אם גוי כיתרו זכה
ע"י שמיעתו להוסיף פרשה בתורה, כ"ש יהודי ששומע דברי תורה ומוסר, בודאי
יזכה למעלות נשגבות ולהוסיף פרשיות חשובות בתורת חייו.
בכל הדורות ובכל המצבים
אמרו בני ישראל את הפסוק "שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד", בזה הראו את
גודל אמונתם וביטחונם בהשי"ת. לכאורה אם זה פסוק של אמונה, היו צריכים לומר
"אני מאמין ד' אלוקינו ד' אחד"? אלא ללמדנו כי אי אפשר לבוא לאמונה
אמתית רק אם אנו מקבלים על עצמנו במסירות נפש "לשמוע" ולהשפיע על החבר
לשמוע, ע"י השמיעה בבחי' "שמע ישראל" זוכים לדעת כי "ד' אלוקינו
ד' אחד".
הימים הם גליונות, כתוב
עליהם מה שברצונך כי יזכירו לך... (חובת הלבבות שער חשבון הנפש פ"ג(
גדולה הכנסת אורחים
מקבלת פני השכינה. אם לא תפתח מיד את הדלת
, הוא עלול לקפוא מקור, ואילו השכינה היא אש לוהטת ותוכל להמתין מעט"
השבת המרוממת של הרשלי הליצן
(ירחמיאל טילס)
הרשלי לא היה רק בדחן שסיפר בדיחות; הוא נשם אותן. אנשי הכפר
מוסיוב, בו התגורר, היו בטוחים שהוא מעולם לא נשם נשימה רצינית אחת... לא היה דבר
או איש שזכה לחמוק מהלצותיו של הרשלי. מה עם קצת יראת אלוקים, אתם שואלים? ובכן,
כמובן שהרשלי צחק מעצם הרעיון.
כפי שניתן לתאר, הרשלי היה אחד מהאנשים הכי פופולריים בחוגי
הבטלנים והשתיינים במוסיוב. כל אימת שקבוצת אנשים ברחוב או בבית המרזח של הכפר היו
מתפקעים מצחוק, יכולתם להיות סמוכים ובטוחים שהרשלי מצוי במרכז העניינים ומפגין את
כישרונותיו.
הרשלי עצמו התפרנס יפה כמוכר בהמות. במסגרת עסקיו היה עליו לנסוע
לעיירות ולכפרים הסמוכים, ולפיכך התפרסם שמו בכל המחוז כבדחן ולץ ללא תקנה.
בכל שנה, היה הרשלי נוסע ליריד הבהמות השנתי הגדול בצ'רנוביץ'. אדם
אחר שנהג לבקר באופן קבוע ביריד הזה היה רב העיר, הצדיק ומחבר הספרים הרב חיים
מצ'רנוביץ' הנודע. רבי חיים נהג להסתובב בין הסוחרים ולהעניק להם הזדמנות לתרום
למטרות הצדקה הרבות שפעל למענן, עזרה לנזקקים ותמיכה במוסדות חינוך יהודיים.
וכך אירע שרבי חיים הסתובב לו בין הדוכנים ביריד בצ'רנוביץ', כאשר
נתקל פתאום בקבוצה גדולה העומדת בינות הדוכנים וצוחקת בקול גדול. לא היה ספק כי
הרשלי בשטח.
רבי חיים חשב לחמוק בלא שיבחינו בו. הוא ידע, שמהטיפוסים הגסים
והריקנים הללו לא יכול היה לצפות להרבה "עסקים" בלאו הכי. אבל הרשלי היה
זריז ממנו. "הי! רבי קדוש! שלום עליכם!" קרא בקול, חיוך עדיין שפוך על
פניו מהבדיחה האחרונה שסיפר.
"עליכם השלום, אחי היהודים", השיב הרב בחום. הפור נפל.
עכשיו לא יוכל עוד להתחמק מהם. "אולי תוכלו, אדונים נכבדים, לתרום את חלקכם
למצווה שהיא צדקה גדולה?"
"ומהי בדיוק מטרת הצדקה?" שאל הרשלי, עדיין מחייך.
"פדיון שבויים, הנקראת המצווה הגדולה ביותר מכולן", השיב
הרבי מיד. "ישנו יהודי עני וחסר מזל שחייב אלף וחמש מאות זלוטי לפריץ שלו.
עכשיו הוא נמק בכלא עד שהחוב ישולם. "
כל הנוכחים חייכו בציפייה. הם חיכו בקוצר רוח לתשובתו המחוכמת של
ידידם בדו-שיח שבין הבדחן לבין הרבי.
הרשלי שם את ידו בכיסו והוציא משם 1,500 זלוטי – כל הסכום שהביא
עמו כדי לרכוש בהמות לעדרו. "הנה, רבי", הוא אמר בשקט, כשעל פניו נסוכה
הבעה מוזרה. "הנה כל הסכום לו אתה זקוק כדי לפדות את היהודי המסכן".
כל הצופים נבהלו לרגע, אך אז קלטו שזו מוכרחה להיות אחת מבדיחותיו
המחוכמות של הרשלי. הרבי יושיט את ידו לקבל את הכסף, הרשלי יעמיד פנים שהוא נותן
לו ואז ברגע האחרון יחטוף אותו בחזרה וישים ללעג ולקלס את הרב הנאיבי.
אבל הצדיק לא היה נאיבי כלל.. הוא נעצר ופשוט הביט בהרשלי כשקוע
במחשבות.
"לא, לא", קרא הרשלי, ופניו לבשו ארשת רצינית. "אני
מתכוון לכך באמת. זו לא בדיחה. בבקשה. קח את הכסף". ותוך כדי דיבור דחק את
הארנק התפוח שהוציא מכיסו לתוך ידו של רבי חיים.
הרב הנדהם הוצף בהתרגשות ברגש הקלה על כך שיוכל לשחרר את היהודי
הכלוא המסכן. הוא נדהם לראות שאפילו אדם ברמה רוחנית נמוכה כל-כך כהרשלי יכול
להתעלות לגבהים שכאלה תוך רגעים ספורים בלבד. דמעות חמות נקוו בזוויות עיניו.
הרשלי עצמו עמד אף הוא נדהם. הוא לא ידע מה גרם לו לעשות זאת. היה
זה דחף ספונטני שהוא לא יכל לעמוד בפניו.
הצדיק הנרגש ביקש לברך את הרשלי אך הוא לא ידע ב93יוק כיצד. חייו של
רבי חיים נסבו סביב ציר אחד: השבת. הוא אפילו כתב ספר מיוחד המוקדש ליום השביעי
וסודותיו על פי הקבלה. אך מה הקשר בין שבת המלכה לבין האדם גס ההליכות העומד
לפניו? אף על פי כן, חשב לעצמו, מעשה שכזה ראוי לברכה הגדולה מכולן. כשהוא עדיין
מוצף התלהבות, קרא:
"אני מברך אותך שבזכות המצווה הגדולה שעשית תחווה את טעמה
האמיתי של השבת".
הרשלי היה עדיין המום. הוא הניד בראשו כאילו ידע על מה הצדיק מדבר,
וענה "אמן".
הרשלי שב למוסיוב באותו יום. כיוון שלא היה לו כסף, לא הייתה לו כל
סיבה להישאר בצ'רנוביץ', אך הוא הוסיף להיות מעודד ולהתבדח כהרגלו.
ככל שחלף השבוע, הוא החל לחוש ברגש מוזר ההולך וגואה בו – ברוח של
קדושה, דבר-מה שמעולם לא חש קודם לכן בחייו. כאשר הגיע יום השישי גברה התחושה הזו
והוא הבין שהדבר מוכרח להיות קשור לשבת המתקרבת, והשבת הזו בהחלט עתידה להיות שונה
מכל השבתות שחווה אי פעם.
הוא הלך לקנות מאכלים מיוחדים לשבת ובקושי הצליח לשלוט ברעד שתקף
אותו. ככל שנקפו השעות, הלכה התרגשותו וגברה. כל מי שפגש את הרשלי באותה שבת, בקושי
יכול להכירו. האם זהו האיש השר, רוקד, לומד ומתפלל בהתלהבות? הרשלי עצמו בקושי
הכיר את עצמו! כל ישותו הייתה אפופה בעונג השבת הקדושה.
העיר כולה הייתה כמרקחה. הרעיון שהרשלי הליצן יאהב את השבת כפי
שאוהבים אותה הצדיקים, הצחיקה כל אדם ששמע על כך, אפילו יותר מבדיחותיו השנונות
ביותר של הרשלי. היו כאלו שחשבו שהוא איבד את שפיותו.
אך אז התפשטה השמועה על מה שקרה ביריד הבהמות בצ'רנוביץ' – על מעשה
הצדקה הלא-אופייני אשר עשה הרשלי ועל ברכתו הלא רגילה של הצדיק מצ'רנוביץ'. אנשים
התחילו להבין מה קרה כאן.
אחרי השבת הזו, שב הרשלי להתנהגותו הרגילה, הקלילה והמבודחת. אבל
בשבת הבאה, הוא שוב נתקף באותה רוח של קדושה.. דומה היה כאילו ישנם שני הרשלי:
הרשלי של יומיום, והרשלי של שבת.
חלפו שבועות וחודשים בלי שינוי במצב. הרשלי חש שהוא נקרע תחת העומס
של אישיותו הכפולה. הוא החליט לנסוע בחזרה לצ'רנוביץ', אל הצדיק שהעניק לו את
הברכה.
הרב חיים אמר לו, שכדי לספוג את טעמה של השבת בלי שייגרם לו נזק
רוחני ונפשי, הוא יצטרך לזכך את התנהגותו במשך כל ימות השבוע. הרשלי החליט להישאר
בצ'רנוביץ' כדי ללמוד יותר ממורו החדש. עד מהרה השתנה בהדרגה סגנון חייו היומיומי,
ומעתה ואילך חיי היומיום שלו החלו להזכיר את אותה התרוממות וקדושה לה זכה בשבת.
בשנים הראשונות של המאה ה-19 עבר הרב חיים מצ'רנוביץ' לארץ ישראל
ועמו תלמידו הנאמן הרשלי. הם התגוררו בצפת עיר הקודש שם נקברו לאחר פטירתם.
החוויה היהודית
