בחור
אחד בא לבקש הדרכה בעבודת השי"ת מאת הרה"צ בעל החלקת יהושע מביאלא
זצוק"ל, וענה לו כתיב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וכתיב בתרגום ואילין
דיניא די תסדר קדמיהון, ובא לרמוז כי עיקר הוא הסדר להיות מסודר וכאשר סדר היום של
איש הישראלי הוא עפ"י התורה זהו קיום התורה. (ניצוצי התורה(
בספר "ערוגת הבושם" איתא על זה שידוע ששבת הוא
סגולה גדולה לרפואה, וכמו שאמרו "שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא , "
והסיבה לזה שהשבת מביא רפואה הוא שאם יש אדם אשר מקמץ בהוצאות של שבת קודש אז הוא
צריך להוציא
הוצאות הללו לרופאים ולרפואות ח''ו , וכיון שכן העצה
לחולה להרפאות הוא שיקבל על עצמו שלא לחסוך ולקמץ בהוצאות שבת וממילא יהיה לו
הרפואה, וזהו מה שאמר הכתוב "רק שבתו יתן ורפוא ירפא ", " רק" הוא
מיעוט דהיינו רק שבתו מה שמיעט מהשבת ייתן ביד רחבה ויקבל על עצמו שלא
לקמץ יותר
ואז "ורפא ירפא''.
ההקדמה לספר דרך-ארץ היא ההקדמה לתורה, ומן ההקדמה אפשר ללמוד על
טיבו של ספר . לפי
מידת דרך-הארץ שבאדם ניכר מה הם פני התורה שיש בו.
המילה 'תינוק' בהיפוך אותיות הינה 'תיקון' וזהו חסד עליון שהבורא
מאפשר לאדם הזדמנות נוספת לתקן את אשר שיחת וקלקל בגלגולים קודמים.
יודאיקה
לכל פריט יודאיקה יש את הסיפור שלו. הוא לא חייב להיות אמיתי אבל הוא חייב
להיות סיפור...
צעיר תמים נסחף אל עסקי העתיקות מבלי ידע בתחום. פגישה מקרית שלו עם
סוחר ממולח ורב-עלילות, מעמידה אותו בניסיון. האם יצא לו מזה משהו חוץ
מהסיפור?
למרות
שהעיסוקים שלנו שונים לכאורה זה מזה כרחוק מזרח ממערב, אני מוצא לפעמים שאנו עוסקים,
למעשה, באותו מקצוע. המשותף בינינו הוא ששנינו מספרים סיפורים. אני סוחר
יודאיקה עתיקה. אני קונה ומוכר כל מסמך או חפץ בעל ערך יהודי שהוא בן יותר
ממאה שנה. לרוב האנשים זה לא יאמר דבר. תראה להם אבן ישנה מחמר
ותגיד להם שהיא שווה עשרים אלף דולר, הם יגידו לך שהם מעדיפים סנדוויץ' טוב. אם
בכל זאת תתעקש למכור להם אבן, הם יעדיפו יהלום בינוני. לא כך המבינים. מאחורי
כל פריט יודאיקה מסתתר סיפור. אתה יכול להציע מטבע מלפני אלף שנה וזה לא ידבר לאף
אחד, אבל אם אתה מספר את הדרך שעשה המטבע הזה משלמה המלך שרכש בו את כיסא המלכות,
והאוצר נשדד על ידי שודדים, וחפירות ארכאולוגיות גילו שאלו נהרגו במהלך קרב,
והקרב לא היה כנגד גורם נוסף, אלא השודדים הרגו זה את זה בעקבות מחלוקת
על חלוקת השלל - זה כבר סיפור שמרתק את האדם אליך. אחרי שהוא שומע אותו,
הוא לא מסתכל על המטבע כעל חפץ, אלא כעל פיסת היסטוריה. להחזיק פיסת היסטוריה
זה משהו שווה יותר מערך החפץ עצמו.
הצעתי פעם למכירה כרית. בתחילה לא ידעו מה אני רוצה מהם, ואז סיפרתי את
סיפורה. את הכרית רכשתי בפרוטות מנהג מונית. הוא סיפר שנולד בשכם, ושאמו
נתנה לו את הכרית לפני מותה ואמרה לו שקיבלה אותה מאמא שלה, ושבכל לילה
הייתה מתפללת אל הכרית. היא גם אמרה לו שיש סוד גדול בתוך הכרית ולא בטוח שהוא
ירצה לדעת.
לאחר פטירתה פתח את הכרית וגילה שם ספר תנ"ך ספוג בדמעות. הוא עשה בירור
וגילה שאמו היתה יהודייה, שנישאה בעל כורחה לאביו, וכל השנים שמרה על
יהדותה בסתר, התפללה לבורא עולם וקראה את התנ"ך. זה הביא אותו לבלבול. בסופו
של דבר החל לעבוד עם השב"כ, וכשנחשף, התגייר והפך ליהודי. התנ"ך
שמכר לי היה נדיר ביותר, בן למעלה ממאתיים שנה, ודרכו הגעתי למשפחתה של האם, שהייתה
משפחה מיוחסת מאוד בירושלים של פעם. התנ"ך עצמו ללא הסיפור היה שווה לא
מעט, אבל הסיפור שדרג אותו מאוד, ואני כסוחר, למרות שהתקשיתי להיפרד
ממנו (וזו עוד דילמה של סוחרי יודאיקה שלפעמים נופלים ברשת הסיפורים של
עצמם...), מכרתי אותו ברווח הגון.
זו הייתה ההקדמה לסיפור שרציתי לספר כיצד הכרתי את תחום היודאיקה, המשלב עבר
יהודי נוסטלגי עם מסחר.
*
* *
הייתי אדם צעיר שלא ידע מאומה על יודאיקה. בבית הכנסת בו התפללתי היה יהודי
מבוגר שלא היה לי אתו שום קשר. יום אחד הוא נפל ונחבל, ואני התנדבתי
ללוות אותו. כשהגענו לביתו ליוויתי אותו דרך המסדרון לעבר הסלון שיוכל
לנוח. בדרך הוא הצביע עלמסגרת תמונה שבתוכה היה דף נייר מודפס: "אתה רואה
את זה? זהו דף גמרא מקורי עם הערות בכתב ידו של החפץ חיים". כמו
יהודי טוב התחלתי להקשות: "מי אמר שזה שייך לחפץ חיים?". הוא
חייך: "אתה צודק, כדי לבדוק כתב יד צריך להשוות. אז זהו, שיש כתבי יד
אחרים שלו שניתן להוכיח מהם שזהו הכתב שלו". הוא דידה לקומת המרתף
בביתו, ושם ראיתי חדר עם ארגזים רבים. הוא חיטט בכמה מהם ובסוף שלף לי
דף מתוך כתב היד של "המשנה ברורה" עם תעודה המעידה שמדובר בכתב ידו
של החפץ חיים.
"יש לי כאן משהו ששווה יותר מזה", הוסיף אחר כך. האמת שכבר
הסתקרנתי. הוא הראה לי כתב יד שנראה עתיק גם למי שלא מבין בעתיקות.
"זה כתב ידו של הרד"ק", אמר. "אתה יודע לפני כמה שנים
הוא חי?". "לפחות מאתיים", אמרתי. "הוא נפטר לפני
למעלה משבע מאות וחמישים שנה", אמר כמעט בבוז. "מה אתה עוד יודע
עליו?". לא ידעתי כלום. "רבי דוד בן יוסף קמחי נולד בפרובנס
בדרום צרפת למשפחה ממוצא ספרדי", אמר."והוא פירש את
התנ"ך", אמרתי (יש גבול לבורות שלי). "יופי!"
התלהב. "לפחות אתה יודע משהו", וכאן החל לספר לי את סיפורה של
ההקדשה שנמצאה במקרה בתוך ספר גמרא בצרפת, כמה התחרו לקנות אותה, ואיך
לבסוף הוא הצליח (שילוב של פסיכולוגיה עם חוש מסחרי). "ובכמה אתה
מוכר את זה?", שאלתי. "לזה אין מחיר", אמר. "אני בכלל לא
חושב למכור את זה אלא אם כן תהיה לי סיבה מיוחדת במינה, וסיבה כזו חייבת
לפחות עם חמישה אפסים לצידה". בקיצור נתפסתי.
יצאתי ממנו והתחלתי להתעניין בעולם היודאיקה, וככל שהתעניינתי כך נכנסתי יותר יותר
לעניין. יום אחד פגשתי סוחר שאמר לי: "יש לי בשבילך סחורה נדירה
שתיחטף כמו כלום. משהו שלא ראית". הגעתי לביתו והוא הראה לי 12
מזוזות ענקיות. כשאני אומר ענקיות הכוונה בגודל חצי מטר כל אחת. הם היו
בכתב יפה מאוד וממש מצאו חן בעיניי. הוא ביקש מאה וחמישים דולר עבור כל
מזוזה, אך אני התמקחתי אתו והורדתי אותו למאה. שילמתי 1200 דולר ויצאתי
משם שמח וטוב לב. כל מה שנותר לי הוא למכור כל אחת בשלוש מאות דולר
ולשלש את ההשקעה, אבל ברגע שבאתי לסוחר הראשון הוא הביט על זה ואמר:
"כשיהיו דלתות של חמישה מטרים יקנו מזוזה של חצי מטר".אמרתי
בלבי: 'הוא סוחר ממולח, מנסה להוריד את ערכה של הסחורה'. "כמה"?
שאלתי. "עשרה דולרים". הלכתי משם בזעם. אני אפילו לא אתמקח עם מי
שמנסה לסדר אותי ככה. הלכתי לסוחר נוסף. הוא הציע לי שמונה דולר. השלישי
לא רצה בכלל לשמוע, ומהרביעי לאחר תחנונים הגעתי ל־12.
החלטתי ללכת ליהודי שהכניס אותי לעניין היודאיקה ולהתייעץ מה לעשות. הבאתי
לו את המזוזות ושאלתו כמה הן שוות. "כיום, בין 12 ל־15 דולר", אמר.
"אתה קנית את זה משמעון שקנה את זה מיהודה שקיבל אותם מהסופר הזה
והזה". הוא פשוט ירה את כל ההיסטוריה של המזוזות הללו מאז לידתן.
מסתבר שהמזוזות הללו נמכרו לראשונה לפני ארבע שנים בארבעים דולר, אבל לא היה
להם ביקוש, ומאז המחיר שלהם פשוט הולך ויורד, ממש ההפך ממה שמקובל
ביודאיקה. הם מסתובבות בשוק, כשכל אחד מחפש איזה מישהו תמים כדי להיפטר
מהן."בכמה קנית אותן?", שאל. "מאה דולר". "נו נו, ברוך
בואך לעולם היודאיקה. סידרו אותך. כל אחת מהן שווה לכל היותר תשעה דולרים. אולי
תשיג מישהו שיקנה בעשרה דולר, לא יותר". "מה אני אעשה?", אמרתי.
"רק התחלתי לעסוק במסחר, וכבר לקחו ממני במרמה את אלף ומאתיים הדולרים
שאיכשהו גייסתי". "תקשיב לי", אמר. "קח את 12 המזוזות הללו
ושים אותן בבוידעם במקום שאפילו אתה תשכח מהן. יבוא יום ותעשה מהן רווח גדול.
בינתיים אל תמכור, כי ברגע שמכרת בזבזת סופית את כל הכסף. כל עוד הן בבוידעם זו
השקעה. בינתיים קח את זה כשכר לימוד". עשיתי כדבריו. התחלתי לסחור ביודאיקה
פה ושם, הרווחתי קצת כסף אך לא מספיק כדי לקיים את משפחתי, והאמת די התחלתי
להתייאש.
*
* *
יום אחד התקשר אלי מישהו שאי-פעם פגשתי. הוא אמר לי: "יש לי כמה ארגזים
בשבילך באלף דולר".הבן אדם לא נשמע כמישהו שמבין בעתיקות או ביודאיקה.
סוחרי יודאיקה אינם מוכרים ארגזים הם מוכרים מוצר, אבל קבעתי איתו פגישה. הוא
בהחלט נראה כאחד שיש לו משהו להסתיר. הוא פתח את הדלת האחורית של הרכב שהיה עמוס
בעשרה ארגזים. העין שלי כבר הבחינה באוצר יהודי רב-ערך, אבל הפנים שלי לא
הסגירו מאומה. משהו בארגזים היה מוכר לי. דפדפתי בין החומרים, שכל
אחד מהם היה שווה עשרות אלפי דולרים, ומהר מאוד הגעתי למסמך היודאיקה הראשון
שראיתי - ההקדשה של הרד"ק. הבנתי מיד. הברנשים הללו פשוט גנבו את כל האוסף
היקר של האיש. עשרת הארגזים מולי שווים מיליונים והם אפילו לא מנחשים זאת. התחלתי
להתמקח אתם והורדתי אותם עד חמש מאות דולר. ביקשתי חצי שעה לארגן את הכסף.
הם הסתלקו ואני התקשרתי לביתו של האספן. יכולתי לעשות קומבינות ועסקאות
שונות מאוצר המיליונים שנפל בחיקי, אבל החלטתי ללכת עם האמת בלי לחשוב
מה יכולתי לעשותאחרת. התקשרתי אליו לנייד: "הכל בסדר אצלך?", שאלתי. "הכל
בסדר". "לא גנבו לך כלום?". "לא נראה לי, אבל לא
הייתי שם היום".
סיפרתי לן מה שראיתי, הוא רץ לביתו בחרדה והתקשר אלי. "הם גנבו הכל. לא
נשאר אפילו ארגז". "אל תדאג. הם הציעו לי את הארגזים בעד אלף
דולר". "וסירבת"? "הורדתי אותם לחמש מאות",
אמרתי. "השאלה היא אם אתה לא מעדיף לערב משטרה"."ממש
לא", אמר. "הסיכון כאן הוא של מיליוני דולרים. תן להם את החמש מאות
וזהו. אני מקווה שלא הפסדת אותם".
התקשרתי, קבעתי. העברתי את הכסף. הארגזים הועמסו על מכוניתי, ומיד העברתים
לאספן. הוא הודה לי נרגשות, בעוד אני מעביר את הארגזים למרתף ולאחר מכן
התיישב מולי. "מגיע לך חמש מאות דולר", אמר, "אבל אני סוחר.
אם לא אכפת לך אתן לך פריט ששווה פחות או יותר את הסכום הזה". האמת
שממש כעסתי. יכולתי למכור לו את אוצרו ביוקר. הצלתי לבן אדם הזה כמה מיליוני
דולרים ובמקום לשלם לי את הסכום שהוצאתי, הוא מריץ אותי ללכת ולמכור פריט
יודאיקה. לא אמרתי לו דבר. הבנתי שפשוט קשה לו להוציא גרוש מהכיס, אבל בלבי
חשתי אכזבה וכעס. הוא דפדף בין הדפים ראיתי שהוא מתלבט (כנראה דואג שלא יביא לי מסמך
שאני יכול למכור אותו בשש מאות דולר... שלא אעשה עליו כסף) ואז הגיש לי מסמך,
ואני חשתי שאני עומד להתעלף. זו הייתה ההקדשה של הרד"ק.
*
* *
"לא יכול להיות", אמרתי. "אתה לא נותן לי את המסמך הזה". "דווקא
כן אותו אני נותן לך", אמר. "אבל זה שווה מאות אלפים. אמרת שאתה
נותן לי משהו בפחות או יותר חמש מאות דולר". "נכון",
אמר. "לא שיקרתי. זה יותר", צחק. "אבל אמרת שאתה תמכור את זה
רק..." "אם תהיה סיבה מאוד מיוחדת", השלים. "בוא תראה.
אני לא בן אדם שמוציא מעצמו כל כך מהר. יש לי כמה תכונות רעות שקשורות לכסף, אבל
עדיין אני סוחר הגון. אתה הצלת כאן מיליונים שאחרים היו נוטלים לעצמם, אני
מתייחס לזה כאילו נגנב ושמח על כל מה שהחזרת - קח את הפריט ותתחיל לעשות חיל
למשפחתך", אמר. "אבל עשה זאת בחכמה".
*
* *
יצאתי משם. ההחלטה האסטרטגית שלי הייתה שלא למהר ולמכור אותו. מה שכן עשיתי
זה להפיץ שמועה שהפריט בידי. סוחרים לא האמינו, באו לבדוק, ולאחר שכנועים
הסכמתי להראות להם, אבל לא דנתי אפילו במחירו. מצד שני הצעתי להם פריטים
אחרים שווים פחות. הם קנו גם מפני שכבר באו אלי, גם מפני שהסיפור שסיפרתי היה
תמיד מרתק וגם... מפני שקיוו לקשור אתי קשרים שבסופם, אסכים לדון אתם על
הקדשת הרד"ק.
חמש עשרה שנים עברו מאז, בצורה אטית אך יציבה נעשיתי למומחה יודאיקה. מסתבר
שדי בפריט יודיאיקה יקר ערך שנמצא בחזקתך כדי להכניס אותך לעניינים. המסמך
של הרד"ק עודנו אצלי. בשלב זה איני יודע אם אי פעם אמכור אותו, אך מצד
שני מי יכול לדעת? וכמו לכל סיפור צריך גם סיום טוב.
לפני כשנה פנה אלי עוזר של אוליגרך ידוע שתפס כותרות לאחרונה. הוא סיפר לי
שהאיש רכש בית ענק בירושלים והוא רוצה לשים מזוזות, שכמותן לא היו מעולם. הוא
הלך לכל מיני מקומות וגילה שכל המזוזות אותו הדבר, ומה אני יכול לעשות
בשבילו. זה הזכיר לי משהו נשכח, באמת נשכח, המזוזות הענקיות אצלי בבוידעם. איך
שכחתי אותן? אמרתי לו: "תקשיב, יש לי משהו, אבל אני דורש עבורו הרבה
כסף". אמר לי: "אין כאן בעיה של מחיר. תגיד וזהו". עליתי
לבוידעם, הוצאתי את השקית הענקית שנשכחה שם, הלכתי לבית המלון שבו התאכסן
והראיתי לו את הסחורה. אף פעם לא ראיתי אדם שמתלהב כל כך מסחורה. "זה
בדיוק מה שימצא חן בעיניו", אמר. אני חושב שהמחיר לא ימצא חן
בעיניו", אמרתי, ובקשתי 5,000 דולר בלי לעפעף. "שום
בעיה", אמר ורשם בלי להתבלבל את מלוא הסכום. מהן המסקנות שלי? מיושר
ואמירת אמת לא מפסידים. גם אם לא רואים את התוצאה מהר כל כך כמו אצלי. האמת
תמיד משתלמת.
זהו רק סיפור אחד תעשה לבד את החשבון כמה סיפורים מתחבאים בארגזים שלי...
חוויית השבוע שלי
