אמרי שפר כ"ו אייר ה'תשע"ח

 אין לך מידה רעה יותר בעולם מהנאת ה 'בילוי'. שכן דבר פשוט הוא אצל כל בעל שכל, שאין לך דבר יקר יותר מן הזמן. אפילו חולים על ערש דווי מחוברים למכונות בכדי להרוויח עוד קצת זמן. ואדם שאוהב 'לבלות', כשמו כן הוא, הוא פשוט משחית ומבלה את המתנה הכי יקרה שהקב"ה נתן לנו – הזמן! (רבי משה פיינשטיין זצ"ל)

     באליה רבה (סי' כ"ה) הביא הטעם שבתפילין של ראש עושים ארבעה בתים פרודים ובתפילין של יד הוא בית אחד שכל ארבע פרשיות בתוכו. משום שבראש מרוכזים ארבעה חושים, ראיה,שמיעה, דיבור, טעם וריח, וצריך לשעבד כל חוש לכשעצמו לעבודת הבורא, ומניחים על מקום המוח ששם מרוכזים כל החושים. אבל של יד יש בו רק חוש אחד והוא חוש המישוש, לכן עשוי בבית אחד.

     בשיבולי הלקט (עניין שבת בימן ע"ז) כתב מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל למה קוראים בשבת בתורה שבעה, שאם יארע לו אונס לאדם שלא בא לביה"כ כל שבעת ימי השבוע ולא שמע ברכו,יאזין מפי הקורין שבע פעמים ברכו ויוצא ידי חובתו.

     גם לגברים וגם לנשים ניתן כוח התפילה. אך הכוח המיוחד של הנשים בתפילה הוא כוח הבכייה. "היזהרו בנשותיכם שדמעתן מצויה". התכונה הרגשית והנטייה לבכי, נועדה לתפקיד הקשה של פתיחת שערים ע"י דמעות.

     דאגות לא מסלקות את בעיות המחר, דאגות פשוט מסלקות את השלווה של היום.

     החוכמה היא בתו של הניסיון (ליאנרדו דה וינצ'י)

     הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם. אל תקראי "בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם" אלא " בּוֹנוֹת ירושלים", אומר ה"אור החיים". את בונה את העיר היפה הזו. בצעדיך, בהלִיכתך, בהלכוֹתיך, שאת כל כך מקפידה לשמור עליהן.

     כותב השלה"ק (מסכת תמיד פרק נר מצוה צ"ה) הבטחה למי שרוצה כי תפלתו תתקבל בשמי מרום ותעשה רושם וזה לשונו הק' "והנה הקרה ה' לפני דרך נכון דרך עולה בית אל, הבא בסוד ה' ונתגלה לו תעלומות חכמה אז ידע ויבין שהדברים יעשו רושם למעלה מעלה ואשריו ואשרי חלקו" והם עשרה פרקי תהילים שנתגלה מה שכתוב זה מאות בשנים בספר השל"ה הקדוש גודל מעלת אמירת עשרה מזמורי תהלים לפי סדר מסוים שהם:

ע"ט, פ', קל"ז, כ"ה, נ"א, צ', פ"ט, צ"ח, ק"ז, צ"ו,

ולאחר אמירת המזמורים לפי הסדר כתב לומר הפסוקים:

"והיתה לד'....והיה.....אחד, שמע ישראל....., ברוך שם...... 

החטוף (בית זכריה, עלון 154)

     ביום חמישי כ"ז בשבט תש"ם, התקבלה שיחת טלפון בהולה בבית הבבא סאלי זצ"ל. מעבר לקו היה יהודי מארגנטינה שביקש את עזרת הרב למקרה זה עתה לידידו הטוב.  סיפר שהנער ישראל, בנו של שאול סתהון דבאח, מעשירי היהודים בארגנטינה, נחטף. אבי הנער תומך בלומדי תורה ורודף צדקה וחסד. וסבו, הגאון רבי דוד סתהון דבאח זצ"ל, בעל 'יעלה הדס' , ממקימי עולה של תורה בארצו.  שמע הצדיק והרכין ראשו בדומיה. שהה כך שעה קלה, נשא ראשו ואמר "החוטפים יתפסו, והוא ישוחרר בשלום!" והוסיף: "חינם אין כסף!"

     חלפו ימים ושבועות, כל חודש אדר חלף, ומהחטוף לא נשמע דבר, עקבותיו נעלמו, לדאגת לב הוריו.  בראשית חודש ניסן טס אביו במיוחד לארץ הקודש. ביום ראשון, ו' בניסן, בא אל הצדיק להעתיר לשלום בנו. אמר לו הצדיק: השולחן ערוך הוא ספר הלכה, להורות את המעשה אשר נעשה. ונכתב בו: שבת שלפני פסח קורין אותו 'שבת הגדול' מפני הנס שנעשה בו. יש כאן אפוא הוראה לדורות שיום זה מסוגל לנסים ולישועות". והבטיח: "בשבת הגדול ישוחרר הבן, חינם אין כסף"!

     מעודד חזר האב לבואנוס אירס ומבנו אין סימן חיים.  ערב שבת הגדול, י"ב בניסן, צלצל הטלפון בבית העשיר. החוטפים הודיעו שהבן בידם ונקבו בסכום רב. אם ישולם הכופר – ישוחרר הבן. המסכימים אתם? ההסכמה נתנה. " אם כן, מחר יבוא אחד מכם למקום פלוני, לבוש בחולצה בצבע פלוני, ובידו מזוודת הכסף. לאחר שנקבל את הכופר, ישוחרר החטוף. אך את תודיעו על כך למשטרה – מות ימות!"  

     אמנם הם זכרו שהצדיק הבטיח שישוחרר בלא כופר, אך הם חששו להסתכן בעניין ספק פיקוח נפש. משום כך. אף לא הודיעו למשטרה.  דוד, אחי החטוף, השיג חולצה בצבע הנקוב וצויד במזוודת הכופר. הלך למקום המפגש, כיכר הומה אדם, והמתין שייגשו אליו, שייקחו מידו את המזוודה.  אך דבר אחד הוא לא העלה בדעתו, הוא לא ידע שהמשטרה מאזינה לטלפון בביתם, ושמעה כמותם על דרישת הכופר ועל כן היא הכינה מארב. השוטרים הבחינו בשני החוטפים העושים דרכם לעבר האח המצויד במזוודת הכסף ויצאו לקראתם. הבחינו השנים בשוטרים ונמלטו. ראה דוד וחשכו עיניו. החוטפים יסיקו שהם הזעיקו את המשטרה ויממשו את איומם. הוא לא העז לשוב הביתה ולספר את מה שאירע. בטוח היה שהוריו לא יעצרו כח לשמוע את הבשורה, עמד כך בשמש הקופחת ובידו המזוודה. השוטרים עמדו אף הם נבוכים. טרפם נשמט מידם. האחד נבלע ברחובות הכרך, והשני חמק לבית קפה סמוך. נכנס לחדר השירותים ופשט את אפודתו בה ראוהו השוטרים. הוא חלף על פניהם, עמד בתחנת האוטובוס והמתין בקור רוח.

     האוטובוס הגיע. לפתע הבחין אחד השוטרים שהעולה לאוטובוס טורח להכניס את חולצתו למכנסיו. התעורר חשדו: אולי אחד החוטפים הוא, שבחפזנותו לפשוט את אפודתו יצאו כנפי חולצתו. מיד רץ ועצר את האוטובוס, הוריד ממנו את הנוסע ולקחו לתחנת המשטרה. כעבור שעה וחצי של חקירה לא מעודנת נשבר החוטף והסגיר את חבריו. חולית שוטרים יצאה למקום מחבואם.  ודוד... עודנו עומד בכיכר והמזוודה בידו. אינו יודע מה לעשות... לבסוף החליט לפנות לתחנת המשטרה להיוועץ בשוטרים. כשהגיע, מצא שם את... אחיו החטוף, ששוחרר כעבור חמישים ושישה ימי כליאה בתנאים מחפירים. בשבת הגדול, בלא תשלום כופר...

"והגדת לבנך"  (האמנתי ואספרה(

     אדר תש"ה – 1945 למניינם. מחנה הריכוז 'ברגן בלזן' בתוך התופת הנורא מבקש האדמו"ר מבלוז'וב זי"ע לאפות מצות! לא בהסתר אלא באופן גלוי ורשמי הוא פונה אל מפקד המחנה הצורר יוזף קרמר ימ"ש, ומבקש ממנו לאפשר לו לאפות מצות. בזמנים אלו על בקשה זו היה מגיע עונש מוות מידי משלוש סיבות: א. עצם הרעיון לאפות מצות במקום נורא זה. ב. לומר את הרעיון בקול. ג. מפני שהוא גם עומד לבצע זאת. למרבה הפלא מפקד המחנה לא הרגו, אלא ענה שעל בקשה כזו צריך לקבל אישור מהמפקדה הראשית בברלין. כעבור שלושה שבועות, ערב פסח, הגיע מברק מברלין המאשר את הבקשה! המפקד שאל את הרבי מה נדרש למבצע זה והרבי ענה בביטחון מלא שהוא וקבוצתו מונים כארבעים איש והם זקוקים לשק של קמח, מעט מים, תנור אפיה ועצים. נתן לו המפקד אישור לבקשה. לא היה מאושר מהרבי וקבוצתו למול הנס המתרחש לעיניהם. בשירה והלל שינסו מותניהם לאפיית 'מצות מצווה' באותו ערב פסח, בתנאים נוראים אלו.

     והנה פתאום, נכנס בחמת זעם הצורר מפקד המחנה בצרחות ובקללות תוך שהוא בועט בתנור האפייה, שופך את הבצק והקמח לארץ, ואת המצות היחידות שכבר יצאו מהתנור האפייה רמס ברגליו הגסות עד דק, ניגש אל הרבי והפליא בו מכות עד זוב דם, הוא זעק בטירוף : 'מנוולים, אתם לא מתביישים? אנחנו נותנים לכם 'הכל' ואתם ככה בוגדים בנו? התברר לאחר מעשה שהגרמנים גילו תוך כדי אפיה שיהודים מתוך המחנה הכינו מכתב שיועד לשווייץ, שבו מפורטת הזוועה הנוראית המתרחשת במחנה. כגודל הציפייה כך האכזבה, הקבוצה כאבה עד כלות הנפש, אך דווקא הרבי היה מאושר ביותר,  מפני שתוך כדי המכות שקיבל, הצליח לחטוף חתיכת מצה בגודל מטבע ואותה שמר בידו. עם צאת הצורר מהמקום, ניער הרבי את עצמו, ואמר לבני הקבוצה: 'לא יעזור להם. הלילה נערוך כאן בבלוק את ליל-הסדר - על אפם וחמתם.

' ליל-הסדר'. סביב הרבי התאספו הסחופים והדווים, על השולחן היו זכר לארבע כוסות, משקה דלוח שהגרמנים התעקשו לקרוא לו קפה... להגדה שימש הרבי שידע את ההגדה בעל פה, מצה בגודל מטבע שנשארה לפלטה הונחה בחרדת קודש, ומרור היה להם בשפע... פניו הקדושות של הרבי מאירות באור מיוחד, והוא מתחיל בשמחה את הקידוש, כאילו נמצא על שולחנו הטהור בימים הטובים.  הרבי סיפר את סיפור יציאת מצרים, וכשהגיע הרגע לברך על אכילת מצה, לא היה ספק לנוכחים שהרבי הוא זה שיברך ויזכה לאכול את המצה בזעירה הזו, כי הלא מסר נפשו עליה בבחינת 'בדמייך חיי'. לפתע פתאום התרוממה אחת מהנשים ואמרה בהתרגשות: 'הלילה הלא הוא ליל-הסדר, פסגתו היא קיום מצות "והגדת לבנך". נמצא עמי בני הקטן, והוא הילד היהודי היחיד כאן! אני מציעה שהוא זה שיאכל את המצה כי זוהי הדרך הטובה ביותר להמחיש לו את "והגדת לבנך" במקום נורא זה. הרבי הסכים ובחרדת קודש קרא לילד והעניק לו את המצה. הילד בעיניים נוצצות מהתרגשות בירך ואכל את המצה, לדמעותיהם של הסובבים כולם.

     הרב מרדכי נויגרשל שליט"א, סיפר סיפור זה בדרכי פולין האבלות לקבוצת מורות חשובות בבית יעקב וכשסיים לספר, קמה גב' מ. אלתר ואמרה: 'כבוד הרב,  אני אמשיך את הסיפור. האישה שסיפרת עליה היא דודתי. לכשהסתימה המלחמה, הרבי מבלוז'וב הגיע בנסי ניסים לארה"ב, כך גם אותה אישה ובנה, היא לא הכירה שם איש מלבד את הרבי. יום אחד הגיעה אל בית הרבי ובקשה להיוועץ עמו ושאלתה בפיה: הציעו לה הצעת שידוך של יהודי בשם הרב ישראל שפירא. היא לא יודעת מאומה על האיש ומבקשת לשאול את הרבי אודותיו. הרבי הכירו היטב, מפני שאדם מכיר את עצמו ... מתברר שאותה אישה הכירה את הרבי בתוארו אך לא בשמו הפרטי. ענה לה הרבי: 'חושבני שכדאי לך להיפגש עמו, מה יש לך להפסיד... '.  היא באה לפגישה וגילתה שהיועץ ומושא הייעוץ זהים הם... הם נישאו במזל טוב. היא נהייתה לרבנית מבלוז'וב ובנה הילד משמש כיום כרבי מבלוז'וב שליט"א ומנהיג את עדתו בארה"ב. כששאלו את הרבי מדוע בחר להינשא לה, ענה: 'אישה בעלת תעצומות נפש כאלו, בתוך התופת הנורא של 'ברגן-בלזן', מקום שחיי אדם שווים כקליפת השום, כשהיא אינה יודעת אם היא ובנה יחיו עוד יום אחד, ובכל זאת מנצלת את ההזדמנות - לקיים את מצות "והגדת לבנך" - שזה כל מעיינה! אישה כזו, זכות היא לי להינשא לה, ילד של אימא כזו, חפץ אני לגדל בביתי! 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"א תשרי ה'תשע"ז

 

 אתרג ר"ת א'מונה, ת'שובה, ר'פואה, ג'אולה.

     האב שהוא במיטב ימיו אומר דברים קשים כגידים (ויגדך מל' גידים), אבל הזקן אומר אותם הדברים אמירה רכה, כיון שראה הרבה ויודע למנות ולשקול כל דיבור.

     העולם סבור שמעלה גדולה היא לאדם שניחן בכושר הדיבור, ואילו אני סבור שגדולה מכך מעלת האדם שניחן בכושר השמיעה". 

"יעקב חבל נחלתו". - הרב מקוברין שואל: מה עניין הדימוי של עם ישראל לחבל? מדוע נמשלו לחבל ? ומתרץ: כששוזרים חבל עבה מהרבה חוטים, גם אם יש ביניהם חוטים פגומים ? לא מבחינים בהם ולא שמים אליהם לב. אדרבה, ועוד הם מוסיפים חוזק לחבל. כך גם בעם ישראל, שבזמן שהם מלוכדים ושזורים יחד,  אזי אפילו הגרועים שבהם מביאים תועלת לעצמם ולכלל.

"ה' הוא נחלתו" [יח, ב.] (עלינו לשבח)

גם אם העם היהודי הצטוו לעזור האחד לרעהו, ולתמוך בידי תלמידי חכמים, הרי שהנתמך עצמו צריך להשליך את יהבו על הבורא עולם, ולסמוך עליו שישלח לו עזרו ממעל, בכל צורה שהיא, שכן לעולם אי אפשר לדעת מהיכן תבוא הישועה. אדם חושב לתומו שהנה-הנה הישועה משתקפת לו מצד אחד, והקב"ה מוכיח לו שהישועה כבר המתינה בעבורו, אבל מן העבר השני...

סיפר הרב יצחק זילברשטיין שליט"א: יודעני מעשה שהיה בימי צעירותי, עם אחד מתלמידי חכמים המופלגים שבאותה תקופה, ושמו הרב בנימין תפילינסקי. ת"ח זה ישב כל היום ולמד בישיבת 'עץ חיים', ולא היה לו בעולמו מאומה לבד מהסטנדר והגמרא. כשהגיע לפרק נישואי בתו, ולא הייתה בידו פרוטה לפרוטה, ביקש לפנות לאחד הגבירים שיסייע בידו. נו, מהיכן ישיג ת"ח זה רשימה זמינה של גבירים שיוכל לפנות אליהם? התקשר הרב תפילינסקי לאחד ממוסדות התורה הגדולים והמפורסמים בירושלים, וביקש מהם שיתנו לו שמו של הנדיב הגדול שלהם . לא היה דעתה של הנהלת המוסד ההוא נוחה מכך. הם חששו שהנדבן יקפיד על מסירת שמו וכתובתו לאנשים שהוא אינו מכיר , ואחרי הכול קינן גם החשש בליבם שהם עלולים להפסיד עקב כך, ולא מסרו את שמו של הנדבן. אבל הרב תפילינסקי ביקש וביקש, עד שהחליטו להיענות לבקשתו לחצאין; הוא ביקש את שמו של הנדבן הגדול, אך הם מסרו לו שמו של הנדבן הקטן ביותר שלהם...

הרב תפילינסקי מנסח לו מכתב מפורט על מצבו הקשה, ומבקש שיסייע בידו . והנה, לא חלפו ימים אחדים והנדבן עצמו מתדפק על דלת ביתו של הרב תפילינסקי שהיה מופתע מאוד מהביקור, ושאל את הנדיב מה הריצו לביתו. 'הרי הייתי יכול אני לבוא אליך', אמר. ' הדברים שכתבת אליי שיכנעוני עד מאוד, ומצבך נגע לליבי', השיב הנדיב, 'ובאתי להתעניין מה הסכום הדרוש לך, ומיד אחזור לביתי ואביא לך את כל הכסף במזומן, עד הפרוטה האחרונה' . הרב תפילינסקי הנרגש נקב בסכום, והנדיב אכן קיים את הבטחתו, ובתוך זמן קצר הגיע עם כל הכסף. מה התברר? בתו של הנדיב ההוא חלתה, רח"ל, במחלה קשה, וכדי להוסיף לה סגולות לריפוי, החליט שהת"ח הראשון שיפנה אליו בבקשת עזרה לנישואי צאצאיו, יקבל ממנו את כל הכסף הנדרש לו. כך יצא שהרב תפילינסקי אמנם ביקש מהנהלת המוסד שיתנו לו את 'הנדיב הגדול שלהם', והם החליטו לתת לו את 'הנדיב הקטן', אבל התברר לכולם שהקב"ה ברצונו יכול להפוך את הנדיב הקטן לאחד הנדיבים הגדולים ביותר, המוכן לשלשל את כל הוצאות הנישואין, עכשיו ובמזומן... מה למדנו? – שהאדם חושב שהישועה תגיע ממקום זה, ולבסוף היא באה מכיוון אחר. המסקנה שלנו מכך צריכה להיות, שהעיקר הוא לבטוח בה' שישלח לנו את ישועתו במהרה, בדרך ובצורה שהוא יתברך רואה לנכון. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ז ניסן ה'תשע"ו

אל תשפוט כל מי שניסה ונכשל,  תשפוט מי שלא ניסה בכלל.

     אם לא פעלו דברי תוכחתך על חברך, אל תגלגל את האשמה עליו. אתה אשם בכך, כי דבריך לא יצאו מן הלב ולכן לא נכנסו אל הלב. (הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

     "הוכח אפילו מאה פעמים" (בבא מציעא לא). באמירה אחת לא דיי. פעמים התוכחה לא נאמרה כהוגן. פעמים לא נשמעה כהוגן. אבל אם תחזור עליה עד מאה פעמים ייתכן שפעם אחת תקלע למטרה על-ידי אמירה מתאימה ושמיעה נכונה.  (עיטורי תורה)

   הין צדק יהיה לך", ודרשו חז"ל:  "שיהא 'הן' שלך צדק ו'לאו' שלך צדק". כלומר, כשאתה אומר 'הן' או 'לאו' – קיים דבריך והצדק אותם (ומזה נובע הביטוי 'הן צדק' על הבטחה נאמנה). וכל המחליף את דיבורו כאילו עובד עבודה זרה.

כוחה של תפילה ישרה (להגיד)

     סיפור שסיפר רבי יעקב קמינצקי זצ"ל מגדולי אמריקה, אודות כוחה של תפילה ומעשים, א'גיואלדיגע מעשה. בעיר סובאלק התגורר אדם רב גדול מגאוני הזמן שחיבר ספר: "שאלות תשובות עמודי אור". בכל 'תשובה' הלכתית בספרו הוא מסיים בחתימת שמו בתוספת: "העלוב".

     (הנצי"ב מולאזין היה חותם "נפתלי צבי - העמוס בעבודה", וגאון זה חתם "העלוב"), מה הבסיס לחתימה תמוהה זו?

     על כך סיפר רבי יעקב קמינצקי. סבו של רבה של סובאלק, היה גביר ונגיד נכבד. הוא התפרנס ממכרז מכירות גדול של הימים ההם, בו בקרו רבים ונכבדים שרכשו את סחורתם. גם הגבירים הגויים נכנסו בשערי מרכז המכירות. הפריצים של העיירות מסביב ביקרו הרבה בחנות. וילך האיש הלוך וגדול, עשירותו הייתה לשם דבר. והקנאה בעקבותיה...

     כאשר הקנאה אוכלת את הלב, החלו לדבר סרה על בתו של הגביר... היא, הבת, עסקה גם כן במכירת סחורות בחנות של אביה. ובעלי לשון הרע ומוציאי שם רע אמרו: "הפריצים הרי מסתובבים שם כל כך הרבה ובוודאי יש לה קשר איתם", לשון הרע, מי שלא יודע, הוא לפעמים כאש בנעורת, נורא ואיום, התוצאה הייתה: כל שידוך שהציעו לה, צד הבחור התעניין בעיירה ומיד שמע את הרינונים עליה, ואין שידוכים.

     השנים חלפו. שנה שנתיים, - חמש שנים. הבת כבר בגרה והכאב גדל. האב היה אערליכע'ר איד וידע כי בת ישראל אין לה לשבת גלמודה, וכדאי לה שידוך פשוט ולא לשבת בדד. הוא התאמץ להשיג לה לפחות שידוך פשוט. אך גם שידוך כזה היה קשה למצוא לה... מי יהין להתחתן עם בת ישראל לא כשירה. בסופו של דבר הוא מצא בחור שנאות להינשא עם בתו - "אהרון דער שמייסער" (=אהרון המצליף) בחור שמגיל שנה שנתיים הסתובב ללא מסגרת, ללמוד לא ידע, וברבות הימים השכיר את עצמו לבעלי העגלות של העיר - להכות את הסוסים, מאי משמע? כאשר העגלון מתעייף, התיישב הוא להחליף אותו ולהצליף את הסוס. אתם כבר מבינים איך הוא היה נראה. למעשה, אחד מבעלי העגלות בעיר היה אפוטרופוס עליו. וכאשר הגביר אבי המדוברת הציע את בתו באוזני העגלון, הוא לא הביע את הסכמתו על אתר, רק לאחר שבוע נתן את הסכמתו.

     נו, ברוך ה', הם באו בברית האירוסין. הימים חלפו, יום הנישואין הגיע. בת הגביר עם אהרון דער שמייסער. עלבון. התאספו בחצר בית הכנסת לעריכת חופה וקידושין כאשר שמחה ועלבון משמשים בערבוביא.

     רגעים ספורים לפני שהחתן בא לכסות את פני הכלה. נעמדה הכלה על רגליה ובמעמד כל האורחות שהצטופפו באולם, דיברה לפני מי שאמר והיה העולם - הקרוב "לכל אשר יקראוהו באמת": "ריבונו של עולם אתה יודע כי אני בת ישראל כשירה, ונקייה מכל רבב. אתה יודע!. לכן בזכות זאת, אני מבקשת ממך, שתתן לי ילדים כשרים ונקיים מכל רבב". והדמעות עלו עד לב השמים.

     מאותו זיווג נולדו לה ארבעה ילדים. שארבעתם היו מגדולי הדור ממש, אחד מהם הסובאלקער רב: הגאון בעל "עמודי אור" זצוק"ל.ומכאן רמז לחתימתו בכל תשובותיו "העלוב". בזכות העלבון שליוה את אמו, הוא ואחיו זכו למה שזכו.

    הנה כוח תפילה.

     "ואמרו חז"ל "אשרי מי שחושדים בו ואין בו". ה' יעזרנו שלא נזדקק חלילה לביזיונות, בשביל להצליח מחמתם. ונזכה לתשובה שלימה ולגאולה שלימה לנו ולכל כלל ישראל במהרה בימינו.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/