‏הצגת רשומות עם תוויות הרבי מסלונים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הרבי מסלונים. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 7 בפברואר 2017

אמרי שפר י"ב שבט ה'תשע"ז


 אומר הרב שר שלום מבעלזא זיע"א: "וילונו העם על משה לאמור מה נשתה" (טו', כד') עם ישראל התלוננו מתי נוכל לשתות הרבה יין? מיד נאמר "ויורהו ה' עץ" בעוד כחודש ימים (פורים) יתלו את המן על העץ ואז תוכלו לשתות "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי..."


     הרבי מבעלז התבטא על כך בשם רבי נפתלי מרופשיץ ואמר: אנשים רבים באים אלי למטרות שונות, זה למטרה כזו וזה למטרה אחרת. כולם, אמנם, באים אלי, אבל בעצם הם לא מתכונים אלי, אלא הם מתכונים לבעיה שלהם, כשאני בסך הכול הוא האיש שאמור לפתור להם את הבעיות. רק מתי מעט באים אלי ללמוד ולקבל ממני באמת...


    הרמב"ם: הרופא הטוב ביותר הוא זה ששומר על מטופלו שלא ייחלה כלל, ולא זה שמצליח לרפות את החולה.  וכך כתוב בתורתנו הקדושה: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך – אני אדאג שכל המחלות שהיו במצרים כלל לא יבואו עליך – כי אני ה' רופאך!!!


     ''וצא הלחם בעמלק מחר" (יז, ט) פירש הרבי מסלונים: הילחם בעמלק המפתה אותך בכל עת לאמור: "מחר" תעסוק בתורה, "מחר" תקיים המצוות, רק לא עכשיו.
''ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים'' (ניצוצות).
     חיים נחום, או נתן כפי שיהיה מכונה לימים, היה אחד משבעת הילדים של הרב מרדכי לייב מוצ'ניק מצ'רנוביץ'.  כבר בילדותו התגלו בו כישרונות רבים ומיוחדים. הוא היה בעל זיכרון פינומנלי, הוא היה מסוגל להעביר על הנייר ציור מדויק של כל דבר שראה. הזיכרון המופלא שלו אפשר לו לרכוש בקיאות בש"ס מגיל צעיר, בנוסף לזאת הייתה לו גם אוזן מוזיקלית מאוד, שהצטרפה לקול ערב במיוחד, של הילד המחונן החזן הנודע ר' יוסל'ה רוזנבלט, שהיה ידידו של הרב מרדכי לייב, נהג להתארח בביתם בכל פעם שהגיע לצ'רנוביץלשבת, וקולות זמירות השבת של החזן עשיר הניסיון ושל פרח החזנים הצעיר משכו אליהם את כל יהודי העיירה הללו מילאו את הבית מקצה לקצה ואף עמדו ברחוב על מנת לשמוע כיצד מאתגר החזן העולמי את הילד הצעיר ביצירות קשות ומורכבות, וכיצד זה הקטן מפצח את האתגרים המורכבים כחזן בקיא ורגיל.
     ב- תרפ"ה, כשעננים שחורים רק החלו להופיע מעל שמי אירופה, החליט הרב מרדכי לייב לא להתכחש לאיתותי הסערה המתקרבת. הוא עזב את הנוחות היחסית בצ'רנוביץ' והפליג אל הלא נודע מעבר לאוקיינוס האטלנטי במקצועו היה הרב מרדכי לייב גם שוחט, וכעבור שנתיים כבר היה אחד מראשי מערך השחיטה והכשרות ב"לואוור איסט סייד", החלק המזרחי במנהטן, שבו הצטופפה אוכלוסיית המהגרים היהודית שהגיעה אל ה"גולדענע מדינע". תושייתו והעובדה שעזב את אירופה מוקדם כל כך, אפשרו לו לסייע לכל בני משפחתו המורחבת לעזוב את היבשת הארורה בזמן, וכשהניף הצורר הנאצי את גרזנו, נותרו הם לפליטה בארצות הברית.
     נתן עשה חיל בלימודיו. בתוך שנתיים הוא כבר דיבר אנגלית שוטפת, וככל שנקפו השנים התברר כי לא רק שהוא תלמיד חכם, המובחר מבחורי ישיבת "תורה ודעת", אלא שהוא גם מדבר עשר שפות ברמת שפת אם עם כל הדיאלקטים והניואנסים, גם הכישרון המוזיקלי שלו בא לידי ביטוי, והילד שאחז בשולי גלימתו של יוסל'ה רוזנבלט הפך לבעל תפילה בעל קול טנור מתוק, רגיש ודרמטי בעת ובעונה אחת, שהצליח לחדור אל הלבבות ולרגש את הציבור בכל תפילה מחדש.
     כשפרצה מלחמת העולם השנייה, גייסו את נתן לצבא האמריקני. הוא נלחם בכל כוחו כי ידע שבמלחמה הזו הוא עוזר למגר את ציר הרשע של היטלר ימ"ש וחבריו שרוצחים ביהודים מידי יום ביומו רח"ל, ואכן בפעולותיו הכבירות הצליח בכך רבות. בהיותו אדם צנוע לא הבליט אף לא אחד מכישרונותיו הרבים, והוא הוצב כטכנאי רנטגן במרכז צבאי רפואי באליס איילנד. הוא התקדם בסולם הדרגות, וכעבור כמה חודשים היה סרג'נט ואחראי על כל טכנאי הרנטגן הצבאיים במקום. למזלו של הצבא האמריקני, מישהו החליט בכל זאת לקרוא היטב את גיליונות ההערכה שניתנו לו, והוא הועלה שוב בדרגה ועבר לחיל המודיעין.
     לוטננט נתן מוצ'ניק אומן לעבור מעבר לקווי אויב, להעביר מידע לכוחות המחתרת שדיברו שפות שונות, לשאוב מידע מהשטח ולפרוס אותו חזרה באוזני הכוחות האמריקניים. נתן טס לאנגליה, ובשלושת החודשים שקדמו ליום הגורלי, היום שבו נחתו הצבאות האמריקניים בנורמנדי – הוא אימן את יחידות המודיעין שעליה הופקד, יחידה שסופחה לדיוויזיה ה- 28 . ביום הגורלי, הוא נחת על חוף אומהה תחת אש תופת שהמטירו עליהם הגרמנים, כשהוא עד למותם של רבים מחבריו עד מהרה הפך נתן לחוליה המקשרת בין ארגוני המחתרת במדינות השונות, ותפקידו היה לוודא שכולם חולקים את אותו מידע. אלא שאז גילו בצבא גם את הזיכרון החזותי שלו. עובדה זו. בתוספת לידיעת שפות וידע בהיסטוריה ודיאלקטים שונים, הפכו אותו למרגל מושלם. כשהוא מחופש, עבר מעבר לקווי האויב. אסף מידע וכשחזר שרטט מפות מדויקות, הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינת הפרשנות שנתן לאלמנטים השונים שבהם נתקל. המפות שלו אפשרו לכוחות בעלות הברית לצאת להפציץ את היעדים הללו במינימום אבדות.
     במהלך המלחמה קיבל אביו, הרב מרדכי לייב מוצ'ניק, מכתב מאת מפקד הדיוויזיה ה-28" : אנחנו לא יכולים לחשוף בפניך את מקומו המדויק של בנך, כמו גם את מהות עבודתו, אבל אנחנו מרגישים שחשוב שתדע שלתפקיד שהוא ממלא יש חלק גדול בניצחון של כוחות בעלות הברית על אדמת אירופה".
     מלחמת העולם השנייה הסתיימה על אדמת אירופה בקיץ תש"ה, וחגי תשרי חיכו ממש מעבר לפינה. היחידה של נתן שחררה לא מכבר את מחנה טרזינשטט, והוא ניגש למפקדיו וביקש לחפש מקום תפילה גדול דיו לאכלס את 600  הניצולים ועוד יותר מאלף חיילים שהיו באותה עת באזור שירצו להשתתף בתפילת ימים נוראים בית הכנסת הגדול של פרנקפורט, שנשאר עומד על תילו, נראה כמקום מושלם מבחינת גודלו, אלא שהנאצים הפכו אותו למחסן סחורות ולאורוות. לאחר שנרגע מהזעזוע עקב הזוהמה שפשטה במקום, חשב נתן על נקמה מתוקה להפליא. מי אם לא הגרמנים אמונים על סדר וניקיוןברשות מפקדיו הוא הצעיד באיומי נשק קבוצה של מאתיים קציני אס- אס שנשבו לא מכבר אל בית הכנסת, נתן להם מברשות מים וסבון והכריח אותם לנקות את בית הכנסת מהמסד עד הטפחות. כשסיימו, נשלחו במשאיות לכל בתי התיאטראות שבהם הנאצים לא פגעו, כדי לעקור ממקומותיהם את הכיסאות המרופדים ולהציב אותם בבית הכנסת. וכך בית הכנסת הראשון בעידן הפוסט נאצי בגרמניה הוכשר לתפילה בידי הנאצים עצמם... השמועה על התפילה הממשמשת ובאה עשתה לה כנפיים. חיילים יהודיים מכל רחבי אירופה קיבלו אישורי מעבר והתייצבו בליל ראש השנה בבית הכנסת. גם מפקדי הצבא האמריקני לא יכלו שלא להתרגש מהסמליות שבאירוע וביקשו לכבד את המעמד בהשתתפותם. וכך מונצח בתמונה צבאית רשמית החזן קפטן נתן מוצ'ניק עומד על בימת בית הכנסת הגדול, כשדגלי ארצות הברית מתנופפים באולם, ובמזרח יושבת צמרת הפיקוד בראשות הגנרל אייזנהאואר, מפקד כוחות הברית באותו זמן ומי שלימים הפך לנשיא ארצות הברית.
     כמה שבועות לאחר מכן קבל אביו של נתן מכתב נוסף הפעם מהרב הצבאי צ'פלין מייג'ור רבי יהודה נאדיך, שסיפר לו בפרוטרוט על קידוש ה' שבנו עשה, ותיאר כיצד הצליח ר' נתן בתפילתו לרגש קהל של אלפים. ולהשיב לרבים מהם את האמונה באביהם בשמים. "
     לאחרונה הרציתי בפני קהל אנשים מבוגרים במיאמי, חלק מהם היו חיילים בזמן מלחמת העולם השנייה", מספר יעקב מוצ'ניק, הבן של נתן. "אחד מהם ניגש אליי בסוף ההרצאה וסיפר כי השתתף באותה תפילה, וכי קשה לי להבין עד כ??ה היה המעמד נשגב ומרגש".
     במהלך התפילה, סמוך לרגע שבו היה עליו להתחיל בתפילה: "ונתנה תוקף", הבחין נתן במתפלל אחד שהיה עטוף כולו בטלית. לשנייה אחת הצליח ר' נתן לראות את הדמות מתחת לטלית והצטמרר כולו: הוא נעץ עיניו במת מהלך. זה לא היה אדם, אלא שלד שעור דבוק לגופו, עיניו הענקיות חלולות ושקועות בחוריהן וכל כולו אומר חידלון. עשה רושם שלשלד הזה נשאר בקושי כוח כדי להגיר דמעות שצרבו את לחייו הגרומות וחרתו בהן תלמים. מזועזע ממראה עיניו נאחז ר' נתן בעמוד ומילות התפילה המרגשות של "נתנה תוקף" קיבלו משנה תוקף: "מי במים... מי באש"... זעק מעמקי לבו... לכל אחד מהנוכחים היו קרובי משפחה שלא שרדו, שנתנו תשובה למילים אלו. "מי בקיצו... ומי לא בקיצו..." – אבל "ואתה הוא אל חי וקיים".  ים של דמעות, ים של תחינות שנבעו מעמקי הלב והנשמה, נשפכו מלבבות המתפללים הרבים שגדשו את בית הכנסת באותם רגעים מרטיטים, מכוחה של התפילה המרגשת והעוצמתית שנבעה ממעמקי מעמקים של לבו של ר' נתן, שבכה והתפלל על חורבן העם הנורא שראה במו עיניו באותם ימים גורליים...  כשהסתיימה התפילה חיפש ר' נתן את הדמות המצמררת שזעזעה את כל נימי נפשו, ולא מצא אותה.
     הרב נויהאוז, רב צבאי נוסף שנכח בתפילה, ידע במי מדובר וסיפר את סיפורו הנורא. שמו של אתו יהודי היה גרינבאום, בעיצומם של ימי החושך והצלמוות הטילו עליו הנאצים מלאכה איומה: היה עליו לעמוד מחוץ לתאי הגזים, לשמוע את אחיו הולמים ושורטים בדלתות בחרדה שהפכה לייאוש, צורחים, צועקים ומפרפרים עד שחדלו לזעוק ודממת מוות השתררה במקום. אז היה עליו לפתוח את הדלת, לאסוף את הגופות שצנחו כמאליהן החוצה ולהעמיס את האומללים על משאית שלקחה אותם לתחנתם האחרונה – הקרמטוריום – המשרפות. יום אחרי יום במשך שבועות וחודשים ארוכים ביצע גרינבאום את עבודתו המזעזעת כשעיניו עצומות, יום אחד, בעודו מניף את אחת הגופות, היא נדמתה לו קטנה וקלה יותר, והוא הבין שזהו ילד והוא עדיין חי. אינסטינקטיבית פקח את עיניו, רק כדי לגלות שאותה גופה צנומה שהשליך כלאחר יד על העגלה היא בתו הקטנה שעודה מפרפרת, הילדה עוד הצליחה להושיט אליו את ידיה בתחינה נואשת, כשהמשאית נסעה לדרכה.
     ר' נתן ניסה למצוא את גרינבאום. הוא שאף למצוא אותו ולנסות לתת לו מעט נחמה – ללא הועיל. גרינבאום נעלם כאילו בלעה אותו האדמה חלפו שנים באחת השבתות כשסיים ר' נתן את התפילה באחד מבתי הכנסת של ברוקלין, ניגש אליו אדם שלחץ בחום את ידו וסרב להרפות. ר' נתן התבונן בו. הוא אמנם נראה מוכר, אך למרות הזיכרון החזותי שבו ניחן, לא הצליח ר' נתן לומר היכן הצטלבה דרכו במסלול של אותו אדם. " אתה לא זוכר אותי, אבל אני לא יכול לשכוח אותך", אמר האורח ל ר' נתן. "זוכר את התפילה ההיא בבית הכנסת בפרנקפורט מיד בסיום המלחמה? אולי תזכור שבסמוך לעמוד התפילה עמד שלד אנושי מכוסה בטלית – שבקושי היה לו כוח לבכות? אני הוא אותו שלד. שמי גרינבאום..."  וכאן חזר מר גרינבאום ותיאר את גורלו הנורא באותם ימים והוסיף: "כשהבנתי שהיה לי חלק בטביחה של הבת שלי, עצמי ובשרי, ממש כמו שמתאר הנביא ירמיהו את החורבן, הרגשתי שזהו מסר מהשליהודים אין כל תקווה, וכי גורלו של עם ישראל נועד לכליה ח"ו. הבנתי שה' כועס עלינו מאוד, ולא הייתה לי כל סיבה לקוות לטוב. כשהסתיימה המלחמה המשכתי לחוש כך ורציתי לקחת את נפשי. זו הייתה התוכנית שלי. אולם כששמעתי את הקול היפה והמרגש שלך, שהגיע עד הנימים העמוקים ביותר שבלבי, הרגשתי שמלאך משמים קורא לי. שמעתי את ה 'נתנה תוקף' המרגש שלך, הבנתי את המסר שלמרות כל מה שעברתי, ה' לא השאיר אותי בחיים סתם, ושזה מתפקידי להשתמש במתנה הזו שה' בחר לתת דווקא לי, ולא לרבבות אחרים, כדי לבנות את עם ישראל מחדש מהאפר, אליו כמעט נמוג. " התפילה שלך היא שהצליחה לגעת בחלק הכי עמוק ורדום שבלבי, באחת חיברה אותו לנשמה שלי ולתקוות החיים. היא הוציאה אותי מגלות מצרים הפרטית שלי, הגעתי לאמריקה, התחתנתי, נולדו לי ילדים שאני זוכה לגדלם לתורה ולמעשים טובים, תמיד התפללתי שה' יזכה אותי לפגוש בך שוב כדי שאוכל לומר לך עד כמה אני אסיר תודה וכמה אני חייב לךהצלת את חיי ...
     ר' יעקב בנו של ר' נתן בוכה כל כך כשהוא מספר את הסיפור הזה, שקשה שלא לבכות איתו. "אבא סיפר את זה שוב ושוב, כשהמסר שהוא מבקש להעביר: עד כמה יכול אדם אחד להשפיע על אדם אחר אם הוא פועל בתמימות ומתוך אהבת ה' אמיתית. לאבא הרי לא הייתה כוונה נסתרת או כוונה מיוחדת להשאיר את גרינבאום בחיים, אבל הכוונה הטהורה שלו בעצם קיום התפילה והאופן שבו התפלל מעומק הלב והנשמה פעלו את פעולתם". ולא רק עליו אלא כל מי שהיה שם טען שזו הייתה תפילה שלא מעולם הזה, תפילה שנחצבה מעולמות טמירים וקסומים של טוהר וקדושה, תפילה שנתנה להם את האמונה ואת הכוח להמשיך בחיים ולהתחיל הכול מחדש על אף הטרגדיות הנוראות שעברו...
     עומק נוסף יש בסיפור הזה, שדווקא הכאב הגהינומי הנצחי הזה, של גרינבאום, הוא הוא שהעניק לו את ישועתו הנפשית דווקא הכאב הזה, ה??יא את ר' נתן להתפלל בעומק ובעוצמה כפי שלא התפלל מימיו לנוכח הטרגדיה שראה לנגד עיניו,ודווקא התפילה הזו היא שנתנה לגרינבאום חזרה את הכוח הנפשי להתחיל מחדש... 

החוויה היהודית






יום חמישי, 11 באוגוסט 2016

אמרי שפר ח' אב ה'תשע"ו

 



 אדם צריך יום יום להזכיר לעצמו את העבודה של התודה! כל יום! כי ברגע שאדם מתבלבל ומתחיל לחשוב שלא טוב, אוי ואבוי לו! כל יום אדם צריך להזכיר לעצמו את האמונה הפשוטה שבאמת השם טוב, והחיים יפים ומתוקים, והעולם יפה וטוב, והכל טוב! וצריך להגיד תודה!


     אדם צריך להיות כמו כלי , שכל מה שבעל הבית ירצה לשפוך , בו הן יין והן חומץ יקבל.


     ''אדם צריך להיות תמיד בשמחה, כל רגע, כל החיים. שמחה זה בחינה של גילוי אמונה. אם אדם בשמחה, סימן שהוא מאמין. אם רגע אחד הוא לא בשמחה, סימן שבאותו רגע הוא מנותק. כל עבודת האדם בעולם הזה זה או התחברות או התנתקות. כל המטרה פה זה להתחבר, מהשליחות הא-לוקית שלי פה, מהנתונים שלי, מהקשיים שלי, מהסבל שלי. אין בן אדם שלא קשה לו פה, כי אם לא קשה לו בשביל מה הוא בא לעולם, כל העולם הזה זה התמודדות, התמודדות , התמודדות, עם עוד ועוד קשיים. אבל אני לא לבד. יש ה'." )באור פני מלך(


     אדם שאינו משווה עליו מצוות קלות כבחמורות, סופו שאפילו חמורות יהיו שוות בעיניו כקלות. (היה נהוג לומר בנובהרדוק)


     ''אדם שאינו קובע לעצמו בכל יום לפחות שעה שכולה שלו, לנפשו, לחשבון עולמו – אינו בכלל אדם'' (רבי משה-לייב מסאסוב)   


     אשרי אדם יפיק תבונה = מאושר יהיה האדם המשקיע וחושב על-מנת להסיק מסקנות מתוך הדברים שלמד.


     "האדם מתגלה בדיבורו. צלם הא-לוקים שבו מופיע בדיבור שלו, שמעיד על תוכנו הפנימי (הרבי צבי יהודה קוק)


     הרבי מסלונים, הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל, מציין שהעיקרון המרכזי בתשעה באב הוא אי השלמה עם מציאות החורבן של המקדש.


"היית צריך לרקוד לאורך כל הדרך"
      סח אחד ממקימי ומראשי ארגון "ערכים": "הסמינרים הראשונים שניהלנו לקרב יהודים הרחוקים משמירת תורה ומצוות היו כרוכים בקשיים גדולים ובמאמצים מרובים. הכל היה בהכוונתו של הגאון רבי חיים גריינימן זצ"ל והיינו מתייעצים בו בכל דבר". "פעם חזרתי עייף ותשוש במיוחד. נכנסתי כדרכי אל רבי חיים גריינימן והוא קידם אותי בשאלה: "מדוע הנך כה תשוש"? הוא לא המתין לתשובה ומיד אמר לי: "היית צריך להגיע לכאן, תוך כדי ריקודים על רגל אחת לכל אורך רחוב רבי עקיבא..."  
     המשיך רבי חיים והסביר לי: "בעבר כאשר היה חשש שתינוק ימסר בידי נכרים, היו כולם מתגייסים כאיש אחד בלב אחד להצלתו. ואם היה נדרש כסף היו מוזילים ממונם וכספם, מתאמצים ומשתדלים בכל דרך ובכל טצדקי לפדות אותו. התינוק הזה הרי יגדל כאנוס, לא תהא תביעה עליו ויזכה לחיי עולם הבא, ואף על פי כן דאגו בכל עוז ותעצומות להושיע אותו מיד האומות"... "והנה בדורינו זה הנכם זוכים להחזיר בתשובה מאות ואלפים וביניהם גם קרובים למזיד, הם וצאצאיהם וסביבותיהם, לא שייך לתאר ולשער זכות גדולה מזו" ...הוסיף רבי חיים ואמר: "הרי כשאדם מציל אדם אחד הטובע בנהר כבר מרגיש באישיותו עונג ואעפ"י שהצילו רק לחיי שעה ומי יודע אם יהיה בהם זכאי או חייב, על אחת כמה וכמה כשמצילים אדם מרדת שחת לחיי עולם ולא אחד או שניים אלא מאות ואלפים... איזה עונג צריך שיביא הדבר בלב הפועלים, אם כן הרי פניך היו צריכים לקרון מאושר!"...
     בהזדמנות אחרת שאל אחד מראשי "ערכים" את רבי חיים: עד כמה אפשר לקחת על עצמנו חובות כספיים למען קירוב רחוקים"? והשיב: "עדיף לבוא לשמים עם חובות כספיים ולא עם חובות של נפשות... הרי מדובר בהצלה ממיתת עולם לחיי עולם, וגדול המחטיאו יותר מההורגו. וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עוון. כמה איסורי סקילה וכריתות ניתן למנוע על ידי הצלת איש אחד או משפחה אחת מחיי הפקר לחיי תורה ומצוות!


"יהודי לעולם לא טועה בדרך" (דרך עץ החיים)
      פעם, כאשר נסע רבי מרדכי יוסף פוגרמנסקי ביום שישי ברכבת בדרכו לעירו קובנא, התיישב לידו יהודי נוסף. אותו יהודי שימש כשוחט וכמוהל, וזה עתה שב מסיבוב של מצוות בעיירות הסמוכות, ועשה את דרכו לקובנא עירו. רבי מרדכי מצא בו איש נעים שיח, עד מהרה התפתחה שיחה ערה בין השניים, על עניינים הלכתיים ורעיוניים, אולם אליה וקוץ בה! כל כך נהנו השניים זה מחברתו של זה, עד שלא שמו ליבם לכך שהרכבת חלפה עברה לה על פני קובנא מקום מגוריהם, בה היו אמורים לרדת ולעשות את השבת.
     היה זה לאחר שהרכבת הספיקה להתרחק מרחק ניכר ממחוז חפצם, כאשר הציץ השוחט מבעד לחלון והבין את גודל הטעות. הוא העיר את תשומת ליבו של בן שיחו לעובדה, כי היכרותם העמוקה הובילה לטעות נוראה!.  יום שישי חורפי וקצר היה זה, ולא היה בידם לעלות על הרכבת הנוסעת חזור, מה גם שבהכירם את תחנותיה הקרובות של הרכבת - ידעו כי לא יספיקו לרדת בישוב יהודי כלשהו טרם כניסת השבת. "מה נעשה?" פכר השוחט ידיו ביאוש, "היכן נרד? והיכן נתאכסן בשבת קודש? זו הטעות הנוראה ביותר שעשיתי בימי חיי!" שב ומלמל בייאוש נורא. אולם הרב פוגרמנסקי מיהר לעודדו: "האם באמת סבור הנך שתעינו בדרכנו?! דע לך יהודי לעולם אינו תועה! אם חלפנו על מחוז חפצנו, כנראה שהקב"ה מעוניין שנשבות את השבת במקום אחר".
     כאשר עצרה הרכבת בעיירה הקרובה, ורבי מרדכי והשוחט החלו לשוטט בין בתי העיירה, התברר להם שהרכב התושבים בעיירה הינו גויי לגמרי, ויהודי אחד לרפואה אין בה!.  השוחט, שקיבל על עצמו את הנהגתו של רבי מרדכי, שתק ולא הוציא הגה מפיו, ואילו רבי מרדכי עצמו לא התייאש כלל ועיקר, הוא אחז באמונתו בבורא, כי לא לחינם כוונו צעדיו דווקא אל מקום זה. לבסוף עצרו השניים הלך גוי ושאלוהו בחשש: "האם מכיר אתה מאן דהו שיהא מוכן להשכיר לנו חדר למשך השבת"? עיני החוקרות של הגוי סקרו את שני הזרים מכף רגל ועד ראש, ולבסוף מלמל בלחש: "אם איני טועה יהודים אתם הלא כן? ובכן, הריני לבשרכם כי יהודי בודד מתגורר כאן, בעיירה שלנו, ונדמה לי שהוא ישמח מאוד לראות אתכם", וכאן הרים הגוי את אצבעו וכיוון את השניים לביתו של היהודי. עיניו של רבי מרדכי אורו כשעמדו רגליהם בפתח הבית בו הייתה קבועה מזוזה, "הנה, הגענו לביתו של יהודי". נקשו השניים על הדלת, וזו נפתחה בידי בעל הבית, אך לתגובתו לא ציפו כלל, למראם פרץ היהודי בזעקות נוראות: "אליהו הנביא! אליהו הנביא! אליהו הנביא", כשניכר עליו שהוא נתון בהתרגשות אדירה. רבי מרדכי ורעהו, המומים מעט, לא הבינו על מה המהומה, הן סך הכל מדובר בשני יהודים שנקלעו למקום זר, ומאין נובעת ההתרגשות לה מצורפת הקביעה הנחרצת, כי אליהו הנביא בכבודו ובעצמו הגיע לפקוד את הבית?!  מחויכים משהו ונבוכים מעט צעדו השניים אל תוך הבית והמתינו להסבר כלשהו, וזה לא איחר להגיע. האם אין אחד מכם אליהו הנביא?! חקר בעל הבית הנרגש, ורבי מרדכי השיב ברוח טובה: "היינו שמחים להיות אבל לא, איננו מלאכי עליון". "אוי, כמה חבל, כמה חבל! כבר הייתי בטוח שתפילתי נתקבלה!" נפלו פניו של בעל הבית, ועתה הגיע תור רבי מרדכי לברר "מדוע היית כה בטוח שאחד מאתנו הינו אליהו הנביא? ועל איזו תפילה אתה מדבר?" במקום תשובה פתח האיש וסיפר כך: "דעו לכם, אורחים יקרים, כי הנני יהודי בודד ויחיד בכפר ערלים זה, נולדתי לפני שנים רבות בכפר כבן יחיד להורי, שהתגוררו בקרב קהילה קטנה של יהודים תושבי המקום, ברבות השנים נפטרו הזקנים, והצעירים עברו לעיירות אחרות, וכך נותרתי אני לבדי, נשוי לזוגתי היהודיה, שתחיה". "מימי לא עזבתי את הכפר" סיפר האיש, "וככל הנראה גם לא אעזוב, כמדומני שאסתלק לעולמי בכפר בו נולדתי. כפרי פשוט אני, ומימי לא עליתי על רכבת... רבות מהמצוות כבר נשכחו הימני, אחר שאין מי שיספק לי לולב ואתרוג ועוד אי אלו צרכי מצוות כיוצא באלו". "ברם" נתן האיש לפתע קולו בבכי של התרגשות, "לפני כשמונה ימים נולד לי בני, והיום הוא יום הברית, החל משעות הבוקר עומד הנני לפני בורא העולם ומתחנן לפניו בדמעות: 'אנא, עזור נא לי להכניס את בני בבריתו של אברהם אבינו! אל נא יהי בני ערל בשר!' אולם מאין יבוא עזרי? הן בכל הסביבה אין מוהל אחד לרפואה!" "כבר התכוננתי להכניס את השבת ללא שבני יימול כדת וכדין" פרץ היהודי בבכי מחודש, "ולפתע הופעתם אתם, כמלאכי שרת מהשמים, עתה מבינים אתם מדוע הייתי בטוח שאחד מכם הוא אליהו הנביא? מה צר לי שנכזבה תוחלתי ולא יעלה בידי להכניס את בני בבריתו של אברהם אבינו". אכן, השניים הבינו זאת היטב, הן כה בטוח היה היהודי שתפילתו נתקבלה עד שלא טרח לברר אם אחד מהשניים מוהל הוא.
    עתה הגיע תורם להניח דעתו ולבשרו שאחד מהם הוא מוהל, והשני יאות ברצון לשמש כסנדק. לשמחתו של היהודי לא היה גבול, וכמעט שיצא בריקוד בשעה שרבי מרדכי התיישב על הכיסא והתינוק הונח על ברכיו. האב הנרגש התעטף בטליתו וקרא את פסוקי המילה, המוהל שלף את כלי מלאכתו מתיקו, ולקול בכיית היילוד שהתערב בבכייה הנרגש של היולדת מהחדר הסמוך, נערכה המילה כדת וכדין. עיניו של רבי מרדכי התמלאו דמעות של שמחה אמתית. את ישותם הציפה תחושת שליחות קודש, תחושה שהקב"ה מכוון את צעדיהם, החל ממפגש אקראי שהוביל לטעות ברכבת, ועד לצעידה בין בתי כפר גויים ועריכת ברית מילה לילד יהודי ביום השמיני ללידתו. ובתום המילה אחז רבי מרדכי ברעהו וטלטלו טלטלה עזה, כטלטל לולב בהקפות ההושע נא, "האם תאמר עוד פעם בחייך כי יהודי טועה בדרך?!" זעק באוזניו בקול רועד, והמוהל רק מלמל: "לעולם לא עוד..". ביום ראשון כאשר עלו המוהל ורבי מרדכי לרכבת, היה זה המוהל ששבר את הדממה. "יהודי לעולם אינו טועה בדרך''.


חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/