אמרי שפר ח' אב ה'תשע"ז

 האמת - מעשה שסיפר לי הרב שמואל אליהו שליט"א רבה של צפת, שביקש המוכתר של הצפון להיפגש איתו ושוחחו יחד מדוע המוסלמים נלחמים ביהודים על ארץ ישראל, הרי כתוב בתורה שהקב"ה נתן את הארץ ליהודים וכיון שהם מאמינים בשם מדוע עושים נגד רצון השי"ת?  והשיבו המוכתר, אתה צודק אם היהודים היו עושים ומקיימים מה שכתוב בתורה אף אחד לא היה נוגע בהם כיון שזה הזכות שלהם, אבל כיון שלא שומרים את התורה הרי התורה אומרת שאין להם את הזכות על הארץ ולכן נלחמים בכם . שומו שמים זו השקפת מוסלמי לצערנו מה שאחינו היהודים מתוכנו לא מבינים.

התורה מלמדת שעיקר זכויות אברהם אבינו היו בחינוך הבנים: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו")בראשית ח"י, י"ט(.  אם נבדוק, נגלה שבסך הכול 8 מילים (מפורשות בתורה) דיבר אברהם לבנו יצחק: "הנני בני. א-לוקים יראה לו השה לעולה בני". זהו!  מסקנה: להיות מחנך טוב, אין הכוונה להרבות במילים. אלא דוגמא אישית.  ועל כוחה של דוגמא אישית למדים מציווי המלאך לאם שמשון שהיא לא תאכל טמא ולא תשתה יין ושכר.  אם היא צריכה לדאוג שבנה יהיה נזיר לה' שתשמור עליו מכל אלו הדברים, אבל למה היא צריכה להישמר מכך?  דוגמא אישית! כדי שהילד יחקה אותה. (הגרי"ש אלישיב זצ"ל)

 "          ושמרתם ועשיתם" - הצורך בעשייה אין מספיק לבוא לשיעור לשמוע וליהנות מהפרפראות של הרב, יש הרבה ששומעים אבל מההלכה למעשה רחוקים הם כמטחווי קשת... לא זו בלבד הם אף מנחמים את עצמם: "לא נורא - העיקר העיקרון..." אבל הכתוב מדגיש: "ושמרתם ועשיתם". (מעין השבוע)

חרבן הבית (מעובד מתוך 'שלום לעם)

     האם אנו חשים באובדן ובשיממון הנוצר בעקבות חורבן בית המקדש? אם נתבונן נגלה, כי תפילת העמידה מכילה תזכורות רבות לכך: " וְתֶחֱזֶינָה עינינו בשובך לציון ְברחמים". ''אֶת צֶמח דוד עבדך מְהרָה תצְמיח". " כי לישועתך  קיוינו כל היום". האין אנו,חלילה, אומרים זאת מהשפה ולחוץ ? כשאנו עושים תיקון חצות, וכשאנו קוראים את אותם פרקי תהלים ואותם הפסוקים הלקוחים מן התנ"ך, המדברים על חורבן בית- המקדש ועל צערה של השכינה, האם אנחנו בוכים בדמעות שליש ? הסיבה לכך תובן לאחר קריאת הסיפור הבא:

     מסופר על הגנרל הנרי ד'אוטְֹיֶיה, ששימש כ אסטְרטֶג בכיר בצבאו של נפוליאון, וכמובן, מתוקף תפקידו ותוכניותיו המבריקות זכה לכבוד ולהערכה.  פעמים רבות נפוליאון התייעץ איתו וביקש ממנו תוכניות. פעמים לצורך התקפה ולעיתים לצורך הגנה. הלה התהלך בראש מורם במדיו המפוארים ובמדליות הרבות שעטרו אותם אולם מתחת לפני השטח הגנרל שימש כסוכן אויב. חמדנותו לכסף העבירה אותו על דעתו והלה נפגש עם האויב ומכר את תוכניותיו, שהוא עצמו תכנן עבור הצבא הצרפתי .

     כשראה נפוליאון, כי מהלכיו להפתיע את האויב לא צלחו וחיילי האויב היו מוכנים לפיכך חשד שמישהו העביר את התוכניות אליהם. חשדו נפל על מיודענו. אך מאחר שלא היו בידו הוכחות חד משמעיות, לפיכך, לא נקט לפי שעה בפעולה כלשהי.  באחד הקרבות נחלה צרפת מפלה מוחצת. הפעם לא ניתן היה להבליג ולאחר חקירה מאומצת הובילה לעובדה המרה: הגנרל ד'אוטייה מסר לאויב מראש את תכניות הקרב. נפוליאון זעם וחשב, מהי הדרך המתאימה ביותר להעניש את ד'אוטייה ולבסוף החליט: הגנרל יישלח לאי נידח ושומם, שם יחיה עד סוף ימיו בבדידות ויוכל להרהר במעשיו הרעים.

     הגנרל הורד מדרגותיו ובלבוש אסירים הועלה לאונייה והושלך בחוף אי נידח. שעות רבות שכב על החוף ובכה על מר גור לו.  כשהחל הרעב להציק לו, טעם מפירות של עץ שגדל בסמוך.  לאחר מכן אסף עלים יבשים והכין לעצמו מצע. כך עבר עליו הלילה הראשון באי הבודד.  הימים חלפו . מיודענו בנה בית מגזעי עצים, מצא עיזים שנתנו חלב ואכל מפירות העץ. חודשים חלפו והנרי התרגל לחיים על האי השומם, אך כשהגיע התאריך בו הושלך לשם, לבש את בגדי האסיר אותם לבש באותו יום, והחל לבכות. הוא נזכר במעמד הרם, שהיה לו, חש חרטה עמוקה על מעשיו, וייסר עצמו על כך כל אותו היום.

     יום אחד נטרפה אונייה בסמוך לאי. רוב נוסעיה טבעו והניצולים הגיעו לחוף. הנרי נשא לאישה את אחת מהניצולים. יום אחד הופתעה אשתו לגלות את בעלה יושב בחוף בבגדים מוזרים ובוכה בכי מר. 'מה קרה?' נחרדה. 'ביום זה לפני שנתיים הוגליתי מצרפת,שבה הייתי חשוב ומקורב למלכות. בכל שנה ביום זה , נזכר אני מה הייתי , והיכן אני היום, ובוכה על כך" . לאחר שנה נולד להם בן. כשגדל מעט הבחין הילד , כי מדי שנה,  ביום מסוים, יושב אביו על החוף בבגד מוזר ובוכה מהבוקר עד הערב. 'אבא, למה אתה בוכה?' שאל הילד. והאב סיפר לו על אותו יום מר ונמהר.  בנו של הנרי גדל, נשא אישה ונולדו לו ילדים. בכל שנה, ישב הסבא עם בנו ונכדיו, וקונן על מר גורלם ועל גלותם באי הבודד,  הרחק מצרפת.

     היישוב באי התרחב, משפחות נוספו וילדים נולדו, ובכל שנה, באותו תאריך, היו מתאספים ובוכים על מר גורלם.  שנה אחת קם אחד הנכדים והכריז: 'די! בכל שנה מכריחים אותנו לבכות בתאריך הזה, אבל אני לא מבין , מה רע פה?!  הרי יש לנו הכל! יש פירות טעימים, עיזים שנותנות חלב, עצים לבנות קורת גג ועלים להכין מהם מצעים. טוב לי פה, ואינני מעוניין בארץ אחרת '. שמע זאת הנרי, שכבר היה ישיש וחלש, קרא לנכדו הצעיר ואמר לו: 'אינך מבין מדוע אנו בוכים, משום שנולדת באי הפרימיטיבי הזה ולא יצאת מפה אף פעם. אתה פשוט לא ראית את העולם האמיתי והמפותח, ולכן אינך יודע , מה אתה מפסיד! אני ראיתי עולם מופלא ובו גשרים עצומים, מגדלי ענק, ארמונות נהדרים, חנויות. יכולתי להיות היום חלק מאומה גדולה, שבה מדענים וחכמים, אמנים ואצילים. אכן, מי שגדל כל ימיו , כשהוא מתרוצץ יחף על החול, לא מבין מה חסר לו. אך דע לך, שכל 'החיים הטובים' שלך פה, הם כאין וכאפס לעומת החיים הגרועים ביותר בצרפת. לכן יש לך הרבה מה לבכות – ובעיקר על כך שאין לך אפילו מושג מה הפסדת...

     אין אנו יכולים להבין מה הפסדנו. כיצד נראו החיים כשבית- המקדש היה קיים, ולכן אין אנו מסוגלים לקונן, כפי שצריך. רק מי שחווה את אובדן הבית - יכול להבין זאת. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ז' אב ה'תשע"ז

 הנה ידוע, כי מאז שחרב בית המקדש, תפילות ישראל ממלאות את מקום הקרבנות, וכמאמר הנביא (הושע יד, ג) "ונשלמה פרים שפתינו".  אולם כאשר נתבונן נמצא, כי בדרך מופלאה אנו ממלאים מזה דורות אחר דין מדיני הקרבנות, בתפילותינו. " על כל קרבנך תקריב מלח" נאמר בפסוק (ויקרא ב, יג), ודמעותינו המלוחות, המלוות את תפילותינו, משמשות במקום המלח שהוקרב על הקרבנות.  הדמעות הם הביטוי הכי גדול לקרבת א-לוקים! כך למדנו מתורתו של המהר"ל שכל דבר שמוזכר ראשון בתורה הוא השורש לכל. ומצאנו בחז"ל שכשהקב"ה הפריד את המים העליונים ושם אותם למטה המים התחתונים בכו משום שרצו להיות קרובים ליוצרם. ואם כן, ראינו שקירבת א-לוקים הראשונה בבריאה הייתה על ידי דמעות.

     החודש הזה חציו זעם וחציו נחמה על כן נקרא שבת חזון,"חזון" ר"ת חציו זעם וחציו נחמה לומר שעוד ינחם אותנו ה' (מטעמים שם כב בשם ש"י(

     וכה פירש הרה״ק בעל ה׳אמרי נועם׳ מדז׳יקוב זי״ע את דברי הכתוב ׳איכה אשא לבדי טרחכם משאכם ורבכם׳ שהקב״ה אומר לעמו ישראל עם ה ׳איכה׳ כלומר עם הבכייה על החורבן שהיה בבית עולמים, ׳אשא לבדי׳, את זה אוכל לסבול לבדי ואל תרעישו על זה יותר מדי, אך את ׳טרחכם משאכם וריבכם׳, כל המריבות והמדנים שיש לכם בין אדם לחברו, זאת לא אוכל ׳לשאת לבדי׳ רק אתם בעצמכם צריכים להיטהר מזה העוון הגדול. כי זוהי כל עבודתכם בשנות הגלות, ובפרט בימי המצרים.

     חכמי המוסר אמרו בדרך צחות, שאדם שמתהלך כאשר דאגתו על פניו הוא בבחינת "בור ברשות הרבים", כלומר הוא מזיק את הזולת, כי כאשר אדם עצוב אספקלריא - עמומה הוא משרה עצבות על סביבתו, וכאשר הוא שמח הוא משמח את סביבתו, והא בהא תליא ואכמ"ל.

ושבו בנים לגבולם (סיפורי צדיקים, עלון 266)

     בימיו של האר"י הקדוש (רבי יצחק לוריא) ז"ל חי בעיר צפת יהודי ירא-שמים מופלג ותלמיד-חכם גדול, ושמו ר' אברהם הלוי ברוכים זיע"א. שנים רבות נהג ר' אברהם להשכים קום מדי לילה סמוך לחצות, לסובב בסמטאות העיר, להקיש על דלתות הבתים ולהעיר לעבודת הבורא את תלמידי-החכמים והמקובלים הרבים שגדשו את צפת. לא הייתה חולפת שעה ואלה היו מתנערים מיצועם וממהרים לבתי-הכנסת, כדי לערוך 'תיקון חצות' ולבכות את מר הגלות לאחר אמירת 'תיקון חצות' היו הכול לומדים בעיון ובהתמדה תורה - נגלה ונסתר בליל של קולות. לימוד היה בוקע אז מבתי-הכנסת ומתפשט בחלל האוויר של צפת. סמוך להנץ החמה היו פונים האנשים לטבילה במקווה, ולאחר מכן מתפללים שחרית בנחת ובכוונה.

     דמות מרתקת וייחודית היה ר' אברהם. כל ימיו חי בדוחק ובפרישות, ופעל נמרצות לחיזוק כל ענייני הקודש של צפת.  הרבה לעסוק בתפילה ובתורה. אך את עיקר חייו ומעשיו הקדיש לעניין אחד - גלות השכינה. בכל פעם שהיה עולה עניין הגלות על שפתיו, אפף אותו צער עמוק. הוא היה מוכיח בשער, מעורר להרבות בקינה על בית-המקדש שחרב. כה רבות התעסק בגלות השכינה ובגאולתה, עד שהאר"י הקדוש בכבודו ובעצמו העיד עליו כי נשמתו היא גלגול של ירמיהו הנביא. יום אחד נפל ר' אברהם למשכב. מצבו הידרדר והלך עד שהגיע ממש לשערי מוות ר"ל. טובי הרופאים בסביבה הוזעקו למיטתו, אך הם אמרו נואש. מכריו השלימו בליבם עם המצב , ודומה היה כי גם ר' אברהם עצמו מכין את עצמו ליום המוות.  השמועה על מחלתו האנושה של ר' אברהם הגיעה לאוזני האר"י, והוא מיהר לבקרו. אמר לו האר"י: "דע לך ר' אברהם כי נשלמו ימיך, ולא נותר לך עוד זמן רב לחיות, אולם עדיין יש לפניך סיכוי להסיר את רוע הגזירה, לקום ממיטת חולייך ולשוב לאיתנך. זאת, אם תעלה לירושלים, להתפלל ליד שריד בית- מקדשנו, הכותל המערבי. אם תגיע לשם ותפיל תחינה, מעומק הנפש, תזכה לראות את השכינה הקדושה. והיה אם תזכה לכך,  מובטח אתה כי תחיה עוד שנים רבות". כששמע זאת ר' אברהם, גמר בליבו לצאת לירושלים ויהי מה.

     באותם ימים זה לא היה דבר של מה-בכך. הנסיעה התנהלה על-גבי חמורים, עברה בדרכים לא-סלולות וארכה ימים אחדים. היא גם עלתה סכום כסף שהיה למעלה מהישג-ידו של ר' אברהם. אף על פי כן קיבל עליו ר' אברהם את המסע.  בתוך ימים אחדים חלה התאוששות מה במצבו, עד שהצליח לרדת ממיטת חוליו ולעמוד על רגליו. משהתחזק גופו עוד והוא חש עצמו חזק דיו לקראת הדרך הארוכה והמתישה, החל למכור את מיטלטלי ביתו, כדי לממן את הנסיעה, שכן עני מרוד היה וכסף מזומן לא היה בידו. כשהכול היה מוכן לנסיעה הסתגר ר'  אברהם בביתו שלושה ימים ושלושה לילות, בתענית ובתפילה לקראת המסע. רק לאחר מכן יצא בדרך העולה לירושלים עיר- הקודש.

     דרך ארוכה וקשה עברה על ר' אברהם מצפת לירושלים.  כמה פעמים כבר היה נדמה לו שגופו החלוש לא יצליח לעמוד בטלטולי הדרך. רק אמונתו הגדולה נסכה בו כוח, עד שהגיע לירושלים. כשהגיע לעיר-הקודש לא פנה לאכסניה. הוא שם מיד את פעמיו אל הכותל המערבי. השעה הייתה שעת לילה. ר' אברהם החל לשפוך את תחינתו לפני הקב"ה, מתוך בכיות רמות וזעקות קורעות-לב, עד שאפסו כוחותיו. לפתע, מתוך העייפות הגדולה והחולשה הכבדה, הבחין בדמות לבושת שחורים, מיתמרת ועולה כענן מהכותל ועד לב השמים. הבין ר' אברהם כי אותה דמות לבושת שחורים היא-היא השכינה הקדושה השרויה בגלות,  עטופה שחורים, ומתגוללת בעפרה על בניה הנתונים בצרה ובשביה. כאב חד פילח את ליבו, כל גופו הזדעזע והוא שב ונפל על פניו, בוכה בכי מר: "ציון המסולאת בפז, אוי לי שראיתיך בכך!", ומרוב צער התעלף. בחזיון חלומו ראה את הדמות לבושת השחורים קרבה אליו ומניחה את ידיה על פניו, מוחה את דמעותיו ואומרת: "הנחם, בני אברהם, כי יש תקווה, ושבו בנים לגבולם. עוד אשוב לרחם עליהם ואקבצם". הקיץ ר' אברהם מעלפונו, ושב להכרתו כשהוא משנן לעצמו את הדברים שראה ושמע.

     כעבור כמה ימים החל ר' אברהם במסעו חזרה לעיר צפת. הוא שב אל העיר מאושש, שמח וטוב-לב. כשראהו האר"י, הבחין מיד על פניו כי אמנם התפלל מעומק הלב ואף זכה לחזות בגילוי השכינה. אמר לו האר"י: "אשריך שזכית לרגע נדיר של גילוי פנים בתוך הסתר-הפנים הגדול של הגלות המרה. כל זאת בזכות שכל חייך השתתפת בצערה של השכינה ומשום שאתה מעיר ומעורר יהודים מדי לילה לבכות את הגלות. מעתה מובטחת לך אריכות ימים". זכה ר' אברהם ברוכים לחיות בעיר-הקודש צפת עוד עשרים ושתיים שנה ולהמשיך בעבודת ה'.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ה' אב ה'תשע"ז

בימים אלו ימי בין המצרים יש לעבוד על המידות איך אמר גאון אחד בעניין שלום בית לוותר ושוב לוותר רק מוויתור מרוויחים, אדם אחד נכנס אליו והתלונן על אשתו שהיא לא מוכנה בשום אופן לוותר, אמר שכתוב טובים השניים מן האחד, פירושו, טובים השניים אם אתה רואה זוג שטובים השניים, תדע שזהו מן האחד שאחד מוותר, אם לא אין טוב מהשניים.  

     במס׳ פסחים )פו:( מובא: ״כל מה שיאמר לך בעה״ב עשה״,  ובסוגריים הוסיפו ״חוץ מצא״, ובמג״א סימן ק״ע סק״י מביא רבים מהאחרונים שגורסים חוץ מצא, ואמר הרה״ק ה׳אמרי אמת׳ זי״ע לבאר ענינו, דבתחילה כשבוייש בר קמצא ע״י ׳בעל הבית׳ שתקו כל החכמים כי סברו שעל בר קמצא לשמוע בקולו כי ׳כל מה שיאמר לך בעה״ב - עשה׳, אך לאחר שנוכחו לדעת כי הדבר גרם ל״ע לחורבן הבית ולהגלות השכינה דידן עד היום הזה, או אז הבינו שאף שכל אשר יאמר לך בעה״ב עשה, אך ׳חוץ מצא׳, אם רואים שבעה״ב מבייש ח״ו את האורח אזי אסור להעומד מן הצד לשתוק ולקבל באהבה את בזיונות חברו, אלא אדרבה, יענה כסיל כאוולתו ויציל המתבייש ממביישו, ובזה יחיש במהרה את גאולתינו ופדות נפשנו.

    בשם הרה״ק מבעלזא זי״ע, שבסיום מסכתא מותר לאכול בשר ולשתות יין, להורות, שכשיהודי לומד תורה אין אז כלל חורבן.

     ״הסגולה הגדולה ביותר לזכות על ידה להתמדת התורה היא להתיישב ללמוד"... ואידך פירושא זיל גמור. וכבר אמרו "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה״ - הוי ממעט מההתעסקות סביב לימוד התורה אלא ״ועסוק בתורה״ בלא הכנות יתירות. (רבי חיים קרייזווירט זי"ע)

     הרה"ק ר' צבי מליסקא זי"ע, אחד בא בטענה שאחד פתח חנות בדיוק מולו וממש משיג גבול. אמר לו שהיה אחד שהיה לו תרנגול והיה לו אוכל, ופעם הביא עוד תרנגול חדש, בא התרנגול הישן ונשך את התרנגול החדש כי פחד כי אולי יקח התרנגול החדש את האוכל, אבל טיפש התרנגול שאם הבעל הבית הוסיף עוד תרנגול מכניס עוד אוכל.

     ואחד מחמישה דברים שאירעו את אבותינו בי״ז בתמוז ׳נשתברו הלוחות׳, ורמז יש בזה כי ׳שני לוחות׳ ישנם, על לוח אבן אחת חרוטים כל המצוות של בין אדם למקום כיאנכי׳ וילא יהיה לך׳, ואילו בלוח השני חרוטים כל המצוות הנוהגות בין אדם לחברו כ׳לא תרצח׳ ו׳לא תגנוב׳, וזהו נשתברו הלוחות, שחילקו בין לוח ללוח, באמרם הנה במצוות שביני לבוראי אקיים כל דיבור ודיבור, ואילו בעניינים שביני לבין אחרים לא אקיים מאומה, וזהו האסון הגדול בלוחות הברית שנשתברו.

    וידועים ומפורסמים המה דברות קדשו של רביה״ק המגיד הגדול ממעזריטש זי״ע המובאים בספה״ק עבודת ישראל, עה״פ (איכה א, ג) ׳כל רודפיה השיגוה בין המצרים׳, שהמרומז הוא שכל אדם מישראל הרודף קה, להמליך את השי״ת על עצמו ועל העולם כולו, יוכל להשיג יותר בימים אלו ימי בין המצרים,

     יעילות היא לא מקרית, היא תוצאה של מחויבות למצוינות, חכמה, תכנון ומאמץ מנוקד.

אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. (דברים טובים – חקת)

     האוטובוס יצא מהתחנה המרכזית כשרק נוסעים מעטים יושבים בו. בשעות הבוקר והערב הקו הזה מלא עד אפס מקום בנוסעים שבאים וחוזרים מהיישובים הכפריים שסביב העיר הגדולה, אבל עכשיו, בשעת לפני צהרים מוקדמת, זו אינה שעת השיא, ואפשר לספור את הנוסעים שאכלסו את האוטובוס על אצבעות שתי ידיים. שקט שרר באוטובוס. כמה מהנוסעים התנמנמו או היו שקועים בהאזנה למוסיקה באמצעות אוזניות, אבל אודי הנהג אחז את ההגה ביד בוטחת ובערנות מוחלטת. הנסיעה בכבישים הצרים וההרריים מסוכנת ביותר, ומוטלת עליו האחריות להוביל את נוסעיו בשלום לבתיהם.  את מרבית הנוסעים אודי הכיר היטב. הוא נהג בקו הזה כבר כמה שנים, והנוסעים הקבועים הפכו ברבות הימים למכרים ותיקים. 'תראה את המטורף הזה,' אמר אודי לשגיא, בחור צעיר שהיה יושב תמיד באחד המושבים הקדמיים של האוטובוס. ' תראה איך הוא נוהג'. נהג האוטובוס התכוון למכונית פרטית מסוג מזדה שנסעה מאחוריו,  ונראה כי עשתה את כל המאמצים לעקוף את האוטובוס. נהג המכונית הפרטית ניסה כל הזמן להידחק ולעקוף, הוא אותת באורות הגבוהים וצפר לאוטובוס. 'ככה זה היום', נאנחה צילה, עוד נוסעת קבועה באוטובוס, 'כולם ממהרים, ממהרים,  ממהרים. אין סבלנות...' אודי האיץ מעט את מהירות האוטובוס, וקיווה שבכך ייפטר מהנהג הממהר, אבל המזדה לא הפסיקה לרדוף אחריו,  והנהג לא הפסיק לאותת לו בכל דרך אפשרית. הכביש הפך מעט רחב יותר, והמזדה הצליחה לנסוע עכשיו במקביל לאוטובוס. למרבה הפלא,  הנהג לא ניסה להתקדם ולעקוף, אלא נסע בסמוך לאוטובוס כשהוא עושה תנועות ידיים נמרצות לכיוון נהג האוטובוס. 'מה הוא רוצה מהחיים שלי?'  חשב אודי. הוא התחיל כבר לפחד. מי יודע מה הטיפוס הזה רוצה ממנו. חסרים מטורפים בעולם?  כשנהג המזדה ראה שנהג האוטובוס לא מבין אותו,  הוא החל לפתח מהירות עד שהקדים את האוטובוס. אודי נשם לרווחה וחשב שהוא נפטר ממנו, אבל רק אחרי כמה שניות הבין מה נהג המזדה מתכוון לעשות: הוא האט את נסיעתו עוד ועוד, עד שנעצר במרכז הכביש כשהוא מאלץ את האוטובוס לעצור. כל הנוסעים בקדמת האוטובוס עקבו בחרדה אחרי המתרחש. מתוך המזדה שעצרה במרכז הכביש הצר פרץ אדם כבן ארבעים , ובידו תיק שחור. הוא רץ לכיוון דלת האוטובוס וסימן לנהג לפתוח לו. 'מי זה? מה הוא רוצה?' שאל אודי בחרדה. באופן אינסטינקטיבי, ידו נשלחה אל האקדח שבחגורתו. מי יודע מה כוונותיו של האיש המוזר שמאלץ אותו לעצור באמצע כביש בודד. ' היי, אני מכיר אותו,' אמר לפתע שגיא, הבחור שישב במושב הקדמי. 'הוא גר אצלנו ביישוב. הוא רופא בכיר בבית חולים בתל אביב.' 'לפתוח לו ?' שאל אודי. 'הוא לא מחבל - זה בטוח,' אמר שגיא.  אודי לחץ על הכפתור ופתח את הדלת. הוא התכונן לצעוק עליו, אבל האיש לא נתן לו שהות. הוא זינק אל תוך האוטובוס בריצה, ורץ כאחוז אמוק לכיוון המושבים האחוריים. הוא ניגש לאדון כהן, שישב במושב האחורי ביותר, השכיב אותו במעבר שבין המושבים והחל לבצע בו החייאה. באותם רגעים נשמעה גם צפירה של אמבולנס מתקרב. לפני שאודי והנוסעים הבינו מה קורה, בלם האמבולנס ליד האוטובוס, וממנו ירדו שני חובשים שהמשיכו לטפל בקשיש שנראה חסר הכרה. 'אתה מוכן להסביר לי מה קורה פה?' שאל אודי הנהג שעזב את מקומו והתקרב אל סוף האוטובוס. 'שמי ד'ר אלון גורמן', אמר האיש, 'אני רופא קרדיולוג בבית חולים איכילוב, וכשנסעתי מאחוריך, ראיתי מהחלון האחורי אדם מבוגר העושה תנועות פרכוס האופייניות למצב של התקף לב חריף. כשראיתי שזה נמשך, הבנתי שהוא לא מצליח לתקשר עם אף אחד בתוך האוטובוס, ושהוא יכול פשוט למות.  התחלתי לאותת לך לעצור, ובמקביל התקשרתי להזמין אמבולנס, אבל לא הבנת אותי ולא עצרת.  בסופו של דבר אילצתי אותך לעצור, וכנראה שזה מה שהציל את חייו של האיש'.

     הרופא ביקש להציל את חייו של יהודי, ולכן עשה מעשים שנראו מוזרים ואפילו מופרעים. אבל ברגע שהוא מסביר את מעשיו, מיד הכול מבינים את ההיגיון ואת הכוונה הטובה שהייתה לו. אנחנו רגילים להבין הכול,  וכשאנו רואים בעולם דברים שאינם מובנים לנו,  מיד אנו באים בטענות... התורה מלמדת אותנו בפרשת השבוע, שיש דברים שצריך לעשותם גם אם איננו מבינים אותם, וגם אם הם נראים לנו בלתי מובנים בעליל. מצוות פרה אדומה היא מצווה ששום טעם לא נאמר בה, ואפילו שלמה המלך החכם באדם, הודה שהוא אינו יודע את טעמה. ואף על פי כן, צריך לקיים את המצווה, כי דווקא זה הטעם הגדול ביותר שלה: ללמד אותנו שלא רק מה שאנו מבינים בשכלנו, אנו מחויבים לקיים, אלא גם מה ששכלנו לא מסוגל להבין, גם את זה עלינו לקיים, כי זה רצון ה'.

האיש שהיה לו הכל

במגדל דירות יוקרתי גר לו גבר צעיר ועשיר שחי עם אשתו, שני ילדיו וכל מה שרק ניתן לחלום עליו; כאשר הוא קם בבוקר הטבח שלו הכין לו אוכל, המטפלת העירה את ילדיו, העוזרת סידרה את מיטתו והנהג הסיע אותו לעבודה. הצעיר היה נערץ על ידי אנשים רבים שחלמו להצליח כמותו ולחיות חיי תענוגות שכללו מסעדות יוקרה, חופשות מפנקות, מכוניות מפוארות ועוד ועוד. למרות כל זאת, אותו עשיר לא הצליח למצוא שקט בלבו והיה מתהפך בלילות בשנתו מדאגות ומסתובב בימים חסר סיפוק ונרגן.

יום אחד שמע האיש העשיר על מורה רוחני מסתורי שחי בבדידות במדבר והצליח לעשות ניסים ונפלאות עבור כל מי שביקר אצלו בעבר, והחליט לנסוע אליו. בהגיעו בשעת ערב מאוחרת אל בקתה מרוחקת באמצע שום מקום, יצא הגבר הצעיר מרכבו וצעד אל פתח הבקתה. בהיכנסו פנימה התיישב על מזרן מרופט מול המורה הרוחני המסתורי, חלק איתו את תחושות העצבות והתסכול התמידיים שלו ופרץ בבכי מר. 

המורה הרוחני הקשיב למצוקתו של הגבר ואמר: "יש לי את הפתרון לכל הבעיות שלך. פסל העין הגדולה שמונח לפניך יוכל לעזור לך. הבט בו ואז תעזוב".  האיש העשיר שקיווה שמצא את נוסחת הקסם לפתרון צרותיו, התעקש לרכוש את הפסל כדי לקחת אותו והמורה הרוחני הסכים לכך, אך בתנאי אחד... " הנח את פסל העין על משקל המאזניים שמונח לפניך, אם תוכל לשים משהו שייטה את כף המאזניים, הפסל שלך" הוא אמר לגבר העשיר.

האיש העשיר הניח על המשקל את טבעת היהלום שהסיר מאצבעו, אך המשקל לא זז. הוא הוסיף את שעון הזהב היוקרתי שהוריד מפרק כף ידו והמשקל נותר בשלו. בלית ברירה הוא הוציא את ארנקו מהכיס ושם גם אותו על המאזניים אך הם נותרו ללא תזוזה. העשיר המתוסכל התעצבן על המורה הרוחני ואמר לו שכל החפצים שהניח שווים יותר מהפסל הפשוט שלו ושהוא דורש לקבל אותו תמורתם.

המורה הרוחני הביט בו בגבר במשך דקה ארוכה ולבסוף ביקש ממנו להניח על פסל העין הגדולה את המטפחת שבצבצה מכיס מכנסיו. מבלי להבין את ההיגיון שבכך עשה הצעיר את מה שהמורה הורה לו לעשות ומיד אחר כך, כף המאזניים עליה הונח הפסל התרוממה מעלה בין רגע!

הצעיר המופתע והמבולבל פנה אל המורה הרוחני ושאל אותו למה המטפחת הפשוטה הצליחה לאזן את המאזניים והמורה ענה לו כך: "המטפחת לא שווה הרבה כסף וכמעט אין לה משקל, אך היא כיסתה את העין. פסל העין הזה הוא כמוך, ככל שהיא רואה יותר היא רוצה יותר ומשכיחה ממך את הדברים שבאמת יקרים לך. אם אתה רוצה להיות מאושר באמת, עליך ללמוד כיצד להפסיק לראות ולרצות יותר כל הזמן". 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ד' אב ה'תשע"ז

 אחת מסגולותיו הידועות הינה אמירת 'אגרת רבי שמשון מאוסטרופולי', שעליה נאמר: "סוד גדול ונורא, כל מי שמעיין בסוד הנפלא והנורא הזה על מכונו, אפילו פעם אחת בשנה, ובפרט בערב פסח, מובטח לו שינצל באותה שנה מכל מכשול וממיתה משונה, ושום אדם לא ימשול בו, וכל אויביו יפלו תחתיו, והוא על במותיימו ידרוך, ובכל אשר יפנה יצליח ובכל עסקיו ירוויח, עד ביאת הגואל אמן סלה".

     בחת״ס כתוב שהבוכה בימים אלו על חורבן הבית זוכה לבנים טובים.

     ביעב״ץ כתב, ברור לי שכל הצרות והרדיפות שישנם לכלל ישראל, ואין יום שאין צרותיו מרובות משל חברו, הכול הוא עבור שאין מתאבלים על החורבן.

     בעולמינו אנו ישנן שבע יבשות, ושבעה ימים, עם ישראל מיוסד על שלושה אבות וארבע אימהות שהן יחדיו שבעה, יום הדין הוא בחודש השביעי (תשרי), וכן הלאה. גם בדרגת הספירה הגבוהה יותר- 70 שהיא שבע בכפולות של עשר אנו מוצאים שעם ישראל נבחרו מתוך שבעים אומות (המוזכרות בפרשת נח), והם הינם צאצאים של שבעים נפש שירדו למצרים, הם חוגגים שבעים ימים בשנה (52 שבתות ו-18 ימי חג מתן תורה), התורה נמסרה מדור לדור בנאמנות על ידי שבעים חברי הסנהדרין הגדולה, ולתורה ישנם שבעים פנים, והיא תורגמה לשבעים לשון על גבי שבעים אבנים כשעם ישראל היו בדרכם לירושלים לבנות את בית המקדש שלו שבעים עמודים, ובו הקריבו בחג הסוכות שבעים פרים כנגד שבעים האומות.

אין שאלות (דברים טובים – חקת)

     הכריז דיימונד בפעם המאה פלוס לאותו יום. 'כל רגע, יותר דפוק מקודמו, למה א-לוקים נותן לי לחיות את החיים הדפוקים האלו ?' אוסטין הביט בו בשעמום, ואמר: 'תירגע דיימונד,  במקום לשאול שאלות על א-לוקים, כדאי שתתחיל להתפלל אליו, אולי יעבור כאן איזה ברוקר ויניח לך בצלחת מאה דולר'. 'בטח' הגיב דיימונד במרירות. ' לא שמעת? הערב יגיע לכאן, לכניסה של מלון בלג'יו, ג'ורג' וושינגטון בכבודו ובעצמו, ויעביר לרשותי בטאבו את כל העיר לאס וגאס, אתה לא רואה שאני יושב כאן ומחכה לבואו'? התלונות של דיימונד בצירוף ההומור העוקצני, נמאסו על אוסטין והוא העדיף לשתוק ולא להגיב, אם דיימונד רואה את החיים במשקפיים שחורים זו זכותו המלאה , למה לו להתערב, אוסטין שישב כהומלס בכניסה למלון בלג'יו המפורסם וציפה לנדבותיהם של העוברים ושבים, השלים עם מצבו על עברו הנחמד.  את חייו הוא התחיל כאיש עסקים מצליח בלואיזיאנה. במשך חמש שנים הוא החזיק בית קפה מצליח עד שניהול כושל, בשילוב של תביעות משפטיות שרוששו אותו מכל נכסיו, והביאו אותו למצב שבו נאלץ להתגורר במכוניתו בלאס וגאס,  הרחק מלואיזיאנה, ולצפות לנדבותיהם של העוברים ושבים, כדי שיוכל לחיות ולהתחיל לשקם את חייו. בשונה מדיימונד שלא חדל להתלונן – אוסטין עוד האמין שיום אחד יתהפך עליו הגלגל, והוא יחזור להיות איש עסקים מצליח. כרגע הוא במשבצת של ההומלס רק 'בינתיים' אבל הוא משתדל לא להתלונן, ולא לשאול את א-לוקים שאלות מיותרות,  יבוא יום והכול יסתדר מאליו.

     כיוון שאוסטין ישן במכוניתו ולא היו ברשותו מוצרי היגיינה, היה נכנס מדי יום לבתי הקזינו המקומיים כדי להתרחץ לפני שהלך לישון את שנת הלילה במכוניתו. כדי להיכנס אל המקלחות הוא היה צריך להכניס אל המכונה שני דולר, ורק לאחר מכן נפתח השער האוטומטי ואוסטין יכול היה להיכנס אל המקלחות. אותו יום שבו דיימונד לא הפסיק להתלונן, היה באמת יום מאכזב במיוחד. האנשים לא טרחו להעיף עליהם אף לא מבט קלוש, והמשיכו בדרכם בלי לראות שהם קיימים, משל היו שקופים כמו אוויר. אם בכל יום היה מצליח אוסטין להגיע לנדבות של כמה עשרות דולרים, שאפשרו לו לקנות אוכל, להתקלח ואף לחסוך קצת כסף לימים קשים, היום הוא לא הצליח לקבל אפילו דולר אחד. בשעות הערב כשהבין אוסטין שאין לו אפילו כסף בשביל להתקלח, נעמד בכניסה למקלחות וביקש שני דולר מהיוצאים כדי שיוכל להיכנס. אחד האנשים נתן לו שני דולר ואוסטין בר המזל, התכונן להיכנס פנימה אל המקלחות. למזלו הטוב, בדיוק כשבא להכניס את הכסף למכונה יצא אחד המנויים של הברכה והשאיר את הדלת פתוחה. אוסטין הצליח להיכנס פנימה, כשבכיסו שני הדולרים שקיבל עבור הכניסה. הוא נכנס, התקלח וכשיצא מהמקלחות החוצה בדרכו אל המכונית, הכניס את הכסף במכונת המזל שבכניסה למלון. להפתעתו הגדולה,  הוא זכה כעבור דקות ספורות בסכום של חמשת אלפים דולר. 'דיימונד, תגיד תודה לא-לוקים, זכיתי בחמשת אלפים דולר!' שאג אוסטין בהתלהבות לידידו שישב אדיש ומתוסכל מול גרם המדרגות שבכניסה למלון. אבל דיימונד לא טרח להגיב,  והמשיך לשבת כשמבטו תקוע ברצפה. 'אתה תמשיך לשבת כאן ולשאול שאלות את   א-לוקים,  ואני אבוא עוד כמה ימים כדי לקבל את התשובות...' הפטיר אוסטין לכיוונו ומיהר להיעלם מהאופק.

     עם הכסף, קנה אוסטין ציוד עבור דוכן נקניקיות קטן והחל לעבוד כמוכר נקניקיות בשדרה המרכזית בעיר. בתוך תקופה קצרה הצליח אוסטין להגדיל את העסק וקנה דוכן נוסף, ולשם כך חזר למקום הקבוע שלו כהומלס כדי לשכנע את דיימונד להצטרף אליו לעסקי הנקניקיות. 'דיימונד, קיבלת תשובות מא-לוקים?' שאל אוסטין בחיוך כשהבחין בידידו המתוסכל. 'קיבלתי, אבל על שאלה אחת הוא לא ענה לי: למה הוא נתן לי ידיד שוטה כמוך,  שזוכה בחמשת אלפים דולר ונעלם עם הכסף בלי להשאיר אפילו דולר אחד לידיד קרוב כמוני?' השיב דיימונד. 'אז זהו, שהוא שלח אתי את התשובה: הוא נתן לך ידיד שוטה כמוני, שמסכים להעסיק אותך במשכורת של כמה אלפי דולרים בחודש כדי לנהל דוכן למכירת נקניקיות, למרות שכל אדם עם קצת שכל בקדקוד היה מעיף טיפוס נודניק כמוך לכל הרוחות...' דיימונד הביט בו באי אמון, הוא התרומם מרבצו, לחץ את ידו של דיימונד והצטרף אליו בדרכו אל הדוכן. בתוך תקופה קצרה התרחבו עסקיו של אוסטין והוא הפך ל 'מלך הנקניקיות' של לאס וגאס, הוא הקים עסק מצליח שמגלגל מיליוני דולרים בשנה. כמה שנים לאחר מכן, התארח אוסטין באחת מתכניות התקשורת וסיפר את סיפור הצלחתו המדהים, כשהוא מסכם אותו במשפט אחד: 'יש לי המון דברים לומר עליהם תודה לא-לוקים, אבל אני רוצה להודות בעיקר על שני דברים מרכזיים: האחד – שנתן לי את התקופה הקשה בחיי, כדי שאוכל לקום ממנה ולהגיע לפסגת הצלחותיי. השני – שנתן לי את דיימונד שבגללו למדתי להפסיק לשאול שאלות את א-לוקים...

     בפרשת השבוע אנו לומדים על מצוות 'פרה אדומה' שההיגיון לגביה נותר כסוד כמוס, אנו מצווים לקיים אותה כראוי מבלי להבין את פשרה. חלק מיסודות האמונה, והדרך להצלחה הם האמונה    בא-לוקים ללא היסוס וללא שאלות. כאשר איננו חוקרים ושואלים שאלות אלא מאמינים בצדקת הדרך אנו זוכים להצלחה א-לוקית בכל מעשה ידינו. כפי שאוסטין האמין ש 'יבוא יום והוא יצליח' וסירב להתלונן ולקטר על מצבו, כך אם נאמין בהשגחתו ובמצוותיו של הבורא ללא עוררין, נזכה להצלחה בכל מעשה ידינו. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית פרשת "דברים" ה'תשע"ז

הנה בשעה טובה הגענו אל החומש החמישי, חומש "דברים" והפרשה הפותחת אותו, פרשת "דברים". 

חומש "דברים" נקרא בפי חז"ל גם משנה תורה מפני שיש בחומש מעין חזרה אחת ארוכה על מה שעברו בני ישראל מאז שהיו במצרים ועד לנקודת הזמן בה הם נמצאים היום, למעשה רגע לפני כניסה לארץ ישראל.

חומש דברים הוא בפועל נאום אחד ארוך שמוסר משה לכל העם. 

פרשנים רבים עוסקים בזהות ובמשמעות של חומש זה.

האברבנאל בפירושו לחומש מסביר שספר משנה תורה אינו ספר תוכחות לעם ולא ספר הוראה שהרי כבר קיבלו צווים והוראות בספרים הקודמים, אלא זהו ספר שבא לבאר עניינים ולימודים שנפל בהם ספק בראשם של ישראל וכעת זקוקים להסבר נוסף.

זה ספר שבא לחזק אצלם את האמונה והביטחון בה', השגחת ה' בבריאה שנתערערה אצלם בעקבות עונשים חמורים שנענשו במדבר שיכלו להחדיר בהם ייאוש. 

כך למשל אפשר להסביר את הפסוק בפרשתנו: "ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלוקיך כאשר יישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם עד בואכם עד המקום הזה".

ה' לרגע לא זנח את עם ישראל אף לא במדבר, וממשיל זאת משה לעם ישראל כמו אבא שנושא את בנו על כתפיו כדי להקל על הליכת בנו בדרך הקשה.

כך ה' לאורך כל הדרך, דאג ונשא את העם על כתפיו כדי להביאו לארץ ישראל, גם אם לעיתים זה לא נראה ממש לעיני העם אך כעת מרגיש משה את הצורך לחזק בהם את האמונה בו.

גם אנחנו לעיתים, שעוברים משברים או תקופות קשות לא תמיד מרגישים או מצליחים להרגיש שה' איתנו בכל רגע, אולם דווקא כשיש רוגע ושלווה עלינו להיזכר שבסופו של דבר ה' היה איתנו ואילולא הוא לא היינו עוברים את התקופות הקשות. הוא נותן לנו את הכוח. הוא מלווה אותנו, והוא זה שנושא אותנו על כתפיו כאב הנושא את בנו.

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם