [החיים מספרים 7]
     אצל רוב בני אדם, תקופת האירוסין היא תקופה משמחת ומלאת זכרונות טובים. אך בעבורי, היא היתה לא פשוטה. נפגשנו, התאמנו והתארסנו בשעה טובה, אך ימים ספורים לאחר האירוסין, התברר להורינו כי הם שכחו לדבר על עניין "הסידור הכספי". התברר, כי לשני הצדדים, יש אמצעים דלים ביותר - כפי שהטיב להגדיר אבי "אפילו את הכסף למונית לחתונה אנו צריכים ללוות". וכשמדובר בבן תורה שרוצה ללמוד אחרי החתונה, זה ממש בלתי אפשרי. וכך לאט לאט נחתו עלינו הידיעות: החתונה תהיה מצומצמת, לא תהיה תזמורת אלא אורגניסט... דיבורים שגרמו לנו למתח רב.
     כשבועיים לפני החתונה, החליטו שני אחי לקחת אותי לטיול בצפון "כדי לשנות אוירה". יצאנו במכוניתו החבוטה של אחיי, הם ניסו ליצור אוירה טובה אך זה לא בדיוק עזר, העולם נראה לי קודר ומצב רוחי היה ירוד ביותר. ואם לא די בכך, לפתע שבק הרכב חיים, בלי הודעה מוקדמת, חירחר, השתנק ונדם. אחי הספיק להסיטו לשוליים, הם יצאו מהרכב ופתחו את מכסה המנוע רק בשביל לדעת שאינם יודעים כיצד לטפל ברכב. טיפות כבדות החלו לרדת, והחלטנו לקחת טרמפ לתחנת הדלק הקרובה כדי לגייס בעל מקצוע שיצליח לתקן את הרכב. לקח לנו חצי שעה עד שהצלחנו למצוא טרמפ. כשהגענו לתחנת הדלק, קנינו שתיה וחטיפים בהכשר מהודר, והתיישבנו לאכול. אחי ניסה למצוא בעל מקצוע, אך ללא הצלחה. בלית ברירה הזמין גרר שהבטיח להגיע תוך חצי שעה. כשרצינו לשלם, התבררה לנו העובדה הפשוטה והכואבת, כי שכחנו את הארנקים בתא הכפפות שברכב. אחי התחיל להסביר לבעל הקיוסק הערבי, שהוא שכח את הארנק ברכב, אך הלה כעס: "לשבת לאכול ידעתם, ועכשיו כשצריך לשלם התחילו הסיפורים, אה? לא יהיה". למרות הסבריו של אחי, נותר האיש קשוח: "נראה לך שאני אשחרר אותך עשרה ק"מ? אפילו מטר לא, תתקשר למי שאתה מכיר שיביא את הכסף, אתה לא יוצא מכאן לפני כן". "המשפחה שלנו במרכז הארץ, יקח להם מספר שעות להגיע לכאן, אין לך טיפת אמון בנו"? "אין לי, אם היית עובד כאן שבוע, גם לך לא היה", השיב. הבטנו בו בחוסר אונים ואז עלה בדעתו רעיון: "אתה יודע מה, אחד מכם ישאר, ושניים ילכו להביא את הכסף", אמר. אחיי התייעצו ביניהם, והחליטו שהם לא יטריחו אותי לצאת בגשם ובקור, ולכן אני ישאר עד שיחזרו.
     ישבתי, כשמידי פעם אני פוגש במבטו העוין, התחלתי לחשוב על המצב שבו אני שרוי: עוד שבועיים חתונה, אין כסף, העתיד לוט בערפל ואפילו הטיול שאחיי אירגנו בשבילי נהרס, וכעת אני בן ערובה אצל אדם שרוצה "לאכול" אותי... חצי שעה חלפה, המתנתי בצפייה לאחיי שכבר יופיעו, ניגשתי אליו וביקשתי להתקשר לאחיי. הוא השמיע "אוף" גדול אך נתן לי להתקשר, התקשרתי אך המכשירים שלהם היו מנותקים, התחלתי לדאוג... חצי שעה נוספת חלפה, ניסיתי להתקשר אך לא היה מענה. חרדה נוראה החלה להתפשט בתוכי, לאחר חצי שעה ביקשתי שוב להתקשר אך הוא סרב. "אני מודאג, האחים שלי נעלמו, תן לי לנסות" אמרתי, "לא", השיב נחרצות, ואני פרצתי בבכי שלא יכולתי להפסיקו. היה זה בכי שהכיל את כל מה שעברתי בחודשים האחרונים, כל המתח, החרדה והחשש מהעתיד. נשאתי תפילה חרישית לקב"ה, שישמע את זעקתי, ובליבי נדבת סכום כסף לצדקה.
     לפתע נכנס למזנון אדם כבן 60 עם בתו כבת 22. "מה קרה לו"? הוא שאל את בעל המזנון. "לא יודע, איבד את האחים שלו", "רגע, אתה קשור לתאונה"? "איזו תאונה"??? הרגשתי שאני כולי קופא "לא יודע, איזה 20 ק"מ מכאן נפלה מכונית לוואדי, יש במקום ניידות משטרה ומכבי אש", "מה אמרת? אני לא מבין, זה לא יכול להיות" השבתי המום כולי.
     האיש ניגש אלי: "תסביר לי מה קרה", אך לא יכולתי לדבר, שמעתי אותו במעורפל מדבר עם בעל המזנון, מוציא מארנקו 50 ₪ ומשלם לו, ואז אמר לי: "בא ניסע לשם". נסענו לכיוון, כשהגענו ראינו שם כמה ניידות ורכב כיבוי אש, יצאתי מהרכב ממרר בבכי, והכנתי את עצמי לגרוע מכל... ואז שמעתי את שני אחיי: "מה אתה עושה כאן"?, "למה לא התקשרתם?", "איך נתקשר? הסוללות שלנו גמורות ולך אין טלפון, תראה מה קרה? ניסינו לדחוף את הרכב, רק שדחפנו יותר מידי והרכב נפל לתהום, כשברגע האחרון ב"ה הצלחתי לקפוץ מתוכו ללא פגע".
     בינתיים עלה הכבאי מהוואדי כשבידו הארנקים, והספרים "החילוץ של הרכב יעלה יותר משוויו, תודו על מזלכם הטוב". "מה נעשה כעת"? שאל אחי, "תכנסו לרכב שלי, אקח אתכם עד הבית", הציע.
     בדרך, הוא התוודע לכל מה שקרה איתנו... "אמרתם שאתם מבני ברק, אתם מכירים רב בשם... הרב חיים קנייבסקי"? "ודאי", השבנו, "אפשר להיכנס אליו"? שאל. אחי שהוא בעל קשרים התקשר מהפלאפון של האיש, לאחד מאנשי בית הרב, ובישר לו, "אנחנו נכניס אותך", האיש היה מופתע, וסיפר שבמשך תקופה ארוכה, מנסה הוא להיכנס לרב, כדי לבקש ברכה לרפואה עבור בתו.
     כשהגענו, הוא נכנס לצדיק, וסיפר אודות צרתו שאלו הצדיק: "אתה שומר שבת"? "לא, אך בתי החלה לשמור שבת לפני חודש וגם לאכול כשר", "אם כך אני מברך אותה ברפואה שלימה".
     "מה אני יכול לעזור שתהיה בריאה? היא הבת היחידה שלי", "אתה תשמור שבת וגם תדאג לחתן בחור ישיבה, וה' יעזור". נכנסנו אף אנו לקבל ברכה, וירדנו למטה, הוא חיכה לנו ואמר: "אתה בחור ישיבה נכון? ואתה עומד להתחתן? זה נראה לך מקרי המפגש ביננו, והרב שאומר לי לעזור לבחור ישיבה להתחתן? תראה, אני ארשום לך צ'ק", הוא רשם צ'ק על סך מאה אלף ₪, ואמר לי "חצי מזה לחתונה וחצי בשביל שכירות לשנה, ואם הבת שלי תבריא, אני מבטיח לך דירה בבני ברק". פרצתי בבכי, לא מאמין למשמע אזני...
     נישאנו בחתונה יפה, והזמנו אותם לחתונה. שכרנו דירה, ונכנסתי ללמוד בכולל, רגוע ושמח עם משימה ברורה, לעשות הכל על מנת שהיא תבריא, כאות תודה לה' על מה שנתן, וגם על העתיד. הקדשתי את הלימוד שלי לרפואת הבת שלו, ובקשתי מרבנים ברכות לרפואתה.
     יום אחד, כעשרה חודשים אחרי החתונה, הם הגיעו אל ביתנו, ובדרמטיות, בישרו לנו כי בתם ב"ה החלימה! ואף התחזקה יותר. הם עצמם קיבלו החלטה, לשמור שבת וכשרות, ואף קיימו את הבטחתם במלואה... ורכשו עבורנו דירה בת 3 חדרים בבני ברק.
     ועל כגון זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים, צב, ה-ו): "כִי שִמַחְתַנִי ה' בְפָּעֳלֶָך, בְמַעֲשֵי יָּדֶיָך אֲרַנֵן, מַה גָּדְלּו מַעֲשֶיָך ה' מְאֹּד עָּמְקּו מַחשְׁבֹּתֶיָך" - כי אין עוד מלבדו!



 חוויית השבוע שלי



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה