אמרי שפר כ"ז תמוז ה'תשע"ח

בפסוק זה רמז לעניין 'מדה כנגד מדה', וכך מפרשו בעל ה"גבעת שאול": "ודעו חטאתכם" - איך תדעו מהי חטאתכם, באיזו עברה נכשלתם? - לפי "אשר תמצא אתכם", לפי העונש אשר מצא אתכם. העונש בא בהתאם לחטא, וממילא הוא מעיד על החטא.

     דאגות רק עושות לך קמטים,  וזה עוד דבר שצריך להדאיג אותך.

     ”דאג לעולם הבא שלך, ולעולם הזה של חברך“.

     דאג לקבל את מה שאתה אוהב אחרת תאלץ לאהוב את מה שאתה מקבל.

הילדים יראו דוגמא  . )מתוך 'ברכי נפשי', בעריכת הרב משה מיכאל צורן(

     זכורני מעשה שהיה לפני שנים רבות בכולל 'בית דוד' עם אברך שהיה אחד מגדולי השקדנים, וממש לא פסק פומיה מגירסיה. פעם, בשעות הצהרים, צלצל הטלפון הציבורי בכולל, ועל הקו הייתה אשתו של התלמיד חכם ההוא, שביקשה שיקראו לי.  משעניתי לטלפון, סיפרה אשת הת"ח שהיא עובדת כמורה בבית ספר בישוב מרוחק, וזמן הנסיעה מהישוב ההוא לבני ברק הוא למעלה משעה. " זה עתה הגעתי מהעבודה , וכולי מיוזעת ועייפה, וכאשר רציתי לפתוח את דלת הבית,  שמתי לב ששכחתי את המפתח בבית הספר", סיפרה האישה. " בדרך כלל יש לנו שני מפתחות נוספים אצל שני שכנים, אבל רצה השי"ת ושניהם אינם בבית, ואני נמצאת במצב מאוד קשה, כאשר הילדים הקטנים שזה-עתה שבו מהגן והחיידר, נמצאים לידי, וכולם רוצים להיכנס הביתה,  והדלת סגורה".

     הצדקת הזו המשיכה ואמרה, שהיא אינה רוצה לבקש מבעלה שיבוא הביתה עם המפתח, "כי אני סבורה שהילדים הקטנים שלנו צריכים לראות דוגמא למסירות נפש לתורה, ולדעת שגם במצב כזה, כאשר המפתח כל כך חסר לנו, אין אנחנו מטריחים את האבא הלומד תורה להגיע עם המפתח". האישה שאלה האם יש לי עצה עבורה, כיצד להתנהג.  שמרתי את הדבר בליבי זכורני שהתפעלנו מאוד מהנהגתה של אשת-חבר שכזו, שגם כאשר אגלי הזיעה נוטפים ממצחה, לאחר יום עבודה קשה הרחק מן הבית, אין היא רוצה להטריח את בעלה . והקב"ה ראה את כל זאת, ובאורח-פלא זימן אלינו לכולל טלפון נוסף,  שהגיע הפעם מבית החולים 'בילינסון', ושם ביקשו מאיתנו תשובה לשאלה דחופה, והוצרכנו לנסוע לבית החולים, ומכיוון שכך – לקחתי איתי את המפתח , ובדרך לבית החולים בפתח תקווה סרתי לבני ברק, ומסרתי את המפתח למעונו של הת"ח. כך ניצלו האישה וילדיה,  מסבל רב.

     לאחר המקרה ההוא, החלטתי לשמור את הדבר בליבי, ולראות כיצד ישלם השי"ת את שכרם של בני-זוג צדיקים שכאלה. לא יתכן, אמרתי בליבי, שהקב"ה המשלם שכר טוב ליראיו, לא יפרע להם שכרם משלם.

     חלפו שנים רבות, והאברך המשיך לשקוד על תלמודו יומם ולילה, כשאשתו מסייעת לו ומסירה מעליו את כל ההטרדות וההפרעות.  יום אחד הגיעה אלינו פנייה מאחד מבתי הדין החשובים, ובה הודיעו שהם מחפשים דיין למשרה שהתפנתה בבית הדין שלהם.  אנשי בית הדין ביקשו לברר על האברך ההוא, ושאלו האם אנחנו ממליצים עליו למשרה הנכבדה, והאם הוא ראוי למלא את תפקיד הדיין.  בודאי שהמלצנו עליו בכל פה, והאברך הפך לדיין מן המניין בבית הדין ההוא, ומעמדו עלה לאין ערוך.  כעבור עוד תקופה, קיבלנו פנייה נוספת, והפעם מאנשי עיר פלונית, המעוניינים למנות את הת"ח-הדיין לרב ומורה צדק בעירם, ושאלו את דעתנו לכך. גם הפעם הענקנו למינוי המלצה חמה, והוא קיבל את המשרה התורנית הנכבדה.  התקיים באשה ההיא הפסוק במשלי (פרק ל"א פסוק כ"ג) 'נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ'. וברוך משלם שכר טוב ליראיו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ו אייר ה'תשע"ח

 אין לך מידה רעה יותר בעולם מהנאת ה 'בילוי'. שכן דבר פשוט הוא אצל כל בעל שכל, שאין לך דבר יקר יותר מן הזמן. אפילו חולים על ערש דווי מחוברים למכונות בכדי להרוויח עוד קצת זמן. ואדם שאוהב 'לבלות', כשמו כן הוא, הוא פשוט משחית ומבלה את המתנה הכי יקרה שהקב"ה נתן לנו – הזמן! (רבי משה פיינשטיין זצ"ל)

     באליה רבה (סי' כ"ה) הביא הטעם שבתפילין של ראש עושים ארבעה בתים פרודים ובתפילין של יד הוא בית אחד שכל ארבע פרשיות בתוכו. משום שבראש מרוכזים ארבעה חושים, ראיה,שמיעה, דיבור, טעם וריח, וצריך לשעבד כל חוש לכשעצמו לעבודת הבורא, ומניחים על מקום המוח ששם מרוכזים כל החושים. אבל של יד יש בו רק חוש אחד והוא חוש המישוש, לכן עשוי בבית אחד.

     בשיבולי הלקט (עניין שבת בימן ע"ז) כתב מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל למה קוראים בשבת בתורה שבעה, שאם יארע לו אונס לאדם שלא בא לביה"כ כל שבעת ימי השבוע ולא שמע ברכו,יאזין מפי הקורין שבע פעמים ברכו ויוצא ידי חובתו.

     גם לגברים וגם לנשים ניתן כוח התפילה. אך הכוח המיוחד של הנשים בתפילה הוא כוח הבכייה. "היזהרו בנשותיכם שדמעתן מצויה". התכונה הרגשית והנטייה לבכי, נועדה לתפקיד הקשה של פתיחת שערים ע"י דמעות.

     דאגות לא מסלקות את בעיות המחר, דאגות פשוט מסלקות את השלווה של היום.

     החוכמה היא בתו של הניסיון (ליאנרדו דה וינצ'י)

     הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם. אל תקראי "בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם" אלא " בּוֹנוֹת ירושלים", אומר ה"אור החיים". את בונה את העיר היפה הזו. בצעדיך, בהלִיכתך, בהלכוֹתיך, שאת כל כך מקפידה לשמור עליהן.

     כותב השלה"ק (מסכת תמיד פרק נר מצוה צ"ה) הבטחה למי שרוצה כי תפלתו תתקבל בשמי מרום ותעשה רושם וזה לשונו הק' "והנה הקרה ה' לפני דרך נכון דרך עולה בית אל, הבא בסוד ה' ונתגלה לו תעלומות חכמה אז ידע ויבין שהדברים יעשו רושם למעלה מעלה ואשריו ואשרי חלקו" והם עשרה פרקי תהילים שנתגלה מה שכתוב זה מאות בשנים בספר השל"ה הקדוש גודל מעלת אמירת עשרה מזמורי תהלים לפי סדר מסוים שהם:

ע"ט, פ', קל"ז, כ"ה, נ"א, צ', פ"ט, צ"ח, ק"ז, צ"ו,

ולאחר אמירת המזמורים לפי הסדר כתב לומר הפסוקים:

"והיתה לד'....והיה.....אחד, שמע ישראל....., ברוך שם...... 

החטוף (בית זכריה, עלון 154)

     ביום חמישי כ"ז בשבט תש"ם, התקבלה שיחת טלפון בהולה בבית הבבא סאלי זצ"ל. מעבר לקו היה יהודי מארגנטינה שביקש את עזרת הרב למקרה זה עתה לידידו הטוב.  סיפר שהנער ישראל, בנו של שאול סתהון דבאח, מעשירי היהודים בארגנטינה, נחטף. אבי הנער תומך בלומדי תורה ורודף צדקה וחסד. וסבו, הגאון רבי דוד סתהון דבאח זצ"ל, בעל 'יעלה הדס' , ממקימי עולה של תורה בארצו.  שמע הצדיק והרכין ראשו בדומיה. שהה כך שעה קלה, נשא ראשו ואמר "החוטפים יתפסו, והוא ישוחרר בשלום!" והוסיף: "חינם אין כסף!"

     חלפו ימים ושבועות, כל חודש אדר חלף, ומהחטוף לא נשמע דבר, עקבותיו נעלמו, לדאגת לב הוריו.  בראשית חודש ניסן טס אביו במיוחד לארץ הקודש. ביום ראשון, ו' בניסן, בא אל הצדיק להעתיר לשלום בנו. אמר לו הצדיק: השולחן ערוך הוא ספר הלכה, להורות את המעשה אשר נעשה. ונכתב בו: שבת שלפני פסח קורין אותו 'שבת הגדול' מפני הנס שנעשה בו. יש כאן אפוא הוראה לדורות שיום זה מסוגל לנסים ולישועות". והבטיח: "בשבת הגדול ישוחרר הבן, חינם אין כסף"!

     מעודד חזר האב לבואנוס אירס ומבנו אין סימן חיים.  ערב שבת הגדול, י"ב בניסן, צלצל הטלפון בבית העשיר. החוטפים הודיעו שהבן בידם ונקבו בסכום רב. אם ישולם הכופר – ישוחרר הבן. המסכימים אתם? ההסכמה נתנה. " אם כן, מחר יבוא אחד מכם למקום פלוני, לבוש בחולצה בצבע פלוני, ובידו מזוודת הכסף. לאחר שנקבל את הכופר, ישוחרר החטוף. אך את תודיעו על כך למשטרה – מות ימות!"  

     אמנם הם זכרו שהצדיק הבטיח שישוחרר בלא כופר, אך הם חששו להסתכן בעניין ספק פיקוח נפש. משום כך. אף לא הודיעו למשטרה.  דוד, אחי החטוף, השיג חולצה בצבע הנקוב וצויד במזוודת הכופר. הלך למקום המפגש, כיכר הומה אדם, והמתין שייגשו אליו, שייקחו מידו את המזוודה.  אך דבר אחד הוא לא העלה בדעתו, הוא לא ידע שהמשטרה מאזינה לטלפון בביתם, ושמעה כמותם על דרישת הכופר ועל כן היא הכינה מארב. השוטרים הבחינו בשני החוטפים העושים דרכם לעבר האח המצויד במזוודת הכסף ויצאו לקראתם. הבחינו השנים בשוטרים ונמלטו. ראה דוד וחשכו עיניו. החוטפים יסיקו שהם הזעיקו את המשטרה ויממשו את איומם. הוא לא העז לשוב הביתה ולספר את מה שאירע. בטוח היה שהוריו לא יעצרו כח לשמוע את הבשורה, עמד כך בשמש הקופחת ובידו המזוודה. השוטרים עמדו אף הם נבוכים. טרפם נשמט מידם. האחד נבלע ברחובות הכרך, והשני חמק לבית קפה סמוך. נכנס לחדר השירותים ופשט את אפודתו בה ראוהו השוטרים. הוא חלף על פניהם, עמד בתחנת האוטובוס והמתין בקור רוח.

     האוטובוס הגיע. לפתע הבחין אחד השוטרים שהעולה לאוטובוס טורח להכניס את חולצתו למכנסיו. התעורר חשדו: אולי אחד החוטפים הוא, שבחפזנותו לפשוט את אפודתו יצאו כנפי חולצתו. מיד רץ ועצר את האוטובוס, הוריד ממנו את הנוסע ולקחו לתחנת המשטרה. כעבור שעה וחצי של חקירה לא מעודנת נשבר החוטף והסגיר את חבריו. חולית שוטרים יצאה למקום מחבואם.  ודוד... עודנו עומד בכיכר והמזוודה בידו. אינו יודע מה לעשות... לבסוף החליט לפנות לתחנת המשטרה להיוועץ בשוטרים. כשהגיע, מצא שם את... אחיו החטוף, ששוחרר כעבור חמישים ושישה ימי כליאה בתנאים מחפירים. בשבת הגדול, בלא תשלום כופר...

"והגדת לבנך"  (האמנתי ואספרה(

     אדר תש"ה – 1945 למניינם. מחנה הריכוז 'ברגן בלזן' בתוך התופת הנורא מבקש האדמו"ר מבלוז'וב זי"ע לאפות מצות! לא בהסתר אלא באופן גלוי ורשמי הוא פונה אל מפקד המחנה הצורר יוזף קרמר ימ"ש, ומבקש ממנו לאפשר לו לאפות מצות. בזמנים אלו על בקשה זו היה מגיע עונש מוות מידי משלוש סיבות: א. עצם הרעיון לאפות מצות במקום נורא זה. ב. לומר את הרעיון בקול. ג. מפני שהוא גם עומד לבצע זאת. למרבה הפלא מפקד המחנה לא הרגו, אלא ענה שעל בקשה כזו צריך לקבל אישור מהמפקדה הראשית בברלין. כעבור שלושה שבועות, ערב פסח, הגיע מברק מברלין המאשר את הבקשה! המפקד שאל את הרבי מה נדרש למבצע זה והרבי ענה בביטחון מלא שהוא וקבוצתו מונים כארבעים איש והם זקוקים לשק של קמח, מעט מים, תנור אפיה ועצים. נתן לו המפקד אישור לבקשה. לא היה מאושר מהרבי וקבוצתו למול הנס המתרחש לעיניהם. בשירה והלל שינסו מותניהם לאפיית 'מצות מצווה' באותו ערב פסח, בתנאים נוראים אלו.

     והנה פתאום, נכנס בחמת זעם הצורר מפקד המחנה בצרחות ובקללות תוך שהוא בועט בתנור האפייה, שופך את הבצק והקמח לארץ, ואת המצות היחידות שכבר יצאו מהתנור האפייה רמס ברגליו הגסות עד דק, ניגש אל הרבי והפליא בו מכות עד זוב דם, הוא זעק בטירוף : 'מנוולים, אתם לא מתביישים? אנחנו נותנים לכם 'הכל' ואתם ככה בוגדים בנו? התברר לאחר מעשה שהגרמנים גילו תוך כדי אפיה שיהודים מתוך המחנה הכינו מכתב שיועד לשווייץ, שבו מפורטת הזוועה הנוראית המתרחשת במחנה. כגודל הציפייה כך האכזבה, הקבוצה כאבה עד כלות הנפש, אך דווקא הרבי היה מאושר ביותר,  מפני שתוך כדי המכות שקיבל, הצליח לחטוף חתיכת מצה בגודל מטבע ואותה שמר בידו. עם צאת הצורר מהמקום, ניער הרבי את עצמו, ואמר לבני הקבוצה: 'לא יעזור להם. הלילה נערוך כאן בבלוק את ליל-הסדר - על אפם וחמתם.

' ליל-הסדר'. סביב הרבי התאספו הסחופים והדווים, על השולחן היו זכר לארבע כוסות, משקה דלוח שהגרמנים התעקשו לקרוא לו קפה... להגדה שימש הרבי שידע את ההגדה בעל פה, מצה בגודל מטבע שנשארה לפלטה הונחה בחרדת קודש, ומרור היה להם בשפע... פניו הקדושות של הרבי מאירות באור מיוחד, והוא מתחיל בשמחה את הקידוש, כאילו נמצא על שולחנו הטהור בימים הטובים.  הרבי סיפר את סיפור יציאת מצרים, וכשהגיע הרגע לברך על אכילת מצה, לא היה ספק לנוכחים שהרבי הוא זה שיברך ויזכה לאכול את המצה בזעירה הזו, כי הלא מסר נפשו עליה בבחינת 'בדמייך חיי'. לפתע פתאום התרוממה אחת מהנשים ואמרה בהתרגשות: 'הלילה הלא הוא ליל-הסדר, פסגתו היא קיום מצות "והגדת לבנך". נמצא עמי בני הקטן, והוא הילד היהודי היחיד כאן! אני מציעה שהוא זה שיאכל את המצה כי זוהי הדרך הטובה ביותר להמחיש לו את "והגדת לבנך" במקום נורא זה. הרבי הסכים ובחרדת קודש קרא לילד והעניק לו את המצה. הילד בעיניים נוצצות מהתרגשות בירך ואכל את המצה, לדמעותיהם של הסובבים כולם.

     הרב מרדכי נויגרשל שליט"א, סיפר סיפור זה בדרכי פולין האבלות לקבוצת מורות חשובות בבית יעקב וכשסיים לספר, קמה גב' מ. אלתר ואמרה: 'כבוד הרב,  אני אמשיך את הסיפור. האישה שסיפרת עליה היא דודתי. לכשהסתימה המלחמה, הרבי מבלוז'וב הגיע בנסי ניסים לארה"ב, כך גם אותה אישה ובנה, היא לא הכירה שם איש מלבד את הרבי. יום אחד הגיעה אל בית הרבי ובקשה להיוועץ עמו ושאלתה בפיה: הציעו לה הצעת שידוך של יהודי בשם הרב ישראל שפירא. היא לא יודעת מאומה על האיש ומבקשת לשאול את הרבי אודותיו. הרבי הכירו היטב, מפני שאדם מכיר את עצמו ... מתברר שאותה אישה הכירה את הרבי בתוארו אך לא בשמו הפרטי. ענה לה הרבי: 'חושבני שכדאי לך להיפגש עמו, מה יש לך להפסיד... '.  היא באה לפגישה וגילתה שהיועץ ומושא הייעוץ זהים הם... הם נישאו במזל טוב. היא נהייתה לרבנית מבלוז'וב ובנה הילד משמש כיום כרבי מבלוז'וב שליט"א ומנהיג את עדתו בארה"ב. כששאלו את הרבי מדוע בחר להינשא לה, ענה: 'אישה בעלת תעצומות נפש כאלו, בתוך התופת הנורא של 'ברגן-בלזן', מקום שחיי אדם שווים כקליפת השום, כשהיא אינה יודעת אם היא ובנה יחיו עוד יום אחד, ובכל זאת מנצלת את ההזדמנות - לקיים את מצות "והגדת לבנך" - שזה כל מעיינה! אישה כזו, זכות היא לי להינשא לה, ילד של אימא כזו, חפץ אני לגדל בביתי! 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ד' טבת ה'תשע"ח

בזוה"ק (פרשת ויחי) הובא חביבותא דבני בניו חביב לאדם יותר מבניו. ובגר"א (יו"ד סימן ר"ד) הובא שיש הבדל לעניין כיבוד אב שבני בנים חייבים בכיבוד הסבא אבל בני בנות אינם חייבים.

   בחור הגיע לרב שטינמן והתאונן בפניו, הוא מתבגר והולך ושידוך אין. הרב בירך אותו בלבביות, אבל הבחור לא היה מרוצה עדיין, ואמר: "שנה שעברה ביקשתי ברכה, והרב כבר בירך אותי. זה לא הועיל". הביט בו הרב שטינמן, הפליט חצי חיוך, ואמר: "איך הגעת לדרוש פיצויים?"

    בתוך הקושי, בתוך הצרה, אפשר למצוא הרבה דברים קטנים שמשמחים.  בואו נעשה מהדברים הקטנים האלה דברים גדולים. רבנו אומר לשמוח בכל מה שאפשר והוא מספר לנו ספור מעשה על תם שמנהגו היה שהיה תמיד בשמחה. שמח בכל דבר עד כדי כך שנראה בעיני אחרים כשוטה. שמח בלחם כאילו היה בשר ובמים כאילו היו יין, הוא כל כך שמח במה שהיה לו שזכה לכן להרגיש את כל הטעמים הנפלאים בלחם ובמים וככה עם כל דבר ודבר. דברים קטנים שמשמחים יש הרבה, צריך לגלות אותם.

    בתולדות אדם הביא: "מעקה" ראשי תיבות ה'רהורי ע'בירה ק'שים מ'עבירה. מוחו של אדם, שהוא המקום הגבוה ביותר בגופו, נקרא "גג". עליך לשמור על מוחך מפני הרהורי עבירה.

    "דאגה מקצרת חיי האדם" הדאגה מקצרת ימים, לכן כתב הרמב"ם (פיהמ"ש סנהדרין פ"י מ"א) שבימות המשיח "יארכו חיי בני האדם, גם כן לפי שכשיסורו הדאגות והיגונות יארכו ימי האדם".

    הגר"י אברמסקי אמר לי, שהברכה הגדולה ביותר שאפשר לתת לאדם, היא שימצא חן בעיני אלוקים ואדם, והתפילה שאנו מתפללים "ותתננו היום ובכל יום לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו", היא אחת התפילות החשובות ביותר. כי כאשר אדם מוצא חן בעיני הקב"ה, הדרך להצלחה פתוחה בפניו.

    היה דורש רבי חיים שמואלביץ את השם "זאת חנוכה",  שאמנם בפשוטו נקרא על שם הקריאה "זאת חנוכת המזבח", אך כבר נדרש רבות. אמר הגר"ח, לפי שימי החנוכה היו ראויים להיות ימי שקידה בכפלים. אלא שמחמת ההדלקה והאירועים המשפחתיים, מפסידים הרבה משקידתם. ואילו ביום שמיני שכבר הודלקה השלהבת בלילה של־ פניו, והיום הוא יום לימודים רגיל, "זאת חנוכה" האמיתי.

יסוד הדבר שכשם שמצווה אחת יכולה להיות משקל נגד הרבה עבירות, כך עבירה אחת יכולה להיות משקל כנגד הרבה מצוות, ורק הקב"ה הוא זה שיודע לבחון המצוות והעבירות, למשל יתכן שא' יעשה מעשה של קידוש ה' וזה יכול להצילו, ואחד יעשה מעשה של חילול ה' ויפסיד עי"ז.

הכנת מרק(דברים טובים – חיי שרה)
    יום אחד אמר מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק"ל שיעור כללי בישיבת מיר, והיה שם בדיוק אורח מאמריקה, מאלו שעוד היו במיר, ובא לירושלים לביקור בישיבה, ושמע את שיעורו של חברו מימי הבחרות, 'חיים סטוצ'ינר'. אחרי תפילת מנחה, לקח אותו ר' חיים לביתו. מיד בבואם לבית בישר ר' חיים לרבנית ואמר, 'חנה מרים, ב"ה יש לנו היום אורח לארוחת צהריים'. הם התיישבו לאכול, והרבנית הגישה מנות מרק, לר' חיים ולאורח. ר' חיים מתחיל לאכול, וכהרגלו אוכל במהירות. כשגומר, מבקש ר' חיים, 'רעבעצן, נאך איינס' - עוד מנה. ועד שהאורח מסתדר עם המנה הראשונה, ר' חיים גומר כבר את המנה השנייה ומבקש עוד אחד... ואחר כך אומר לה שוב, 'זה מאד טעים, אפשר אולי לקבל עוד מנה'... ויהי המראה לפלא בעיני האורח, עד שלא עצר ברוחו, ושאל את ר' חיים: 'הרי אנו מכירים עוד מצעירותינו, אני רוצה לשאול אותך, האם כך ראוי לאדם רם המעלה, מרביץ תורה מפורסם כמותך, לנהוג - עוד מנה ועוד מנה...'
    אמר לו ר' חיים: 'בא ואסביר לך. אתה צריך להבין, שהמרק שהיא עושה – אלו הם ה 'שיעורים כלליים' שלה. כשאני מכין שיעור, ואני אומר את השיעור, ובא אח"כ מישהו ואומר, 'השיעור היה כל כך טוב, אולי הראש ישיבה יכול לחזור על השיעור עוד פעם...' - באיזה שמחה אני מתמלא בליבי. ואם עוד אחד בא ואומר לי כך, וודאי שזה מוסיף לי עוד שמחה, וכן לעולם. והיא, הבה ונתבונן, מה השיעור שהיא מכינה, ואיך היא מכינה. את המנה מרק הזו היא הכינה בקלות? מהבוקר היא טורחת להכין. תחילה הלכה לקנות את הירקות, להביאם ולקלפם. אחר כך, הרי לפעמים קורה שאין גז, וקשה להשיג בכל השכונה, וצריך לטלפן להזמין דחוף, ועוד כמה וכמה טרחות היא טרחה עד שזכתה לראות את המרק מוכן... וזה השיעור שלה, עם כל הטרחה שמסביב... כאשר אני אומר לה 'עוד פעם לחזור על השיעור' ו 'עוד פעם לחזור על השיעור' - המלכתי אותה ב 'נחת רוח' עצומה! ולכן הוא היה 'ר' חיים שמואלביץ'. ללמדך, - צריך להיות בן אדם... 

    ולפעמים אחה"צ כשהולכים ללמוד לא מבינים את התוס', ואינו מצליח בלימודו. למה? אומר החזון איש, שהסיבה לכך היא, כיון שהתורה נדבקת רק במידות טובות, כי התורה מתנה היא מהקב"ה כמו שכתוב 'כי ה' ייתן חכמה מפיו דעת ותבונה'. לא מועיל לזה לא כשרון ולא כל דבר אחר, רק סייעתא דשמיא [יעוי' נדה דף ע: וברש"י] והתורה ניתנה רק לבעל מידות טובות. צריך לדעת, ישבת, למדת חמש שעות, אח"כ אתה בא הביתה - תכנס הביתה כמו אחד שלמד תורה, שיוכלו הבריות לומר עליך 'פלוני שלמד תורה כמה נאים דרכיו'... ולא ח"ו להיפך, שלא יהא חילול ה' בפני ההורים והאחים.

לדעת לתת. (דברים טובים –וירא)
רוח קרירה החלה נושבת בחוצות העיירה, הרוח התגברה ובישרה לכולם כי החורף הגיע. לא הייתה הודעה מראש, הוא פשוט נחת במפתיע. האנשים מיהרו אל היער הסמוך לחטוב עצים שיהיה במה להסיק את התנורים לקראת הלילה הסוער. הרוח והעננים הבטיחו שיהיה מאוד סוער. בתוך היער נתקעה קבוצה קטנה של אנשים בדיוק כשקרני השמש האחרונות הסתלקו והסערה החלה, בידי כל אחד היה גזיר עץ שאותו הספיק לחטוב לפני שירדה החשכה, אבל הדרך חזרה הפכה לבלתי אפשרית. הנסיבות הכריחו אותם להתכנס יחדיו בבקתת עץ מבודדת שעמדה בלב היער. הם הציתו ערימה גדולה של זרדים שהיו מונחים שם והתיישבו יחד להתחמם מול הזרדים הבוערים. הזרדים בערו וכילו את עצמם, ניצוצות אדומים עוד לחשו בערימה הקטנה יונקים את שארית המזון שנותרה בזרדים, מדי פעם האדימו שאריות הזרדים ולהטו, מבשרים על פרידה קרובה , והחום הנעים ששרר בבקתה פינה את מקומו לקור עז שהחל חודר פנימה. 'שכל אחד יתרום את גזיר העץ שלו' הכריז מישהו והמתין שמישהו יעשה משהו כדי שהמדורה תמשיך לדלוק, כדי שאפשר יהיה להתחמם. אבל במוחו של כל אחד מהנוכחים רצו מחשבות: איש אחד מדען, חשב לעצמו: מה פתאום שאתן לבוּרים האלו את גזיר העץ שלי. איזו סיבה יש לי לשתף אנשים פשוטים כאלה בעץ שלי? הוא לא נתן. אישה אחת שמרה על גזיר העץ שלה חזק, ולא הכניסה אותו למדורה. האיש בעל המעיל הקרוע לא רצה לתת את גזיר העץ היחיד שלו לאנשים שיש להם יותר משלו. הוא ראה את המכנסיים השלמות של אלו שמסביב, הוא הבחין בנעליים המצוחצחות של האיש שישב לידו וחשב שזה לא יהיה הוגן שאיש עני כמוהו ייתן לאחרים שיש להם יותר. גם האיש עם הנעלים המצוחצחות ושעון הזהב לא חשב לתרום את גזיר העץ שלו למדורה, מה פתאום שאתן את מה שאני עבדתי עליו לטפילים האלו שיושבים כאן?! מה פתאום?! גם הוא לא נתן. והאחרון אמר: אם אף אחד לא נותן אז גם אני לא נותן. אני נותן רק למי שנותן. והניצוצות נעלמו. והקור חדר. ובבוקר נמצאו כולם מתים וקפואים מקור. השמועות סיפרו כי הם מתו מן הקור שבתוך לבם. 

    סוד הקיום תלוי בנתינה. אנשי סדום שלא ידעו לתת לא היה להם עוד זכות קיום. הארץ הפורייה והטובה שבה ישבו, כל אחד על האדמה שלו, עם הבית שלו והכסף שלו, בלי לאפשר לאף אחד אחר לקבל משהו משלהם, הפכה לאדמת סדום ועמורה, אדמה שעליה אי אפשר לגדל עוד כלום. 'ים המוות' זה שמו של האגם הגדול והמלוח השוכן בקרבת סדום, ים שמקבל הכול, אבל אינו נותן לאחרים כלום. ורק לוט, האיש שגדל בבית אברהם ולמד את סוד הנתינה, האיש שהכניס לביתו שבסדום אורחים וסיכן את חייו כדי לתת לאחרים, רק לו ניתנה זכות הקיום בזכות אברהם . האיש שלימד את כולנו מהי נתינה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/