אמרי שפר כ"ד סיון ה'תשע"ח

"אילוַ היו יודעים אנשים כמה חשובה המזוזה, ועד כמה משפיעה היא על כל הדיירים בבית , הם היו משקיעים בה ממון רב ומחזרים שסופר ירא שמים שיכתוב אותה, שכן היא השמירה על הבית ויושביו". (הרב משה בן טוב זצוק"ל)

    דעות והשקפות של בני-אדם אינן נקבעות על-פי חישובים רציונאליים טהורים. החלטות אנושיות אינן מתקבלות על ידי הזנת נתונים וניתוח אובייקטיבי שלהם. הבחירה היא החלטה אנושית, לא מתמטית.

  "כדאי לאדם ללמוד מוסר כל ימיו רק אם בשביל כך ימנע מלדבר לשון הרע ולו רק פעם אחת" (ר' ישראל מסלנט(

כולנו מעריצים... צדיקים מתים! "אחרי מות, קדושים אמור". אך עוצם הצדיק את עיניו, והכול נוהרים לקברו, מתחננים ומעתירים לישועה. ואין איש שם אל ליבו, שעיקר תועלת הצדיק היא בחייו. כאשר ניתן להיטות לאורו, לקבל ממנו הדרכה, ליהנות ממנו עצה ותושייה, להתברך ולהיוושע! ולא אחת, מצערים אותו בחייו, רודפים אותו, משחיזים כנגדו לשון, אם לא סכין. מקרבים את קיצו, כדי לעלות על קיברו...

חכמת האם (על-פי 'מפי סופרים וספרים' – אבות א)

זה קרה פתאום. בוקר אחד כאילו קללה נחתה עליה. דעתה של הנערה השתבשה.

הוריה ההמומים התקשו תחילה לעכל את משמעות הדבר, אך במהרה החמיר מצבה של הנערה, ובני המשפחה נדרשו להתמודד עם התפרצויות אלימות מצידה, עד שההורים נאלצו לכלוא אותה בבית. הם לקחו אותה לפסיכיאטרים מומחים, אולם הללו עמדו חסרי אונים.

אבי הנערה היה משומעי לקחו של ה 'אהבת ישראל' מוויז'ניץ, שעליו התגלגלו סיפורי מופת לרוב. בצר לו מיהר לנסוע אל רבו, ושפך לפניו את צרתו.

הרבי איחל לבת החולה רפואה שלמה, והאב שב לביתו והתקווה מפעמת בליבו. הזמן נקף, ושום שינוי לא נראה באופק. נסע אפוא אל הרבי שנית, ושוב גולל את מצוקת הנערה, וגם הפעם בירך אותה הרבי, אך ללא הועיל.

ההורים חשו כי עוד מעט יוכרעו. הטיפול בנערה גזל מהם את כל כוחם וזמנם, וכאב ליבם היה קרוב למוטט אותם.

"סע אל הרבי בשלישית", דרשה האישה השבורה מבעלה. "קח את בתנו עמך אל הצדיק, שיברך אותה ישירות, ואל תחזרו לכאן עד שתחזור לבריאותה".

החסיד ציית לרעייתו. הוא נסע אל הרבי, הזמין אכסניה מתאימה שבה יתארח עם בתו, ולא ידע מניין תבוא הישועה. הרבי כבר בירך אותה יותר מפעם אחת, ודבר לא השתנה. את מעט הזמן שנשאר פנוי מהטיפול בבת בילה בבית המדרש, ממתין לנס.

יום אחד נכנס עמו בשיחה אחד החסידים. האב פרץ בבכי מר. "אינני יכול לחזור לביתי, ובינתיים אינני רואה שישועתנו קרובה", אמר.

"שמע לעצתי", יעץ לו האיש. "לך אל הרבנית הזקנה, אימו של הרבי, רעיית הצדיק רבי ברוך, ה 'אמרי ברוך'. היא תשיג בעבורך ישועה מהרבי".

עשה החסיד כעצתו. הלך אל הרבנית, פתח לפניה את ליבו וסיפר את הצרה שנפלה על בתו. "אני מבטיחה לך לפעול בעניין", אמרה הרבנית.

בכל ליל שבת ומוצאי שבת נהג ה 'אהבת ישראל' לבקר את אימו. הצדיק לא ויתר על הביקורים האלה גם כשלא היה בקו הבריאות.

במוצאי השבת הקרובה בא כדרכו אל בית אימו, וכאשר בירכהּ ב 'שבוע טוב' – לא זכה למענה. הרבנית אף הסבה את ראשה הצידה, כאילו היא נמנעת מלהביט בו. "מדוע אינך משיבה לי?", תמה הצדיק.

"מדוע?!", השיבה הרבנית בטון נוזף, "מפני שכבר זמן רב נמצא כאן יהודי עם בתו החולה, ואתה אינך מסייע להם! איך אוכל לברך אותך בברכת 'שבוע טוב' כשהנערה וכל משפחתה סובלים כל-כך?!".

הרהר הצדיק רגעים מספר, ואז השיב: "אימא, מבטיח אני שהיהודי הזה ייסע ביום שלישי לביתו ובתו בריאה ושלמה! רק בבקשה, השיבי לי ברכת 'שבוע טוב'!".

למשמע הדברים המפורשים אורו עיניה של הרבנית. בחיוך רחב על שפתיה השיבה לבנה: "אַ גיטע וואך! (שבוע טוב)".

יום ראשון. שום שיפור עדיין לא ניכר בנערה. כך גם ביום שני. הגיע יום שלישי. מתח וציפייה מילאו את ליבו של האב, שציפה בקוצר רוח לתנודה קלה שתעיד על הרפואה המובטחת, ואולם הדקות חלפו ודבר לא קרה.

החליט החסיד להיכנס אל הרבי אחרי תפילת שחרית, ולהזכיר לו את הבטחתו לאימו. הזמן נוקף, הרכבת יוצאת בשעת הצהריים, ועד אז הבת צריכה לחזור לאיתנה.

בעומדו על סף חדרו של הרבי נרתע החסיד. יראת הכבוד מנעה ממנו להיכנס לחדר בלי רשות הגבאי. בדיוק אז בא למקום אחד מנכבדי החסידים. "מדוע אינך נכנס אל הרבי?", תהה. "אינני מרהיב עוז להיכנס בלי אישור הגבאי", השיב החסיד. "אני אינני חושש", השיב החסיד הנכבד, ונכנס פנימה.

כעבור רגע יצא החוצה וארשת בהלה על פניו. "מעולם לא ראיתי את הרבי במצב כזה!", אמר בזעזוע. "הרבי עומד ליד ה 'סטֶנְדֶר', ודמעות שליש ניגרות מעיניו".

צמרמורת חלפה בגופו של האב. הרבי מתפלל ובוכה למען רפואת בתו. נרגש המתין לבוא הגבאי, ואחרי שהורשה – נכנס אל הרבי לקבל ממנו את ברכת הדרך. הוא לא אמר מילה על בתו. בליבו התחזקה התחושה כי הישועה כבר נפעלה.

הרבי קידמו במאור פנים, בירכו בדרך צלחה, והוסיף: "דאג גם לשידוך בעבורה!".

ליותר מכך לא היה האב זקוק. הוא מיהר לאכסניה, אסף את בתו, ושניהם יצאו אל תחנת הרכבת. בעודם צועדים הסבה הבת את ראשה לעבר אביה, ובפעם הראשונה אחרי זמן רב פתחה את פיה ואמרה בקול צלול: "אבא, בבקשה התר את החבל הכובל את ידיי".

האב לא ידע את נפשו מתדהמה. הוא מיהר לשחרר את בתו מאזיקיה, ועקב אחרי מעשיה. השתאותו גברה מרגע לרגע כשגילה כי בתו חזרה להתנהג כאחד האדם.

כשירדו מן הרכבת חיפש החסיד עגלה שתסיע אותם לביתם. יהודי ששמע את יעדם אמר לו: "תוכל להצטרף אליי. אני בדרכי לעיר הסמוכה".

התנהגותה האצילית של הנערה הרשימה את האיש. הוא בא בדברים עם אביה, ואחרי שהתעניין על המשפחה, אמר שיש לו בן מוכשר ובעל מידות טובות. "אם נסכם את השידוך, נחסוך את דמי השדכנות", הוסיף בקריצה. וכך היה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר א' ניסן ה'תשע"ז

אמר רבי טרפון, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח...

*אמר רבי אלעזר בן עזריה, תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה.
* אמר רבי עקיבא, תמהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח (ערכין טז ע"ב). שיודע להוכיח - דרך כבוד, שלא ישתנו פני השומע מחמת הבושה (רש"י שם)

     אשר נשיא יחטא - ללמדך שאם העם חוטא והמנהיג מעלים עינו ולא מוחה בחוטאים, הרי הוא נתבע על אותו עוון ונענש כמותם. כיוון שלציבור יש יראת כבוד מהמנהיג והם נשמעים לדבריו - ואם ימחה בהם יתכן שישובו מדרכם. משום כך, אם המנהיג מעלים עינו ולא מוחה בהם, הקולר תלוי בצווארו וחטאם רובץ על ראשו (הקמח תורה ב 'כד).

    במלח תמלח (ב,יג). גם ילד ממלח, צריך תוספת מלח – חזר ואמר רבי שלמה זלמן – ילד מוכשר צריך רב מעולה יותר, וחריף יותר, כדי ללמדו תורה, ובמקביל עליו לזכות לעידוד גדול ולהדרכה אמיתית בלמוד, כשבהתאם לכישרונותיו הברוכים הוא זוכה לרמת למודים גבוהה יותר.

     יש נוהגים, כשילד מגיע לגיל שבו הוא יכול להתחיל ללמוד תורה, מתחילים את הלימוד בפרשת ויקרא, שהיא פרשת הקרבנות, על פי מאמר חז"ל: ......... 'יבואו טהורים )ילדים( ויעסקו בטהורים )קרבנות('.

ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" [לב, לב]. (נצוצות).(אוצרות הפרשה, גליון 745)

     בכפר קטן ביפן, ששכן על אחת הגבעות. ולמרגלותיה רבץ גדול ותכול האוקינוס השקט כשמימיו מלחכים בנחת את החוף.  תושביו של הכפר היו אנשים חרוצים שעיבדו את שדותיהם וחיו את חייהם בשלווה ובנחת. ממש בראש הגבעה שכן לו ביתו של זקן הכפר, כמדומני שקראו לו ביפנית ה"מגהוצי". הוא היה ישיש נשוא פנים, נכבד ונערץ על כל בני הכפר . והנה ימים קשים הגיעו לכפר הקטן והשלו. בצורת קשה ואיומה ייבשה את שדותיהם ואת מקור מחייהם. שנה ועוד שנה ועוד שנה, ובני הכפר טומנים את פניהם באדמה הסדוקה, ומרטיבים אותה בדמעותיהם. כך חלפו להן כמה שנים קשות, עד שסוף סוף נפתחו ארובות השמים וגשם של ברכה החל לרדת. חורף מבורך כזה לא זכרו גם האיכרים. וכשהגיע האביב והיבול הלך ומילא את המחסנים, החליטו בני הכפר לערוך מסיבה רבתי לכל בני הכפר, למגדול ועד קטון.  על שפת הים נערכו שולחנות עמוסים בכל טוב. אנשים, נשים וטף לבושים במיטב מחלצותיהם נאספו כשפניהם קורנות וחגיגיות.  רק שניים מכל בני הכפר נשארו מאחור, היה זה המגהוצי הזקן שרגליו לא היו נאמנות לו עוד כפעם, והוא נותר בביתו שבראש הגבעה, כשאיתו נכדו הצעיר.

     ישב לו המגהוצי והביט בחיבה על בני הכפר החוגגים למטה. והנה לפתע הוא מבחין בדבר מדהים.  הים הגדול והתכול שעד לפני רגע ליטף את החול בגליו הרגועים, הולך לאחור. תוך שניות אחדות נסוגו המים עוד ועוד כשהם חושפים לעין כל את קרקעית הים.  לא רק המגהוצי הבחין בתופעה המוזרה. גם בני הכפר שנתונים היו בשמחתם, שמו לב לפלא המתרחש מול עיניהם. השולחנות הגדולים עמוסי התקרובת נעזבו מיושביהם וכולם החלו להתקדם לכיוון הים שאיננו. היה זה מראה מרתק.  הים הלך והתרחק בצעדים מהירים לעבר קו האופק, משאיר אחריו את אוצרותיו הסמויים. בני הכפר התרוצצו נרגשים בין המוני דגים שפרפרו על רצפת הים, ביניהם התנוצצו בעין השמש קונכיות, צדפים מעניינים וחלוקי אבנים נהדרים.  לצד האוצרות מידו הרחבה של הים, היה גם שלל שהים חמס מן האדם, סחף וכיסה ??גליו כל השנים. פריטים של כסף וזהב מאוניות שאולי טבעו באזור במאות השנים האחרונות, סירות שהתהפכו ותכולתן נבלעה בים. כל אלו, מכוסים אזוב וחלודה הציצו מול פניהם הנדהמות של בני הכפר.

     מלמעלה הביט במראה בעיניים קמות המגהוצי הזקן. זיכרון ישן הלם בו. בהיותו ילד הירבה לשבת ולהקשיב לסיפוריו של סבו,  שהיה אף הוא זקן הכפר, וסיפוריו שפעו מתוכו, מתובלים בחכמת שנותיו. פעם אחת סיפר לו הסב על מאורע מפליא ומרהיב שהסתיים באסון נורא, כאשר הים נסוג לאחוריו ולאחר זמן מה חזר לאיתנו בעוצמה אדירה ושטף את כל הנקרה בדרכו,  כשהוא עולה ומכסה כברת ארץ נכבדה. הנה, כאן ועכשיו, כשכל בני הכפר למטה, עומד הסיפור הנורא לקרות שוב. המגהוצי קפא לרגע על עומדו, צמרמורת נוראה עוברת בו ומשתקת אותו לגמרי. לידו עמד נכדו כשהוא פולט קריאות התפעלות נרגשות.  גם למטה גברה ההתרגשות, ילדים החלו לאסוף צדפים וקונכיות, כשהם מתחרים ביניהם מי יצבור יותר. מבוגרים סקרניים הסתובבו בין החפצים התקועים בקרקע הים החולית, כדי לאגור אוצרות. דייגים זריזים וממולחים רצו והביאו רשתות כדי לאסוף את הדגים הרבים הפזורים לרגליהם, וכך הקיפה התכונה העולזת את הכל, מבלי לדעת מה עומד להתרחש כאן. ובראש הגבעה התעשת ה"מגהוצי" וידע את אשר לפניו. עליו לעשות מעשה ומהר. אין ברירה, כל רגע יקר. אסון נורא עומד לבוא על בני הכפר,  שאינם יודעים כלל כי יש להימלט מפניו. עוד מעט יבוא נחשול איום ויכסה עליהם.  מה הייתם עושים בכזה מצב, אתם לא יכולים להזהיר אותם כי אתם למעלה והם למטה, אתם לא יכולים לרדת אליהם ולהזהירם כי רגליכם חלושות, ובנוסף לזאת כל רגע יקר?  אנשים אומרים לא יודע, אבל מנהיג לא אומר לא יודע, הוא ממשיך לחפש במוחו את הפתרון, הוא חושב על דרך חדשה איך להזהיר את היושבים ליד הנהר, אנשים לא יודעים דרך אחרת, כי הם לא חושבים, לא מתאמצים, הם לא מרגישים שחיי עדתם תלויים מנגד, אם הם היו יודעים וחשים זאת בוודאי היו חושבים ומוצאים פתרון כאותו זקן הכפר.  מה עשה זקן הכפר: ברגליו החלושות מיהר המגהוצי לצאת מן הבית כשהוא נושא בידו לפיד בוער. הוא מיהר וצעד את השדה המקיף את ביתו והטיל את הלפיד לתוכו. השדה שיבולו צימח ועלה, שש אלי אש, ותוך דקות ספורות היתמרה ועלתה להבה גדולה השמימה. מה אתה עושה, סבא? נרעש הנכד. והסבא במקום לענות ממהר אל הבית ברגליו התשושות ומביא עוד לפיד בו הוא מבעיר עוד חלקת שדה. השדות של המגהוצי בוערים", נשמעו סוף סוף הקריאות המיוחלות מן ההמון שלמטה. מהר מהר עזבו הכל את השלל הבוגדני שהציע הים, ורצו במעלה הגבעה. אש משתוללת, אש בשדותיו של המגהוצי היקר. עוד הם עולים ומטפסים, ??צים ומתרחקים מן הים נשמעה נהמה נוראה מרחוק. בני הכפר הפכו את פניהם וגילו נחשול אדיר שוצף קוצף והולך ומתקרב, בולע הכל בדרכו.  כולם ניצלו. הם כבר היו במעלה הגבעה רחוקים מן הנחשול הנורא. וכשדעכה האש בשדותיו של המגהוצי, התאספו כל בני הכפר סביבו. הם עמדו דוממים ומביטים בים ששב וכיסה על כל מחמדיו, כשהוא ממשיך ומכלה זעמו בבתים ובשדות שעל שפתו.  המבטים שבו וחזרו שטופי דמעות תודה אל המגהוצי הזקן שבזכות חכמתו וניסיון חייו היתה להם נפשם לשלל.

     הסיפור הזה, הוא הסיפור של זעקת גדולי הדור על כל הניסיונות, זקני הדור המורמים מעם עומדים מלמעלה, הם רואים כיצד ים של גירויים ופיתויים נחשף בפני הדור הצעיר. בכל התחומים, ובפרט בתחום הקדושה בשיכלולים הטכנולוגיים של פלאפונים ואייפונים וכדו'... ומלמעלה מביטים הזקנים שקנו חכמה, שעיניהם ומבטם צופה למרחוק, יודעים את גודל האסון המתרגש לבוא,  עוד מעט קט, ונחשול אדיר יבוא ויציף את הכל, נחשול של טומאה, של הפקרות, נחשול עכור של כיעור, סחף בוצי טובעני שקשה יהיה לעמוד בפניו, כל מי שרוצה להציל את עצמו חייב לברוח, לברוח. מי שישאר יטבע והרשעים כים נגרש. ממעלה הגבעה קוראים אלינו, גדולי ישראל באש לבם, הם מוכנים לעשות הכל, אפילו לשרוף את שדותיהם כדי לזעוק אלינו את זעקת החיים, חיי הנצח! לעזוב את דגי הרקק את הקונכיות והצדפים הריקים, את הגרוטאות שמציע הים הבוגדני, להתרחק מן המראה החדש והלא מוכר,  המסקרן והמושך, ולברוח כל עוד נפשינו בקרבנו לעולם התורה והקדושה והיתה היא לנו לשלל... 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ט שבט ה'תשע"ו

 בחור אחד בא לבקש הדרכה בעבודת השי"ת מאת הרה"צ בעל החלקת יהושע מביאלא זצוק"ל, וענה לו כתיב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וכתיב בתרגום ואילין דיניא די תסדר קדמיהון, ובא לרמוז כי עיקר הוא הסדר להיות מסודר וכאשר סדר היום של איש הישראלי הוא עפ"י התורה זהו קיום התורה. (ניצוצי התורה(

     בספר "ערוגת הבושם" איתא על זה שידוע ששבת הוא סגולה גדולה לרפואה, וכמו שאמרו "שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא , " והסיבה לזה שהשבת מביא רפואה הוא שאם יש אדם אשר מקמץ בהוצאות של שבת קודש אז הוא צריך­ להוציא הוצאות הללו לרופאים ולרפואות ח''ו , וכיון שכן העצה לחולה להרפאות הוא שיקבל על עצמו שלא לחסוך­ ולקמץ בהוצאות שבת וממילא יהיה לו הרפואה, וזהו מה שאמר הכתוב "רק שבתו יתן ורפוא ירפא ", " רק" הוא מיעוט דהיינו רק שבתו מה שמיעט מהשבת ייתן ביד רחבה ויקבל על עצמו שלא לקמץ יותר ואז "ורפא ירפא''.

     ההקדמה לספר דרך-ארץ היא ההקדמה לתורה, ומן ההקדמה אפשר ללמוד על טיבו של ספר . לפי מידת דרך-הארץ שבאדם ניכר מה הם פני התורה שיש בו.

     המילה 'תינוק' בהיפוך אותיות הינה 'תיקון' וזהו חסד עליון שהבורא מאפשר לאדם הזדמנות נוספת לתקן את אשר שיחת וקלקל בגלגולים קודמים.

יודאיקה

     לכל פריט יודאיקה יש את הסיפור שלו. הוא לא חייב להיות אמיתי אבל הוא חייב להיות סיפור...

     צעיר תמים נסחף אל עסקי העתיקות מבלי ידע בתחום. פגישה מקרית שלו עם סוחר ממולח ורב-עלילות, מעמידה אותו בניסיון. האם יצא לו מזה משהו חוץ מהסיפור?

     למרות שהעיסוקים שלנו שונים לכאורה זה מזה כרחוק מזרח ממערב, אני מוצא לפעמים שאנו עוסקים, למעשה, באותו מקצוע. המשותף בינינו הוא ששנינו מספרים סיפורים. אני סוחר יודאיקה עתיקה. אני קונה ומוכר כל מסמך או חפץ בעל ערך יהודי שהוא בן יותר ממאה שנה. לרוב האנשים זה לא יאמר דבר. תראה להם אבן ישנה מחמר ותגיד להם שהיא שווה עשרים אלף דולר, הם יגידו לך שהם מעדיפים סנדוויץ' טוב. אם בכל זאת תתעקש למכור להם אבן, הם יעדיפו יהלום בינוני. לא כך המבינים. מאחורי כל פריט יודאיקה מסתתר סיפור. אתה יכול להציע מטבע מלפני אלף שנה וזה לא ידבר לאף אחד, אבל אם אתה מספר את הדרך שעשה המטבע הזה משלמה המלך שרכש בו את כיסא המלכות, והאוצר נשדד על ידי שודדים, וחפירות ארכאולוגיות גילו שאלו נהרגו במהלך קרב, והקרב לא היה כנגד גורם נוסף, אלא השודדים הרגו זה את זה בעקבות מחלוקת על חלוקת השלל - זה כבר סיפור שמרתק את האדם אליך. אחרי שהוא שומע אותו, הוא לא מסתכל על המטבע כעל חפץ, אלא כעל פיסת היסטוריה. להחזיק פיסת היסטוריה זה משהו שווה יותר מערך החפץ עצמו.

     הצעתי פעם למכירה כרית. בתחילה לא ידעו מה אני רוצה מהם, ואז סיפרתי את סיפורה. את הכרית רכשתי בפרוטות מנהג מונית. הוא סיפר שנולד בשכם, ושאמו נתנה לו את הכרית לפני מותה ואמרה לו שקיבלה אותה מאמא שלה, ושבכל לילה הייתה מתפללת אל הכרית. היא גם אמרה לו שיש סוד גדול בתוך הכרית ולא בטוח שהוא ירצה לדעת.

     לאחר פטירתה פתח את הכרית וגילה שם ספר תנ"ך ספוג בדמעות. הוא עשה בירור וגילה שאמו היתה יהודייה, שנישאה בעל כורחה לאביו, וכל השנים שמרה על יהדותה בסתר, התפללה לבורא עולם וקראה את התנ"ך. זה הביא אותו לבלבול. בסופו של דבר החל לעבוד עם השב"כ, וכשנחשף, התגייר והפך ליהודי. התנ"ך שמכר לי היה נדיר ביותר, בן למעלה ממאתיים שנה, ודרכו הגעתי למשפחתה של האם, שהייתה משפחה מיוחסת מאוד בירושלים של פעם. התנ"ך עצמו ללא הסיפור היה שווה לא מעט, אבל הסיפור שדרג אותו מאוד, ואני כסוחר, למרות שהתקשיתי להיפרד ממנו (וזו עוד דילמה של סוחרי יודאיקה שלפעמים נופלים ברשת הסיפורים של עצמם...), מכרתי אותו ברווח הגון.

     זו הייתה ההקדמה לסיפור שרציתי לספר כיצד הכרתי את תחום היודאיקה, המשלב עבר יהודי נוסטלגי עם מסחר.

* * *

     הייתי אדם צעיר שלא ידע מאומה על יודאיקה. בבית הכנסת בו התפללתי היה יהודי מבוגר שלא היה לי אתו שום קשר. יום אחד הוא נפל ונחבל, ואני התנדבתי ללוות אותו. כשהגענו לביתו ליוויתי אותו דרך המסדרון לעבר הסלון שיוכל לנוח. בדרך הוא הצביע עלמסגרת תמונה שבתוכה היה דף נייר מודפס: "אתה רואה את זה? זהו דף גמרא מקורי עם הערות בכתב ידו של החפץ חיים". כמו יהודי טוב התחלתי להקשות: "מי אמר שזה שייך לחפץ חיים?". הוא חייך: "אתה צודק, כדי לבדוק כתב יד צריך להשוות. אז זהו, שיש כתבי יד אחרים שלו שניתן להוכיח מהם שזהו הכתב שלו". הוא דידה לקומת המרתף בביתו, ושם ראיתי חדר עם ארגזים רבים. הוא חיטט בכמה מהם ובסוף שלף לי דף מתוך כתב היד של "המשנה ברורה" עם תעודה המעידה שמדובר בכתב ידו של החפץ חיים.

     "יש לי כאן משהו ששווה יותר מזה", הוסיף אחר כך. האמת שכבר הסתקרנתי. הוא הראה לי כתב יד שנראה עתיק גם למי שלא מבין בעתיקות. "זה כתב ידו של הרד"ק", אמר. "אתה יודע לפני כמה שנים הוא חי?". "לפחות מאתיים", אמרתי. "הוא נפטר לפני למעלה משבע מאות וחמישים שנה", אמר כמעט בבוז. "מה אתה עוד יודע עליו?". לא ידעתי כלום. "רבי דוד בן יוסף קמחי נולד בפרובנס בדרום צרפת למשפחה ממוצא ספרדי", אמר."והוא פירש את התנ"ך", אמרתי (יש גבול לבורות שלי). "יופי!" התלהב. "לפחות אתה יודע משהו", וכאן החל לספר לי את סיפורה של ההקדשה שנמצאה במקרה בתוך ספר גמרא בצרפת, כמה התחרו לקנות אותה, ואיך לבסוף הוא הצליח (שילוב של פסיכולוגיה עם חוש מסחרי). "ובכמה אתה מוכר את זה?", שאלתי. "לזה אין מחיר", אמר. "אני בכלל לא חושב למכור את זה אלא אם כן תהיה לי סיבה מיוחדת במינה, וסיבה כזו חייבת לפחות עם חמישה אפסים לצידה". בקיצור נתפסתי.

     יצאתי ממנו והתחלתי להתעניין בעולם היודאיקה, וככל שהתעניינתי כך נכנסתי יותר יותר לעניין. יום אחד פגשתי סוחר שאמר לי: "יש לי בשבילך סחורה נדירה שתיחטף כמו כלום. משהו שלא ראית". הגעתי לביתו והוא הראה לי 12 מזוזות ענקיות. כשאני אומר ענקיות הכוונה בגודל חצי מטר כל אחת. הם היו בכתב יפה מאוד וממש מצאו חן בעיניי. הוא ביקש מאה וחמישים דולר עבור כל מזוזה, אך אני התמקחתי אתו והורדתי אותו למאה. שילמתי 1200 דולר ויצאתי משם שמח וטוב לב. כל מה שנותר לי הוא למכור כל אחת בשלוש מאות דולר ולשלש את ההשקעה, אבל ברגע שבאתי לסוחר הראשון הוא הביט על זה ואמר: "כשיהיו דלתות של חמישה מטרים יקנו מזוזה של חצי מטר".אמרתי בלבי: 'הוא סוחר ממולח, מנסה להוריד את ערכה של הסחורה'. "כמה"? שאלתי. "עשרה דולרים". הלכתי משם בזעם. אני אפילו לא אתמקח עם מי שמנסה לסדר אותי ככה. הלכתי לסוחר נוסף. הוא הציע לי שמונה דולר. השלישי לא רצה בכלל לשמוע, ומהרביעי לאחר תחנונים הגעתי ל־12.

     החלטתי ללכת ליהודי שהכניס אותי לעניין היודאיקה ולהתייעץ מה לעשות. הבאתי לו את המזוזות ושאלתו כמה הן שוות. "כיום, בין 12 ל־15 דולר", אמר. "אתה קנית את זה משמעון שקנה את זה מיהודה שקיבל אותם מהסופר הזה והזה". הוא פשוט ירה את כל ההיסטוריה של המזוזות הללו מאז לידתן.

     מסתבר שהמזוזות הללו נמכרו לראשונה לפני ארבע שנים בארבעים דולר, אבל לא היה להם ביקוש, ומאז המחיר שלהם פשוט הולך ויורד, ממש ההפך ממה שמקובל ביודאיקה. הם מסתובבות בשוק, כשכל אחד מחפש איזה מישהו תמים כדי להיפטר מהן."בכמה קנית אותן?", שאל. "מאה דולר". "נו נו, ברוך בואך לעולם היודאיקה. סידרו אותך. כל אחת מהן שווה לכל היותר תשעה דולרים. אולי תשיג מישהו שיקנה בעשרה דולר, לא יותר". "מה אני אעשה?", אמרתי. "רק התחלתי לעסוק במסחר, וכבר לקחו ממני במרמה את אלף ומאתיים הדולרים שאיכשהו גייסתי". "תקשיב לי", אמר. "קח את 12 המזוזות הללו ושים אותן בבוידעם במקום שאפילו אתה תשכח מהן. יבוא יום ותעשה מהן רווח גדול. בינתיים אל תמכור, כי ברגע שמכרת בזבזת סופית את כל הכסף. כל עוד הן בבוידעם זו השקעה. בינתיים קח את זה כשכר לימוד". עשיתי כדבריו. התחלתי לסחור ביודאיקה פה ושם, הרווחתי קצת כסף אך לא מספיק כדי לקיים את משפחתי, והאמת די התחלתי להתייאש.

* * *

     יום אחד התקשר אלי מישהו שאי-פעם פגשתי. הוא אמר לי: "יש לי כמה ארגזים בשבילך באלף דולר".הבן אדם לא נשמע כמישהו שמבין בעתיקות או ביודאיקה. סוחרי יודאיקה אינם מוכרים ארגזים הם מוכרים מוצר, אבל קבעתי איתו פגישה. הוא בהחלט נראה כאחד שיש לו משהו להסתיר. הוא פתח את הדלת האחורית של הרכב שהיה עמוס בעשרה ארגזים. העין שלי כבר הבחינה באוצר יהודי רב-ערך, אבל הפנים שלי לא הסגירו מאומה. משהו בארגזים היה מוכר לי. דפדפתי בין החומרים, שכל אחד מהם היה שווה עשרות אלפי דולרים, ומהר מאוד הגעתי למסמך היודאיקה הראשון שראיתי - ההקדשה של הרד"ק. הבנתי מיד. הברנשים הללו פשוט גנבו את כל האוסף היקר של האיש. עשרת הארגזים מולי שווים מיליונים והם אפילו לא מנחשים זאת. התחלתי להתמקח אתם והורדתי אותם עד חמש מאות דולר. ביקשתי חצי שעה לארגן את הכסף. הם הסתלקו ואני התקשרתי לביתו של האספן. יכולתי לעשות קומבינות ועסקאות שונות מאוצר המיליונים שנפל בחיקי, אבל החלטתי ללכת עם האמת בלי לחשוב מה יכולתי לעשותאחרת. התקשרתי אליו לנייד: "הכל בסדר אצלך?", שאלתי. "הכל בסדר". "לא גנבו לך כלום?". "לא נראה לי, אבל לא הייתי שם היום".

     סיפרתי לן מה שראיתי, הוא רץ לביתו בחרדה והתקשר אלי. "הם גנבו הכל. לא נשאר אפילו ארגז". "אל תדאג. הם הציעו לי את הארגזים בעד אלף דולר". "וסירבת"? "הורדתי אותם לחמש מאות", אמרתי. "השאלה היא אם אתה לא מעדיף לערב משטרה"."ממש לא", אמר. "הסיכון כאן הוא של מיליוני דולרים. תן להם את החמש מאות וזהו. אני מקווה שלא הפסדת אותם".

     התקשרתי, קבעתי. העברתי את הכסף. הארגזים הועמסו על מכוניתי, ומיד העברתים לאספן. הוא הודה לי נרגשות, בעוד אני מעביר את הארגזים למרתף ולאחר מכן התיישב מולי. "מגיע לך חמש מאות דולר", אמר, "אבל אני סוחר. אם לא אכפת לך אתן לך פריט ששווה פחות או יותר את הסכום הזה". האמת שממש כעסתי. יכולתי למכור לו את אוצרו ביוקר. הצלתי לבן אדם הזה כמה מיליוני דולרים ובמקום לשלם לי את הסכום שהוצאתי, הוא מריץ אותי ללכת ולמכור פריט יודאיקה. לא אמרתי לו דבר. הבנתי שפשוט קשה לו להוציא גרוש מהכיס, אבל בלבי חשתי אכזבה וכעס. הוא דפדף בין הדפים ראיתי שהוא מתלבט (כנראה דואג שלא יביא לי מסמך שאני יכול למכור אותו בשש מאות דולר... שלא אעשה עליו כסף) ואז הגיש לי מסמך, ואני חשתי שאני עומד להתעלף. זו הייתה ההקדשה של הרד"ק.

* * *

     "לא יכול להיות", אמרתי. "אתה לא נותן לי את המסמך הזה". "דווקא כן אותו אני נותן לך", אמר. "אבל זה שווה מאות אלפים. אמרת שאתה נותן לי משהו בפחות או יותר חמש מאות דולר". "נכון", אמר. "לא שיקרתי. זה יותר", צחק. "אבל אמרת שאתה תמכור את זה רק..." "אם תהיה סיבה מאוד מיוחדת", השלים. "בוא תראה. אני לא בן אדם שמוציא מעצמו כל כך מהר. יש לי כמה תכונות רעות שקשורות לכסף, אבל עדיין אני סוחר הגון. אתה הצלת כאן מיליונים שאחרים היו נוטלים לעצמם, אני מתייחס לזה כאילו נגנב ושמח על כל מה שהחזרת - קח את הפריט ותתחיל לעשות חיל למשפחתך", אמר. "אבל עשה זאת בחכמה".

* * *

     יצאתי משם. ההחלטה האסטרטגית שלי הייתה שלא למהר ולמכור אותו. מה שכן עשיתי זה להפיץ שמועה שהפריט בידי. סוחרים לא האמינו, באו לבדוק, ולאחר שכנועים הסכמתי להראות להם, אבל לא דנתי אפילו במחירו. מצד שני הצעתי להם פריטים אחרים שווים פחות. הם קנו גם מפני שכבר באו אלי, גם מפני שהסיפור שסיפרתי היה תמיד מרתק וגם... מפני שקיוו לקשור אתי קשרים שבסופם, אסכים לדון אתם על הקדשת הרד"ק.

     חמש עשרה שנים עברו מאז, בצורה אטית אך יציבה נעשיתי למומחה יודאיקה. מסתבר שדי בפריט יודיאיקה יקר ערך שנמצא בחזקתך כדי להכניס אותך לעניינים. המסמך של הרד"ק עודנו אצלי. בשלב זה איני יודע אם אי פעם אמכור אותו, אך מצד שני מי יכול לדעת? וכמו לכל סיפור צריך גם סיום טוב.

     לפני כשנה פנה אלי עוזר של אוליגרך ידוע שתפס כותרות לאחרונה. הוא סיפר לי שהאיש רכש בית ענק בירושלים והוא רוצה לשים מזוזות, שכמותן לא היו מעולם. הוא הלך לכל מיני מקומות וגילה שכל המזוזות אותו הדבר, ומה אני יכול לעשות בשבילו. זה הזכיר לי משהו נשכח, באמת נשכח, המזוזות הענקיות אצלי בבוידעם. איך שכחתי אותן? אמרתי לו: "תקשיב, יש לי משהו, אבל אני דורש עבורו הרבה כסף". אמר לי: "אין כאן בעיה של מחיר. תגיד וזהו". עליתי לבוידעם, הוצאתי את השקית הענקית שנשכחה שם, הלכתי לבית המלון שבו התאכסן והראיתי לו את הסחורה. אף פעם לא ראיתי אדם שמתלהב כל כך מסחורה. "זה בדיוק מה שימצא חן בעיניו", אמר. אני חושב שהמחיר לא ימצא חן בעיניו", אמרתי, ובקשתי 5,000 דולר בלי לעפעף. "שום בעיה", אמר ורשם בלי להתבלבל את מלוא הסכום. מהן המסקנות שלי? מיושר ואמירת אמת לא מפסידים. גם אם לא רואים את התוצאה מהר כל כך כמו אצלי. האמת תמיד משתלמת.

     זהו רק סיפור אחד תעשה לבד את החשבון כמה סיפורים מתחבאים בארגזים שלי...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

השקעה היום בילדי המחר

החברה הישראלית מפולגת ושסועה, הפער בין חלקים שונים של הציבור הישראלי הולך וגדל - בין דתיים לחילוניים, בין עשירים ועניים, בין עולים חדשים וילידי הארץ. קוטביות זו משפיעה על הדור הצעיר ובפרט על הילדים המשתייכים למשפחות מצוקה ומשפחות עולים החיים בריכוזי אוכלוסיה המתקשה לתפקד בחיי היומיום. בשנים האחרונות אנו עדים לבעיה חמורה של ריחוק משייכות וזהות יהודית וציונית בקרב בני הנוער והחברה הישראלית, עובדה המכרסמת רבות בהשתייכות הלאומית של רבים מהם ומובילה לזלזול בכבוד האדם. קיים צימאון משווע למידע אודות השורשים היהודיים, מנהגים ומסורת וערכים יהודיים בקרב צעירים ומבוגרים כאחד. אנו, ב"החוויה היהודית" שמנו לנו למטרה להעמיק את הקשר של ילדי המועדוניות למורשת ישראל ולערכי היהדות, בזיקה לאהבת העם והארץ, להעניק להם את החוליות החסרות במרקם הידע הקיים אצלם ובכך לתרום למניעת אלימות ומניעת נשירה ממערכות החינוך ולהשתלבות טובה בחברה הישראלית. בזכות הפעילות של "החוויה היהודית" במועדוניות, הפכו נושאי הזהות היהודית והציונית בכלל ו"חוויית השבוע שלי" בפרט, לחלק אינטגראלי מתוכנית ההדרכה במועדוניות. הפרויקט משלב העצמה אישית של המדריכות ותרומה לילדים. המדריכות במועדוניות מקבלות הנחיה והשתלמויות והן שותפות מלאות להעברת הפעילויות השונות לילדים, תוך שימוש בחומרי לימוד שאנו מספקים למועדוניות כמו: העלון השבועי "חוויית השבוע שלי", המופק ע"י "החוויה היהודית" (הכולל מידע בנושאי "פרשת השבוע" והאקטואליה שלהם בימינו, נושאים נבחרים מ"פרקי אבות", חידונים ושעשועונים נושאי פרסים ועוד), ובחומרי עזר נוספים שהן מקבלות מהמנחות בהשתלמויות ומהרכזות המבקרות במועדוניות. ההשתלמויות מקיפות קשת רחבה של נושאים כמו: סיפורי המקרא, בין אדם לחברו, אהבת העם והארץ, חגים ומועדים, אחדות ישראל, נושאים אקטואליים ועוד. העצמה אישית: כישורי הדרכה, הכרת העצמי ושיפור במיומנויות אישיות, קשרים בינאישיים, מיומנויות חברתיות במועדונית ועוד. הדבר יוצר שיתוף ואינטגרציה, וקירבה לנושאי דת ומסורת ויחס חם למורשת היהודית והציונית, ללא כל הרגשת ריחוק הן מצד המדריכות והן מצד הילדים המודרכים. הילדים מקבלים את הרכזות שלנו בשמחה ונהנים לקבל את ההדרכה בנושאים הנ"ל. הם משתפים פעולה ונלהבים להשתתף ולהביע עצמם. אנו מקבלים תגובות נלהבות מצד המדריכות, המספרות שהעיסוק בנושאים הנ"ל תורם רבות להפנמת הרגלים ומיומנויות חברתיות חשובות ובעקבות כך לשיפור האקלים הקבוצתי, תורם למניעת אלימות ומשרה אווירה יותר רגועה. המדריכות מקבלות אף הן תגובות דומות מהמחנכות של הילדים בבתיה"ס השונים, על שהילדים שחוו כישלונות לא מעטים, מפגינים ידע בתחומים הנ"ל והדבר מזמן להם הצלחות ותורם רבות להעלאת הדימוי העצמי והמוטיבציה הלימודית שלהם, לשיפור ניכר בהתנהגותם ולהשתלבותם הטובה בחברת הילדים בכיתתם. הצלחת החינוך מתבטאת בעם ערכי יותר. ההשקעה בחינוך המושתתת על ערכי המורשת היהודית בדור הצעיר יתן את אותותיו בעתיד ויתרום רבות לגיבוש, תרומה לקהילה והעצמה חברתית בדורות ההמשך. האם נוכל להעריך היום את התרומה החשובה הזאת לטווח ארוך? אנו עושים ככל יכולתנו לזרוע היום זרעים רבים ככל האפשר. מי יודע מתי ינבטו ויוציאו פרי. אנו משוכנעים שההשקעה היום תיתן אותותיה בדור המחר. "החוויה היהודית" - אתר: www.h-y1.coi.co.il נותרו 2 תקנים פנויים לשנה"ל ה'תשע"ה לתפקידי הדרכה . בעלות מוטיבציה גבוהה לתרומה לקהילה וכישורים אומנותיים (נגינה, ציור, משחק), לגרעין המוסיקלי מוזמנות לפנות, לשם תיאום פגישת היכרות וראיון התאמה, לטל': 04-8450235 או בדוא"ל: hamidrasha@walla.com ולציין בנושא: ש"ל ב"החוויה היהודית".

חוויה מוסיקלית חדשנית בשירות הלאומי

החוויה המוסיקלית: המהפכה של מרכזי "החוויה היהודית" – גרעין מוסיקלי קהילתי של בנות שירות לאומי יוקם בקרית אתא המיזם התקדימי ישלב העברת תכנים בנושאי זהות יהודית וציונית עם הופעות מוסיקה של בנות השירות הלאומי * המנהלת החינוכית של "החוויה היהודית": "התכנית תצמיח מנהיגות בקרב מתנדבות השירות הלאומי" נדמה היה שכבר ראינו ושמענו הכל בגזרת התוכן של מערך השירות הלאומי בהדרכה ברחבי הארץ. בנות שירות לאומי מעבירות פעילויות שעוסקות במוטיבים יהודיים ומסורתיים. הפעילויות כוללות משחקים והפעלות שונות, שימוש במיצגים ססגוניים וכל אלמנט ייחודי שיעזור לילדי בתי הספר ללמוד ולהתחבר למושגים היהודיים והלאומיים בקלות. אולם, במרכזי זהות "החוויה היהודית" בקרית אתא, מצאו דרך לגרום לפעילות בנות השירות הלאומי להיות לא רק חוויה יהודית אלא גם חוויה מוסיקלית. בשנה"ל הבאה, יקדמו ב"החוויה היהודית" תהליך חינוכי מקצועי בתחום המוסיקה, ע"י גיוס בנות מנגנות ויביאו לידי ביטוי את כישוריהן בבתיה"ס ובקהילה. הבנות תפעלנה בגרעין מוסיקלי קהילתי שידגיש את נושאי הזהות היהודית והציונית בקרב ילדים, בני נוער ומבוגרים, ויחבר אותם אל המוסיקה לאורך ההיסטוריה היהודית, בדרך חווייתית מיוחדת ומעצימה - רגשית, שכלית וערכית. הגרעין המוסיקלי של "החוויה היהודית" בשיתוף "זהות" - איגוד המרכזים לזהות יהודית ובפיקוח האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך ימנה מוסיקאיות המנגנות במגוון כלים ויתגבש ל"תזמורת השירות הלאומי". אנסמבל השירות הלאומי ייתן מענה לבנות מוסיקאיות דתיות המחפשות מסגרת שתשמר ותקדם אותן מבחינה מוסיקלית בזמן השירות ותתרום למימוש עצמי, תוך כדי שמירה על צניעות ועל ייחודן כבנות דתיות התורמות לקהילה ומיצוי יכולותיהן האישיות. מיכל דרומר, המנהלת החינוכית של "החוויה היהודית" מדגישה: "פעילות זו תוביל את המשתתפים לחוות חוויה יהודית ייחודית, בשירה, פרקי תפילה, פיוט בעדות ישראל, מוסיקה ארצישראלית ואוניברסאלית ותיצור דינמיקה מרתקת, בלימוד נושאי הזהות היהודית והציונית, בליווי כלי נגינה ושירה בשיעורים - במסגרת המותרת על פי ההלכה. ההרכב המוסיקלי של גרעין "החוויה היהודית" יפעל בגנים, בתי ספר, כפרי נוער, מועדוניות לילדים בסיכון, "האזנה פעילה" בחינוך המיוחד, תוכנית "מדור לדור" בבתי אבות - "אני והסב(ת)א מבלים בצוותא" ובמרכזי קהילה ברחבי הארץ סביב אירועים במעגל החיים היהודיים, בר/בת מצוה לילדי הרווחה ושילוב בטקסים ואירועים בבתיה"ס ובמועדוניות. האנסנבל המוזיקלי יבצע יצירות מוסיקליות מוכרות ומקוריות במגוון כלים. עבור ההרכב ייכתבו עיבודים חדשים וייחודיים. בנות הגרעין תקבלנה שיעורי הדרכה בנגינה בהרכב ושיעורי תיאוריה וסולפז'. זאת, בנוסף להכשרה מקצועית כמדריכות חינוכיות, המעבירות שיעורי זהות יהודית וציונית במערכת החינוך. מיכל דרומר, המנהלת החינוכית: "אני רואה בשילוב השירות הלאומי תוך מתן ביטוי לכישורי נגינה, אתגר מיידי לפיתוח ותנופה. המיזם יתן מענה להעצמה אישית וקבוצתית, התמקצעות בנושאים פדגוגיים ודידקטיים וישמש פלטפורמה להצמחת עתודה מנהיגותית מיוחדת בקרב בנות השירות הלאומי ויעצים אותן אל מול הקהילה כחלק תורם ומפעיל. מי שרוצה לקחת חלק במיזם החשוב הזה מוזמנת לפנות אלינו ולהצמיח יחד איתנו דור של ילדים המחוברים למורשת אבות ואהבת העם והארץ". אתר "החוויה היהודית": www.h-y1.coi.co.il