נקודה שבועית פרשת "וירא" ה'תשע"ח

חומש בראשית נפתח בשתי פרשות עוצמתיות שעסקו בבריאת העולם ובנייתו ובסידורו מחדש עם המבול בימי נח.

הפרשה השלישית בה הכרנו יותר לעומק את אברהם אבינו עסקה בבחירתו לאב האומה על ידי הקדוש ברוך הוא ובחיבורו לארץ ישראל ולברית בין ה' אליו.

והנה באה הפרשה הרביעית בחומש, פרשת "וירא", ולאחר שעסקנו במעגלים הרחבים נוגעת הפרשה במעגל הפנימי של אברהם הוא המעגל המשפחתי, המעגל הביתי שלו.

הפרשה נפתחת בסיפור המוכר כל כך עם הכנסת שלושת המלאכים כאורחים אליו לאוהל ואברהם טורח לערב באירוח גם את שרה ואף את ישמעאל. כל בית אברהם עסוק במצווה החשובה הזאת. לא סתם כותבת הגמרא על מצווה זו: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה". והרש"ר הירש אומר על כך בפירושו שחז"ל "הורו לנו על כך למען נלמד זאת מדוגמת אברהם... את אשתו ואת בנו, את כל אנשי ביתו הוא משתף בקיום המצווה, את הכול הוא מכין במיוחד להם".

אברהם מחבר את כל המשפחה הגרעינית במצווה החשובה הזאת שגדולה מקבלת פני שכינה.

בהמשך הפרשה נוגעת התורה גם במשפחתו הגרעינית של לוט ולאחר מכן שוב היא עוסקת בעניינים הפנימיים של משפחת אברהם. 

שרה יולדת את יצחק אך היא נמצאת במאבק פנים משפחתי מול הבן השני של אברהם, ישמעאל, בנה של הגר שפחתו. שרה אינה מקבלת את העובדה ששניהם יגדלו יחדיו כדי שלא ישפיע על חינוך יצחק, וגם לאחר שקשה לאברהם העניין של הגירוש אומר לו ה' על הויכוח הזוגי הזה: כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", וכפי שמתאר זאת הרש"ר: "שמע בקול שרה, עשה כרצונה, גם אם תוכן דבריה אינו לפי טעמך. סמוך על שיפוטה, היא מעמיקה להרגיש טיב הדברים ממך שהרי בדרך כלל נשים מעמיקות לחדור במבטן אל דרכי האופי".

גם הפרשייה האחרונה בפרשה נוגעת בנימי המשפחה עם סיפור עקידת יצחק על כל משמעויותיו.

מכאן מאילך בשאר פרשות החומש, תעסוק התורה בעניינים פנים משפחתיים הן עוד אצל אברהם, ולאחר מכן  בבית בנו יצחק ובטח אצל נכדו יעקב וכל 12 ילדיו.

התורה יודעת שהבסיס העיקרי לקיומנו זו המשפחה. התורה בכוונה מרחיבה לפנינו במידע ותוכן אודות משפחתם של אבותינו למען נלמד ונפיק את המיטב מדרכם כאבות. כבני משפחה. למען נשכיל להבין שגרעין המשפחה הוא החשוב ביותר. 

קיום משפחה על בסיס איתן וחזק, בעל ערכים נכונים וטובים הוא הוא המקור לקיומנו כעם וכחברה. משפחות חזקות וטובות יתחברו לקהילות גדולות וטובות ולעם שלם ומיוחד.

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר א' חשון ה'תשע"ז

 

''אושר זה לא דבר שאתה בונה לעתיד, אלה הוא מה שאתה מעצב כאן בהווה''   

"     אם רוצה אדם למצוא חן בעיני ה', לא יכעס, שנאמר (בראשית ו ח, ו) נח מצא חן בעיני ה', ולא פירשו למה, אלא בשמו פירושו, שהיה נח בדבורו ובמעשיו והילוכו כדאיתא במדרש הנעלם, לכן מצא חן "חן ונ"ח חד הוא. " (רבי אלעזר אזכרי זי ע)

     הישגים גדולים דורשים זמן.

     יונה או עורב כשהציעו לרבי צבי־הירש ברלין את כיסא הרבנות בעיר ברלין, ביקש לשלוח לשם שליח שיברר את מצבה הרוחני של העיר.  בתחילה אמר לשלוח לשם אחד ממקורביו, יהודי למדן וירא שמים, אך לאחר מכן חזר בו ושיגר יהודי מודרני קצת, 'משכיל' למחצה.  הסביר רבי צבי־הירש למקורביו: "אחרי המבול, כשרצה נח לדעת אם הרשעים אינם עוד, שלח תחילה את העורב ולא את היונה. כי היונה, בתומתה, לא הייתה מבחינה ברשעים, והללו גם היו מסתירים את רשעתם מפניה. ואולם בעורב יראו אחד משלהם ולא יעמידו פנים, וכך יכול דווקא העורב להביא חוות דעת נכונה"...

"לא יוסיף להכותו" [כה, ג]. (מעיין השבוע)

.

     נער היה רבנו הרש"ש, רבי שלום שרעבי זצ"ל, מגדולי רבותינו המקובלים נוחם עדן, כאשר גמר אומר לעלות לארץ ישראל מתימן, דרך עדן ובומביי, בצרה ובגדד, הגיע לדמשק, תחנתו האחרונה לפני ארץ האבות. לא היה לו בדמשק מכר ומודע. שם פניו אל הגביר רבי שאול פרחי ז"ל, שהיה עשיר מופלג ומקורב למלכות, וביקש להיות למשרת בביתו. מוכן הוא לעסוק בכל מלאכה, ובלבד שיורשה להסתופף בטירתו. ומדוע, מה משך אותו לארמונו של הגביר? באחד האגפים החזיק רבי שאול על חשבונו את ישיבת המקובלים "תלמוד בית אל", בה הגו בתורת הנסתר וכיוונו כוונות וייחודים ברזים עילאיים. פרנסת המקובלים ובני משפחותיהם הייתה על רבי שאול, והם ישבו על התורה ועל העבודה בהרחבת הדעת, שכבר אמרו חכמים כי אין עומק העיון מושג אלא בשלוות הנפש ומניעת כל טרדה. לחבורתם נכספה נפש העלם, ועז היה חפצו להסתופף בצל המקובלים קדושי עליון. קיבלו רבי שאול כמשרת והוא עשה מלאכתו באמונה, אך בכל עת פנאי חמק להיכל הישיבה וישב מן הצד להקשיב ללימודים. מפעם לפעם היו מתקשים בהבנת מאמר עמוק בזוהר הקדוש, או בכוונת דברי האר"י ז"ל. או אז היה העלם מפטיר מילה, אומר משפט, והכל היה מתבהר, הנתיב סלול ברווחה. הבינו המקובלים שלפניהם "קנקן חדש מלא ישן", נשמה זכה ורמה האצולה מגבהי מרומים וכל רז לא אניס לה, וביקשו לספחו לחבורתם, לשימו אלוף לראשם. הפציר בהם לבל יגלו את סודו, ויניחו להיות, כחפצו, משרת פשוט העושה בכל מלאכה. כיבדו את רצונו, ונצרו את סודו.

     יום אחד ביקש ממנו רבי שאול לנהוג במרכבתו. ישב רבי שאול במרכבה, ורבי שלום עלה לדוכן העגלון. אחז במושכות הסוסים – ומחשבותיו ספחוהו לעולמות טמירים, לייחודים ורזין עילאיים. חשו הסוסים שהמוסרות התרופפו וסטו מן המסילה. ירדו לשדה, והבעיתו פרה. רצה הפרה בבהלה, והסוסים נבהלו שבעתיים ופתחו בדהרה. התעשת רבי שלום ואחז ברסן בחוזקה, אבל הסוסים לא נשמעו לו, המרכבה קיפצה בין התלמים, עלתה על סלעים ונפלה למהמורות, ונוסעיה טולטלו טלטלה עזה. בקושי רב עלה ביד רבי שלום להשיבה אל המסילה, והגביר לא ידע נפשו מרוב זעם והקפדה. בחרונו כעס וקצף על משרתו הבטלן, נזף בו קשות וכיבדו במתת יד. סטר לו על לחיו פעם ופעמיים. עזב רבי שלום את בית הגביר, ושם פעמיו לארץ הקודש. רבי שאול המשיך במפעליו הברוכים, הטיב עם בני הקהילה ופעל למענם בחצר המושל, ותמך בלומדי התורה ביד נדיבה.

     פעם, בשלהי הקיץ, הודיע רבי שאול לבני משפחתו שהחליט לבקר בארץ הקודש ולחונן את עפרה. לערוך "זיהארה" על ציוני הצדיקים ולחוג את חג הסוכות בירושלים. בחולו של מועד מצא עצמו רבי שאול משתרך לאיטו בשולי תור ארוך של יהודים,  מעיר הקודש ומחוצה לה, שהמתינו בסבלנות לקיום מצוות: "חייב אדם להקביל את פני רבו ברגל". לעלות לסוכתו של הגאון הקדוש ראש ישיבת המקובלים "בית אל", ולקבל את ברכתו. מרום וקדוש הוא הרב, על אף גילו הצעיר. שמו הלך לפניו בכל קצווי ארץ. שולט הוא בלא מצרים בכל רזי חכמת הנסתר, וראש הישיבה הקודם – הגאון הקדוש רבי גדליה חיון זצ"ל – לקחו כחתן לבתו ומינהו כממלא מקומו.

     התור התקדם, הגביר נמצא כבר בסוכה המקורה בענפי דקל ומכוסה בשטיחים רוקמים. הנה הוא מתקרב אל הרב המסב על הכסתות, הנה הוא מכופף ראשו לברכה, ולפתע מתערפלת ראייתו, צווחה חנוקה פורצת מפיו, והוא נופל מתעלף. בקושי רב הקיצוהו, והוא כאילו מיאן להתעורר אל הידיעה המהממת, ההכרה המרה, כי הרב הנערץ אינו אחר, אלא אותו עגלון חולמני אשר ספג ממנו עלבונות וגערות, שמצאו פורקן בסטירות לחי עזות!...  לבסוף, כאשר התעשת מעט, החל להתייפח בבכי תמרורים. תוך יבבות חנוקות ביקש בתחינה: "ימחל לי על שלא הכרתיו,  ולא עמדתי על גדולתו. יסלח לי על שהשתמשתי בו בבזיון ובחרפה. ימחל לי שהרמתי עליו את ידי, שגערתי בו, שהכיתיו..."  ורבנו הרש"ש הרגיעו, ניחמו, פייסו: "אדרבה, להיפך, אני הוא שחייב להכיר תודה למעלתו שהעסיקני בביתו, שפרנס אותי בטובו. אני הוא האשם בהתפרעות הסוסים... המכות הגיעו לי בדין... " אבל רבי שאול לא נרגע. הוא, הוא סטר על לחיו של איש הא-לקים! ככפרה על חטאו קיבל על עצמו לתמוך בישיבתו של הרש"ש, להיות לפטרונה של ישיבת בית אל."

     יכולים אנו להבין לנפשו של רבי שאול, כשהתברר לו על מי הרים ידו, את מי הכה. אבל אין אנו מסכימים עמו. מדוע? נמחיש זאת בסיפור.

     מעשה שהיה. לאחד מגדולי הדור נולד נכד, בן לבנו שהיה מרביץ תורה ועדיו לגאון. נצר למשפחת גאונים אדירי תורה. לברית המילה נאספו ובאו ראשי ישיבות וגדולי תורה, ביניהם הרב מבריסק, מרן הגרי"ז זצ"ל. נענה אחד הרבנים ואמר: "אח, ברית כה חשובה!"  נענה הרב מבריסק בחיוך: "משל למה הדבר דומה? לסנדלר אביון שחלם, כי זכה בגורל הגדול והיה לעשיר מופלג. קם נפעם ואמר לרעייתו: מזל טוב, נהייתי עשיר כרוטשילד! ומיד תיקן את דבריו: לא, עשיר אני יותר מרוטשילד, שכן גם מקצוע הסנדלרות בידי!..."  והנמשל: ילד יהודי נכנס בבריתו של אברהם אבינו – היש לנו מושג בגדלות המעמד? ועתה באים ואומרים, שהוא גם נכדו של זה, ונינו של ההוא. כאילו יש בכך להוסיף חשיבות. כפרוטות הסנדלרות ביחס לעושרו של רוטשילד..." ולענייננו:

     רבי שאול פרחי התעלף, אך מדוע התעלף כשהוברר לו שסטר לרש"ש הקדוש. מדוע לא התעלף על שסטר... ליהודי?! והלוא "כל ישראל בני מלכים הם, בני אברהם יצחק ויעקב". ואיסור מדאורייתא הוא להכות אדם מישראל – כולל ילדים קטנים! שנאמר: "לא יוסיף להכותו". וכתב בספר החינוך: "בזה הלאו – היא אזהרה מלהכות כל איש מישראל, מקל וחומר: אם החוטא הזה, שנתחייב מלקות, אנו מוזהרים עליו שלא להוסיף ולהכותו יותר ממה שנתחייב – שאר כל אדם לא כל שכן! וחכמים זיכרונם לברכה מנעו אותנו אפילו מלרמוז להכות. ואמרו: כל המגביה ידו על חברו להכותו נקרא רשע, שנאמר: ויאמר לרשע למה תכה רעך" . ולא רק משום שאנו בני אברהם יצחק ויעקב, אלא משום שבנים אנו לה' א-לקינו. ואם כן, המכה יהודי, נער כמבוגר, בכבודו של מי הוא פוגע?! וכבר אמרו: "הסוטר לועו של ישראל, כאילו סוטר לועו של שכינה!" – נוראים הדברים!

     פעם ראה מרן ה"חתם סופר" זצ"ל אחד מבני הקהילה כורך ידו דרך חברות על כתף בנו, מרן ה"כתב סופר" זצ"ל. הביע מורת רוח, והיד הוסרה. נימק: "לא משום שהוא בני – אלא משום שהוא יהודי, ועל עם ישראל נאמר: קודש ישראל לה'. והלכה פסוקה היא, שהסומך ידו על קרבן המוקדש לגבוה, מועל בקודשים!".... אז להכות?!....

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ח תשרי ה'תשע"ז

 

   אברהם זכה להיות אבינו הראשון, למרות שנח המציל את היקום כולו. מנהיגותו נקבעה מאחריותו כלפי החלשים והרחוקים, גם להם הטיב באכפתיות, במאכל ובמשקה. בהלבנת שיניים ולא בהלבנת פנים.

     אומר ר' מאיר שפירא מלובלין: שבפסוק שאחרי המבול התורה לא מזכירה את שבחיו של נח שכן נחשב לו לחטא על שלא עשה מספיק לתיקונו של הדור החוטא, וכבר הוכח הרבה פעמים שאדם המסתגר בד' אמות שלו, ואינו פועל כראוי לתיקון סביבתו סופו לירד מן המדרגה שאליה הגיע מקודם.

     אומר רבי שלמה גנצפריד בספרו "אפיריון" על התורה, שדרך העולם היא, שאם יעמוד איש צדיק להוכיח את אנשי דורו, מיד ידאגו הם לברר היטב היטב במעשיו כדי שאם יאמר להם "טול קיסם מבין שיניך", יאמרו לו הם "טול קורה מבין עיניך". אבל, אם יש צדיק שיושב לו בשקט בפינתו ולומד תורה ולא מוכיח את אנשי דורו, אז יאמרו כולם זהו צדיק אמתי. והנה חז"ל אומרים שנח לא הוכיח מספיק את אנשי דורו. וזה רמוז במילים: "תמים היה בדורותיו". כלומר, אנשי דורו אמרו עליו שהוא צדיק תמים, ומדוע? מפני שאת האלוקים התהלך נח. ישב לו בפינתו ולא הוכיח אותם

     וכאן המקום להביא אמרת הרה"ק מהר"ם מפרימישלא זי"ע וכ"ה ג"כ בספר הקדוש ''אור ישע" להרה"ק ר' אשר ל 'ראפשיצער זי"ע, דלפעמים כאשר נמצא אנשים המגנים את האדמורי''ם, יש להחסידים שלהם חלישות הדעת מזה, ובכן אל יחושו לזה כי כזה כבר היה לעולמים, אשר נח שהתוה"ק בעצמה העידה עליו אשר "איש צדיק תמים היה , " ועכ"ז היה נמצא כאלו שדרשו אותו לגנאי.

לא הוציא את שינתו (פניני בית לוי, עלון 313)

     הרב הקדוש רבי צבי אריה מהעיירה אליק הידוע בכינויו ר‘ הערש לייב היה מראשוני תנועת החסידות. מסורת חסידית מספרת כי הבעש“ט הקדוש עוד הספיק לראות את הרך הנולד ובישר שהוא יאיר את העולם. כשגדל הסתופף בצילו של המגיד הקדוש רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב והיה תלמידו המובהק. בשנת תקמ“א, כשהוא עודנו אברך צעיר, ייסד את שושלתו החסידית בעיר אליק הנמצאת בקרבת הערים המפורסמות רובנא, דובנא ולוצק וכיהן בה גם כרב העיר.

     רבי הערש לייב היה קדוש עליון והתפרסם ככזה בקרב עדות החסידים. ההערצה אליו הייתה עצומה ובכל מקום אליו הגיע כבדוהו כבוד מלכים. ובין אותו כבוד מלכים התרחש סיפורנו דנן...

     אותו יום הגיע רבי הערש לייב לביקור בעיירה אחת לא הרחק מעירו אליק, וכל היהודים בעיירה נקהלו בכיכר הגדולה הסמוכה לבית המדרש וקבלוהו בהדרת כבוד השמורה רק למלכים, מאן מלכי רבנן. תור ארוך של יהודים עמד בדרך ארץ וכל אחד ניגש בתורו אל הצדיק כשפניו נוהרות משמחה על הזכייה שזכה לה בעיצומו של יום חולין רגיל, לראות צדיק ובעל מדרגה, ויתרה מזאת, על הזדמנות להשיח לפניו את כל המצוקות ועקתין דנפישין.

     הצדיק עמד ליד כרכרתו, טרם הספיק לצעוד אפילו חמישה צעדים כאשר יהודי העיירה עטו עליו כמוצאי שלל רב, הם שואלים את שאלותיהם והוא עונה לכל שואל בניחותא ובאורך רוח. אווירת יום טוב הורגשה בחלל האוויר. שמחה פנימית הנובעת ממעמקי הלב היהודי קרנה מפניהם של כל הנוכחים.

     אבל לא רק יהודים היו שם. גם גויי העיירה עמדו שם בתוך הקהל והכל, יהודים וגויים להבדיל קבלו את הצדיק בכבוד גדול. וכשהושיט את ידו נישקו אותה בחרדת קודש. אמנם, לא הכל היו שלמים עם הכבוד הגדול הניתן לצדיקם של היהודים. אחד מתוך הקהל העמיד פנים כאילו גם הוא חוגג, נקרא בשמו פטריק ולדימירסקי לצורך הענין, הוא עמד בתוך השורה הארוכה של מקבלי הפנים ובלבו גאו מחשבות עוינות. מתבונן חד עין היה יכול לזהות על פניו מדי פעם הבעה מאד לא סימפתית של זעף וקנאה, אך איש לא טרח להתבונן בפניו של פטריק. הכל היו עסוקים בהתבוננות בפניו הקורנות של הצדיק.

     ”הז‘ידים הללו“ חשב פטריק בכעס, ”כל יום יש להם חג, לא מזמן חגגו את חג הפסח שלהם וכעת חג חדש, חג ”ראבין“. רב חשוב משלהם הגיע לביקור ואיזה כבוד והדר נוהגים הם בו, כאילו היה המלך בכבודו ובעצמו. הקנאה שפעפעה בו התלהטה והפכה עד מהרה לפרץ אדיר חסר מעצורים של שנאה צרופה אל הצדיק היהודי המעז להיות וגם להראות כה קדוש וטהור. ממש כמו מלאך. הוא הרגיש שאינו יכול לשאת עוד את ההערצה הגואה של חבריו הנוכרים. וכאשר הגיע תורו לנשק את ידו של הצדיק, במקום לנשק אותה ירק לתוכה בשאט נפש!

     הכל עמדו המומים מול חילול הקודש ומרוב תדהמה לא ידע איש מה לעשות. עוד הם עומדים אובדי עצות פסע פטריק מעדנות משם והלאה, התרחק והלך לעבר ביתו כשהוא אינו שת לבו כלל למהומה האדירה המתחוללת מאחורי גבו. סערת רוחות שלא זכורה כדוגמתה פרצה במקום. כעסם של יהודי העיירה התמימים התלקח עד להשחית. ”צריכים להרוג אותו“ פרצו קריאות ספונטניות מפי רובם ככולם של אנשי העיירה. ”אסור לעבור בשתיקה של מעשה נבלה שכזה“. אבל רבי הערש לייב צינן את הרוחות. הוא מחה במטפחת את סימני הרקיקה מכף ידו ופנה מתונות אל עדת שוחרי כבודו הנזעמים. יהודים, אל תשכחו כי בגלות אנחנו חיים. אם תרדפו אחרי הגוי החצוף כדי לכלות בו את זעמכם, אין ספק כי תצליחו להתגבר עליו. הוא אחד ואתם מאה. אבל מה היה מחר?“ קולו הפך ללחישה זהירה. הוא העיף מבט לעבר תושבי המקום הנכריים אשר גם הם חשו שלא בנוח מעזות פניו והתנהגותו המחפירה של אחיהם לדת. ”כעת הם חושבים כמוכם, אף אם תגעו לרעה בחברם, הרי הם כולם יתהפכו מקצה לקצה. הם וכל גויי האזור יבואו ויעשו בכם שפטים. יחוללו כאן פוגרום בנקמם את דמו השפוך של אחיהם מבני דתם. ומה תועלת תצמח לכם מן הדבר?“. דבריו של הצדיק התקבלו ברגשות מעורבים. כמה חמומי מוח שטרם נרגעו מן הכעס האיום שאחז בהם סיננו בחימה שפוכה: ”ומה? שמא נעבור בשתיקה על פשע שכזה? רבי הערש לייב חייך חיוך סתום. ”אל דאגה, הגוי החצוף יבוא על עונשו“. באותו רגע השתתקו הרוחות הסוערות והכל נרגעו. אם הצדיק מבטיח שהגוי יבוא על עונשו, הרי ברור הדבר לכל בר דעת כי במוקדם או במאוחר תבוא עליו מיתה משונה ולפיכך מה להם להזדרז ולנקום בו. מלאך המוות יטפל בו טוב יותר מהם...

     דוד שייע בעל בית המרזח חזר לביתו נרעש ונרגש. טרם הצליח להרגע מן המאורע החריג שהתחולל  בקבלת הפנים לצדיק הנשגב. דמו עוד געש בעורקיו וכל גיד בבשרו תבע את עלבונו של הצדיק. מכל יהודי העיירה היטיב הוא להכיר את פטריק זה, שהיה קונה ממנו כמויות עצומות של בשר ויין וקשור היה עמו בקשרי מסחר הדוקים סביב המשקאות החריפים ששיווק. מעולם לא שיער כי מתחת להבעה הנעימה השורה על פניו המגושמות של פטריק, מסתתר זאב טורף וחד ציפורניים.

     זוגתו טויבה חשה כי אין פניו כתמול שלשום שעה שנכנס הביתה ופשט את מעילו העליון. הבעה מודאגת וכאובה כבשה את קלסתרו החייכני בדרך כלל. ”קרה משהו?, שאלה בדאגה. ”כן! הרבה מאד“ ענה בהתרגשות וסיפור המעשה התפרץ ממנו כקיטור מיורה רותחת. טויבה שמעה את ההתרחשות בקשב רב כשידיה נתונות על מותניה ומטאטא הזרדים שבו כיבדה את הרצפה נשען על הקיר לצידה. היא התקשתה להבין מדוע הוא כה מודאג. ”אני מבינה מדוע אתה כועס וכאוב, אבל מה פשר הדאגה המציפה את כולך“. שאלה בתמיהה. ”מדוע את לא מבינה, אוי ואבוי לנו“, הכה כף אל כף. ”המצב שלנו מאד קשה“. ”מדוע“? הצטיירו סימני שאלה ענקיים על מצחה של טויבה. ”איך אנחנו קשורים לעניין?“ ”אוהו קשורים“ טפח שוב בידו על מצחו? ”אל תשכחי שפטריק קנה ממני כמויות עצמות של יין ובשר ועשרות חביות של ”ברונפן“ (ברנדי) שעדיין לא שילם לי את תמורתם, והרי הדבר ברור לכל בר דעת כי אם פטריק ביזה את הצדיק, מן השמים לא יעברו על כך בשתיקה והגוי לא יראה את אור הבוקר של מחר“. כלום אינך מבינה זאת בעצמך?“ הביט בה בארשת פלצות. ”הכסף שלנו ירד לטמיון“. ”הצדיק אמר שלא יוציא את יומו?“ שאלה. ”הוא רק אמר שהגוי יבוא על עונשו“. ”אה, את לא מבינה“ נד בראשו. ”הרי לא יכול להיות שהגוי הרשע שפגע כל כך בכבודו של הצדיק יוציא את יומו. מן השמים ינקמו בו עוד היום. את עוד תיווכחי בכך. ומחר נעמוד בפני שוקת שבורה ונדבר אל הקירות“.

     דוד שייע היה שרוי במצוקה. ”אני צריך לגבות ממנו את כל חובותיו עוד היום, אבל איך אני מוציא ממנו את הכסף בפתע פתאום?, שאל בהגיון צלול. ”הרי פטריק ישאל אותי מה קרה פתאום באמצע יום בהיר שאני זקוק לכל כספי ואינני מוכן לחכות אפילו יום אחד“. היא חשבה רגע ומיד הבריק רעיון במוחה. ”אמור לו שאתה זקוק לכסף כי נקרתה בפניך עסקה מוצלחת מאד. מישהו מוכן למכור לך כמות עצומה של יינות ומשקאות חריפים תמורת כסף מזומן, ואם לא תזדרז לתת לו את כל הכסף עוד היום, ימכור הלה את הסחורה לקונה אחר וכך שניכם תצאו נפסדים. הבהר לו כי הענין אינו סובל דיחוי“. סבר וקיבל. דוד שייע יצא לעבר ביתו של פטריק. חצה בזהירות את הגינה והקיש על דלת העץ. פטריק בעצמו פתח את הדלת וארשת מופתעת עלתה על פניו. ”דוביד שייע, מה מביא אותך אלי באמצע היום? דוד שייע התאפק בכל כוחו לא לסטור על פניו האדומות של הגוי וענה לו בנימה עניינית שהוא זקוק בדחיפות לפירעון החוב שפטריק חייב לו, למרות שבדרך כלל אינו עומד על גביו, הפעם השתנו הנסיבות. עקב הרקע המסחרי העשיר של דוד שייע ופטריק, לא התקצף הגוי למשמע הבקשה החריגה. ברם הוא התנצל כי סכום כל כך משמעותי אינו עומד לרשותו בזה הרגע, וכי יארכו לו כמה ימים כדי להשיג את כל הכסף. ”לא! אני צריך את הכסף עוד היום“ התחנן דוד שייע. ”שאם לא כן, תאבד לי הזדמנות פז של מסחר טוב. אל תשכח פטריק שגם אתה עתיד לצאת נשכר מהעניין. כמות נכבדה מהקניות שלי מוצאת את דרכה אל מרתפיך“. פטריק הבין את טענתו של שכנו היהודי, אולם התפלא מאד כיון שמעולם לא ראה את דוד שייע כה נסער. לא עלה על דעתו כי מה שקורה עתה קשור איכשהו להתנהגותו הנפשעת באותו יום. הוא חשב לרגע ואז הפטיר. ”אתה יודע מה, אולי אקח הלוואה מייבגני לאליץ‘, העשיר של העיירה“. ”אבל מהר“ האיץ בו היהודי. אני יוצא אליו בעוד רגעים אחדים. רק אנעל את מגפיי. תבוא אלי בעוד שעה. כעבור שעה ומחצה חבק דוד שייע את הצרור ובו אלף רובלים אותם לקח פטריק בהלוואה מייבגני לאליץ‘. כעת – ידע – הציל את כספו מרדת שחת ולא נותר לו אלא להמתין ולראות כיצד ייפול דבר. הביא את הכסף הביתה והחל מסתובב סביב ביתו של הגוי.

     הערב ירד ובביתו של פטריק עלה האור בחלונות הטרקלין הגדול בדיוק באותו לילה קרא פטריק לכמה אורחים והוא ישב וחגג איתם במסיבה של סביאה וזלילה. ומעל כולם התנשא קולו הצרוד מרוב שתייה של פטריק שמצא לנכון לשתף את אורחיו בסיפור המשעשע שהזדמן לו היום, כיצד ביזה את ה“צדיק“ היהודי ברקיקה הגונה על כף ידו. אורחיו שאגו בצחוק פרוע ויצאו עם פטריק גיבור היום במחול של צעדים מתנודדים. רקדו לימין ורקדו לשמאל. עיניו של דוד שייע כמעט ויצאו מחוריהן, כאשר ארב מבין השיחים ועקב מבעד לחלונות לראות כיצד יפול דבר. לצערו לא היה קץ. ”אולי הרחקתי לכת באמונתי“ לחש לעצמו. ”הגוי בריא כשור הבר והלוויתן גם יחד. הוא עוד יכול לחיות כך עוד חמישים שנה. כולו אומר בריאות וחוסן גופני“. ביאוש חזר הביתה וסיפר לזוגתו כי הגוי אינו מגלה כלל סימני מוות. אדרבה, חוגג הוא עם מרעיו ומתפאר בבזיון שהנחיל לראבין. ”סבלנות“ לאטה לו רעיתו. ”השחר עוד לא עלה“. כעת הדביקה היא אותו בלהט אמונתה היוקדת והוא חזר מדי חצי שעה לעמדת המעקב שלו, רק כדי לגלות למרבה אכזבתו שהמסיבה מרקיעה שחקים ומדי פעם הניגון מתחלף. אם פטריק היה סמל של בריאות בכל יום, הרי הלילה הגיע לשיא השיאים. הוא רקד ורקד ולא ידע לאות, ומדי פעם ניגש אל השולחן ואל טסי הבשרים שהיו מונחים עליו. בלע אומצה מטוגנת וקינח בלגימת שכר הגונה, וחזר אל המעגל וחוזר חלילה... אי שם לקראת האשמורת השלישית, כאשר מול הגויים העליזים פצח בריקוד שמח במיוחד – שקל דוד שייע לשוב אל ביתו. הוא היה אחוז יאוש גמור. הגוי פטריק ומלאך המוות לא נראו מעולם רחוקים יותר זה מזה. נראה כי פטריק, כוח אבנים כוחו, הוא והמוות תרתי דסתרי, שני הפכים גמורים. שקל לחזור אל ביתו. לצנוח אל מיטתו ולשקוע בשינה עמוקה. ואכן לרגע נעצמו שמורות עיניו העייפות והוא כבר חלם...

     ”דוד שייע, קום“. ”מה?“ טויבה הושיטה לו את הקערית ונטלת הפח. ”טל ידך“. ”כל העיירה הולכת על גלגלים“ ואתה ישן“ צחקה. ”פטריק ולדימירסקי התפגר וכולם גויים ויהודים כאחד, שחים בדבר ומספרים על העונש שקיבל עוד באותו יום. אין אחד שלא מציין את הקשר שבין מעשהו החצוף של פטריק לעונש שקיבל תיכף ומיד. מה אמרת? מי שהשפיל את הצדיק לא יראה את אור היום!“ ”מה?“ צווח בתדהמה. ”והרי כמעט בוקר היה כאשר נטשתי את הגינה מול ביתו וראיתיו במו עיני רוקד ושמח“. ”הכול נכון“ הסכימה אתו. ”אולם, מתברר כי זמן קצר אחרי שהתייאשת והלכת ניגש מיודענו אל השולחן וחטף עוד אומצה לפיו והפעם נתקע הבשר בקנה הנשימה שלו וחנקו למוות בו ברגע!“.

     פתאום התעורר מן השינה החטופה והתכונן לראות שוב את החינגה הפרועה בביתו של פטריק. לתדהמתו הגמורה התאמת החלום שחלם זה עתה באמצע השדה והפך למציאות. דוד שייע שפשף את עיניו כלא מאמין. פטריק אמנם היה שרוע על הרצפה כפגר מת וסביבו בני משפחתו וחבריו הצורחים ומקוננים על מותו הפתאומי כתוצאה מאומצה שחנקתו... בדיוק מה שחלם לפני רגע! הוא קם ממסתורו ורץ כצבי לעבר ביתו. כשהגיעה הידיעה על מותו החטוף של הגוי וכל המעשה ביהודי שמיהר לגבות ממנו את חובו לאוזניו של הצדיק, הגיב רבי הערש לייב ואמר. ”אני לא התכוונתי שזה יקרה כל כך מהר. אולם היהודי עם האמונה החזקה שלו והפעולה המעשית שפעל בעניין, המשיכו את מלאך המוות אל הגוי הרשע ואמנם כדבריו, הוא לא זכה לראות את אור הבוקר“.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/