‏הצגת רשומות עם תוויות גמרא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות גמרא. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 4 בנובמבר 2018

אמרי שפר כ"ו חשון ה'תשע"ט



 אדם צריך להאמין שאפילו קש המונח על הארץ הוא בגזירת השם יתברך שגזר להיות מונח שם. ויש השגחה פרטית איך תהא מונחת עם הקצוות לכאן או לכאן. (אמרי פינחס).
     אין העולם מתקיים אלא על אמונה. והאמונה נקראת נצח והוד. וכשאדם מאמין בהשם יתברך תכף יש עליה לנצח ולהוד באותה בחינה ויש לו תשועה. ולכן שבא לאדם איזה צרה ר״ל, וצר לו מאדאין לו תקנה אלא רק שיבטח בחסד עליון בל יימוט. (אמרי פינחס).
       אסור לשום אדם בעולם, גם אם הוא צדיק גדול כאברהם אבינו, לנסות ולהבין בעת צרה מדוע כך השם יתברך מתנהג עמו.
     "ההתקדמות היא בלתי אפשרית ללא שינוי, ומי שלא יכול לשנות את דעתו לא יכול לשנות שום דבר (ג'ורג ברנרד שו)
העוגה II (אפריון שלמה, עלון 265)
     האברך המתמיד היה שקוע במשך כל היום בתלמודו בסוגיות הגמרא בעיון נמרץ, ובשעות הערב היה משקיע עצמו בלימוד ההלכה, שולחן ערוך ומשנה ברורה אלא מה? סדר לימודו של האברך לא מצא חן בעיני רעייתו הטריה, שהחליטה משום מה כי היא מבינה טוב ממנו מה עליו ללמוד. " עליך ללמוד בעיון נמרץ גם בשעות הלילה!", תבעה ממנו. האברך ניסה להסביר ולבאר, אולם אשתו עמדה על דעתה.
     בצר לו פנה האברך לראש הישיבה (הרב שך זצ"ל), וביקש ממנו כי ישכין שלום בביתו. " בוא אלי מחר עם אשתך", השיב ראש הישיבה . ואכן, למחרת היום התייצבו בני הזוג בביתו של ראש הישיבה, כאשר האישה מתכוונת לשטח את טענותיה בכל תוקף. הרב קיבל את בני הזוג במאור פנים, הציע להם לשבת, וציוה על המשב"ק: "לך למטבח והבא עוגה!".  המשב"ק מיהר להגיש את העוגה לשולחן, והרב דחק באישה הנבוכה: "נו... אכלי מן העוגה...". האישה התביישה עד מאוד, אולם לא הייתה לה ברירה. הרב כמעט דרש ממנה לאכול מן העוגה ... והנה, אך סיימה לאכול את פרוסת העוגה, קרא הרב למשב"ק וביקש ממנו: "לך למטבח והבא מן העוגה השנייה...".  בני הזוג נדהמו, וכי מה זאת? האם באו לביתו של ראש הישיבה על מנת לאכול עוגות ?! תדהמתם גברה, כאשר הרב הפציר באישה לאכול גם מן העוגה השנייה. האישה אכלה את פרוסת העוגה, וברוב בושתה הרגישה כי היא נחנקת כמעט... לאחר שסיימה, פתח הרב ושאל את האישה: מה ההבדל בין שתי העוגות? "אהממ...", גמגמה האישה, "יש הבדל ביניהן...". "ומהו?", שאל הרב. " בראשונה יש יותר קקאו... בעוגה השנייה יש יותר סוכר...", פרטה האישה בקול מגומגם. " טוב! טוב!", נהרו פניו של ראש הישיבה. "ובכן, רואה אני, כי בענייני עוגות את מבינה היטב! חזרי לביתך, והשקיעי עצמך בענייני אפייה ובישול. את ההחלטות בלימוד, השאירי לבעלך!".
     וכך היה. האישה קיבלה את דבריו של ראש הישיבה, שנאמרו בחכמה מופלאה, ומאז שב השלום לשרור בביתה
החוויה היהודית

יום שני, 28 במאי 2018

אמרי שפר ט"ו סיון ה'תשע"ח



אמר ה"שפת אמת" לאברך: יצר הרע יודע להסתדר אפילו עם ספר "חובת הלבבות" ועם כל חיבור אחר, פרט לגמרא, ליצר אין שום שייכות לגמרא.
    ב"דעת זקנים מבעלי התוספות" אמרו, שאותיותיה של המילה "ענו" במלואן, דהיינו 'עי"ן נו"ן וי"ו, עולות כמניין רמ"ח, דהיינו שמשה רבנו היה עניו בכל רמ"ח אבריו.
     בספר "יגדיל תורה" הביא שהרה"ק רמ"מ מלעלוב זצוק"ל חיבב מאוד את דברי ה"אור לשמים" (תחילת ניצבים): "ותהי ראשית ממלכתו -" היינו, תחילת קבלת עול מלכות שמיים, היא "בבל -" היינו, תלמוד בבלי. - על ידי שלומד גמרא יוכל להגיע לכל הדברים הטובים, זוכה ל"וארך -" היינו, לחיים ארוכים, וגם "ארך" מלשון ארוכה ורפואה שהלימוד מביא גם רפואה לאדם .
     הפרנסה שהקב"ה נותן לנו צריכה להספיק עבורנו, אבל יש מי שאינו מסתפק בכך ומחליט לצאת לחפש עוד מקורות פרנסה. הקב"ה נותן לכל אחד את האפשרות לעשות בעניין זה כאות נפשו, רק שהתוצאה הבלתי נמנעת, אשר די קשה להבחין בה בתחילה היא, שהפרנסה מפסיקה להמתין בפתח הבית... ומאחר שלא מדובר במנה של מן מוחשי, והמשתדל משכנע לגמרי שהוא עושה את ההשתדלות הנכונה ביותר, כמעט בלתי אפשרי לתקן זאת מיד, וכך יוצא שאותו אדם מעניש את עצמו ללא הרף.
התינוק מהשבי הוא אני (שיחת השבוע, עלון 1632)
מילדותו ידע הרב יוסף-קדיש שפירא , תושב ירושלים, כי בהיותו תינוק בן שנה נלקח עם אביו לשבי הירדני, ושהה שם שבועיים. זיכרונות אישיים אין לו מאותה תקופה, וגם אביו, ה 'שרף' רבי שמואל ע"ה, לא הִרבה לדבר על אותם אירועים.
אך תמונה שקיבל לפני כמה שנים, מעיתון אנגלי באותם ימים, ובה הוא נראה בחיק אביו במהלך השבי, הצליחה להפתיעו ולרגשו. כך, ברגע אחד, קיבל תיעוד היסטורי לאותו שבי, בעת נפילת הרובע היהודי במלחמת השחרור. אחרי שבעים שנה אנו חוזרים עם הרב שפירא לאותם ימים, על-פי עדויות וזיכרונות שליקט במרוצת השנים.
ביזה והצתת בתים
הוא נולד בשנת תש"ז, ברובע היהודי בירושלים העתיקה. במלחמת השחרור נלכדה משפחתו בתוך הרובע. בהסכם הכניעה נקבע שהרובע יטוהר מיהודים, והגברים בגיל לחימה יילקחו לשבי. כשחיילי הלגיון נכנסו פנימה, גילו שכמעט אין במקום לוחמים, שכן רובם נהרגו או נפצעו. הלגיון החליט להפר את ההסכם ולקחת לשבי גם נערים וקשישים.
"אבא בא הביתה, להוציא מעט חפצים", מספר הרב שפירא (71), תושב ירושלים, המוסר שיעורים בהלכה בבית הכנסת הגדול של חסידי ברסלב במאה שערים. "כשעלה הביתה מצא שם את הלגיונרים. כשהבינו שהוא בעל הבית גירשו אותו משם ובזזו את כל תכולת הבית. אחרי הביזה שרפו בתים רבים. ספרי תורה עתיקים מאוד עלו באש".
לשבי בחיק אבא
מפקד הלגיון הורה להפריד את הלוחמים מכל השאר. "ידידים סיפרו לי כי בקבוצת השבויים בלטה דמותו של אבי, ראשו מורכן ועיניו עצומות, פיו ממלמל מזמורי תהילים ועל זרועו תינוק. התינוק הייתי אני, כמובן".
בתוך האנדרלמוסיה צצו מלאכי הצלה, שסייעו לאב לשמור על התינוק הרך. "אחד מהם היה רבי דוד שכטר", מספר הרב שפירא. "תחילה ניסה לשכנע את האחראי להוריד אותי מהאוטובוס ולהשיבני אל אימי, ואולם הלגיונר סירב. 'הוא עלול למות', ניסה רבי דוד להתריע, אך הלגיונר לא התרשם. בהמשך לקיתי בליסטריה וסבלתי מאוד. אחד החיילים רצה להשליך אותי מהאוטובוס, אבל רבי דוד איים עליו שידאג לפרסם זאת בכל העולם, והוא חזר בו. כך ניצלו חיי".
המאבק לא תם
שבועיים תמימים שהה התינוק במחנה השבויים הירדני. לימים שמע עדויות על החוויות הקשות שעברו על החטופים, הגידופים והאלימות של החיילים הירדנים, והמתח הנורא שבו כולם היו שרויים. לאחר מכן, בפעילות של הצלב האדום, הוחזר לחיק אימו, שעברה עם ילדיה לשכונת קטמון, עד שגם האב שוחרר.
שבעים שנה חלפו מאז ועדיין המאבק מול אויבינו לא תם. "על דבר אחד הכול יסכימו", חותם הרב שפירא את שיחתנו – "רק משיח יגאל אותנו מכל הצרות".
החוויה היהודית





יום חמישי, 15 ביוני 2017

אמרי שפר כ"א סיון ה'תשע"ז


 אם אחד סוגר את הגמרא כדי לעשות חסד עם השני – אזי הגמרא פתוחה עבורו, אמנם מי שפותח את הגמרא כי הוא רוצה להשתמט בזה מעשיית חסד עם השני – אזי הגמרא סגורה עבורו... (רבי חיים קרייזווירט זצ"ל)
     בשנותיו האחרונות של מרן הגרא"מ שך זצוק"ל, ראש ישיבית פוניבז', הביאו לו פיזיוטרפיסט שיעזור לו בהליכתו, אחרי זמן מה. אמר המטפל "הרב לא ילך, אני יכול לעזור לאיש שבע ימים שיחזור ללכת, אבל לא לאדם שרק נהג לרוץ כל הזמן"..
     בשעה שאבוא לעולם הבא ישאלוני: למדת תורה? אשיב: לא. נזהרת בתפילה? אשיב: לא עסקת במצוות ובמעשים טובים? אשיב: לא . יאמרו לי: אם כן, אתה מקיים את "מדבר שקר תרחק", ומטעם זה בלבד ראוי אתה לחיי העולם הבא. ) רבי אלימלך מליז'נסק(
     בשעה שאדם נודר לעשות משהו טוב, הוא עושה כן בהתלהבות ובשמחה. אך לא אחת, כאשר הוא נדרש לקיים את נדרו, ההתלהבות כבר פגה, וקיום הנדר נעשה באיטיות תוך כדי הרגשת אילוץ. בא הכתוב ואומר לנו: "ועשית - כאשר נדרת" -  קיים את הנדר באותו הלהט שהיה לך עת נדרת את הנדר.
יפתח ה' לך את אוצרו. (ע"פ מאורות הדף היומי)
     לוויה רבת משתתפים שרכה דרכה בסמטאות ירושלים בואכה הר הזיתים, קהל המלווים נמנו גדולי הרבים ותלמידי חכמים סוחרים ובעלי עסקים ואנשים רבים שהכירו את הנפטר הדגול הרב ליפקין. גם המושל התורכי של העיר שלח משמר כבוד ללוות את ידידו עתיד הנכסים למנוחתו האחרונה. מסע ההלוויה נעצר מול בית הכנסת בו נהג להתפלל, ובחלל הרחוב הדהד קול בניו האומרים: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". למגינת ליבו, לא זכה הנפטר שצאצאיו ימשיכו את דרכו. חזותם העידה עליהם שהם אינם שומרי תורה ומצוות, ולא פעם נכשל מי מהם בלשונו ועיוות את המילים המוכרות של הקדיש מסע הלוויה הגיע לקיצו את שורת ההספדים הנרגשים חתם ישיש מקרובי המשפחה, ר' וולך שמו וסיים את דבריו בקול חנוק: "יהי רצון שיזכה הנפטר הדגול שהיה איש חסד ובעל צדקה גדול לראות נחת יהודית מכל צאצאיו", הגולל נסתם והמלווים התפזרו בשקט איש לדרכו.
     ביתו המפואר של הנפטר המה מנחמים שבאו להביע את תנחומיהם הכנים . ביום האחרון ל"ימי השבעה" הופיע בבית המשפחה ר' וולך הישיש וביקש להמתיק סוד עם בניו של הנפטר. הדריכות גברה לאחר ששלף מכיס מעילו מעטפה לבנה עליה היה מוטבע חותם בית המסחר של אביהם אט-אט, פתח ר' וולך את המעטפה והוציא מתוכה גיליון והחל להקריא: "בניי ובנותיי היקרים האהובים לי מאוד. אין אדם יודע את יום מותו ועל כן נתיישבתי היום בעודי צלול ופיקח כדי לצוות את נכסיי אחר לכתי מעימכם לעולם האמת. אני מצווה כי כל נכסי יחולקו ביניכם שווה בשווה וכולי תפילה ותקווה כי השלום והשלווה ישכנו במשפחתנו לאורך ימים. יקיריי, נכסים רבים וטובים מוריש אני לכם אך בקשה אחת צנועה לי אליכם, אנא את הבית בו התגוררתי אל תמכרו ואל תשכירו, אלא אתם ובניכם אחריכם עד 10 דורות תשכנו בו, כמו כן מצווה אני כי כל עוד אתם שוכנים בביתי אין לשנות ואין להזיז ממקומו את חדר הספרייה בו השקעתי עמל וטרחה מרובים אוהבכם אבא". ר' וולך נאנח קלות ונפנה ללכת לדרכו כשהוא מפקיד את הצוואה בידיהם, "אני את שלי עשיתי" הפטיר והלך.
     מייד עם לכתו החלו הבנים מדברים זה עם זה. זה עתה התגלתה בפניהם העובדה כי אביהם הותיר להם את נכסי דלא-ניידי בלבד ואילו כל הונו הרב הצבור במטבעות ויהלומים נותר כמוס ובצוואתו הוא לא הזכירו כלל. חיפושים ופניות לבנקים איתם עמדו בקשרי מסחר לא העלו מאומה, הכסף "עשה לו כנפיים" וכאילו פרח עם הנפטר לשמי מרום. ימי "השלושים" עברו הבנים התכנסו שנית לזכר אביהם ואחר נפרדו איש איש למקומו דור הולך ודור בא, ירושלים משנה את פניההשלטון התורכי מפנה את מקומו לכובש הבא בתור לבריטים ובית משפחת ליפקין על מקומו עומד ולמרות רצונם העז למכור את הבית נמנעו הבנים מלעשות כן מחשש שאביהם הטמין את היהלומים וזהב במקום סתר בבית. על הדלת עדיין מתנוסס שלט העץ העתיק אכן קיימו בניו וצאצאיו את צוואתו ולא משו מביתו, גם הספרייה נשמרה והנה נתגלגלה השמועה "צאצאי משפחת ליפקין שבו למקורם".
     יו?? אחד עת שב מבית מדרשו נכנס הנכד לספריית הסב כדי לחזור על תלמודו, הוא ניגש לארון הספרים והוציא ממנו מסכת נדרים, הניח את הכרך על השולחן והחל לדפדף בין דפיו עד למקום הרצוי לו בדף מ"ח, שם עוסקת הגמרא בסב שאינו רוצה להוריש את נכסיו לבנו שסר מדרך התורה אלא לנכדו אם ישוב למוטב. הוא החל ללמוד, הפך את דף הגמרא והנה ריצדו מול עיני אותיות שנכתבו בעט נובע לפני שנים רבות. וזה מה שהיה כתוב: "נכדי היקר, איני יודע אם נכדי אתה או ניני, אולי אפילו נין לניני, אך שמחה גדולה מציפה אותי ברגע זה, כשאני מנסה לדמיין בראשי את אחד מצאצאי העמל בתורה. אם פתחת את הגמרא, סימן ואות הוא שנימנה אתה על חובשי ספסלי בית המדרש, גש יקירי אל עץ הברוש העומד בפינת החצר, עמוד ליד גזעו ופסע שבעה צעדים לכיוון הבית, עמוד במקומךחפור באדמה, כל מה שתמצא שלך הוא", מסַבָך האוהב. ו
     אכן נאמנה האדמה לבעליה שאצרה בקרבה במשך שנים את ארגז מטבעות הזהב והיהלומים שהטמין בה אבי משפחת ליפקין כמתנה לצאצאו שישוב למוטב לדרך התורה והמצוות


החוויה היהודית





יום שני, 21 בנובמבר 2016

אמרי שפר כ' חשון ה'תשע"ז

 



 אמרו חז"ל: העוה"ז הוא פרוזדור בפני העולם הבא, אם האדם מבין שהוא גר (=זמני) בעולם הזה, הרי הוא תושב לעולם הבא - מובטח לו חיי נצח. אך אם חלילה אדם מרגיש תושב בעוה"ז הרי לעוה"ב הוא גר ... יוצא אם כן שההנאה כאן היא על חשבון העולם הבא...
     החת"ם סופר היה לוקח לו שנים רבות לסיים את לימוד כל הכרכים של הגמרא, מההתחלה ועד הסוף. בכל פעם, לאחר שסיים את המשימה הזו, הוא ערך חגיגה גדולה עם חבריו ובני משפחתו. פעם אחת, הוא הכריז על רצונו לערוך חגיגה נוספת, רק חודשים ספורים לאחר החגיגה הקודמת שארגן. חבריו שאלו אותו: "אבל אין סיכוי שהצלחת לסיים עוד סבב של כל כרכי הגמרא בזמן כל כך קצר! חשבנו שיש לך עוד כמה שנים עד שתגיע החגיגה הבאה!". תשובתו של החת"ם סופר הייתה: "בפעם הקודמת שלמדתי את הגמרא, פתחתי אותה רק בזמנים הקבועים לכך, בשעות ובימים שהייתי רגיל לשבת ולהעמיק בסוגיות הסבוכות. הפעם, החלטתי ללמוד את הגמרא בכל פעם שנתקלתי בחמש דקות פנויות שהיו לי - בין אם זה היה בדיוק כשעמדתי בתור, או כשחיכיתי שיתחיל איזה אירוע מסוים, או אפילו במהלך הנסיעות הרבות שלי. בדרך זו, חמש דקות בכל פעם, הצלחתי להכניס שנים רבות של לימוד תורה בזמן קצר מאד!".

     ''ואל הַּבקָּר רָּץ אַּבְּרָּהָּם ַּוִּיקח בן בקָּר ַּרך וָּטוֹב"(בראשית יח', ז'(  וברש"י: 'כדי להאכילן ג' לשונות בחרדל'. ומדוע דווקא בחרדל? לפי שמצינו שאמר להם אברהם "הישענו תחת העץ" (בפסוק ד') שהיה לו סימן בעץ אם האורחים הם הגונים ורק את אותם שהיו הגונים היה מקרבם.  והנה ג' מידות יש באנשים שנוכל לחשבם כאנשים הגונים: שיהיו אוהבי עניים, ומסתפקים במועט, וליבם חרד לדבר ה'. וכל ג' דברים הללו מרומזים באותיות 'בחרדל': בחר דל – שבוחר בעני הנקרא דל. חדל רב – שאינו תאב לרכוש רב אלא מסתפק במועט.  חרד לב – שליבו חרד לדבר ה'. לכך בא לרמז שהאכילן בחרדל המרמז שהיו אנשים כשרים. )הגר"א(


"     והנה איל אחר נאחז בסבך"; כי האותיות שאחרי הסב"ך באותיות א' ב' הם אותיות עג"ל, לרמז שמלבד האיל הזה יש עוד איל אחר שעתידים לחטוא בו. )ר' שמשון מאוסטרופולי(


"ולאברם היטיב בעבורה" [יב, טז].  (והערב נא).

     שאול נשאל מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מאת גבאי צדקה: שלחתי למשפחה במצוקה תמיכה כספית מכובדת. הבעל התנגד בתוקף לקבלה, לדעתו, ראוי לו להילחץ, ולהתחזק בביטחון בה' יתברך, ולא להזדקק למתנת בשר ודם. הבעל נוהג לצטט את דרשת רבותינו (כתובות ס"ז:): "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו - בעתם לא נאמר, אלא בעתו - מלמד, שכל אחד ואחד נותן הקב"ה פרנסתו בעתו". וכן את דברי המדרש (ויקרא רבה ט"ו): "אין לך כל נימא ונימא שלא ברא לה הקב"ה גומא בפני עצמה, כדי שלא תהא אחת מהן נהנית מחברתה..." ועוד כהנה וכהנה.  אמנם, היות ויודע אני את מצבם הדחוק של המשפחה, התחכמתי ושלחתי לאשתו את הכסף בסתר. היא הייתה מוכנה לקבל, למען תת טרף לביתה, אך ניקר הספק בליבה - האם רשאית לעשות זאת, מאחר וקיימות ב' סיבות שאינה יכולה לקבל את התרומה: א) בשטר התנאים שבין החתן לכלה נאמר: 'ולא יעלימו זה מזו וזו מזה', ואם כן איך תקבל ממון בהעלם מבעלה? ב) מאחר והבעל רוצה לעבוד את ה' יתברך בכך שנמנע מלהזדקק לבריות, אם כן אולי אין זה מהראוי, שהאישה תמרה את פיו ותנהג להיפך מרצונו? ועתה נפש האישה בשאלתה: האם מותר לי לקבל את התמיכה הכספית ללא ידיעת בעלי?
     השיב מורינו הרב שליט"א: נראה שמותר לאשה לקבל את הצדקה מהסיבות דלהלן: א. מה שנאמר 'ולא יעלימו זה מזו וזו מזה', הכוונה היא, כאשר הבעל רוצה את הממון לעצמו, והאישה רוצה את הממון לעצמה, באופן זה אסור לכל צד להעלים משכנגדו, ולקפח את זכויותיו, והעושה כך עובר על איסור גניבה.  מה שאין כן בענייננו, שהבעל אינו חפץ בתמיכה ואינו רוצה בה, והאישה רוצה להביא לו ולילדיו תמיכה, ולהיטיב עמו, באופן זה אין כאן כל סרך גניבה, ואין בו איסור העלמה זו מזה, אלא אדרבה היא מביאה לביתה פרנסה . ויעויין בשולחן ערוך (יור"ד סימן רנ"ג ס"ט) שכתב: "עני שאינו רוצה ליקח צדקה, מערימים ונותנים לו לשם מתנה או לשם הלוואה".        ב. אישה המקבלת צדקה ללא ידיעת בעלה, אינה פוגעת ולא פוגמת בעבודת ה' של בעלה, והוא יקבל שכר על בטחונו בה' יתברך ועל היותו שונא מתנות, ויחיה ויאריך ימים. ומאידך, מותר לה לקבל את הצדקה למען פרנס ילדיה הקטנים. ותדע האישה, שיותר ממה שבעל הבית נותן לעני, נותן העני לבעל הבית, והיה מעשה הצדקה שלום. במה דברים אמורים? בתנאי שבאמת המשפחה זקוקה לצדקה, וכן בתנאי שלא ייוודע הדבר לבעלה, כי ברגע שיגיע הדבר לאוזניו, בל לה להמרות את פיו ולגרום לריב ומדון.

החוויה היהודית






יום חמישי, 12 בנובמבר 2015

אמרי שפר א' כסלו ה'תשע"ו



״גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה״ (שבת קכז). השכינה מצויה בכל עת ובכל מקום, ותמיד אפשר להקביל את פניה, אבל הכנסת אורחים אינה מזומנת בכל שעה. לכן ״גדולה הכנסת אורחים״. (רבי משה-לייב מסאסוב)

     סוד זה משהו שאתה מספר לאדם אחד. בכל פעם.

     סוחר אחד בא אל המגיד ממזריטש ובפיו בקשה: ” הפרנסה אינה מצויה יתפלל נא הרבי למעני". ענה לו המגיד: ”מוטב שתבקש ממני ללמדך להתפלל, כדי שתוכל לעשות זאת בעצמך ולא תזדקק לעזרתי".

     סוחר אחד בא למייסד תורת המוסר, מרן הג"ר ישראל סלנטר זצוק"ל לשאול בעצתו - כיון שהוא עסוק מאד, ואין לו אלא שעה אחת ביום פנויה ללימוד, מה ילמד באתה שעה – גמרא ? הלכה ? או אולי מוסר ? השיב לו ר' ישראל - תלמד מוסר, ואז תיווכח לדעת כי ימצאו לך שלוש שעות נוספות ללימודים תורה אחרים... . (סיפורי צדיקים)

     סוכה - סגולה לאריכות ימים. בפסוק מוזכר כל האזרח בישראל ישבו בסוכות "אזרח בגימטריא "גבורה" ובתהלים אמר דוד ואם בגבורות שמונים שנה לרמז על ישיבת סוכה שסגולתה לאריכות ימים. (הרה"ק מרופשיץ זי"ע)

     סוכה ראשי-תיבותס ומך ו עוזר כ ל ה נופלים - מי שמקיים את מצוות סוכה, הקב"ה עוזרו ומחזיקו ביד ימינו" (בני יששכר)


     "סוף מעשה במחשבה תחילה"

     סח לנו ידיד: "הידעת מה ההבדל בין מצוי לרצוי ?" "כמובן", ענינו בהשתאות על שאלה שהתשובה עליה כל כך מובנת מאליה, "ההבדל הוא בין המציאות לבין השאיפות". גיחך ידידנו, הוסיף ואמר : "אגיד לכם: בגימטרייה 'רצוי' = 306, ו'מצוי' = 146. ההפרש ביניהם הוא 160". "נו, אז מה?" הקשינו. ענה לנו הידיד: "160 בגימטרייה = 'כסף'. עכשיו אתם מבינים מה ההבדל בין המצוי לרצוי? – כסף!"

"זהירות בכבוד חבר"
     סיפור אמיתי על זוג שהיו חשוכי בנים למעלה מעשרים שנה, ולאחר שניסו את מזלם אצל גדולי הפרופסורים בארץ ובאמריקה, ועשו את כל הסגולות והטיפולים השונים ללא הועיל . נכנס הבעל בצערו הגדול אל אחד מגדולי הצדיקים, והתחנן על נפשו לישועה רבתי. אמר לו הרב הצדיק: "אינני יכול לעזור לך בענין זה כלום, עד שלא תתבונן תחילה היטב בנפשך, אם לא גרמת צער במישרין או בעקיפין לאיש יהודי! אולי יש למישהו קפידה עליך? ".
     חשב האיש חשבון נפשו, ולא מצא שום אדם בעולם שציערו או שיש לו קפידה עליו חלילה, הוא היה מעודו איש ישר ונוח לבריות .כשחזר עם תשובתו אל הרב, ביקשו לשוב ולעיין היטב, שאף אם עתה אינו מוצא שום אדם שציער, אולי בעבר הרחוק לפני שנים גרם צער למאן דהוא ...
     לאחר התבוננות מעמיקה ושחזור כל ימי חייו מעת ילדותו, נזכר פתאום  בחסד ה' עליו  במקרה קשה שקרה עמו בעת שהיה בשיעור ג' ישיבה קטנה! וגופא דעובדא, שבאותה ישיבה היה נהוג כמו בהרבה ישיבות, שהבחורים המבוגרים משיעור ג' מתמנים כאחראיים על עניינים שונים שבניהול הישיבה, בפנימייה במשרדים ובמטבח וכיוצא, אך הוא נתמנה בתור 'גבאי', הממונה על חלוקת העליות בקריאת התורה.
     באותו מחזור היה בחור אחד משיעור ג' חלוש ומסכן מעט, שסבל מצליעה קלה ברגלו, כולם ידעו והרגישו שהוא מתבייש בצליעתו, ולכן השתדלו תמיד להימנע מלקרוא לו לבוא ברבים, שלא יתבייש בהליכתו המקרטעת. גם הגבאי דנן, נמנע אכן לקוראו לעלייה לתורה, כדי שלא ייבוש.
     שנה אחת בשבת קודש, בקריאת התורה, חשב הגבאי 'החברמן' לעשות קצת 'שמח' בישיבה, ועל כן הרשה לעצמו לקרוא לאותו בחור צולע ומסכן לעליה ...
     הבחור האדים והחוויר חליפות, הוא התמלא בושה ועלבון, וממש פחד לזוז ממקומו לעלות לתורה , והגבאי מאיץ בו לעיני כל: "נו, קרב נא הלום אל תתבייש!". עבור בחורי הישיבה היה זה 'קורבן' של מן המוכן... תיכף החלו ללעוג לו, ולהאיץ בו: "אל תחשוש, לא יקרה לך כלום –! אנחנו לא ממהרים... יש מספיק זמם... נמתין בסבלנות עד שתיסרך לעלייה שלך!"...
     הבחור נעלב ונפגע עד עמקי נשמתו, מה שעבר עליו באותם דקות לא ניתן לתיאור! הוא הרגיש שמעיו מתהפכות בקרבו וליבו נשבר לרסיסים, על אף שמבחוץ ניסה להסתיר זאת ככל יכולתו. תיכף בתום התפילה שכחו הבחורים לגמרי מן המקרה המביך שהיה בקריאת התורה של הבוקר ...כשנזכר עתה האברך המבוגר באותה שגגה נוראה שיצאה מתחת ידו בבחרותו, חש תיכף שמא כאן טמום סוד צרתו הגדולה, ממנה סובל הוא שנים רבות כל כך!
     הוא החל אפוא מיד בחיפושים קדחתניים אחר אותו אדם. חלפו כבר מאז עשרות שנים, והוא נצרך לערוך בירורים רבים כדי לאתרו. בסופו של דבר התברר, שעדיין אותו בחור לא התחתן מחמת כל בעיותיו, והוא יושב מסכן בביתו, וממעט בדיכאונו להיפגש עם אנשים. גם לעבודה אינו יוצא, ואינו מביא שום פרנסה, רק יושב בביתו שבור ומדוכא, רחמנא ליצלן . בלב כבד הוא קם ונסע לביתו של אותו בחור, נקש בהססנות על הדלת, וביקש להיפגש עם אותו בחור . כשיצא אליו הבחור צולע ומקרטע ברגלו אל דלת הכניסה , שאלו "מי אתה?'' – נקב האיש בשמו, והזכיר לו שלמדו יחדיו בישיבה פלונית, והוא רוצה לשוחח עמו מעט בענין חשוב . תיכף כששמע הבחור את שמו, טרק את הדלת בחוזקה , ולא אבה לדבר עמו אף מילה!מיד הבין האיש והרגיש שיש בליבו טינה כבדה עליו, וכאן היא נקודת הקפידה הנוראה שמביאה עליו את כל הקטרוג הקשה! והחל בניסיונות חוזרים ונשנים, שיואיל הבחור בטובו לפחות לשמוע מה שיש בפיו לדבר עמו, עד שלבסוף נענה הבחור והסכים להכניסו פנימה.
     תיכף משהתיישבו אל השולחן פרץ האיש בבכי מר בלתי נשלט, כל הכאב הנורא והעצור של עשרות שנות עקרות הצטברו אל אותה בכייה והתייפחות! לאחר שנרגע מבכיו המרטיט, הזכיר לו לבחור את המעשה הנואל שפגע בו לפני עשרות בשנים, וביקש את סליחתו ומחילתו. אך הבחור נעשה פתאום קשה כאבן", וכי צריך אתה להזכיר לי ? הסיפור הזה יושב לי על הלב שנים רבות, ולא מפסיק לכאוב לי! לנגד עיני עומד כמו עכשיו אותו מראה נורא, של עיני עשרות בחורי הישיבה הנעוצים בי בלעג ובקלס... החיים שלי נשברו מאז לגמרי! וכיצד ניתן למחול על כך?".
     כראות האיש גודל צערו ושברון ליבו של חברו, דיבר הרבה על ליבו לפייסו ולנחמו, הוא הסביר לו שוב ושוב שחלילה לא התכוון ללעוג לו בזדון, הס מלהזכיר! לבסוף הוציא מחיקו 'פנקס שיקים' והחל למלא את כל השיקים שבפנקס כולו, לטובת אותו בחור , בסכום חודשי נאה ומכובד ביותר!
     לאחר זמן רב של שיחה ופיוס מקרב לב ונפש, הצליח בסייעתא דשמיא לדובב את ליבו של חברו המסכן, ולפרוק מעל ליבו את הררי הכאב הכבד שרבצו וגדלו עליו במשך השנים... הוא נענה ומחל לו בלבב שלם, ואף הודה לו מאוד על סיועו ועזרתו היפה בפרנסתו !
     אל השולחן הוגש כיבוד קל ומשקה, ושני החברים שתו 'לחיים', ולחצו ידיים באהבה וקרבת לב! היה זה מעמד מרגש עם הרבה דמעות של גיל ואושר, שניהם הרגישו שאבן כבדה נגולה מעל ליבם, ונפרדו כידידים מחודשים, ובלב מלא שמחה, כפגישת אהבת חברים וידידים מנוער!
     למחרת היום חזר האיש אל הרב הצדיק, וסיפר לפניו על כל השתלשלות העניינים. אמר לו הרב: הן אמנם חלק זה של 'בין אדם לחבירו' סידרת ב"ה על הצד היותר טוב! אבל יש כאן חלק נוסף של 'בין אדם למקום'. כי מלבד מה שחוטא האדם כלפי חברו, הרי יש בו גם עבירה על ציווי הבורא מלכו של עולם, שציונו בתורתו הקדושה "ואהבת לרעך כמוך!" עם כל המצוות הכלולות בה, והרי הכעסת את קונך באותה עבירה קשה שבינך לבין חברך .תן דעתך בדבר! כמה צער נגרם למלך, כשמזלזלים ומביישים את בנו יקירו מחמד ליבו ונפשו?! ולכן צריך אתה אף לפייס את המלך מ"ה ולשוב בתשובה שלמה .
     האיש סבר וקיבל, והחל לשפוך את נפשו לפני ה', 'ויעתר לה'' בתפילות נוראות המלווים בבכיות ודמעות נרגשות , שימחול ויסלח לו על מה שגרם צער נורא לשכינתא קדישתא, אימא עילאה, במה שרמס עד עפר את כבוד בנה יקירה האהוב והחביב! ואכן שמע ה' תפילתם, 'וייעתר לו ה'! ''ולתקופת הימים נושע בבן זכר, אשר אחריו באו עוד הרבה בנין ובנות כ''י" ויברך ה' את ביתו בברכה טובה ונאמנה .
     ללמדנו גודל הזהירות הנצרכת בין אדם לחבירו –! לעולם לא תוכל לדעת עד היכן נוקב ומעמיק העלבון והפגיעה, שעלול לפעמים לרסק את ליבו ונפשו של חברך לרסיסים! והכל מחמת בדיחה שחמדת על חשבונו, או התכבדת בקלונו, ברגע של קלות וחוסר זהירות בכבוד חברך!
זהירות סכנה (אפריון שלמה גיליון 122)
     פעם אחת העכבר הציץ מהחור, וקיבל חום הוא ראה את בעל הבית מכין לו מלכודת עכברים מן המשוכללות ביותר שאפשר למצוא בשוק היום . מיד רץ העכבר אל התרנגול ואמר לו: אדוני התרנגול, אנא ממך עזור לי, הטמינו לי מלכודת מוות מסוכנת, תושיע אותיאמר לו לו התרנגול: תראה, אני לא כל כך חזק, מה כבר אני יכול לעשות? מי יודע אולי אפילו היא יכולה להזיק גם לי...  זה כבר ממש להשתטות.
     התאכזב העכבר, אך לא אמר נואש. פנה אל הכבש ואמר לו אדוני הכבש, בעל הבית מבקש את נפשי ורוצה לראות אותי גוסס במלכודת שהטמין לי, אנא ממך עזור ליאמר לו הכבש: עכברו'ש, אין לי זמן בשבילך, אתה לא רואה שאני עסוק בלחפש עשב ירוק, הרי אתה יודע שהרופא לא מרשה לי לאכול עשב צהוב – זה מייבש לי את הקיבה. יש לי מספיק בעיות משל עצמי, לך תעניין מישהו אחר בבעיות שלך. "
     אח!", האתנח העכבר, אך בכל זאת לא איבד תקוותו וניסה אצל הפרה את מזלו: גברתי הפרה, איני יכול לישון בלילה, ואני מדיר שינה מעיני, בעל הבית מחפש את ראשי, וכבר מכמונת פרש כדי לראות בסופי, אנא רחמי עליאמרה הפרה: עכברון קטנטון, אם ארצה, אני רק דורכת על המלכודת והיא כבר נשברת, 4 טון על מלכודת קרטון זה לא האישיו, אך בשביל לעזור לעכברון מסכן, למה לי להסתכסך עם בעל הבית, ואת שלוותי לסכן?!  הפרד נא מעלי, מכיוון שאין לי שום אינטרס, לכן זה לא כדאי חזר העכבר אל חורו החשוך, כשדמעות זולגות מעיניו, ובלי החיוך. "מה יהיה עלי?!", הרהר בלבו, עד שנרדם על מיטתו .
     באמצע הלילה, נשמעה טריקה חזקה "טראח!", מישהו נתפס במלכודת... קפץ העכבר בבהלה ממיטתו וראה שנתפס שם נחש בבוקר הגיעה אשתו של בעל הבית ומצאה את הנחש כשהוא תפוס בראשו, הרימה את המלכודת, "ודאי כבר מת הוא", חשבה לעצמה, אך לפתע הכיש אותה הנחש בפניה . הזמינו רופא, ומיד קבע: האשה חייבת לשתות כל יום תרופה מרה, אך לערבב אותה במרק עוף יועיל עוד יותר, ואף במהרה לא היתה ברירה, שחטו את התרנגול והכינו ממנו את מרק העוף בשביל שתחלים האשה כל הכפר שמעו על האשה שהוכשה, וחיש מהרה הגיעו רבים מהמכרים לבקרה. אך מה יגישו לאורחים לאכול ? כמובן, את הכבש לשחוט, ואת בשרו יעלו למנגל לצלות ברוך השם, היא הבריאה, שתהיה לה רפואה שלימה, אך עתה זה הזמן לסעודת הודיה. ניחשתם נכון, גם הפרה לשחיטה!
     העכבר הוא רק משל, הוא היחיד שניצל. אם אדם מבקש ולעתים אף מתחנן.. אם תפנה לו גב, עלול אתה בעצמך להסתכן.
פרשת תולדות (הרב שלמה הלוי שליט"א)
     לא לדבר לשון הרע על עצמינו
     התורה מספרת לנו כי בסוף ימיו של יצחק כהו ראייתו נחלשה עד די עיוורון שנאמר: "וַיְהִי כִי זָקֵן יִצְחָק וַתִכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת" מדוע כהו עיניו של יצחק אבינו? מדרש רבה מביא כמה טעמים ואחד מהם הוא: כדי שיבוא יעקב וייטול את הברכות. נשאלת השאלה מדוע היה צריך הקב"ה להכהות את עיניו של יצחק כדי שיעקב יקבל את הברכות?! הקב"ה היה פשוט יכול לגלות ליצחק שעשיו רשע ויעקב יקבל את הברכות? ותשובה לכך היא שה' לא רצה לדבר לשון הרע על עשיו כפי שמביאה הגמרא במסכת סנהדרין(דף יא.): שיהושוע לאחר (שעכן מועל בחרם) שואל את הקב"ה מי חטא לך? והקב"ה עונה לו "וכי דילטור (מלשין) אני לך?!"... מכאן רואים כמה חמור עוון לשון הרע...
     החפץ חיים הורה שחוץ מהאיסור לדבר לשון הרע על הזולת, ישנו גם איסור לדבר על עצמינו לשון הרע... מתוך מעשה שהיה: פעם נעצרה מרכבה ליד ה"חפץ חיים" שהיה בדרכו לביתו, והעגלון שאל את ההלך (הוא לא ידע שזה הרב בעצמו) "סליחה האם אתה יודע היכן גר הצדיק הקדוש הרב הגאון החפץ חיים? בשמעו את התארים אמר הרב:  "בהמשך בעוד קילומטר תפנה ימינה. ואגב, אין הוא צדיק כלל... הוא יהודי פשוט, ממש כמו כל היהודים". אחוז כעס קם האיש ממקומו וקרא: "כיצד תעז לומר דברים שכאלה על גדול הדור?!"... "אמרתי לך את האמת לאמיתה", השיב לו ה"חפץ חיים", "מכיר אני היטב את ה"חפץ חיים", הוסיף. התשובה הזו הרתיחה את היהודי. "חצוף שכמוך! עז פנים!" קרא לעבר האיש, הלא הוא ה"חפץ חיים". והמשיך לעבר הבית. את פניו קידמה אשת הרב וביקשה להמתין עד שהרב יגיע. כשכולו מרוגש לראות את פני הצדיק בפעם הראשונה בחייו הכין עצמו למפגש, והנה חשכו עיניו כשאותו הלך נכנס אל החדר וכולם קמו לכבודו. פניו חורו ולשונו דבקה לחיכו. חלפו רגעים אחדים עד אשר התאושש. או אז קרב אל ה"חפץ חיים", השפיל מבטו ואמר: "עכשיו מבין אני את הכול. אנא, רבנו, מחל נא לי על הדברים הקשים שטענתי נגדך!" "אל תבקש ממני מחילה", נשמע קולו של ה"חפץ חיים", "נהפוך הוא: אני הוא שצריך לבקש את סליחתך, כיון שהדברים שאמרתי לך ציערו אותך.
     ובאותה שעה למדתי דבר חשוב: ליהודי אסור לדבר לשון הרע אפילו על עצמו"...
                                                                                                     שבת שלום  ומבורך
חוויית השבוע שלי


יום ראשון, 30 באוגוסט 2015

אמרי שפר ט"ז אלול ה'תשע"ה




"מניסיוני בשדה הקרב למדתי, שלתכניות אין ערך, אך לתכנון אין תחליף " (דויט איזנהור)

     מסופר: הרה"ק רבי מנחם מענדל מרימנוב זיע"א (יומא דהילולא י"ט אייר) ברך פעם יהודי אחד שיהיה עשיר. ונעשה לגביר אדיר. שאל אותו הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זיע"א, היתכן ליתן עושר מופלג כזה לאיש אחד? השיב לו רבי מענדל מרימנוב: אני ברכתי אותו סתם בעשירותוהוא בעל צדקה גדול, ותיבת "ונתנו" הוא למפרע, לכן כמו שהוא נדבן גדול בלי גבול, יתנו לו מן השמים ג"כ בלי גבול.

     מספרים על ר' יחזקאל אברמסקי זצ"ל כשדיבר שהיה כמה שנים בסיביר ועבר זמנים קשים, ופעם אחד קם בבוקר ולא היה לו סידור ולא גמרא, אז חשב לעצמו על מה לומר מודה אני, אין לי כלום אבל פתאום נתעורר בו מחשבה "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי על מה על "רבה אמונתך" שאפילו במצב כזה מתרבה אצלי האמונה. אמר הרייע"ץ היה שוה כל סיביר העיקר שיצא כזה ווארט.

     מסופר על בן למשפחה מיוחסת של אדמו"רים, שבא לבקר בחצר הרבי מליובאוויטש, ובאותה הזדמנות ביקש לפגוש את קרוב משפחתו, שהיה לחסיד חב"ד. להפתעתו נאמר לו , שהאיש מתפרנס ממסעדה שבבעלותו. אמנם גם סיפרו לאיש שקרוב משפחתו מרבה לעשות חסד ולהאכיל עניים ונזקקים בלי לגבות תשלום, אבל הדבר הציק לו. כשנכנס אל הרבי העיר , כי אין זה מכובד שבן למשפחת צדיקים ינהל מסעדה. השיב לו הרבי: "גם הסבא שלכם ניהל מסעדה". לשמע תשובתו של הצדיק קפץ האיש ותהה: "איזה סבא?!". נענה הרבי: "אברהם אבינו".

הכספת  )חיים ולדר, סיפורים מהחיים 1(
     לכבוד אדון חיים ולדר. לאחרונה נזכרה רעייתי שתחיה, בסיפור מותח שאירע לנו לפני למעלה משלושים שנה. הסיבה לזה שהיא נזכרה בסיפור המותח, נובעת משיחת חולין שהתרחשה לא מזמן אצלנו עם כמה מהבנים שלי, שדיברו על הסיפורים שאני מספר לך מפעם לפעם. הם סיפרו לי שהם שומעים שהציבור נהנה מהסיפורים הללו ומצפה שאכתוב עוד סיפורים למעשה אני סבור כל העת שאתה מפרסם את סיפוריי בעיקר מפני הנימוס והיה לי משום חידוש גדול לשמוע, שיש מישהו שקורא ואפילו נהנה מהם.
     הסיפור הוא על מנהל המוסד בו עברתי בזמני הפנוי כגובה תרומות. מנהל אותו מוסד היה ירושלמי בדיוק כמוני, וניהל את המוסד בדרך פשוטה של פעם, בלי כל מיני לשכות ומזכירים ומחשבים ומנהלי ורואי חשבונות. הוא בעצמו היה גם המנהל וגם המזכיר ורואה החשבון. את מס ההכנסה הוא ממילא לא הכיר וגם התנגד באופן עקרוני לכל התופעה הזו, שמישהו בא ואומר לך, תן לי כך וכך אחוזים. את הכספים של המשכורות וניהול הישיבה היה מחביא באיזשהו מקום באחד הבוידמים של המשרד, ובגלל שמדובר בבנייה ישנה, היו הרבה בוידמים שם, ואם היה מישהו זקוק לכסף, הוא היה נעלם לכמה דקות ארוכות ומביא פקטות של שטרות מאובקים, מאיזו רצפה או תקרה או סליק כלשהו. כשהיה צריך להעביר כסף ממקום למקום, הוא היה מניחו בתוך שקית לא שקופה בתוך סל צהוב וכך היה הולך ממקום למקום, מבלי שאיש יחשוב שהירושלמער הדלפון הזה נושא מכאן לכאן ובחזרה, סכומים שיכולים לקנות בהם בית ברחוב יפו. כך חי האיש בתפיסתו עד שגדל בנו והחל לסייע לו בניהול המוסד.
     היו לו כל מיני השגות לחכמולוג, כמו להביא מזכיר ומנהל חשבונות שכמובן נדחו על הסף בידי אביו, ואז הוא בא עם רעיון חדש: "אני לא מרוצה מזה שהכסף נמצא בבלטות ובבוידמים. אני מזמין כספת גדולה מחנות "רוטר כספות" ברחוב יפו, ואנחנו נחצוב בקיר, נניח את הכספת ונהיה רגועים שאף אחד לא גונב לנו כספים". אביו התנגד מכל וכל לרעיון. "זו פירצה הקוראת לגנב", אמר. "אם רק ישמעו שהמוסד שלנו הזמין כספת, כבר כל מאה שערים תדבר מאיפה יש כסף לכספת? ומי יודע כמה כסף שמו בתוך הכספת? וגם הדוד ממס הכנסה יבוא וישאל, מה פתאום דלפונים כמוכם שחיים מתרומות, צריכים פתאום כספת? לא יקום ולא יהיה". אבל הבן הזה החל לשפוך לתוך ראשו של אביו סיפורים נוראיים על אנשים, שאיבדו את כל רכושם בן לילה בגלל שהטמינו את כספם בבוידם או אנשים שהניחו מיליוני לירות בתוך מזרן וזה עלה באש. הכספת אטומה בפני מים ואש וגם אם יזרקו אותה לים או ישימו אותה במרכז מדורת ל"ג בעומר בכיכר שבמאה שעריםלא יקרה לה אפילו נזק קטון. לעצמי אני אומר שבנו של המנהל מגזים מעט מתוך התלהבותו, כי מי שמכיר את מדורת ל"ג בעומר בכיכר מאה שערים יודע, שאין חפץ חי צומח או דומם שעשויים לעמוד בעוצמתה, אך כמובן שאיני אומר דבר וחצי דבר שלא אקלע לאיזה סכסוך משפחתי. המנהל נותן את הסכמתו ומתנה תנאי אחד, הוא עצמו ידע את צירוף המספרים הפותח את הכספת ולא אף אחד אחר כולל בנו.
     יום אחד, הגיעה משאית למקום מצוידת במנוף שהניף את הכספת מהשמים, היישר אל החלון ומשם כמה בריונים קבעו אותה בתוך הקיר שבמשרדי המוסד. כמובן שמבצע הבאת הכספת היה סודי ביותר וחוץ מכמה אלפי ילדים, נוער ומבוגרים שתפסו מקום לראות את הפלא הגדול - איש כמעט לא ידע על כך מכאן ואילך מידי יום ביומו, היה המנהל מבקש ממני ומבנו לצאת מהמשרדהיינו שומעים את הגלגל מסתובב לכאן ולכאן. אפילו "רוטר כספות" לא ידע את צרוף המספרים, מפני שהמנהל היה מספיק חשדן לשאול, כיצד הוא משנה את הצירוף עוד לפני שיאכלס את הכספת. כך עברו ימים.
    יום אחד, אני יושב עם המנהל במשרד ולפתע נכנסים שני אנשים רעולי פנים. אני מיד הבנתי מה מטרתם, בעיקר מפני שבידיהם החזיקו רובים קטנים הקרויים אקדחים. "יענקל'ה, זה שוד", אני אומר למנהל. יענקל'ה החל לצעוק 'הצילו' אך אחד מהם הכה אותו ברובה שלו ומכה זו שכנעה אותו, שלא יהיה זה נכון לצעוק. המכה הייתה כל כך חזקה שיענק'לה התעלף על המקום. אני ישבתי קפוא על מקומי והאיש אמר לי: "תפתח את הכספת". אני אומר לו: "אדוני הנכבד, הכספת הזו היא משוכללת מאד ויש בה צופן מספרים..." "אני יודע שיש בה צופן מספרים", הוא משסע אותי. "אם זה היה ארון הייתי פשוט פותח אותו. אני מבקש ממך לפתוח, אז אל תתחכם" "אבל הוא המנהל והוא אף פעם לא סיפר לי איך פותחים את הכספת, למען האמת אפילו לא ראיתי אותו מעולם פותח את..., לפתע חטפתי מכה על הראש ונשאבתי לתוך עולם שחור. כשהתעוררתי, ראיתי עצמי כבול ליענק'לה והוא לוחש לי באידיש: "תעשה את עצמך מתעלף. תמשוך את הזמן". "מה עושים"? אני שואל. "כלום, פשוט אל תדבר כלום, אני מזהה אותם. אחד מהם הוא הסבל שהביא לכאן את הכספת. אבל אם הוא יידע שאנו יודעים מיהו, הוא לא ישאיר אותנו בחיים" .
      חצי דקה והם לוקחים את יענקל'ה, שופכים עליו מים, והוא עושה עצמו כמתעורר מעלפונו ורק אני ששמעתי כמה הוא צלול, הבנתי איזה ארטיסט הוא. הם מושיבים אותו על הכיסא. "תגיד את הקוד" נוהם השודד. "קודמה זה קוד"? "קוד זה סיסמא, אל תרגיז אותי. מהר את הקוד". "כואב לי הראש", אומר הזקן. "תגיד אתה משוגע? אתה רוצה למות?" שואל השודד "לא אדוני. אני לא רוצה למות, לכן אני לא אומר את הקוד כי ברגע שאומר את הקוד, אז לא תהיה לך סיבה להשאיר אותי בחיים". "אני אתקשר לאשתך". אומר השודד. מסתבר שהוא עשה שיעורי בית וידע את מספר הטלפון בביתו של המנהל. הוא התקשר לרעייתו של המנהל שעונה ואומר לה: "גברת, אנחנו במשרד של בעלך. אנחנו עם אקדחים והוא מתעקש לא לומר את הקוד . אולי תשכנעי אותו". שמענו זעקות של פחד, הוא העביר לו את השפופרת. "תדבר עם אשתך ותסביר לה מדוע היא הולכת להיות אלמנה". ומה עושה האיש בזריזות מפתיעה הוא נוטל מספריים וחותך חת- שתיים את חוט הטלפון קשה להבין איזו מהומה פרצה. השניים החלו להשתולל ולהכות אותו מכות נמרצות אך הוא כרבל את עצמו וספג את המכות. "מה עשית? תגיד, אתה מבין שזה הסוף שלך"? "דווקא לא. כעת יש לכם שתי דקות להסתלק מכאן כי אשתי תזמין משטרה... חברו של האיש החל לנסות לחבר את החוט. חמש דקות תמימות לקחו לו עד שהצליח והוא שוב התקשר לרעייתו של המנהל ואמר לה: "אני מקווה שלא הזמנת משטרה, כי אז נהרוג אותו ואת חברו ונברח". אשתו אמרה שלא התקשרה למשטרה אלא שלחה את הבן שלה. " נפלא", אמר האיש. "החיים של בעלך לא חשובים בעיניו, אולי חיי בנו יהיו חשובים לו". הוא שב והזהיר אותה שלא להזמין משטרה, כי ברגע שנשמעה סירנה..." הוא טרק וכעת נשמע יותר רגוע. "הבן שלך בדרך לכאן". פניו של יענקל'ה החווירו. "כעת נראה איזה אבא אתה". בנו הגיע בתוך חמש דקות עם היכנסו הם תפסו אותו והצמידו את הרובים אליו. "מהו הקוד"? שאלו יענקל'ה לא ענה. "מהו הקוד? אחת, שתיים, שא..." "אני אפתח את כספת", אמר יענקל'ה. "אתה למה באת לכאן בכלל"? התלונן כלפי בנו. "... אבא לא כדאי שנשלם בחיינו. תן להם את הכסף ונינצל". "שוטה שבעולם", אמר יענקל'ה. "שוטה שכמוך". הוא ניגש אל הכספת מתח את ידיו הכבולות, חייג את צרוף הספרות ימין ושמאל ופתח את הכספת. הכספת הייתה ריקה קשה לי לתאר את השקט שהשתרר לפתע. כולם הסתכלו על כולם. שני השודדים הביטו זה על זה ולא ידעו, מה הם עושים כעת. "אנחנו בברוך", שמעתי את בנו של יענק'לה מיילל. "המוסד בפשיטת רגל, רק עכשיו אני רואה את זה. אני כל הזמן חשבתי שיש לנו כסף בכספת. בעוד כמה ימים כל ירושלים תדע, שיענקל'ה פשט את הרגל וכל העובדים ייפוטרו. הכול בגלל העין הרע שעשיתי עם הכספת הזו. הכל התחיל ממנה". השניים נראו נבוכים והאמת, שהפכו קצת למיותרים לנוכח ההתפתחויות האחרונות. "אנחנו הולכים מכן ואוי לכם אם תלכו למשטרה", הזהיר הבכיר שבהם. השניים החלו לברוח מהמקום. לפתע עצר אחד מהם, הצעיר יותר. חברו הבכיר גער בו: "למה אתה מחכה? יש לך זמן"? ואז מה עושה השודד הצעיר אם אינו שולף את... ארנקו, הוציא ממנו שטר של מאה לירות והשליך אותו לעברנו וסינן בכעס: "קחו, קחו תרומה לכיסויי החובות שלכם. אמרתי לחבר שלי שאין טעם לנסות לשדוד את החרדים במאה שערים, כי א-לוקים שומר להם גם על הכסף שאין להם, אבל שאצטרך להשאיר פה כסף... את זה אפילו אני לא חלמתי..." ובתוך שניות התאדו מהמקום.
     נותרנו שלושתנו, לא מאמינים למה ששמענו וחווינו. אברמ'ל, בנו של יענקל'ה, הביט בו וניכר היה שרצונו שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותו. " למה את מחכה"? גער בו. "אתה רואה שאבא שלך כבול, אז תשחרר אותי ואותו". הוא משחרר אותנו ושלושתנו יושבים והבן שואל: "אז מה יהיה אבאעכשיו? מה יהיה עם פשיטת רגל? "איזה פשיטת רגל? רגע, אתה חושב שאנחנו באמת חסרי כל"? "אבא... אבל באמת אין בכספת שום דבר..." "ונראה לך שהיה שם פעם? כל הכספת הזו לא נראתה לי מלכתחילה, אבל חשבתי לעצמי שלא יזיק אם ארכוש כספת, כי עד כה הייתי מתעורר בלילות אחדים שטוף זיעה אולי מישהו יגיע לאחד הסליקים וייקח את כספנו. הכספת שלך הייתה הסחה, כל מי שרצה לגנוב היה הולך ופורץ את הכספת וגם השודדים הללו לא חשבו על כלום מלבד הכספת..."
     זה הסיפור המותח היחיד שיש לי לספר, והמוסר השכל המרכזי שלו שכל הנוטל עצה מהמבוגרים, אינו נכשל וכל הצעירים עם המפתחות והכספות והמצלמות וכל האבטחות לא מבינים דבר אחד: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ואם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר."

חוויית השבוע שלי







יום רביעי, 18 במרץ 2015

אמרי שפר כ"ז אדר ה'תשע"ה

אם נגזר משהו על האדם - מוטב שהגזרה תפגע בו ליד הגמרא!" כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו (יומא כג,א) " כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ " ספינה המהלכת בים, אם לא יהיה מונח בה משא כבד שיגרום לשקיעתה קצת מתחת לפני המים - יהפכוה גלי-הים על- פיה ותטבע. ולכן, כשהיא חוזרת פרוקה מהסחורה שהייתה טעונה עליה, מניחים בתוכה אבנים וברזל. וכך הוא גם האדם. אף הוא עלול להתהפך ולהיטבע על-ידי גלי ים התאווה וחמדת הממון בריקנותו. לכן, אם מקבל עליו עול תורה - מוטב, ואין צריך לעול מלכות ולעול דרך ארץ. אבל כשהוא פורק עול תורה מעל עצמו, נותנים עליו משא אבנים וברזל - עול מלכות ועול דרך ארץ - כדי שלא יתפקר לגמרי וייצא מן היישוב... אם כן, מה אתה מעדיף ? עול תורה או עול אחר - ? הבחירה בידך כל המתעטף בציצית, ומניח תפילין, וקורא קריאת שמע ומתפלל, מוחלין לו על כל עוונותיו (תענית כז,ב) בדיקה יומית מהשמים (מתוך העלון 'טוב לחסות בה' גיליון 364 ) הגמרא במסכת ראש השנה )טז( אומרת: "רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר: "לרגעים תבחננו (איוב ז'). – נשאלת השאלה: והרי בראש השנה אדם נידון! אם כן, מהי כוונת הגמרא שנעשה לאדם דין ומשפט בשמיים בכל שעה ושעה? עונה לנו הבעל שם טוב הקדוש סוד גדול ועצום: 'משמיים מזמנים לאדם מידי פעם, מעשים הנראים כלא ראויים של חברו – ומחכים בשמיים לראות מה יגיב ויאמר על פעולתו של אותו אדם! אך האדם אינו יודע שהוא בעצמו עשה בעבר מעשה דומה, וכעת רוצים לקבוע לו את הדין על כך – לכן, נותנים לאדם מקרה זהה עם חברו, כדי שהוא יפסוק לעצמו את הדין!'. – במילים אחרות: מבחן ה' כף זכות'. מספר הרב זילברשטיין שליט"א, בספרו 'עלינו לשבח', מעשה ששמע מפיו של אחד הרבנים בבני ברק אשר ילמדנו כמה חשוב שהאדם ילמד זכות על כל יהודי ויהודי: "בקהילה שבה אני מכהן כרב, היה תלמיד חכם שהשיא את ביתו עם אחד הבחורים בשעה טובה ומוצלחת. כיוון שלאותו אדם לא היה כסף כדי לחתן את ביתו, פנה הוא אל כמה מטובי הקהל שיסייעו בידו לערוך החתונה בשלום. העסקנים אספו מקהילתם בבני ברק סכום נכבד והעבירו לידי האב האברך צ'ק מכובד שריגש אותו מאוד. והנה, לאחר כל המאמצים שהושקעו באסיפת הכספים לחתונה, נדהמים מתפללי הקהילה לשמוע שהחתונה תיערך באחד האולמות היוקרתיים בעיר. אף אחד לא יכול להסביר, כיצד אותו אברך שהשקיעו בשבילו כל כך הרבה כסף, מעז לערוך את השמחה באולם כה יקר, בו בזמן, שאם היה עושה את האירוע באולם אחר, זול יותר, הוא היה חוסך לעצמו כמה עשרות אלפי שקלים... נעצור רגע את הסיפור – מה אתם הייתם חושבים על אותו אברך כשהייתם שומעים על כך? איך הייתם דנים אותו? צריך קצת להיזהר ולזכור – שאנו בעצם דנים את עצמנו על מעשה דומה שעשינו בעבר. נמשיך במעשה... האברך ששמע את הלחשושים של הציבור, ניגש אל רב הקהילה והסביר לו את כל המעשה בפרטנות: "כבוד הרב, אסור לאף אחד לחשוד בי, שעריכת החתונה באולם היוקרתי נעשתה ביוזמתי. להפך, אנו מצידנו כבר קבענו פגישה עם אחד האולמות הזולים ביותר בעיר בני ברק וכבר נקבעה הפגישה, עד שאירע לפתע דבר מדהים... כמה שעות לפני שנסענו 'לסגור' עם בעל האולם הזול, התקשר אלינו בעל האולם היוקרתי בעיר ואמר שהוא בדרך אל ביתנו, 'יש לי דבר חשוב למסור לכם', אמר בהתרגשות. מיד כשהגיע לביתי בעל האולם היוקרתי, הוא שאל: 'האם אתה הבן של...', השבתי בחיוב, ובעל האולם פרץ בבכי. לאחר כמה דקות שנרגע, סיפר לנו את הדברים: "אני בנו של... שיסד את האולם וניהל אותו עד לפני שנה –שנתיים. בשבוע שעבר, כשהגיעה שעתו האחרונה של אבי, הוא קרא לי אל מיטתו וסיפר לי בהתרגשות רבה על יהודי שהציל את חייו בשואה ממוות בטוח, ואף סיכן עצמו כדי להצילו בפרברי ווארשה. וממש לפני פטירתו הוא ציווה עליי שאחפש את המציל האלמוני ואשלם לו או לאחד מצאצאיו שכר על שהצילני. והנה, כשערכתי חיפושים רבים, מצאתי את שמו, והנה כשאמרת לי עכשיו שזהו שם אביך– רוצה אני לקיים הצוואה!". ממשיך האברך לספר לרב הקהילה בבני ברק: "ישבנו יחד והעלינו זיכרונות של הורינו ואותו בעל אירועים הודיע לנו שכיוון שאנו עומדים להשיא את ביתנו – הוא מממן על עצמו את כל השמחה! וזו האמת שבכל הסיפור...". כששמעו זאת אנשי הקהילה בבני ברק – התביישו כולם, כיוון שהיה קשה להם לחשוב אחרת. כשיש לאדם מבחן כיצד לדון את חבריו – באותו רגע הוא דן בעצם את עצמו על מעשי העבר: "ראית את חברך מטייל בשעה מאוחרת בלילה – מה אתה חושב עליו? מתפרפר בלילות או שחזר משיעור תורה או עזרה לחבר... העונשים והייסורים של האדם – באים מהדינים שפסק על עצמו – כשלא דן את חברו לכף זכות!. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/

יום רביעי, 4 בפברואר 2015

אמרי שפר ט"ז שבט ה'תשע"ה

אנכי ד' אלוקיך (כ, ב). שמעתי ממורי כ"ק ה'אמרי חיים' זיע"א שאמר בשם הרה"ק ה'חידושי הרי"ם זצוק"ל, עשרת הדיברות מתחילות באות א' א'נכי ד' אלוקיך. המשנה מתחלת באת מ' מ'אמתי קורין. הגמרא מתחלת באות ת' ת'נא היכא קאי. ראשי תיבות 'אמת'. והיינו דכתיב (תהילים קיט, קס) ראש דברך אמת, היינו ראש של כל התורה הוא אמת. (אוצר אפרים) ובשם הרבי ר' בונם מפשיסחא זצוק"ל שכל יהודי צריך שיהיה לו שני כיסים, כיס אחד – בשבילי נברא העולם, ובכיס השני אנכי עפר ואפר, שאם בא לידי התנשאות יזכיר עצמו אנכי עפר ואפר, ואם בא לידי עצבות יזכיר עצמו בשבילי נברא העולם, וזהו כהן מדין חותן משה. (קול מבשר, הגה"'ק רבי שמחה בונים מפרשיסחה זצ"ל) יש אימרא ש"קל אדון על כל המעשים", זה תירוץ על כל הקושיות. אם מבינים ומכניסים בראש שהרבונו של עולם הוא הבעל הבית על כל המעשים אז אין שום קושיות. מספרים על ר' יחזקאל אברמסקי זצ"ל כשדיבר שהיה כמה שנים בסיביר ועבר זמנים קשים, ופעם אחד קם בבוקר ולא היה לו סידור ולא גמרא, אז חשב לעצמו על מה לומר מודה אני, אין לי כלום אבל פתאום נתעורר בו מחשבה "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי על מה על "רבה אמונתך" שאפילו במצב כזה מתרבה אצלי האמונה. אמר הרייע"ץ היה שוה כל סיביר העיקר שיצא כזה ווארט. חומרא המגיד מקלם היה ידוע במלחמתו נגד המשכילים, בשונה משאר המגידים היה לו סגנון ציני וארסי שהשתמש בהם היטב נגד הפורצים בגדרי הדת. פ"א היה ברכבת יחד עם שני "רבנים" רפורמים, קלי דעת ועזי מצח, והעיזו פניהם מולו להוכיחו על צדקת דרכם, ושהם מקפידים לקיים התורה וכו'. באמצע הנסיעה ראה המגיד לחרדתו ששני צדיקים אלו משוחחים עם אישה זרה מתוך קלות ראש וד"ל. או אז פנה אליהם ואמר להם: ניצחתני בני, צודקים הנכם בדרככם ולא עוד אלא שלפי מראית עיני גדולים אתם בדקדוק הדין ובגדרם וסייגים יותר מהחרדים לדבר ה', כי לפני החרם שתיקן רבנו גרשום מאור הגולה היה מותר לאדם לשאת יותר מאישה אחת, בא רבנו גרשום ותיקן שרק אישה אחת מותר לבעל א', באתם אתם והוספתם חומרא ע"ג חומרא ותיקנתם שאיש א' אסור באשה אחת, ויש להתיר רק אישה אחת לשני אנשים... ולבשו בושת וכלימה. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/