גזירת המן באה להשמיד
להרוג ולאבד, כשהיה קטרוג על "עם אחד, מפוזר ומפורד". הישועה באה,
בעקבות "לך כנוס את כל היהודים"! ואמרו חז"ל: "בזעקך, יצילוך
קיבוציך", כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשיו!
וכשאנו מתבוננים
בדבר, מבינים אנו שמאורעות רבים קורים מסיבה זו. כשהבורא רוצה להודיענו שבריאותנו
בידו, מביא הוא מדווה קטן, כאב פעוט, כדי שנוקיר את טובו הכולל. מביא הוא הפסד קטן
וצורב, כדי שנדע שרווחינו ממנו הם. כישלון פעוט, שיבהיר שהצלחתנו בידו יתברך – "למען
דעת צדקות ד'!" .
חוסר
התבוננות הוא אחד הגורמים העיקריים לחטאיו של האדם ומן הראוי שנתבונן במה שאנו
רואים. הקב“ה מזמן לנו אירועים חריגים ואנו מתייחסים אליהם כאל דרך הטבע כדרכו של
עולם ולא תמיד אנו מבינים שה‘ מבקש שנעצור ונתבונן בתמרור שלפנינו, ומאידך כשנביט
ונתבונן לפתע יתברר לנו שאפשר להביט על הסובב אותנו בזווית שונה וחדה והדבר יגרום
לנו לנחת והרגשה טובה ומבורכת.
ילד מציג לאביו
'תעודה' בתום שנת הלימודים. ב"ה רוב ציוניו נהדרים. גיליון מכובד, רצוף ב 'טוב
מאוד' . עיני האב קוראות בדממה.
פתאום, געוואלד! הוא מוצא 'כמעט טוב מאוד'. מיד פולט בחמיצות "כמה חבל
שבדקדוק אינך מתאמץ עוד, ה 'כמעט טוב מאוד' כאן מקלקל את הכול..." מי כאן
המקלקל? איפה גילוי השמחה על שאר הציונים הנהדרים? וכי ה' מְּלַמְּדֵנּו להביט און
ביעקב ולראות עמל בישראל ? בָלָק מוביל את
בלעם לראש ההר, להראותו את בנ"י ממרחק, אומר לו 'תִרְּאֶנּו מִשָם, אֶפֶס
קָצֵהּו תִרְּאֶה, וְּכֺלוֹ לא תִרְּאֶה'. צדיקים פירשו,
שבלק רצה למצוא חטא בעם, לחשוף רוע, ובכך לעורר כעס וקללה. אמנם, כאשר רואים את קצהו של דבר,
מוצאים פגם, כי תמיד יש 'משהו' בעייתי. אבל כשמביטים בכלל, בקומה השלמה, וְּכֺלוֹ לא תִרְּאֶה!
כלל לא תבחין בבעיה. המעלות שקיימות בַשָלֵם גוברות על חסרונותיו.
להכיר את
ד'. (דברים טובים)
משפחה אחת יצאה לחופשה בטבריה. האישה ושתי הבנות ירדו לכנרת לשחות. והבעל
הלך להתפלל אצל רבי מאיר בעל הנס. הילדות נכנסו למים כשלפתע הגדולה, שלא
ידעה לשחות, מעדה, נסחפה עם הזרם למים העמוקים והחלה לטבוע. האם, על החוף, ראתה את
בתה שוקעת ומתחננת על חייה, ומכיוון שגם היא לא ידעה לשחות, היא רצה לכביש
ובייאושה החלה לסמן למכוניות החולפות שהיא זקוקה לעזרה. מכוניות רבות חלפו על פניה, צפרו לה,
סימנו לה לזוז, צעקו עליה, עד שלבסוף עצר מישהו. מהמכונית יצא גבר לבוש חליפה נאה ושאל מה
קרה. "הבת שלי טובעת", האם צרחה אליו. "אל תשכח שאתה אחרי התקף
לב", הוא עוד שמע את אשתו צועקת אחריו, בעודו מסיר את מעילו מעליו ורץ אל המים.
הוא צלל פנימה ועלה בחזרה, מושך אחריו ילדה קטנה. האם נשמה לרווחה לרגע, עד שקלטה
שזו בתה הקטנה, שכנראה קפצה למים כדי להציל את הגדולה. "יש לי שם עוד
ילדה!" היא צרחה והאיש הסתובב בחזרה אל המים "איפה היא? איפה
היא?" והאם מצביעה למרחק וצועקת, "שם, שם" . האיש צלל פנימה
והתחיל לגרור את הגוף הקטן וחסר החיים אל החוף כשהוא שומע את האנשים שעומדים על
החוף קוראים אליו, "הראש שלה במים! תוציא לה את הראש מהמים!" הוא משך את הראש הקטן, השעין אותו על כתפו והביא אותה
לחוף. אחד הנוכחים התחיל להנשים את הילדה , ואנשי מד"א
שהגיעו בינתיים באמבולנס מדדו לה דופק ובדקו אותה, אבל לאחר זמן מה פנו לאם
והודיעו לה שהיא הייתה זמן רב מדי מתחת למים והם לא יכולים להצילה.
כשהם מגיעים לבית
החולים, הרופאים אומרים את אותו הדבר. בני המשפחה מתחילים להתפלל לנס. הם מתפללים
ללא הפסקה ובבדיקה הבאה הרופא נושא אליהם עיניים משתאות. "אני לא מאמין!
הפעילות המוחית חזרה לתפקוד רגיל!" הילדה מתעוררת לחיים ויומיים אחר כך יוצאת
מבית החולים על שתי רגליים. הרופאים אומרים שזהו נס רפואי – החמצן לא הגיע למוחה
במשך זמן רב מדי בשביל שדבר כזה יקרה. מספר ימים אחר כך המשפחה עורכת סעודת הודיה
כדי להודות לאלוקים על הנס, ומבקשת להזמין לאירוע את האיש שקפץ למים
והציל את בתם. הם מוצאים אותו בעזרת בית החולים. מדובר בעורך דין המתגורר בקיבוץ,
אדם שאין לו כל קשר לדת, ומעולם לא היה לו. הם מזמינים אותו לסעודה והוא מספר להם את
סיפורו.
הוא היה בתקופת החלמה מהתקף לב לפני התקרית, והיה בדרך לחופשה בצפון עם אשתו כשראו
את אם המשפחה מתחננת לעזרה. אשתו אמרה לו להמשיך לנסוע, אבל הוא אמר שהיא נראתה כל
כך נואשת, שהוא הרגיש שהוא חייב לעצור ולעזור. הוא סיפר למשפחה שהוא היה חולה במשך
תקופה – אבל בעברו הרחוק היה שחיין אולימפי, אם כי מזה שנים שכבר אינו שוחה. אבל, כשבוע לפני התקרית, כחלק מתכנית ההחלמה שלו, הוא
שהה בבית מלון והתחיל לשחות שוב. אשתו אמרה לו שזה מסוכן, אבל הוא השיב לה שיש לו
הרגשה שהוא חייב לעשות את זה, והוא נהנה מכל רגע במים. הוא המשיך ואמר, שלולא הזמן
שבילה בשחייה באותו שבוע, לא היה מצליח להציל את בתם. "אז קפצתי למים והצלתי
את הקטנה, אבל אז אמרת לי שיש עוד אחת. נכנסתי שוב למים, וכשמשיתי את השנייה, והבנתי שראשה נשאר
במים, חשבתי שאני משתגע. לא יכולתי לשאת את המחשבה". כשהגיע הביתה, הוא סיפר,
הוא פרץ בדמעות ואמר לאשתו, "אני הרגתי את הילדה ההיא". אשתו אמרה לו
שנהפוך הוא, הוא הציל את הילדה, תוך סיכון חייו שלו. "אבל אני כל כך טיפש ", הוא אמר, "לא הרמתי את
ראשה מהמים". "לא ", היא השיבה,
"פשוט לא שמת לב". "לא", הוא התעקש, "היא מתה בגלל
הטיפשות שלי! זו הייתה אשמתי. היא הייתה יכולה לחיות!" ואז, הוא המשיך
בסיפורו: "חזרתי למקום ההוא וטיפסתי על הר גבוה. הבטתי לשמיים ואמרתי,
'ריבונו של עולם, מעולם
לא פניתי אליך בתפילה. גדלתי בקיבוץ, ושם תמיד לעגנו לתפילות. תפילה הייתה בשבילי
תמיד מעשה מביך. זו הפעם הראשונה בחיים שאני מתפלל אליך. אני לא אוכל להמשיך לחיות
ככה. בבקשה,
א-לוקים, תתייחס לזה כאילו התפללתי אליך כל חיי, ותחבר את כל התפילות שהייתי מתפלל
במשך כל השנים, ותשתמש בהן כדי להציל את הילדה הזאת. אנא ממך'. ואז, הוא סיפר
למשפחה המרותקת לסיפור, "חזרתי הביתה והתקשרתי לבית החולים ושם אמרו לי שלפני
שעה היא התעוררה. בדיוק בשעה שהתפללתי".
תחשבו על הסיפור הזה. האם הוא היה גיבור מפני שמיהר לקפוץ למים? או אולי מפני שקפץ
פנימה פעמיים? איפה קרתה מתנת החיים? זה קרה ברגע שהוא אמר –
הרסתי הכול. ניסיתי והשתדלתי, אבל נכשלתי. במקום להתייאש, הוא לקח את הלב השבור
שלו ולא נסחף לעבר הדיכאון והעצב, אלא הפך אותו לתפילה. התפילה הראשונה בחייו. תפילה
שיצרה נס. יש לנו רגעים בחיים שבהם נדמה לנו שנכשלנו, שהרסנו הכול. אנחנו חייבים
להבין שאותם רגעים ממש, אם משתמשים בהם בצורה נכונה, אפשר לתקן בס"ד את
הכישלון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה