אמרי שפר ל' כסלו ה'תשע"ח

אנחנו נמצאים בדור שכולו חיצוניות, כל אחד כותב בחייו את ספר הזיכרון שלו, ולכן מה שכולם רואים האדם עושה בצורה הכי מושלמת, אבל כשהוא נמצא בביתו ...  בואו ונלמד לחיות בשביל החיים שלנו האמתיים, דהיינו לחשוב מה אומרת השכינה הקדושה ולא השכן... ואז נתחיל להרגיש שהתחלנו לחיות באמת ונוכל להרגיש בס"ד שמחה בחיינו.       החוכמה באה בזמן שכבר אין בה כל תועלת     והנה על פי דברי הגרש"ד פינקוס זצ"ל אפשר להבין למה יש בלשון הקודש כל כך הרבה לשונות של הודאה כגון: להודות ,  להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לנצח, לפאר, לקלס ,  וכו', שהרי ידועים דברי הרמב"ן בסוף פרשת בא שכותב שמטרת כל הבריאה היא להאמין בא-לוקינו ונודה אליו שבראנו, ואם תכלית הבריאה היא ההודאה לקב"ה, לא פלא שיש כל כך הרבה לשונות של הודאה .   נלמד מכאן - שככל שנתרגל יותר להודות לקב"ה, נרגיש יותר  שמחה וסיפוק בחיים שלנו !      כשיוסף עיכב את בנימין התחנן לפני יהודה שיחוס על שיבתו של יעקב ככתוב "והיה בראותו כי הנער ומת". נשאלת השאלה הרי בנימין השאיר בבית עשרה בנים ולמה לא ביקש יהודה שיחוס על בניו שימותו מצער אביהם שאיננו, סימן שההורים מצטערים יותר על ייסורי בניהם מאשר הבנים על ייסורי ההורים.  אח חדש במשפחה ...    (לקראת שבת מלכתא – וירא)       רחובה הראשי של העיירה דובנא המה מאדם. הכול ממהרים ורצים, הן ערב שבת היום, מזדרזים לקניות אחרונות לקראת כניסת שבת המלכה  .  גם הגאון רבי יעקב קרנץ, המגיד הנודע מדובנא זצ"ל, יוצא לשוק העיירה ,   להשלים קניות אחרונות לשבת .   לפתע, הוא מביט נכחו ורואה עלם יהודי צעיר וחינני, עומד בפאתי השוק ומקושש מעות לצדקה. המראה תפס את תשומת לבו של המגיד  ,  והעובדה כי יש כאן נער יהודי צעיר שנאלץ לפשוט יד למחייתו - עוררה את רחמיו. הוא קרב אליו ושאל ברכות: 'ילד, איך קוראים לך ?' '  'שלמה' הייתה התשובה, אך המגיד לא הסתפק בה. 'מהיכן אתה שלוימל'ה היקר? מדוע אתה נאלץ לעמוד ולאסוף פרוטה לפרוטה בשוק העירוני ?'   הנער לא ענה, משך בכתפיו במבוכה. אך המגיד לא התכוון לוותר, ושב על בקשתו לדעת מהיכן הגיע ומי הם הוריו. בסופו של דבר נאנח הילד אנחה עמוקה, ופתח את סגור לבו : '  אני גרתי רחוק מכאן, ובדרך לא דרך עשיתי פעמיי לעיר דובנא, מחפש מקום להתעלות בלימוד התורה. התייתמתי מאבי לפני תקופה', הוסיף הילד וקינח דמעה סוררת, 'ומאז אני בודד, נאלץ לגייס כסף למחייתי ,   וכתוצאה מכך כבר אינני יודע אם אזכה פעם לממש את שאיפת חיי לעלות ולהתעלות בתורה ...'   הילד פרץ בבכי מתייפח, שקרע את לבו של המגיד מכאב: 'היו לי תכניות ללמוד תורה ולהעמיק בה, לשקוד על הגמרא ללא הרף אך לקדוש ברוך הוא היו תכניות אחרות עבורי, והוא לקח את אבי אליו לשמים בטרם עת. מאז אני נאבק על פרנסתי האישית', הוסיף הנער הצעיר בבכי מר ... '      אולי תסכים לבוא להתארח בביתי בסעודת השבת?' שאל המגיד בנועם .   עיניו של הילד אורו לנוכח ההצעה ,   ניכר היה כי מזה זמן לא זכה בסעודת שבת חמה וביתית, ואילו המגיד מיהר לשוב הביתה, להכין מקום נוסף בשולחן השבת לאורח הצעיר ...   שעת ליל שבת הגיעה, המגיד מדובנא שב מבית הכנסת כשלצדו שני המלאכים והאורח הצעיר. בפנים קורנות הוא נכנס לביתו, מברך את בני הבית ב 'גוט שבת' לבבי, ואומר  ' שלום עליכם' בהתעלות. כל העת עומד לצידו הנער הצעיר, האורח אותו אסף משוק העיירה בשעות הצהריים .   סעודת ליל שבת מוגשת בשפע וברוחב לב, והנער הצעיר זכה אחרי תקופה ממושכת לסעודת שבת טעימה ומזינה, באווירה חמה וביתית. המגיד משתדל להנעים את שהותו של הנער בסעודה, הוא כבר מתכנן לו תוכנות נוספות ...   משהסתיימה הסעודה, שאל המגיד את הנער: 'יש לך היכן לישון, צדיק שלי? הן מאוחר בלילה, קר מאוד בחוץ, אולי תסכים לישון בביתי הלילה ?' - - -   הנער הופתע מהשאלה, אך לא מצא מקום להתנגד. הן רק הוא יודע כי כבר חודשים הוא ישן בבית הכנסת הישן בעיר, עטוף בשמיכות עבות ורועד מהקור הרוסי המקפיא. איך יכול להתנגד להצעה נדיבה כזאת ,   לישון על מיטה מוצעת בבית חם ומוסק כהלכה ?   היה זה הלילה הראשון, בעקבותיו באו לילות רבים ונוספים... גם סעודת השבת הייתה רק הסעודה הראשונה, בעקבותיה נותר הילד לסעוד את ארוחותיו ולשכון באוהלו של המגיד למשך שנים ארוכות. 'כל מחסורך עלי ואל תדאג מפרנסתך', הבטיח המגיד לנער הצעיר, 'אתה תשהה בביתי, תסעד על שולחני ותלון במשכני. תוכל לחזור עתה לתכניותיך לשקוד על דלתות התורה, כי מרגע זה ואילך - אהיה במקום אביך ואדאג לכל מחסורך !'   ואכן, המגיד מדובנא עמד בהבטחתו, וככל אשר אמר כך קם והיה .   במשך שנים רבות היה שלוימל'ה הצעיר אורח של קבע בביתו, סעד על שלחנו ועמו חלק את ארוחותיו. גם בניו של המגיד למדו לגדול בצלו של האח החדש - האורח היתום, והתרגלו שהילד הוא כמו אחיהם ממש ,   לכל דבר ועניין ...   סיפורנו מסתיים כאן, כמעט. נותר רק לחשוף את זהותו של אותו שלוימל'ה הקטן, מי הוא וכיצד הפך לגדול בישראל  - - -      הסיפור המפעים מובא בספר 'חפץ חיים' על התורה, ושם מגלה המחבר כי שלוימל'ה זה, הפך להיות הגאון הנודע רבי שלמה קלוגר זצ"ל, גאון ישראל ופוסק בעל שיעור קומה, שחיבר כמאה וחמישים חיבורים בכל מקצועות התורה, בגאונות ועמקות נדירים !  כל מצווה היא מצווה שאיננו יודעים לאמוד את ערכה ולהעריך את שוויה ,   אך 'הכנסת אורחים' מכילה מרכיב מפתיע נוסף. כשאורח נכנס לבית ,   הוא סופג משהו מאוירת הבית - ולא פעם מה שהוא סופג הופך לחלק מאישיותו, מדריך אותו בחייו, מנחה אותו קדימה, מפעיל אותו לצעד הבא ...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ד סיון ה'תשע"ו

״את מחתות החטאים האלה בנפשותם״ (במדבר יז,ג). בעלי המחלוקת הגרועים ביותר הם מי שמערבים בכך את הנפש; שמנהלים את המחלוקת כביכול בשם תיקון הנשמה, בשם יראת שמים. (רבי נפתלי מרופשיץ)

     ''ויקהל עליהם קרח״ (במדבר טז,יט). מפרש רש״י: ״בדברי ליצנות״. שיטה זו מחרחרי הריב נוקטים עד היום – בשעה שאין בידם האשמות של ממש כדי לפגוע בשמו הטוב של מתנגדם, הם נלחמים בו על-ידי ליצנות, כשהם מנסים לעשותו ללעג ולקלס. (דברי שלמה)

     ״ותבלע אותם... ואת כל הרכוש״ (במדבר טז,לב). לכן נבלע גם הרכוש, כי הוא גרם למחלוקת העגומה. העזתו של קורח לקום כנגד משה באה מרוב עושרו, שכן ״עשיר יענה עזות״. (מאוצרנו הישן)

     "חז"ל מספרים שכאשר יעקב היה בדרכו לחרן ושכב לישון, התחילו האבנים לריב זו עם זו, וכל אחת טענה: 'עליי יניח צדיק את ראשו'. עשה הקב"ה נס והפך את כל האבנים לאבן אחת. נשאלת שאלה: אם כבר עשה הקב"ה נס, הלוא היה יכול לחולל נס גדול יותר, שהאבנים יֵהפכו לכר רך ונוח? אלא שהתשובה היא שממחלוקת וממריבה יכולה להיווצר לכל היותר אבן גדולה, אבל כר רך ונוח לעולם לא יצמח ממחלוקת". (רבי מאיר שפירא מלובלין)

חוש ריח (מאורות הדף היומי,עלון 837)

     איש כבר לא האמין לו.  הוא חושב שהוא רבי עקיבא, שיכול היה להבטיח שהקב"ה והים ערבים להחזרת חובותיו, לעג לו מאן-דהוא בשנינות.  אך הוא לא שת לבו לדבריהם, ידֹע ידע כי העתיד הוורוד מובטח לו אי שם במרחקים. כשהיו הנושים דוחקים בו ומשתרגים על צווארו היה מעודד את עצמו בידיעה הכמוסה עמו על הדוד ההוא שמימיו לא ראה . לא דוד ממש, דוד של אמו.

     לפני שנים רבות סיפרה לו אמו בעיניים דומעות, כי יש לה דוד אי שם במרחקים. לפני המלחמה התגוררנו באותו רחוב.  בעודנו ילדים שיחקנו תופסת. מי היה מאמין שכך חלפו השנים.  המלחמה חצתה את הכל, הוא והיא היחידים שנותרו מכל המשפחה. לאחר המלחמה נוצר ביניהם קשר טלפוני בו הבהיר לה הדוד כי מצא לו פינה להתבודד בה ביגונו ונא ונא תכבד את רצונו ותואיל להותירו בדד בלא ביקורים. אין הוא רוצה לראות איש. את כל מרצו הטביע במלאכה מפרכת מן הבוקר עד הערב, אשר היה בה כדי לבתק את פתילי מחשבותיו. כך נודע לה מפי יודעי דבר. פעם אחת צלצל הטלפון, אחרי עשרים שנות ניתוק. קול שבור בקע מן השפופרת: זוכרת? היום לפני ארבעים שנה נולדת. לא אשכח את אושרו של אחי - אביך. מזל טוב.  קול בכי שנוק סיים את השיחה.

     כשבגר נזכר באותו דוד ומיזמתו החליט ליצור עמו קשר. התרגשות רבה שררה משני עברי הקו. זקנתי,  הפטיר הישיש. -  עד מאה ועשרים, דוד. -  אמך עודנה עמנו? -  כבר לא. -  טוב שהתקשרת. אתה קרוב המשפחה היחיד שיש לי בעולם. אנא שגר לכתובתי את פרטיך כדי שארשום אותך בצוואתי. בכספי אשר צברתי תחתן את ילדיך ואת נכדיך ויהיה זה זכרי בעולם.  הוא נאלם דום, לא זו הייתה כוונתו והוא לא העלה על דעתו כי לדוד יש על מה לרשום צוואה.  כשתקבל הודעה בדואר רשום תבין שכבר אינני כאן, וכל רכושי - שלך! היה שלום, סתם הדוד ולא יסף.

     פעמים רבות היה חשק עז תוקפו לעלות על מטוס ולדפוק בהפתעה על דלת ביתו של הדוד,  אך חזקה עליו הוראתו לבל יעשה כן. הצוואה הממתינה הייתה עבורו עוגן הצלה בסערות החיים.  פרנסה לא הזדמנה לו, הוצאות היו לו בשפע, ואיש לא האמין לו כי יבוא היום שבו יפרע את חובותיו בהינף יד.  הופעת הדוור על מפתן ביתו העידה באלם על הפטירה.

     לאחר שהקיף חצי גלובוס הגיע אל בית החולים,  טיפל בצרכי הקבורה וערך לו הלוויה כדת וכדין. לקבלן המצבות הורה להכין מצבה: פה נטמן הר"ר... אשר נשמת חייו נגדעה על ידי הנאצים ימ"ש, וסבל בדומיה את ייסוריו במשך ארבעים שנים.  רוח של בית עלמין - נוזפת, קרה, גדושת תוכחה על בני-אדם שאינם מנצלים את דרכם מבית היולדות אל בית הקברות - הדפה אותו החוצה והלאה.

     נהג מונית בהה בפתק שהושיט לו והובילו אל מעונו של הדוד. הוא פשפש בכיסיו ומצא את המפתח שקיבל בבית החולים, וכשהרים את עיניו נתקף תדהמה. בית עלוב, ישן נושן, דהוי, גדר סדוקה, ועזובה בכל פינה. הוא לא היה מופתע אם היה מגלה כי דודו חי בבית מידות מפואר,  הרי עשיר היה, והנה... הוא התקרב באיטיות וגילה להוותו כי אפילו בית לא היה זה כי אם מעין שילוב לא מוצלח בין בקתה לצריף. בייאוש-מר דחק את הדלת העלובה וקול חריקתה נשמע באזנו כגיחוך על חלומותיו רבות בשנים.

     קול ניפוץ העירו משנת-ביעותים. פרצוף גרום נדחק דרך הזכוכית השבורה, וכשהבחין בו נמלט כל עוד נפשו בו. גנבים? כאן? התפלא לעצמו בעגמומיות, הלוואי היה מה לגנוב. הבוקר אור והוא יצא לסיור בעיירה, כדי לדלות פרטים על הדוד העלום. איש המכבסה ניאות להקדיש לו מזמנו, שלף תמונה נושנה משכבר הימים והצביע על דודו עומד במרכזו של מגרש ריק,  למרגלות מנופי ענק. שם, הצביע הכובס, על הקרקע ההיא הוא הצטלם, היכן שבנה את גורד השחקים בעיר הסמוכה. אומרים שהיה עשיר גדול, אבל זו רק שמועה. לא יודע. גדוש פליאה הוא נכנס אל סניף הבנק המקומי, הציג את המסמכים הדרושים וגילה כי בחשבון הבנק ממתינה לו 'ירושה' - קצבת הזקנה של החודש האחרון …

  דלת הבקתה הייתה פרוצה. אי-סדר שרר בכל, חפצים הפוכים ותמונות שנתלשו מן הקיר גדשו את הרצפה, אך מאומה לא נעלם. המחזה חזר ונשנה במשך ימים אחדים, עד שהחליט לעשות מעשה. אם הם מחפשים כאן משהו - אני אמצא אותו. והוא מצא. ידית ברזל עקומה שהסתתרה מאחורי התנור, הייתה דלת המסתורין לאוצר שמימיו לא ראה.  חוש הריח של הגנבים היה סימן הדרך שלו.

 חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/