‏הצגת רשומות עם תוויות תיקון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תיקון. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 30 ביוני 2016

אמרי שפר כ"ד סיון ה'תשע"ו

״את מחתות החטאים האלה בנפשותם״ (במדבר יז,ג). בעלי המחלוקת הגרועים ביותר הם מי שמערבים בכך את הנפש; שמנהלים את המחלוקת כביכול בשם תיקון הנשמה, בשם יראת שמים. (רבי נפתלי מרופשיץ)
     ''ויקהל עליהם קרח״ (במדבר טז,יט). מפרש רש״י: ״בדברי ליצנות״. שיטה זו מחרחרי הריב נוקטים עד היום – בשעה שאין בידם האשמות של ממש כדי לפגוע בשמו הטוב של מתנגדם, הם נלחמים בו על-ידי ליצנות, כשהם מנסים לעשותו ללעג ולקלס. (דברי שלמה)
     ״ותבלע אותם... ואת כל הרכוש״ (במדבר טז,לב). לכן נבלע גם הרכוש, כי הוא גרם למחלוקת העגומה. העזתו של קורח לקום כנגד משה באה מרוב עושרו, שכן ״עשיר יענה עזות״. (מאוצרנו הישן)
     "חז"ל מספרים שכאשר יעקב היה בדרכו לחרן ושכב לישון, התחילו האבנים לריב זו עם זו, וכל אחת טענה: 'עליי יניח צדיק את ראשו'. עשה הקב"ה נס והפך את כל האבנים לאבן אחת. נשאלת שאלה: אם כבר עשה הקב"ה נס, הלוא היה יכול לחולל נס גדול יותר, שהאבנים יֵהפכו לכר רך ונוח? אלא שהתשובה היא שממחלוקת וממריבה יכולה להיווצר לכל היותר אבן גדולה, אבל כר רך ונוח לעולם לא יצמח ממחלוקת". (רבי מאיר שפירא מלובלין)
חוש ריח (מאורות הדף היומי,עלון 837)
     איש כבר לא האמין לו.  הוא חושב שהוא רבי עקיבא, שיכול היה להבטיח שהקב"ה והים ערבים להחזרת חובותיו, לעג לו מאן-דהוא בשנינות.  אך הוא לא שת לבו לדבריהם, ידֹע ידע כי העתיד הוורוד מובטח לו אי שם במרחקים. כשהיו הנושים דוחקים בו ומשתרגים על צווארו היה מעודד את עצמו בידיעה הכמוסה עמו על הדוד ההוא שמימיו לא ראה . לא דוד ממש, דוד של אמו.
     לפני שנים רבות סיפרה לו אמו בעיניים דומעות, כי יש לה דוד אי שם במרחקים. לפני המלחמה התגוררנו באותו רחוב.  בעודנו ילדים שיחקנו תופסת. מי היה מאמין שכך חלפו השנים.  המלחמה חצתה את הכל, הוא והיא היחידים שנותרו מכל המשפחה. לאחר המלחמה נוצר ביניהם קשר טלפוני בו הבהיר לה הדוד כי מצא לו פינה להתבודד בה ביגונו ונא ונא תכבד את רצונו ותואיל להותירו בדד בלא ביקורים. אין הוא רוצה לראות איש. את כל מרצו הטביע במלאכה מפרכת מן הבוקר עד הערב, אשר היה בה כדי לבתק את פתילי מחשבותיו. כך נודע לה מפי יודעי דבר. פעם אחת צלצל הטלפון, אחרי עשרים שנות ניתוק. קול שבור בקע מן השפופרת: זוכרת? היום לפני ארבעים שנה נולדת. לא אשכח את אושרו של אחי - אביך. מזל טוב.  קול בכי שנוק סיים את השיחה.
     כשבגר נזכר באותו דוד ומיזמתו החליט ליצור עמו קשר. התרגשות רבה שררה משני עברי הקו. זקנתי,  הפטיר הישיש. -  עד מאה ועשרים, דוד. -  אמך עודנה עמנו? -  כבר לא. -  טוב שהתקשרת. אתה קרוב המשפחה היחיד שיש לי בעולם. אנא שגר לכתובתי את פרטיך כדי שארשום אותך בצוואתי. בכספי אשר צברתי תחתן את ילדיך ואת נכדיך ויהיה זה זכרי בעולם.  הוא נאלם דום, לא זו הייתה כוונתו והוא לא העלה על דעתו כי לדוד יש על מה לרשום צוואה.  כשתקבל הודעה בדואר רשום תבין שכבר אינני כאן, וכל רכושי - שלך! היה שלום, סתם הדוד ולא יסף.
     פעמים רבות היה חשק עז תוקפו לעלות על מטוס ולדפוק בהפתעה על דלת ביתו של הדוד,  אך חזקה עליו הוראתו לבל יעשה כן. הצוואה הממתינה הייתה עבורו עוגן הצלה בסערות החיים.  פרנסה לא הזדמנה לו, הוצאות היו לו בשפע, ואיש לא האמין לו כי יבוא היום שבו יפרע את חובותיו בהינף יד.  הופעת הדוור על מפתן ביתו העידה באלם על הפטירה.
     לאחר שהקיף חצי גלובוס הגיע אל בית החולים,  טיפל בצרכי הקבורה וערך לו הלוויה כדת וכדין. לקבלן המצבות הורה להכין מצבה: פה נטמן הר"ר... אשר נשמת חייו נגדעה על ידי הנאצים ימ"ש, וסבל בדומיה את ייסוריו במשך ארבעים שנים.  רוח של בית עלמין - נוזפת, קרה, גדושת תוכחה על בני-אדם שאינם מנצלים את דרכם מבית היולדות אל בית הקברות - הדפה אותו החוצה והלאה.
     נהג מונית בהה בפתק שהושיט לו והובילו אל מעונו של הדוד. הוא פשפש בכיסיו ומצא את המפתח שקיבל בבית החולים, וכשהרים את עיניו נתקף תדהמה. בית עלוב, ישן נושן, דהוי, גדר סדוקה, ועזובה בכל פינה. הוא לא היה מופתע אם היה מגלה כי דודו חי בבית מידות מפואר,  הרי עשיר היה, והנה... הוא התקרב באיטיות וגילה להוותו כי אפילו בית לא היה זה כי אם מעין שילוב לא מוצלח בין בקתה לצריף. בייאוש-מר דחק את הדלת העלובה וקול חריקתה נשמע באזנו כגיחוך על חלומותיו רבות בשנים.
     קול ניפוץ העירו משנת-ביעותים. פרצוף גרום נדחק דרך הזכוכית השבורה, וכשהבחין בו נמלט כל עוד נפשו בו. גנבים? כאן? התפלא לעצמו בעגמומיות, הלוואי היה מה לגנוב. הבוקר אור והוא יצא לסיור בעיירה, כדי לדלות פרטים על הדוד העלום. איש המכבסה ניאות להקדיש לו מזמנו, שלף תמונה נושנה משכבר הימים והצביע על דודו עומד במרכזו של מגרש ריק,  למרגלות מנופי ענק. שם, הצביע הכובס, על הקרקע ההיא הוא הצטלם, היכן שבנה את גורד השחקים בעיר הסמוכה. אומרים שהיה עשיר גדול, אבל זו רק שמועה. לא יודע. גדוש פליאה הוא נכנס אל סניף הבנק המקומי, הציג את המסמכים הדרושים וגילה כי בחשבון הבנק ממתינה לו 'ירושה' - קצבת הזקנה של החודש האחרון …
  דלת הבקתה הייתה פרוצה. אי-סדר שרר בכל, חפצים הפוכים ותמונות שנתלשו מן הקיר גדשו את הרצפה, אך מאומה לא נעלם. המחזה חזר ונשנה במשך ימים אחדים, עד שהחליט לעשות מעשה. אם הם מחפשים כאן משהו - אני אמצא אותו. והוא מצא. ידית ברזל עקומה שהסתתרה מאחורי התנור, הייתה דלת המסתורין לאוצר שמימיו לא ראה.  חוש הריח של הגנבים היה סימן הדרך שלו.
 חוויית השבוע שלי



יום ראשון, 26 ביוני 2016

אמרי שפר כ"א סיון ה'תשע"ו



בן אדם "פקחמבין שיש בכל דבר שתי צדדים, ואדם שמבין זאת הוא פקח, כי צד זה 94  ועוד צד זה עוד פעם 94 וא"כ ביחד זה 188 זה פקח.


     גיהינום: חז"ל אומרים כל הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו, מסביר הבן איש חי, חז"ל אומרים שיש 3 מיני גיהינום 1 . אש, 2 . ברד, 3 . עשן, הטבע של הכועס בהתחלה נהיה אדום, זה אש, ואח"כ חיוור, זה ברד, שהוא לבן, ואח"כ נוחר עם האף, זה עשן.


     האר"י הקדוש היה אומר, שלעתיד לבא יהיה לו תיקון לקרח, שנאמר "צדיק כתמר יפרח" - ס"ת קרח, שבסוף גם קרח ייחשב בין הצדיקים.


     השותה מים לצמאו - הלומד תורה בחשק. אומר הקב“ה על האדם הזה שהכל נהיה בדברו אם הוא יגזור אני אקיים אם אני אגזור הוא יבטל)שמש ינון(


״כי היא חיינו ואורך ימינו״! (מתוקים מדבש עלון 442)
     מסופר על בחור ישיבה אחד בישיבת 'סלבודקה' שהיה חולה במחלת ״הטיפוס״ ומצבו החמיר מאד והגיע לשערי מות!. ולכן הזמינה הנהלת הישיבה את ד״ר פינברג, אשר היה ידוע כרופא מומחה, לבדוק אותו ולרפאותו.
     והנה, כשבדק את החולה, יצא בזעם הרופא מהחדר ואמר לחברי הנהלה: "מדוע הזמנתם אותי? אתם יודעים שיש בכוחי רק לרפא חולים, אך לא להחיות מתים! הבחור הזה עומד למות בכל רגע ולכן לא תועיל לו כל תרופה." - וכך עזב אותם הרופא והלך לביתו!
     כשמע ראש הישיבה "הסבא מסלבודקא" זצ״ל את דבריו, נענה ואמר: "הוא צודק! הוא לא יכול להחיות מתים. אך דעו לכם שיש לנו את הכח לעשות זאת! ואנו יכולים עכשיו להחיות מתים!" ומיד ביקש מכל בחורי הישיבה ללמוד תורה חצי שעה ולהקדיש את כל הלימוד לזכות ולרפואתו של החולה!
     והנה כעבור חצי שעה, דפק הרב בידו על השולחן ואמר להם: "בואו איתי ותראו מה כוחה של תורתינו הקדושה?" וכך פנה הרב ויצא מביהמ"ד לחדרו של החולה כשכל הבחורים אחריו, והנה כשנכנסו, נדהמו והשתומו כולם לראות את "החולה" עומד על רגליו בריא לחלוטין ומתכונן לחזור ללימודו.
     וכשראו כולם את הנס הגדול שעשה הקדוש ברוך הוא, הבינו באותה שעה את משמעות הפסוק: ״כי היא חיינו ואורך ימינו״! ולכן ״ובה נהגה יומם ולילה״! - זה ״כח התורה״, שיכול אפילו להחיות מתים. 

חוויית השבוע שלי




יום שלישי, 10 במאי 2016

אמרי שפר ג' אייר ה'תשע"ו



 רגליו של אדם מוליכות אותו לאן שהוא צריך להגיע. לפעמים הן מוליכות למלאך המוות ל"ע, לפעמים למקום שיש בו פרנסה טובה, לפעמים יש איזה חוב כמוס שצריך להחזיר, לעיתים איזה תיקון אלוקי שיהודי צריך לתקן שם. אין סתם, הרגליים הן שליחות נאמנות בני, נאמנות מאד...".


     רוב האנשים לא מתכננים להיכשל - הם נכשלים בתכנון.


     רוב המבוגרים מכורים לסמים חלקם לסמים קשים הם שוכחים "איפה סמתי את ה..." 


"     רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו" (אסתר ד,יד). הרבה שלוחים למקום לשלוח על ידם רווח והצלה לבני ישראל אך "את ובית אביך תאבדו" — אם לא תעשותפסידו את הזכות הזאת. אסור לאבד את הזכות הגדולה להיות שליח לעשיית טובה ליהודי. ) .הרבי המהר"ש מליובאוויטש(



הסדר הסודי (תודה לרב טוביה בולטון, ששמע את הסיפור מבעל המעשה)
     התנהגותן של שתי התלמידות הייתה חריגה. הן היו אחיות, והשתתפו בקביעות בשיעורים, מקשיבות ועֵרניות. הפעם נרדמו שוב ושוב באמצע השיעור. ניכר היה עליהן כי הן מתאמצות להישאר עֵרניות, אך העייפות שבה והכריעה אותן. "אתן מרגישות טוב?", שאל אותן המורה, עזריאל וסרמן. "כן, הכול בסדר", מלמלו השתיים, אך עזריאל ידע שמאחורי התנהגותן מסתתר דבר מה.
     זה היה לפני כארבעים שנה. וסרמן, תלמיד ישיבת 'הדר התורה' בניו-יורק, שימש מורה מתנדב בחוג ללימודי יהדות שנועד לתלמידי בתי הספר הממלכתיים בעיר. כל תלמיד היה רשאי לבחור להשתתף בשיעור דת במשך שעה בשבוע, ולתלמידים יהודים רבים זו הייתה שעת היהדות היחידה שלהם בשבוע כולו. עזריאל היה נערץ על תלמידיו, ועשה את מלאכתו בכישרון רב, בחן ובמסירות. התלמידים יצאו מכל שיעור עשירים יותר בידיעות ובערכים, ואותם נשאו עמם כל ימי חייהם.
     באותה שנה, בהתקרב חג הפסח, ערך עזריאל לתלמידיו 'סדר לדוגמה'. הוא ערך שולחן סדר, ורק החליף את היין במיץ ענבים ואת המצות בקרקרים. חוץ מזה ניהל את הסדר בדיוק כפי שהדברים נעשים בליל הסדר עצמו. רוב התלמידים באו ממשפחות שאינן שומרות מצוות. בעבור רבים מהם זו הייתה הפעם הראשונה לראות כיצד מתנהל הסדר המסורתי. הם לא חדלו לשאול ולהתעניין. עולם חדש נחשף לפניהם. ביום הראשון של חול המועד פסח שב עזריאל ופגש את תלמידיו. גם השיעור הזה עסק בענייני חג הפסח, וכדרכו הוא ריתק את התלמידים. כולם הקשיבו בעניין, חוץ משתי הבנות שנמנמו שוב ושוב. בסוף השיעור נותרו השתיים בכיתה. עזריאל הבין שרצונן לשוחח עמו. האחות הגדולה פנתה אליו בהיסוס וביקשה: "אנא, אל תגלה לאיש את מה שנספר לך". עזריאל הבטיח למלא את בקשתן. החשש ניכר היטב על פני השתיים. הן החליפו ביניהן מבטים נבוכים, ובסופו של דבר אזרו אומץ.
     הגדולה החלה לספר: "זוכר את ההדגמה שעשית לנו על ליל הסדר?". עזריאל הנהן. "ובכן, אם אתה זוכר, אחותי הקטנה שאלה אותך מדוע עושים את כל הדברים האלה, ואתה השבת לה שכך ציווה אותנו א-לוקים, ואנו גם רוצים להזכיר לעצמנו כמה א-לוקים טוב ושהוא הוציא אותנו ממצרים". עזריאל הניד בראשו לחיוב. הוא זכר היטב את הדו-שיח הזה.השתיים הוסיפו וסיפרו שבשובן הביתה, נלהבות ונרגשות, מיהרו לשתף את אמן בחוויית הסדר לדוגמה. "גם אנו רוצות לערוך סדר בליל פסח", אמרו האחיות. האֵם הביעה נכונות, אך הכול התהפך כאשר חזר אביהן הביתה ושמע את החדשות.
     "אבא אינו יהודי", הוסיפה הילדה וסיפרה. "הוא כעס מאוד וצעק: 'בשום אופן לא!'. אחר-כך, כשביקשנו שוב, כעס עוד יותר, והזהיר שיכה אותנו אם נוסיף לדבר על כך. הוא גם צעק על אימא, על ששיתפה פעולה איתנו". הילדות סיפרו עוד: "החלטנו שנעשה את סדר פסח על אף סירובו של אבא, כי זה רצון א-לוקים. הגינו תכנית. הוצאנו כסף מקופת החיסכון שלנו, ולמחרת הלכנו לחנות. קנינו מצות ומיץ ענבים. גם לקחנו חבילת חסה מהמקרר, והסתרנו הכול במרתף. "בליל חג הפסח העמדנו פנים שהלכנו לישון, אך בשעה מאוחרת, כאשר בבית השתררה דממה, יצאנו בשקט מן המיטות והתגנבנו אל המרתף. היה חושך וחששנו שחריקת מדרגות העץ תחת רגלינו תגיע לאוזניו של אבא הישן. "פסענו אט-אט, כמו גנבים, עקב בצד אגודל, עד שהגענו בשלום אל המרתף. שם הדלקנו נרות, ערכנו על השולחן את המצות, מיץ הענבים והחסה, ועשינו את ליל הסדר, בדיוק כפי שהדרכת אותנו. קראנו בלחש קטעים מההגדה. שאלנו בשקט 'מה נשתנה'. הכול נעשה בשקט, מחשש שמישהו מבני הבית יתעורר, ואז... אפילו לא רצינו לחשוב על מה שיקרה. "כשסיימנו סידרנו הכול כבתחילה, וחמקנו בשקט לחדרנו. השעה כבר הייתה מאוחרת מאוד, היינו עייפות, אך מאושרות.
     "למחרת ערכנו את הסדר השני באותה מתכונת. הפעם כבר היינו מנוסות, והפחד פחת. אפילו היינו משועשעות יותר. שמחנו מאוד שהצלחנו לחגוג את ליל הסדר פעמיים בהצלחה. "אחרי שני לילות שבהם ישַנו מעט אנחנו היום עייפות מאוד. אבל אנו סומכות עליך שלא תספר דבר, כי אם אבא ישמע על כך, אוי ואבוי לנו"... המורה הנדהם הביט בשתיים בהשתאות, מתקשה לעכל את סיפורן. "לא אגלה דבר", שב והבטיח להן. "אין לכן מה לדאוג". כאשר יצאו מן הכיתה, התיישב על כיסאו ומעיניו זלגו דמעות. סיפורים מימי האנוסים קמו עכשיו לנגד עיניו. כעבור זמן סיפר לחברו: "אינני יודע אם לי היה האומץ לעשות כפי שהן עשו! מסירות הנפש של שתי הילדות טלטלה את ליבי".

חוויית השבוע שלי


יום שני, 8 בפברואר 2016

אמרי שפר כ"ט שבט ה'תשע"ו


 בחור אחד בא לבקש הדרכה בעבודת השי"ת מאת הרה"צ בעל החלקת יהושע מביאלא זצוק"ל, וענה לו כתיב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וכתיב בתרגום ואילין דיניא די תסדר קדמיהון, ובא לרמוז כי עיקר הוא הסדר להיות מסודר וכאשר סדר היום של איש הישראלי הוא עפ"י התורה זהו קיום התורה. (ניצוצי התורה(

     בספר "ערוגת הבושםאיתא על זה שידוע ששבת הוא סגולה גדולה לרפואה, וכמו שאמרו "שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא , " והסיבה לזה שהשבת מביא רפואה הוא שאם יש אדם אשר מקמץ בהוצאות של שבת קודש אז הוא צריך­ להוציא הוצאות הללו לרופאים ולרפואות ח''ו , וכיון שכן העצה לחולה להרפאות הוא שיקבל על עצמו שלא לחסוך­ ולקמץ בהוצאות שבת וממילא יהיה לו הרפואה, וזהו מה שאמר הכתוב "רק שבתו יתן ורפוא ירפא ", " רקהוא מיעוט דהיינו רק שבתו מה שמיעט מהשבת ייתן ביד רחבה ויקבל על עצמו שלא לקמץ יותר ואז "ורפא ירפא''.

     ההקדמה לספר דרך-ארץ היא ההקדמה לתורה, ומן ההקדמה אפשר ללמוד על טיבו של ספר . לפי מידת דרך-הארץ שבאדם ניכר מה הם פני התורה שיש בו.

     המילה 'תינוק' בהיפוך אותיות הינה 'תיקון' וזהו חסד עליון שהבורא מאפשר לאדם הזדמנות נוספת לתקן את אשר שיחת וקלקל בגלגולים קודמים.

יודאיקה
     לכל פריט יודאיקה יש את הסיפור שלו. הוא לא חייב להיות אמיתי אבל הוא חייב להיות סיפור...
     צעיר תמים נסחף אל עסקי העתיקות מבלי ידע בתחום. פגישה מקרית שלו עם סוחר ממולח ורב-עלילות, מעמידה אותו בניסיון. האם יצא לו מזה משהו חוץ מהסיפור?
     למרות שהעיסוקים שלנו שונים לכאורה זה מזה כרחוק מזרח ממערב, אני מוצא לפעמים שאנו עוסקים, למעשה, באותו מקצוע. המשותף בינינו הוא ששנינו מספרים סיפורים. אני סוחר יודאיקה עתיקה. אני קונה ומוכר כל מסמך או חפץ בעל ערך יהודי שהוא בן יותר ממאה שנה. לרוב האנשים זה לא יאמר דבר. תראה להם אבן ישנה מחמר ותגיד להם שהיא שווה עשרים אלף דולר, הם יגידו לך שהם מעדיפים סנדוויץ' טוב. אם בכל זאת תתעקש למכור להם אבן, הם יעדיפו יהלום בינוני. לא כך המבינים. מאחורי כל פריט יודאיקה מסתתר סיפור. אתה יכול להציע מטבע מלפני אלף שנה וזה לא ידבר לאף אחד, אבל אם אתה מספר את הדרך שעשה המטבע הזה משלמה המלך שרכש בו את כיסא המלכות, והאוצר נשדד על ידי שודדים, וחפירות ארכאולוגיות גילו שאלו נהרגו במהלך קרב, והקרב לא היה כנגד גורם נוסף, אלא השודדים הרגו זה את זה בעקבות מחלוקת על חלוקת השלל - זה כבר סיפור שמרתק את האדם אליך. אחרי שהוא שומע אותו, הוא לא מסתכל על המטבע כעל חפץ, אלא כעל פיסת היסטוריה. להחזיק פיסת היסטוריה זה משהו שווה יותר מערך החפץ עצמו.
     הצעתי פעם למכירה כרית. בתחילה לא ידעו מה אני רוצה מהם, ואז סיפרתי את סיפורה. את הכרית רכשתי בפרוטות מנהג מונית. הוא סיפר שנולד בשכם, ושאמו נתנה לו את הכרית לפני מותה ואמרה לו שקיבלה אותה מאמא שלה, ושבכל לילה הייתה מתפללת אל הכרית. היא גם אמרה לו שיש סוד גדול בתוך הכרית ולא בטוח שהוא ירצה לדעת.
     לאחר פטירתה פתח את הכרית וגילה שם ספר תנ"ך ספוג בדמעות. הוא עשה בירור וגילה שאמו היתה יהודייה, שנישאה בעל כורחה לאביו, וכל השנים שמרה על יהדותה בסתר, התפללה לבורא עולם וקראה את התנ"ך. זה הביא אותו לבלבול. בסופו של דבר החל לעבוד עם השב"כ, וכשנחשף, התגייר והפך ליהודי. התנ"ך שמכר לי היה נדיר ביותר, בן למעלה ממאתיים שנה, ודרכו הגעתי למשפחתה של האם, שהייתה משפחה מיוחסת מאוד בירושלים של פעם. התנ"ך עצמו ללא הסיפור היה שווה לא מעט, אבל הסיפור שדרג אותו מאוד, ואני כסוחר, למרות שהתקשיתי להיפרד ממנו (וזו עוד דילמה של סוחרי יודאיקה שלפעמים נופלים ברשת הסיפורים של עצמם...), מכרתי אותו ברווח הגון.
     זו הייתה ההקדמה לסיפור שרציתי לספר כיצד הכרתי את תחום היודאיקה, המשלב עבר יהודי נוסטלגי עם מסחר.
* * *
     הייתי אדם צעיר שלא ידע מאומה על יודאיקה. בבית הכנסת בו התפללתי היה יהודי מבוגר שלא היה לי אתו שום קשר. יום אחד הוא נפל ונחבל, ואני התנדבתי ללוות אותו. כשהגענו לביתו ליוויתי אותו דרך המסדרון לעבר הסלון שיוכל לנוח. בדרך הוא הצביע עלמסגרת תמונה שבתוכה היה דף נייר מודפס: "אתה רואה את זה? זהו דף גמרא מקורי עם הערות בכתב ידו של החפץ חיים". כמו יהודי טוב התחלתי להקשות: "מי אמר שזה שייך לחפץ חיים?". הוא חייך: "אתה צודק, כדי לבדוק כתב יד צריך להשוות. אז זהו, שיש כתבי יד אחרים שלו שניתן להוכיח מהם שזהו הכתב שלו". הוא דידה לקומת המרתף בביתו, ושם ראיתי חדר עם ארגזים רבים. הוא חיטט בכמה מהם ובסוף שלף לי דף מתוך כתב היד של "המשנה ברורה" עם תעודה המעידה שמדובר בכתב ידו של החפץ חיים.
     "יש לי כאן משהו ששווה יותר מזה", הוסיף אחר כך. האמת שכבר הסתקרנתי. הוא הראה לי כתב יד שנראה עתיק גם למי שלא מבין בעתיקות. "זה כתב ידו של הרד"ק", אמר. "אתה יודע לפני כמה שנים הוא חי?". "לפחות מאתיים", אמרתי. "הוא נפטר לפני למעלה משבע מאות וחמישים שנה", אמר כמעט בבוז. "מה אתה עוד יודע עליו?". לא ידעתי כלום. "רבי דוד בן יוסף קמחי נולד בפרובנס בדרום צרפת למשפחה ממוצא ספרדי", אמר."והוא פירש את התנ"ך", אמרתי (יש גבול לבורות שלי). "יופי!" התלהב. "לפחות אתה יודע משהו", וכאן החל לספר לי את סיפורה של ההקדשה שנמצאה במקרה בתוך ספר גמרא בצרפת, כמה התחרו לקנות אותה, ואיך לבסוף הוא הצליח (שילוב של פסיכולוגיה עם חוש מסחרי). "ובכמה אתה מוכר את זה?", שאלתי. "לזה אין מחיר", אמר. "אני בכלל לא חושב למכור את זה אלא אם כן תהיה לי סיבה מיוחדת במינה, וסיבה כזו חייבת לפחות עם חמישה אפסים לצידה". בקיצור נתפסתי.
     יצאתי ממנו והתחלתי להתעניין בעולם היודאיקה, וככל שהתעניינתי כך נכנסתי יותר יותר לעניין. יום אחד פגשתי סוחר שאמר לי: "יש לי בשבילך סחורה נדירה שתיחטף כמו כלום. משהו שלא ראית". הגעתי לביתו והוא הראה לי 12 מזוזות ענקיות. כשאני אומר ענקיות הכוונה בגודל חצי מטר כל אחת. הם היו בכתב יפה מאוד וממש מצאו חן בעיניי. הוא ביקש מאה וחמישים דולר עבור כל מזוזה, אך אני התמקחתי אתו והורדתי אותו למאה. שילמתי 1200 דולר ויצאתי משם שמח וטוב לב. כל מה שנותר לי הוא למכור כל אחת בשלוש מאות דולר ולשלש את ההשקעה, אבל ברגע שבאתי לסוחר הראשון הוא הביט על זה ואמר: "כשיהיו דלתות של חמישה מטרים יקנו מזוזה של חצי מטר".אמרתי בלבי: 'הוא סוחר ממולח, מנסה להוריד את ערכה של הסחורה'. "כמה"? שאלתי. "עשרה דולרים". הלכתי משם בזעם. אני אפילו לא אתמקח עם מי שמנסה לסדר אותי ככה. הלכתי לסוחר נוסף. הוא הציע לי שמונה דולר. השלישי לא רצה בכלל לשמוע, ומהרביעי לאחר תחנונים הגעתי ל־12.
     החלטתי ללכת ליהודי שהכניס אותי לעניין היודאיקה ולהתייעץ מה לעשות. הבאתי לו את המזוזות ושאלתו כמה הן שוות. "כיום, בין 12 ל־15 דולר", אמר. "אתה קנית את זה משמעון שקנה את זה מיהודה שקיבל אותם מהסופר הזה והזה". הוא פשוט ירה את כל ההיסטוריה של המזוזות הללו מאז לידתן.
     מסתבר שהמזוזות הללו נמכרו לראשונה לפני ארבע שנים בארבעים דולר, אבל לא היה להם ביקוש, ומאז המחיר שלהם פשוט הולך ויורד, ממש ההפך ממה שמקובל ביודאיקה. הם מסתובבות בשוק, כשכל אחד מחפש איזה מישהו תמים כדי להיפטר מהן."בכמה קנית אותן?", שאל. "מאה דולר". "נו נו, ברוך בואך לעולם היודאיקה. סידרו אותך. כל אחת מהן שווה לכל היותר תשעה דולרים. אולי תשיג מישהו שיקנה בעשרה דולר, לא יותר". "מה אני אעשה?", אמרתי. "רק התחלתי לעסוק במסחר, וכבר לקחו ממני במרמה את אלף ומאתיים הדולרים שאיכשהו גייסתי". "תקשיב לי", אמר. "קח את 12 המזוזות הללו ושים אותן בבוידעם במקום שאפילו אתה תשכח מהן. יבוא יום ותעשה מהן רווח גדול. בינתיים אל תמכור, כי ברגע שמכרת בזבזת סופית את כל הכסף. כל עוד הן בבוידעם זו השקעה. בינתיים קח את זה כשכר לימוד". עשיתי כדבריו. התחלתי לסחור ביודאיקה פה ושם, הרווחתי קצת כסף אך לא מספיק כדי לקיים את משפחתי, והאמת די התחלתי להתייאש.
* * *
     יום אחד התקשר אלי מישהו שאי-פעם פגשתי. הוא אמר לי: "יש לי כמה ארגזים בשבילך באלף דולר".הבן אדם לא נשמע כמישהו שמבין בעתיקות או ביודאיקה. סוחרי יודאיקה אינם מוכרים ארגזים הם מוכרים מוצר, אבל קבעתי איתו פגישה. הוא בהחלט נראה כאחד שיש לו משהו להסתיר. הוא פתח את הדלת האחורית של הרכב שהיה עמוס בעשרה ארגזים. העין שלי כבר הבחינה באוצר יהודי רב-ערך, אבל הפנים שלי לא הסגירו מאומה. משהו בארגזים היה מוכר לי. דפדפתי בין החומרים, שכל אחד מהם היה שווה עשרות אלפי דולרים, ומהר מאוד הגעתי למסמך היודאיקה הראשון שראיתי - ההקדשה של הרד"ק. הבנתי מיד. הברנשים הללו פשוט גנבו את כל האוסף היקר של האיש. עשרת הארגזים מולי שווים מיליונים והם אפילו לא מנחשים זאת. התחלתי להתמקח אתם והורדתי אותם עד חמש מאות דולר. ביקשתי חצי שעה לארגן את הכסף. הם הסתלקו ואני התקשרתי לביתו של האספן. יכולתי לעשות קומבינות ועסקאות שונות מאוצר המיליונים שנפל בחיקי, אבל החלטתי ללכת עם האמת בלי לחשוב מה יכולתי לעשותאחרת. התקשרתי אליו לנייד: "הכל בסדר אצלך?", שאלתי. "הכל בסדר". "לא גנבו לך כלום?". "לא נראה לי, אבל לא הייתי שם היום".
     סיפרתי לן מה שראיתי, הוא רץ לביתו בחרדה והתקשר אלי. "הם גנבו הכל. לא נשאר אפילו ארגז". "אל תדאג. הם הציעו לי את הארגזים בעד אלף דולר". "וסירבת"? "הורדתי אותם לחמש מאות", אמרתי. "השאלה היא אם אתה לא מעדיף לערב משטרה"."ממש לא", אמר. "הסיכון כאן הוא של מיליוני דולרים. תן להם את החמש מאות וזהו. אני מקווה שלא הפסדת אותם".
     התקשרתי, קבעתי. העברתי את הכסף. הארגזים הועמסו על מכוניתי, ומיד העברתים לאספן. הוא הודה לי נרגשות, בעוד אני מעביר את הארגזים למרתף ולאחר מכן התיישב מולי. "מגיע לך חמש מאות דולר", אמר, "אבל אני סוחר. אם לא אכפת לך אתן לך פריט ששווה פחות או יותר את הסכום הזה". האמת שממש כעסתי. יכולתי למכור לו את אוצרו ביוקר. הצלתי לבן אדם הזה כמה מיליוני דולרים ובמקום לשלם לי את הסכום שהוצאתי, הוא מריץ אותי ללכת ולמכור פריט יודאיקה. לא אמרתי לו דבר. הבנתי שפשוט קשה לו להוציא גרוש מהכיס, אבל בלבי חשתי אכזבה וכעס. הוא דפדף בין הדפים ראיתי שהוא מתלבט (כנראה דואג שלא יביא לי מסמך שאני יכול למכור אותו בשש מאות דולר... שלא אעשה עליו כסף) ואז הגיש לי מסמך, ואני חשתי שאני עומד להתעלף. זו הייתה ההקדשה של הרד"ק.
* * *
     "לא יכול להיות", אמרתי. "אתה לא נותן לי את המסמך הזה". "דווקא כן אותו אני נותן לך", אמר. "אבל זה שווה מאות אלפים. אמרת שאתה נותן לי משהו בפחות או יותר חמש מאות דולר". "נכון", אמר. "לא שיקרתי. זה יותר", צחק. "אבל אמרת שאתה תמכור את זה רק..." "אם תהיה סיבה מאוד מיוחדת", השלים. "בוא תראה. אני לא בן אדם שמוציא מעצמו כל כך מהר. יש לי כמה תכונות רעות שקשורות לכסף, אבל עדיין אני סוחר הגון. אתה הצלת כאן מיליונים שאחרים היו נוטלים לעצמם, אני מתייחס לזה כאילו נגנב ושמח על כל מה שהחזרת - קח את הפריט ותתחיל לעשות חיל למשפחתך", אמר. "אבל עשה זאת בחכמה".
* * *
     יצאתי משם. ההחלטה האסטרטגית שלי הייתה שלא למהר ולמכור אותו. מה שכן עשיתי זה להפיץ שמועה שהפריט בידי. סוחרים לא האמינו, באו לבדוק, ולאחר שכנועים הסכמתי להראות להם, אבל לא דנתי אפילו במחירו. מצד שני הצעתי להם פריטים אחרים שווים פחות. הם קנו גם מפני שכבר באו אלי, גם מפני שהסיפור שסיפרתי היה תמיד מרתק וגם... מפני שקיוו לקשור אתי קשרים שבסופם, אסכים לדון אתם על הקדשת הרד"ק.
     חמש עשרה שנים עברו מאז, בצורה אטית אך יציבה נעשיתי למומחה יודאיקה. מסתבר שדי בפריט יודיאיקה יקר ערך שנמצא בחזקתך כדי להכניס אותך לעניינים. המסמך של הרד"ק עודנו אצלי. בשלב זה איני יודע אם אי פעם אמכור אותו, אך מצד שני מי יכול לדעת? וכמו לכל סיפור צריך גם סיום טוב.
     לפני כשנה פנה אלי עוזר של אוליגרך ידוע שתפס כותרות לאחרונה. הוא סיפר לי שהאיש רכש בית ענק בירושלים והוא רוצה לשים מזוזות, שכמותן לא היו מעולם. הוא הלך לכל מיני מקומות וגילה שכל המזוזות אותו הדבר, ומה אני יכול לעשות בשבילו. זה הזכיר לי משהו נשכח, באמת נשכח, המזוזות הענקיות אצלי בבוידעם. איך שכחתי אותן? אמרתי לו: "תקשיב, יש לי משהו, אבל אני דורש עבורו הרבה כסף". אמר לי: "אין כאן בעיה של מחיר. תגיד וזהו". עליתי לבוידעם, הוצאתי את השקית הענקית שנשכחה שם, הלכתי לבית המלון שבו התאכסן והראיתי לו את הסחורה. אף פעם לא ראיתי אדם שמתלהב כל כך מסחורה. "זה בדיוק מה שימצא חן בעיניו", אמר. אני חושב שהמחיר לא ימצא חן בעיניו", אמרתי, ובקשתי 5,000 דולר בלי לעפעף. "שום בעיה", אמר ורשם בלי להתבלבל את מלוא הסכום. מהן המסקנות שלי? מיושר ואמירת אמת לא מפסידים. גם אם לא רואים את התוצאה מהר כל כך כמו אצלי. האמת תמיד משתלמת.
     זהו רק סיפור אחד תעשה לבד את החשבון כמה סיפורים מתחבאים בארגזים שלי...



חוויית השבוע שלי




יום שני, 16 במרץ 2015

אמרי שפר כ"ו אדר ה'תשע"ה

הרה"ק רבי ישראל מסלנט אומר: מי שלא עמל על תיקון ובירור מידותיו, הרי הוא כסומא שלא ראה אור מימיו. החזון איש הקדוש אומר: אי אפשר לרכוש כבוד, שבח ותהילה לעוסק בצורכי ציבור שלא עמל על תיקון מידותיו, ועסקנותו טבעית, ואהובה לו היצירה הנעשית על ידו ועל הרוב נעמה לו הערצה המקננת בלב כל מכיריו. הרה"ק רבי ישראל מסלנט אומר: קל להיות בקי בש"ס מלתקן מידה מעוקשת הצריכה תיקון. הרה"ק רבי יהודה אלחריזי אומר: כשם שיתיישרו המידות הרעות בחברת הישרים, כן ישחתו המידות הטובות בחברת האכזרים חיפש בהודו, מצא בתניא (שיחת השבוע עלון 1460) משתתפי השיעורים של הרב נדב כהן (37) ברחבי הארץ אינם מעלים על דעתם כי הרב החסידי בעל הפנים המאירות, שדיבורו עדין והוא נראֶה חסיד מבטן ומלידה, החל את צעדיו הראשונים בעולם התשובה רק לפני שלוש-עשרה שנים, בעודו צעיר תוהה ומחפש דרך בהודו. נדב נולד בניר ישראל, מושב חקלאי בדרום הארץ (ליד אשקלון). הוא גדל בבית לא-דתי, אם כי מסורתי: "היינו עושים קידוש בשבת והולכים לבית הכנסת בחגים". עבר מסלול רגיל של בני המושב, סיים בגרות בתיכון באר טוביה, ועשה שירות צבאי ביחידת מודיעין בעזה ואחר-כך בפיקוד הדרום. לאחר השירות יצא לטיול במזרח הרחוק. "מטרת הטיול הייתה חיפוש רוחניות", הוא אומר. "הסתובבתי שם אצל מורים רוחניים וחיפשתי משמעות". "סוף-סוף מצאתי" ואז בא הרגע ששינה את חייו. בעיצומו של מסע החיפושים התגלגל לידיו בהשגחה פרטית ספר התניא, עם ביאורו של הרב אבן-ישראל (שטיינזלץ). "כשהתחלתי לקרוא את התניא, הרגשתי שכאן נמצאת האמת", מספר נדב. "הרגשתי סוף-סוף שמצאתי את המשמעות שחיפשתי. האמת של ספר התניא ועומק ההבנה בנפש האדם משכו אותי לחסידות. מאוחר יותר גיליתי כי הרבי מליובאוויטש הוא ההמשך הישיר לאדמו"ר הזקן, מחבר התניא". מהיום שהתחיל ללמוד בתניא לא הפסיק לשאול את עצמו: "איך ייתכן שהספר הזה כבר קיים מאתיים שנה ואני נחשפתי אליו בפעם הראשונה רק בהיותי בן עשרים וארבע? מדוע אין הכול לומדים בו?". הוא חש צורך בהנגשת הספר לציבור הרחב. "לא דמיינתי שאני אבצע את המשימה. אך החיים מספקים לנו הרבה הפתעות"... ממייל שבועי לספר נדב שב לארץ והחל לפעול במסגרת מכון 'אסנט' בצפת. "התחלתי לשלוח מייל שבועי ובו סיכום של פרק מהתניא בשפה פשוטה". כך נולד הספר 'מוּדעוּת יהודית'. הספר מצליח לפנות אל אנשים משכילים וגם אל אנשים פשוטים, ולהגיש להם בדרך נעימה וקלה את הרעיונות העמוקים של התניא. בתוך זמן קצר יחסית נדפס הספר בכמה וכמה מהדורות והביקוש גובר והולך, כדבריו. "מטרת הספר לעזור לקורא להתקדם בעבודת השם", הוא מסביר. "הספר מקנה כלים איך להתפלל בחיוּת, לקיים מצוות בהתלהבות, לגלות את האמונה שבתוכנו, להתחזק באהבה לזולת ולצפות לגאולה". ספר שמשנה חיים כמעט אין יום שנדב אינו מקבל תגובה נלהבת. "אנשים מתקשרים כדי לספר שבזכות הספר התחילו לקיים מצוות מעשיות. הנה אחד הסיפורים המרגשים: זוג שהתחתן לפני כשנה. כל אחד מהם נתקל בספר בבית חב"ד אחר, ובעקבות זאת נכנס למסגרת לימודית ישיבה / מדרשה. לאחר כשנה נישאו כדת משה וישראל. מאז הופעת התרגום לאנגלית התגובות מגיעות גם מהעולם הגדול". את התגובות הנלהבות הוא שומע לא רק ממתקרבים. "גם מי שכבר לומדים את התניא שנים נהנים מההסברים הפשוטים. המשלים והדוגמאות שבספר מאירים להם את התניא באור חדש", הוא אומר. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/