‏הצגת רשומות עם תוויות אור. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אור. הצג את כל הרשומות

יום שני, 20 באוגוסט 2018

אמרי שפר ח' אלול ה'תשע"ח



 אומר הפסוק: "ובערת הרע מקרבך", רק לאחר שתשכיל ותצליח לבער את הרע ולתקן את עצמך תחילה, דע לך, ש"כל ישראל ישמעו ויראו", בוודאי ישמעו דבריך, ויתקבלו על לבם של האחרים.
    את הרגש חשוב מאוד להעביר בכור המבחן של השכל. מכיוון שהשכל בודק שהרגש אינו מכיל מרכי בפרקי אבות ב מוטעה שישפיע בסופו של דבר על קבלת ההחלטה.
     בפרקי אבות (פרק ה משנה כב'): "בן הא הא (שמו של החכם שהיה אחד מן התנאים) אומר: "לפום צערא אגרא". כלומר, לפי גודל הצער – כך הוא השכר. שלעתיד לבא בעולם הבא, כששוקלים את מעשיו של האדם, בכדי לדעת מהו השכר שמגיע לו, שקילת המצווה איננה אך ורק לפי חשיבות המצווה כלומר, זה לא מחייב שאם היא מצווה "גדולה", מקבל הנידון שכר גדול בעבורה, ואם היא מצווה "קטנה" יקבל הוא שכר מועט, אלא מביאים בחשבון גם את כל הטורח שהיה לאדם בכל מצווה ומצווה, ואם התברר שאכן עשה מאמצים מרובים בכדי לכבוש את יצרו, ישוכלל שכרו ממעשיו והטרחה שהייתה לו בגין המעשה, ואם לא טרח כלל יקבל שכר על המצווה בלבד.
     בתיבת "תצא" רמוזים כמה עצות כיצד יוכל לנצח את הסיטרא אחרא –ראשי תיבות תפילין ציצית אות – אות ברית ואות שבת. וכן ראשי תיבות תפילה צדקה אור – אור התורה הקדושה. וכן ראשי תיבות תענית צדקה אור
איך שהקב"ה מסדר העניינים...  (אנשים מספרים על עצמם 9)
     שמי אברהם בנג'אנו, נולדתי בירושלים בבית חילוני, אבי עבד ברשות השידור ברוממה ובמקביל כדי להשלים הכנסה עבד בשעות הערב כרב מלצרים באולמי "ריחנית " בעיר. אחד מתפקידיו כרב מלצרים היה לערוך טקסים שונים כפתיחת שמפניה או הגשת עוגת שמחה עם תזמורת וזיקוקים...
     באחד האירועים הוא צעד כהרגלו עם העוגה שעליה הזיקוקים, אך בבואו להדליקם- הם לא נדלקו. בידו היה חומר מיוחד למקרים כאלה שאותו היה שופך על הזיקוקים שידלקו בקלות . הוא התיז את חומר הבעירה וכנראה שהתיז יותר מדי, והתוצאה הייתה שהעוגה נדלקה בלהבה גדולה ובדיוק ברגע זה הוא נתקל בילדה שרצה לכיוונו והעוגה הבוערת נפלה עליה האש אחזה בבגדיה, האירוע היה כ"כ מפחיד שבמשך מספר שניות ארוכות איש לא עשה דבר , כולם התאבנו. ראשון שהתעשת היה הצלם שזרק את המצלמה, נטל את מפת השולחן, גלגל את הילדה בתוכה וכיבה את האש.
     חייה אמנם ניצלו אך הנזק הנורא כבר נעשה הילדה סבלה מכוויות בדרגה הגבוהה ביותר בכל גופה וגם בפניה והיא הובהלה לבית החולים. הייתי אז ילד בן 11 , הסיפור הזה הכה בי קשות. אבי שהיה איש חזק, נשבר לחלוטין, הוא היה בוכה כל לילה כשהוא מאשים את עצמו אף שהמשטרה ניקתה אותו מאשמה. למרות אי הנעימות הוא הלך לבקרה בבית החולים והיה מלא בכאב ונקיפות מצפון עד שהגיע למצב שלא ישן בלילות. הסיפור הזה גרם לו לחזור בתשובה ואימי הלכה בעקבותיו אבל אנו הילדים נשארנו חילונים.
     משפחת הילדה החלה בתביעה משפטית מול חברת הביטוח של האולם, אולם חברת הביטוח ניסתה להפיל זאת על אבי. הורי הילדה ביקשו להוציא את אבי מהתביעה אך השופט לא קיבל את טענתם ונתן לאבי עונש סמלי של 100 שעות עבודות שירות ופטר אותו מאחריות כספית אבי מילא את 100 השעות שנפסקו לו והמשיך להיות בקשר עם משפחת הילדה. הילדה חזרה לבית הספר ושם החלו ללעוג לה על מראיה. הוריה החליטו לעשות את הכול כדי לטפל בצלקות הקשות וטסו לצרפת שם ישנו בי"ח מיוחד המטפל בנפגעי כוויות, אבי נפרד מהם בדמעות ובכך תם הקשר איתם.
     אבי ניסה להחזירני בתשובה אך לא כ"כ הצליח , אולי מפני שהחזרה בתשובה שלו הזכירה לי דברים שרציתי לשכוח, ואכן עם חלוף הזמן הסיפור שהשפיע עלי קשות בתור ילד הלך ונשכח ממני וחזרנו לחיי שגרה רגילים. עבדתי בכל מיני עבודות.
     בהיותי בגיל 25 התחלתי לעבוד אצל אדם בעלים של רשת חנויות רבות בכל רחבי הארץ לחבילות שי וממתקים, הוא היה חוזר בתשובה והקפיד ללמוד חצי יום. הוא לקח אותי בתור סוכן ומהר מאוד קידם אותי וסמך עלי מאוד. יום אחד שמע שאבי דתי ואמר: "חבל שאינך כמוהו אבל בעז"ה תהיה עם הזמן..."  לאחר מס' חודשים אמר לי: "אם אתה ממילא חילוני, יש כאן בחורה טובה שמנהלת לי את העסק אם אינך מצליח להיות דתי לפחות תהיה חילוני טוב ותתחתן איתה" . "נהיית מוסד לשידוכים?" שאלתי. "תבוא, תדבר איתה, אם יתאים לך מה הבעיה?". פגשתי אותה והבנתי שהיא מתאימה לי, אך היא הייתה לבושה כחרדית וברגע הראשון אמרתי לעצמי , הוא עבד עלי... שאלתי אותה על כך והיא אמרה שהיא והוריה חילוניים . רציתי לשאול אז למה את נראית כמו מבני ברקאבל לא לחצתי, הנחתי שזה מתוך כבוד לבעלי העסק. נפגשנו מספר פעמים ואחרי תקופה הצעתי לה נישואין אך על פניה עלתה הבעה לא ברורה. " למה את נראית כ"כ מסויגת"? שאלתי. "יש משהו שאתה חייב לדעת, אני נראית חרדית ולבושה צנוע אבל זה בגלל שיש לי כוויות בידיים", הייתי המום מדבריה. "גם בפנים היו לי כוויות אבל עברתי הרבה טיפולים והיום אי אפשר להבחין במה שעברתי". שתקתי מרוב הלם," תגיד משהו, לא יפה שאתה שותק, אם לא מתאים לך זה בסדר גמור". אבל הדמעות שנקוו בעיניה הראו ששום דבר לא בסדר גמור. "את לא מבינה, זה בכלל לא בכיוון הזה", "אז באיזה כיוון?" שאלה. "מתי זה קרה לך?", "שהייתי בגיל 12 וחצי", "זה קרה לך באולם ריחנית "? שאלתי. " כן", "את נשרפת מעוגה שהפיל עליך רב המלצרים."? "מניין לך?" שאלה מבוהלת. " יכול להיות שאחרי מה שאומר לך לא תרצי לדבר איתי" אמרתי בהיסטריה, כי רב המלצרים הזה הוא... אבא שלי ". הייתה דקה של שתיקה ואלפי מחשבות התרוצצו שם בינינו ואז התחלנו פשוט שנינו לבכות, בלי מילים.... "
     השריפה הזו שהתרחשה 15 שנה קודם, השפיעה כ"כ על חיינו וכל הרגשות התנקזו להם באותו רגע נלך להורים ונספר להם" וכך היה. הוריה היו בהלם מוחלט ואבי נפל על הכיסא וכמעט התעלף. "אני לא מאמין.... לא האמנתי שהצלקות ייעלמו!" והיום הזה שבו בישרנו להורינו היה היום שהחלטנו שנינו לחזור בתשובה.
     שסיפרנו זאת לבוס הוא שמח ואמר: "שתי ציפורים במכה אחת גם שידוך וגם חזרה בתשובה". נישאנו וגרנו אצל חמותי במשך שנה, ואז אמרה לי אשתי: " אנחנו חייבים למצוא דירה לעצמנו". "אולי נמצא דירה בשכירות במעלה אדומים" אמרתי. "עזוב יש לי דירה במודיעין", "מה? מאיפה יש לך דירה "?. "ההורים שלי תבעו את הביטוח וקיבלו פיצויים בסך מיליון וחצי שקלים, חלק הלך לריפוי שלי ובחלק האחר הם קנו דירה במודיעין" . הייתי בהלם מוחלט. התחתנתי בידיעה שאגור בשכירות ופתאום מתברר שמלכתחילה הייתה לי דירה מוכנה!
     שעות ספורות לאחר השיחה הזו התקשר השוכר שהתגורר בדירה ב-10 שנים האחרונות והודיע שכעבור 10 שנים הוא מעוניין לעזוב ,
     איך שהקב"ה מסדר את העניינים... עברנו לדירה ושיפצנו אותה . אשתי מורן ממשיכה לנהל את עסקיו של הבוס ואני פתחתי חנות בשותפות עמו ושמה "מתוק זה אנחנו". כך אנו גם מרגישים. 
החוויה היהודית

יום ראשון, 2 ביולי 2017

אמרי שפר ח' תמוז ה'תשע"ז


איזוהי ידידות מזויפת ידידות הדומה לְצֵל: באור היא קיימת ובחושך נעלמת.


     אנו מעריכים את הבריאות רק כאשר אנו חולים.
     החיוך תרופה יעילה בלי תופעות לוואי.
     כל החיים אנו מתאמצים איך לא להתאמץ.
"היד ה' תקצר" [יא, כג] (ברכי נפשי).
     הרב ירמיהו אברמוב שליט"א סיפר לי שזמן קצר לאחר שהכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, חזר אל העם היהודי בשנת תשכ"ז, נתקלו הממונים במקום בדבר שעורר בהם פליאה-רבתי. יהודי נכבד ונשוא- פנים ניגש אל האחראים, ובפיו בקשה מוזרה עד מאוד: 'הרשו לי לנקות מדי יום ביומו את חדרי הנוחיות של הכותל המערבי אני מבטיח לקחת את המשימה הזו במלוא הרצינות, ואמלא את תפקידי בכובד-ראש, אבל אני מציב בפניכם תנאי בל- יעבור: את התפקיד הזה אני רוצה לעשות ללא כל תשלום '! הממונים הסכימו, ואכן לאורך שנים מילא אדם זה את התפקיד בנאמנות רבה, ודאג לניקיונם של חדרי הנוחיות ברחבת הכותל המערבי, ניקה וצחצח אותם כמו שצריך. אלה שעקבו אחריו הבחינו שהנאמנות שלו לביצוע הניקיון היא יוצאת מגדר הרגיל. איש לא ידע מה הסיבה שהביאה אותו לכך.
     בשלב מסוים החליטו הממונים לשאול אותו על מה ולמה לקח על עצמו תפקיד שכזה. והיהודי-הנאמן השיב, ויש בתשובתו זו כדי לספק לנו הרבה-הרבה אמונה בא-לוקי ישראל, ולהתאזר בעוז ובשמחה על שאנחנו משתייכים לעם קדוש שכזהאני, סיפר האיש, עברתי על בשרי את אימי השואה, והתגלגלתי למחנה-המוות הנורא, אושוויץ. והנה, בהגיעי לשם פגשתי גם אנכי את מלאך- המוות הנורא ההוא שענה לשם 'ד"ר מנגלה', שהיה מסמן בידיו לימין או לשמאל לחיים או למוות. אני כבר סומנתי על ידו כאחד שאינו כשיר לעבודה, והלכתי עם כל אלה שנגזר עליהם להיות מושלחים לכבשנים. אבל ברגע מסוים אזרתי עוז ואמרתי לגרמנים שהובילו אותי שיש לי התמחות מיוחדת ב... ניקוי שירותים, ואני מוכן למלא את המשימה הזו הקצינים הגרמנים הסכימו, ומאז החילותי לעסוק בניקיון שירותיהם המפוארים של הנאצים הארורים כשאני נאלץ לסבול את גועל-הנפש האיום, ולטפל בניקיון המקומות הללו . וכפי שאומר הפסוק שלנו "היד ה' תקצר", עבודתו זו של היהודי הייתה הסיבה להצלתו הפלאית באושוויץ, ' ובעוד שאלפים ורבבות מחבריי וידידיי הלכו לטבח, ונשרפו בכבשנים, אני נשארתי בחיים, ושרדתי בחסדי השם את התקופה האיומה הזו', סיפר לממוני הכותל המערבי אינני יודע איזו זכות עמדה לי שאצליח להעלות בפני הנאצים את הרעיון הזה של ניקיון השירותים, אבל במציאות זו הייתה סיבת הצלתי. ידעתי שכל התרשלות קטנה במילוי התפקיד, תביא גם אותי אל הכבשנים, רח"ל ולכן עשיתי את כל מה שהייתי צריך לעשות במלוא הרצינות.
     מדי יום ביומו, כשהייתי עסוק במלאכתי , וידעתי שממש ברגעים אלה מובלים אחיי הקדושים לכבשנים, הייתי שופך נפשי בתפילה לה', ומבטיח לו שאם יזכני לעלות לארץ הקודש, ולראות ??בניין בית המקדש, אנקה את חדרי הנוחיות שהיו גם שם כמובא במשניות במסכת מדות והנה, הקב"ה הביא אותי ברחמיו המרובים לארץ הקודש, ולירושלים, וגם אם לא זכיתי עדיין לנקות את חדרי הנוחיות בבית המקדש, אני עושה זאת כאן, בשריד בית מקדשנו 

החוויה היהודית





יום שלישי, 1 בנובמבר 2016

אמרי שפר א' חשון ה'תשע"ז

 


''אושר זה לא דבר שאתה בונה לעתיד, אלה הוא מה שאתה מעצב כאן בהווה''   
"     אם רוצה אדם למצוא חן בעיני ה', לא יכעס, שנאמר (בראשית ו ח, ו) נח מצא חן בעיני ה', ולא פירשו למה, אלא בשמו פירושו, שהיה נח בדבורו ובמעשיו והילוכו כדאיתא במדרש הנעלם, לכן מצא חן "חן ונ"ח חד הוא. " (רבי אלעזר אזכרי זי ע)

     הישגים גדולים דורשים זמן.

     יונה או עורב כשהציעו לרבי צבי־הירש ברלין את כיסא הרבנות בעיר ברלין, ביקש לשלוח לשם שליח שיברר את מצבה הרוחני של העיר.  בתחילה אמר לשלוח לשם אחד ממקורביו, יהודי למדן וירא שמים, אך לאחר מכן חזר בו ושיגר יהודי מודרני קצת, 'משכיל' למחצה.  הסביר רבי צבי־הירש למקורביו: "אחרי המבול, כשרצה נח לדעת אם הרשעים אינם עוד, שלח תחילה את העורב ולא את היונה. כי היונה, בתומתה, לא הייתה מבחינה ברשעים, והללו גם היו מסתירים את רשעתם מפניה. ואולם בעורב יראו אחד משלהם ולא יעמידו פנים, וכך יכול דווקא העורב להביא חוות דעת נכונה"...

"לא יוסיף להכותו" [כה, ג]. (מעיין השבוע)
.
     נער היה רבנו הרש"ש, רבי שלום שרעבי זצ"ל, מגדולי רבותינו המקובלים נוחם עדן, כאשר גמר אומר לעלות לארץ ישראל מתימן, דרך עדן ובומביי, בצרה ובגדד, הגיע לדמשק, תחנתו האחרונה לפני ארץ האבות. לא היה לו בדמשק מכר ומודע. שם פניו אל הגביר רבי שאול פרחי ז"ל, שהיה עשיר מופלג ומקורב למלכות, וביקש להיות למשרת בביתו. מוכן הוא לעסוק בכל מלאכה, ובלבד שיורשה להסתופף בטירתו. ומדוע, מה משך אותו לארמונו של הגביר? באחד האגפים החזיק רבי שאול על חשבונו את ישיבת המקובלים "תלמוד בית אל", בה הגו בתורת הנסתר וכיוונו כוונות וייחודים ברזים עילאיים. פרנסת המקובלים ובני משפחותיהם הייתה על רבי שאול, והם ישבו על התורה ועל העבודה בהרחבת הדעת, שכבר אמרו חכמים כי אין עומק העיון מושג אלא בשלוות הנפש ומניעת כל טרדה. לחבורתם נכספה נפש העלם, ועז היה חפצו להסתופף בצל המקובלים קדושי עליון. קיבלו רבי שאול כמשרת והוא עשה מלאכתו באמונה, אך בכל עת פנאי חמק להיכל הישיבה וישב מן הצד להקשיב ללימודים. מפעם לפעם היו מתקשים בהבנת מאמר עמוק בזוהר הקדוש, או בכוונת דברי האר"י ז"ל. או אז היה העלם מפטיר מילה, אומר משפט, והכל היה מתבהר, הנתיב סלול ברווחה. הבינו המקובלים שלפניהם "קנקן חדש מלא ישן", נשמה זכה ורמה האצולה מגבהי מרומים וכל רז לא אניס לה, וביקשו לספחו לחבורתם, לשימו אלוף לראשם. הפציר בהם לבל יגלו את סודו, ויניחו להיות, כחפצו, משרת פשוט העושה בכל מלאכה. כיבדו את רצונו, ונצרו את סודו.
     יום אחד ביקש ממנו רבי שאול לנהוג במרכבתו. ישב רבי שאול במרכבה, ורבי שלום עלה לדוכן העגלון. אחז במושכות הסוסים – ומחשבותיו ספחוהו לעולמות טמירים, לייחודים ורזין עילאיים. חשו הסוסים שהמוסרות התרופפו וסטו מן המסילה. ירדו לשדה, והבעיתו פרה. רצה הפרה בבהלה, והסוסים נבהלו שבעתיים ופתחו בדהרה. התעשת רבי שלום ואחז ברסן בחוזקה, אבל הסוסים לא נשמעו לו, המרכבה קיפצה בין התלמים, עלתה על סלעים ונפלה למהמורות, ונוסעיה טולטלו טלטלה עזה. בקושי רב עלה ביד רבי שלום להשיבה אל המסילה, והגביר לא ידע נפשו מרוב זעם והקפדה. בחרונו כעס וקצף על משרתו הבטלן, נזף בו קשות וכיבדו במתת יד. סטר לו על לחיו פעם ופעמיים. עזב רבי שלום את בית הגביר, ושם פעמיו לארץ הקודש. רבי שאול המשיך במפעליו הברוכים, הטיב עם בני הקהילה ופעל למענם בחצר המושל, ותמך בלומדי התורה ביד נדיבה.
     פעם, בשלהי הקיץ, הודיע רבי שאול לבני משפחתו שהחליט לבקר בארץ הקודש ולחונן את עפרה. לערוך "זיהארה" על ציוני הצדיקים ולחוג את חג הסוכות בירושלים. בחולו של מועד מצא עצמו רבי שאול משתרך לאיטו בשולי תור ארוך של יהודים,  מעיר הקודש ומחוצה לה, שהמתינו בסבלנות לקיום מצוות: "חייב אדם להקביל את פני רבו ברגל". לעלות לסוכתו של הגאון הקדוש ראש ישיבת המקובלים "בית אל", ולקבל את ברכתו. מרום וקדוש הוא הרב, על אף גילו הצעיר. שמו הלך לפניו בכל קצווי ארץ. שולט הוא בלא מצרים בכל רזי חכמת הנסתר, וראש הישיבה הקודם – הגאון הקדוש רבי גדליה חיון זצ"ל – לקחו כחתן לבתו ומינהו כממלא מקומו.
     התור התקדם, הגביר נמצא כבר בסוכה המקורה בענפי דקל ומכוסה בשטיחים רוקמים. הנה הוא מתקרב אל הרב המסב על הכסתות, הנה הוא מכופף ראשו לברכה, ולפתע מתערפלת ראייתו, צווחה חנוקה פורצת מפיו, והוא נופל מתעלף. בקושי רב הקיצוהו, והוא כאילו מיאן להתעורר אל הידיעה המהממת, ההכרה המרה, כי הרב הנערץ אינו אחר, אלא אותו עגלון חולמני אשר ספג ממנו עלבונות וגערות, שמצאו פורקן בסטירות לחי עזות!...  לבסוף, כאשר התעשת מעט, החל להתייפח בבכי תמרורים. תוך יבבות חנוקות ביקש בתחינה: "ימחל לי על שלא הכרתיו,  ולא עמדתי על גדולתו. יסלח לי על שהשתמשתי בו בבזיון ובחרפה. ימחל לי שהרמתי עליו את ידי, שגערתי בו, שהכיתיו..."  ורבנו הרש"ש הרגיעו, ניחמו, פייסו: "אדרבה, להיפך, אני הוא שחייב להכיר תודה למעלתו שהעסיקני בביתו, שפרנס אותי בטובו. אני הוא האשם בהתפרעות הסוסים... המכות הגיעו לי בדין... " אבל רבי שאול לא נרגע. הוא, הוא סטר על לחיו של איש הא-לקים! ככפרה על חטאו קיבל על עצמו לתמוך בישיבתו של הרש"ש, להיות לפטרונה של ישיבת בית אל."
     יכולים אנו להבין לנפשו של רבי שאול, כשהתברר לו על מי הרים ידו, את מי הכה. אבל אין אנו מסכימים עמו. מדוע? נמחיש זאת בסיפור.
     מעשה שהיה. לאחד מגדולי הדור נולד נכד, בן לבנו שהיה מרביץ תורה ועדיו לגאון. נצר למשפחת גאונים אדירי תורה. לברית המילה נאספו ובאו ראשי ישיבות וגדולי תורה, ביניהם הרב מבריסק, מרן הגרי"ז זצ"ל. נענה אחד הרבנים ואמר: "אח, ברית כה חשובה!"  נענה הרב מבריסק בחיוך: "משל למה הדבר דומה? לסנדלר אביון שחלם, כי זכה בגורל הגדול והיה לעשיר מופלג. קם נפעם ואמר לרעייתו: מזל טוב, נהייתי עשיר כרוטשילד! ומיד תיקן את דבריו: לא, עשיר אני יותר מרוטשילד, שכן גם מקצוע הסנדלרות בידי!..."  והנמשל: ילד יהודי נכנס בבריתו של אברהם אבינו – היש לנו מושג בגדלות המעמד? ועתה באים ואומרים, שהוא גם נכדו של זה, ונינו של ההוא. כאילו יש בכך להוסיף חשיבות. כפרוטות הסנדלרות ביחס לעושרו של רוטשילד..." ולענייננו:
     רבי שאול פרחי התעלף, אך מדוע התעלף כשהוברר לו שסטר לרש"ש הקדוש. מדוע לא התעלף על שסטר... ליהודי?! והלוא "כל ישראל בני מלכים הם, בני אברהם יצחק ויעקב". ואיסור מדאורייתא הוא להכות אדם מישראל – כולל ילדים קטנים! שנאמר: "לא יוסיף להכותו". וכתב בספר החינוך: "בזה הלאו – היא אזהרה מלהכות כל איש מישראל, מקל וחומר: אם החוטא הזה, שנתחייב מלקות, אנו מוזהרים עליו שלא להוסיף ולהכותו יותר ממה שנתחייב – שאר כל אדם לא כל שכן! וחכמים זיכרונם לברכה מנעו אותנו אפילו מלרמוז להכות. ואמרו: כל המגביה ידו על חברו להכותו נקרא רשע, שנאמר: ויאמר לרשע למה תכה רעך" . ולא רק משום שאנו בני אברהם יצחק ויעקב, אלא משום שבנים אנו לה' א-לקינו. ואם כן, המכה יהודי, נער כמבוגר, בכבודו של מי הוא פוגע?! וכבר אמרו: "הסוטר לועו של ישראל, כאילו סוטר לועו של שכינה!" – נוראים הדברים!
     פעם ראה מרן ה"חתם סופר" זצ"ל אחד מבני הקהילה כורך ידו דרך חברות על כתף בנו, מרן ה"כתב סופר" זצ"ל. הביע מורת רוח, והיד הוסרה. נימק: "לא משום שהוא בני – אלא משום שהוא יהודי, ועל עם ישראל נאמר: קודש ישראל לה'. והלכה פסוקה היא, שהסומך ידו על קרבן המוקדש לגבוה, מועל בקודשים!".... אז להכות?!....


החוויה היהודית




יום שני, 22 בפברואר 2016

אמרי שפר י"ד אדר א' ה'תשע"ו



"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו"  (קהלת רבה א לב)


     "באיזה בגדים היה לבוש אברהם אבינו?"  שאל אחד המשכילים את הרה"ק רבי בונים מפשיסחה זי"ע. השואל התכוון ללעוג, כי ברור שאברהם אבינו לא לבש קפוטה ושטריימל, לא מעיל רבני ולא מגבעת ישיבתית. הביט הצדיק בבגדים המודרניים של יהודי זה, והשיב, "בכל מקום שהתגורר אברהם, באור כשדים ובחרן, בארץ כנען, במצרים ובפלישתים, הביט סביבו מה לובשים הגויים המקומיים, ואברהם היה מתלבש בדווקא באופן שונה." הרבי למְדוֹ ש'אברהם העברי', כדברי המדרש 'כל העולם כולו מעבר אחד,  והוא מעבר אחד', הניח תשתית לעם היהודי. אברהם לימד על עיקרון הנבדלות. המטרה היא להיות שונה!


     הצבעים הבולטים ב'לבוש חרדי' הם שחור ולבן, ולא בכדי. עדות יש כאן על תפיסת עולם חדה ולא מתפשרת. 'כל צבעי הקשת' מסנוורים ומטשטשים את קווי הגבול המתוחים בין קודש לחול ובין ישראל לעמים. כמרחק בין אור לחושך, כך המרחק בין ישראל לעמים, ויש להשאירו כך!


     טוב שלא כולם חושבים אותו דבר: חילוקי דעות, הם-הם שעושים את מרוצי הסוסים.


יותר קל לזרוק את הילד מאשר לזרוק את הבקבוק (למען אחי, גליון 712)
בפרשת ''וירא'' מוצאים אנו מסר מדהים בנושא חינוך הילדים, ישמעאל בנה של הגר, ואחיו למחצה של יצחק, מתנהג באופן מאיים ובלתי הגון רועה בשדות זרים, וא"כ יפה שעה אחת קודם, והמתבקש הוא להרחיקו מאחיו יצחק, ושרה אמנו מוצאת לנכון לבקש מאברהם לגרש את ישמעאל מהבית. ישמעאל ואמו הגר יוצאים לנדוד במדבר. לאחר זמן לא רב אוזלים המים שברשותם. " ויכלו המים מן החמת (הבקבוק) ותשלך את הילד תחת אחד השיחים" (בראשית, כא, טו(.  ולכאורה היה מקום לשאול שאלה (שאולי נראית קצת מגוחכת אך שכרה עימה ) כלומר שאלה שנראית מובנת מאליה אך לא נשאלת ובכ"א לצורך הענין נעלה אותה, גב' הגר הייתה ברת דעת אז אם הבקבוק התרוקן והמים אזלו, למה היא זורקת את הילד? שתזרוק את הבקבוק?! אולם לדאבון לב לפעמים נראה, שכאשר מזווה המזון מתרוקן וכמות המזומנים בכיסנו הולכת ומתדלדלת, הראשונים שיסבלו הם הילדים. היתרה בבנק נמוכה? כיצד נחשוב אפילו על חינוך יהודי שורשי? הרי שכר הלימוד יקר. על מותרות ונוחיות למיניהם לעולם לא נוותר. אך את חינוך ילדינו נקריב בשם החיסכון.
     כמו ששמעתי פעם שסיפרו על אמא יהודיה שבאה ממזרח אירופה והצטרפה לבנה בארה"ב. כשהגיעה, התחלחלה לראות שהוא גילח את זקנו והשליך את כיפתו. "מה קרה לך, יענק'לה שלי?" היא שאלה. "אמא", הוא אומר, "אמריקה אינה ה'שטעטל' (העיירה) של מזרח אירופה" . וכשראתה אותו הולך לעבודה בשבת, הוא שוב אמר לה שאמריקה זה משהו אחר. וכאשר פתחה את המקרר וראתה מיני שרצים שמעולם לא ראתה במטבח היהודי, הוא שוב הסביר לה שאמריקה זה לא כמו "בבית הישן". לבסוף,  כשהכל היה בשבילה יותר מדי, היא שאלה אותו , "יענק'לה, תגיד לאמך הזקנה את האמת. האם אתה עדיין מהול ?" ולדאבוננו זה לא סיפור של ההיסטוריה זה סיפור טרי מחיי היומיום, האמינו לי שברור לי שאין אבא או אמא שלא ירצו לראות מילדיהם וצאצאיהם את מירב הנחת היהודי הטהור , וכל אחד יודע שלכל דבר יש מחיר, ופה בעצם הקונפליקט, מצד אחד אכן הוא רוצה את הטוב ביותר, וטוב עולה בדמים )תרתי משמע(, לא ניתן לחנך ילד ברמה הרוחנית הגבוהה והטובה ביותר מבלי השתתפות של ההורים ונשיאתם בנטל, ואז בפני ההורים היקרים מוטלים שתי דרכים האחת היא דרך שקצת תייקר להם את לימודי הילד,  והשניה הכל חינם לימודים חינם, וכו'. אבל המוצר והתוצאה בהתאם, נו מה עושים, תשובה של חלקם ויחסית רבים מהם, הכסף מדבר, לא! שלא נחשוב לרגע שבמחיית הבית הוא חסך ולא נדמיין כלל לעצמנו שהוא לא הזמין כבר רכב חדש 2017 ובוודאי גם השיפוץ המקיף של הדירה לא יעצר לרגע המזומנים ימשיכו לזרום,  אבל על חינוך לשלם מה פתאום? במילים אחרות הבקבוק נגמר, ואין!!! במה ל"מלאות"  אז זורקים את הילד. זהו גם קו המחשבה אך של הגר.  אנו כיהודים האמונים על שמירתם של אותם פקדונות שקבלנו מהקב"ה אין לנו את היכולות להתפנק ולהחליט מה טוב עבורם, שאיפתנו הגדולה היא להבין ולכוון מה רצון בוראנו לעשות איתם, והמציאות תוכיח שכל אלו שבחרו לא לתת לילדיהם חינוך יהודי תורני מסורתי. נכנסו לספרי ההיסטוריה ונותקה השרשרת מבית האבא הגדול אאע"ה כי שאין חינוך ערכי, הילדים תוהים מדוע עליהם לא לעשות מה שבני גילם עושים. והכסף שחסכנו משכר הלימוד הולך עכשיו לטפל בהם לא כל מה שנפלו לדאבוננו שאין כאן המקום לעלותם.
     ילדינו זקוקים ליציבות וסביבה בעלת מערכת ערכים בריאה. לא משנה מה קורה אצל השכן ואפילו שלפעמים נראה ירוק יותר או מפתה יותר, הכל אחיזת עיינים חובה עלינו לקום ולצעוק את הצעקה ההיסטורית, ואיך אעלה אל אבי והנער איננו איתי – ילדי ישראל לא עמנו,  לא יודעים אפי' פסוק של ק"ש וכד', בואו הורים יקרים לא נחזור על טעויות של הגר נצמד לדרכו של אבהם, ונראה נחת מכל יוצאי חלצינו.
חוויית השבוע שלי