אומר הרב שר שלום
מבעלזא זיע"א: "וילונו העם על משה לאמור מה נשתה" (טו', כד') עם
ישראל התלוננו מתי נוכל לשתות הרבה יין? מיד נאמר "ויורהו ה' עץ" בעוד
כחודש ימים (פורים) יתלו את המן על העץ ואז תוכלו לשתות "עד דלא ידע בין ארור
המן לברוך מרדכי..."
הרבי מבעלז התבטא על כך בשם רבי נפתלי מרופשיץ ואמר: אנשים רבים באים אלי למטרות
שונות, זה למטרה כזו וזה למטרה אחרת. כולם, אמנם, באים אלי, אבל בעצם הם לא
מתכונים אלי, אלא הם מתכונים לבעיה שלהם, כשאני בסך הכול הוא האיש שאמור לפתור להם
את הבעיות. רק מתי מעט באים אלי ללמוד ולקבל ממני באמת...
הרמב"ם: הרופא
הטוב ביותר הוא זה ששומר על מטופלו שלא ייחלה כלל, ולא זה שמצליח לרפות את
החולה. וכך כתוב בתורתנו הקדושה: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים
עליך – אני אדאג שכל המחלות שהיו במצרים כלל לא יבואו עליך – כי אני ה' רופאך!!!
''וצא הלחם בעמלק
מחר" (יז, ט) פירש הרבי מסלונים: הילחם בעמלק המפתה אותך בכל עת לאמור:
"מחר" תעסוק בתורה, "מחר" תקיים המצוות, רק לא עכשיו.
''ויזעקו
ותעל שוועתם אל האלוקים'' (ניצוצות).
חיים נחום, או נתן כפי שיהיה מכונה לימים, היה אחד משבעת הילדים של הרב מרדכי לייב
מוצ'ניק מצ'רנוביץ'. כבר בילדותו התגלו בו כישרונות רבים
ומיוחדים. הוא היה בעל זיכרון פינומנלי, הוא היה מסוגל להעביר על הנייר ציור מדויק
של כל דבר שראה. הזיכרון המופלא שלו אפשר לו לרכוש בקיאות בש"ס מגיל צעיר,
בנוסף לזאת הייתה לו גם אוזן מוזיקלית מאוד, שהצטרפה לקול ערב במיוחד, של הילד
המחונן. החזן
הנודע ר' יוסל'ה רוזנבלט, שהיה ידידו של הרב מרדכי לייב, נהג להתארח בביתם בכל פעם
שהגיע לצ'רנוביץ' לשבת, וקולות
זמירות השבת של החזן עשיר הניסיון ושל פרח החזנים הצעיר משכו אליהם את כל יהודי
העיירה. הללו
מילאו את הבית מקצה לקצה ואף עמדו ברחוב על מנת לשמוע כיצד מאתגר החזן העולמי את
הילד הצעיר ביצירות קשות ומורכבות, וכיצד זה הקטן מפצח את האתגרים המורכבים כחזן
בקיא ורגיל.
ב- תרפ"ה, כשעננים שחורים רק החלו להופיע מעל שמי אירופה, החליט הרב מרדכי
לייב לא להתכחש לאיתותי הסערה המתקרבת. הוא עזב את הנוחות היחסית בצ'רנוביץ'
והפליג אל הלא נודע מעבר לאוקיינוס האטלנטי. במקצועו היה הרב מרדכי לייב גם שוחט,
וכעבור שנתיים כבר היה אחד מראשי מערך השחיטה והכשרות ב"לואוור איסט
סייד", החלק המזרחי במנהטן, שבו הצטופפה אוכלוסיית המהגרים היהודית שהגיעה אל
ה"גולדענע מדינע". תושייתו והעובדה שעזב את אירופה מוקדם כל כך, אפשרו
לו לסייע לכל בני משפחתו המורחבת לעזוב את היבשת הארורה בזמן, וכשהניף הצורר הנאצי
את גרזנו, נותרו הם לפליטה בארצות הברית.
נתן עשה חיל בלימודיו. בתוך שנתיים הוא כבר דיבר אנגלית שוטפת, וככל שנקפו השנים
התברר כי לא רק שהוא תלמיד חכם, המובחר מבחורי ישיבת "תורה ודעת", אלא
שהוא גם מדבר עשר שפות ברמת שפת אם עם כל הדיאלקטים והניואנסים, גם הכישרון
המוזיקלי שלו בא לידי ביטוי, והילד שאחז בשולי גלימתו של יוסל'ה רוזנבלט הפך לבעל
תפילה בעל קול טנור מתוק, רגיש ודרמטי בעת ובעונה אחת, שהצליח לחדור אל הלבבות
ולרגש את הציבור בכל תפילה מחדש.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה, גייסו את נתן לצבא האמריקני. הוא נלחם בכל כוחו כי ידע
שבמלחמה הזו הוא עוזר למגר את ציר הרשע של היטלר ימ"ש וחבריו שרוצחים ביהודים
מידי יום ביומו רח"ל, ואכן בפעולותיו הכבירות הצליח בכך רבות. בהיותו אדם
צנוע לא הבליט אף לא אחד מכישרונותיו הרבים, והוא הוצב כטכנאי רנטגן במרכז צבאי רפואי
באליס איילנד. הוא התקדם בסולם הדרגות, וכעבור כמה חודשים היה סרג'נט ואחראי על כל
טכנאי הרנטגן הצבאיים במקום. למזלו של הצבא האמריקני, מישהו החליט בכל זאת לקרוא
היטב את גיליונות ההערכה שניתנו לו, והוא הועלה שוב בדרגה ועבר לחיל המודיעין.
לוטננט נתן מוצ'ניק אומן לעבור מעבר לקווי אויב, להעביר מידע לכוחות המחתרת שדיברו
שפות שונות, לשאוב מידע מהשטח ולפרוס אותו חזרה באוזני הכוחות האמריקניים. נתן טס
לאנגליה, ובשלושת החודשים שקדמו ליום הגורלי, היום שבו נחתו הצבאות האמריקניים
בנורמנדי – הוא אימן את יחידות המודיעין שעליה הופקד, יחידה שסופחה לדיוויזיה ה-
28 . ביום הגורלי, הוא נחת על חוף אומהה תחת אש תופת שהמטירו עליהם הגרמנים, כשהוא
עד למותם של רבים מחבריו. עד מהרה הפך נתן לחוליה המקשרת בין
ארגוני המחתרת במדינות השונות, ותפקידו היה לוודא שכולם חולקים את אותו מידע. אלא
שאז גילו בצבא גם את הזיכרון החזותי שלו. עובדה זו. בתוספת לידיעת שפות וידע
בהיסטוריה ודיאלקטים שונים, הפכו אותו למרגל מושלם. כשהוא מחופש, עבר מעבר לקווי
האויב. אסף מידע וכשחזר שרטט מפות מדויקות, הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינת
הפרשנות שנתן לאלמנטים השונים שבהם נתקל. המפות שלו אפשרו לכוחות בעלות הברית לצאת
להפציץ את היעדים הללו במינימום אבדות.
במהלך המלחמה קיבל אביו, הרב מרדכי לייב מוצ'ניק, מכתב מאת מפקד הדיוויזיה
ה-28" : אנחנו לא יכולים לחשוף בפניך את מקומו המדויק של בנך, כמו גם את מהות
עבודתו, אבל אנחנו מרגישים שחשוב שתדע שלתפקיד שהוא ממלא יש חלק גדול בניצחון של
כוחות בעלות הברית על אדמת אירופה".
מלחמת העולם השנייה הסתיימה על אדמת אירופה בקיץ תש"ה, וחגי תשרי חיכו ממש
מעבר לפינה. היחידה של נתן שחררה לא מכבר את מחנה טרזינשטט, והוא ניגש למפקדיו
וביקש לחפש מקום תפילה גדול דיו לאכלס את 600 הניצולים ועוד יותר מאלף חיילים שהיו
באותה עת באזור שירצו להשתתף בתפילת ימים נוראים. בית הכנסת הגדול של פרנקפורט, שנשאר עומד
על תילו, נראה כמקום מושלם מבחינת גודלו, אלא שהנאצים הפכו אותו למחסן סחורות
ולאורוות. לאחר שנרגע מהזעזוע עקב הזוהמה שפשטה במקום, חשב נתן על נקמה מתוקה
להפליא. מי אם לא הגרמנים אמונים על סדר וניקיון? ברשות מפקדיו הוא
הצעיד באיומי נשק קבוצה של מאתיים קציני אס- אס שנשבו לא מכבר אל בית הכנסת, נתן
להם מברשות מים וסבון והכריח אותם לנקות את בית הכנסת מהמסד עד הטפחות. כשסיימו,
נשלחו במשאיות לכל בתי התיאטראות שבהם הנאצים לא פגעו, כדי לעקור ממקומותיהם את
הכיסאות המרופדים ולהציב אותם בבית הכנסת. וכך בית הכנסת הראשון בעידן הפוסט נאצי
בגרמניה הוכשר לתפילה בידי הנאצים עצמם... השמועה על התפילה הממשמשת ובאה עשתה לה
כנפיים. חיילים יהודיים מכל רחבי אירופה קיבלו אישורי מעבר והתייצבו בליל ראש השנה
בבית הכנסת. גם מפקדי הצבא האמריקני לא יכלו שלא להתרגש מהסמליות שבאירוע וביקשו
לכבד את המעמד בהשתתפותם. וכך מונצח בתמונה צבאית רשמית החזן קפטן נתן מוצ'ניק
עומד על בימת בית הכנסת הגדול, כשדגלי ארצות הברית מתנופפים באולם, ובמזרח יושבת
צמרת הפיקוד בראשות הגנרל אייזנהאואר, מפקד כוחות הברית באותו זמן ומי שלימים הפך
לנשיא ארצות הברית.
כמה שבועות לאחר מכן קבל אביו של נתן מכתב נוסף הפעם מהרב הצבאי צ'פלין מייג'ור
רבי יהודה נאדיך, שסיפר לו בפרוטרוט על קידוש ה' שבנו עשה, ותיאר כיצד הצליח ר'
נתן בתפילתו לרגש קהל של אלפים. ולהשיב לרבים מהם את האמונה באביהם בשמים. "
לאחרונה הרציתי בפני קהל אנשים מבוגרים במיאמי, חלק מהם היו חיילים בזמן מלחמת
העולם השנייה", מספר יעקב מוצ'ניק, הבן של נתן. "אחד מהם ניגש אליי בסוף
ההרצאה וסיפר כי השתתף באותה תפילה, וכי קשה לי להבין עד כ??ה היה המעמד נשגב
ומרגש".
במהלך התפילה, סמוך לרגע שבו היה עליו להתחיל בתפילה: "ונתנה תוקף",
הבחין נתן במתפלל אחד שהיה עטוף כולו בטלית. לשנייה אחת הצליח ר' נתן לראות את
הדמות מתחת לטלית והצטמרר כולו: הוא נעץ עיניו במת מהלך. זה לא היה אדם, אלא שלד
שעור דבוק לגופו, עיניו הענקיות חלולות ושקועות בחוריהן וכל כולו אומר חידלון. עשה
רושם שלשלד הזה נשאר בקושי כוח כדי להגיר דמעות שצרבו את לחייו הגרומות וחרתו בהן
תלמים. מזועזע ממראה עיניו נאחז ר' נתן בעמוד, ומילות התפילה המרגשות של "נתנה
תוקף" קיבלו משנה תוקף: "מי במים... מי באש"... זעק מעמקי לבו... לכל אחד מהנוכחים היו קרובי
משפחה שלא שרדו, שנתנו תשובה למילים אלו. "מי בקיצו... ומי לא בקיצו..."
– אבל "ואתה הוא אל חי וקיים". ים של דמעות, ים של תחינות שנבעו מעמקי
הלב והנשמה, נשפכו מלבבות המתפללים הרבים שגדשו את בית הכנסת באותם רגעים מרטיטים,
מכוחה של התפילה המרגשת והעוצמתית שנבעה ממעמקי מעמקים של לבו של ר' נתן, שבכה
והתפלל על חורבן העם הנורא שראה במו עיניו באותם ימים גורליים... כשהסתיימה
התפילה חיפש ר' נתן את הדמות המצמררת שזעזעה את כל נימי נפשו, ולא מצא אותה.
הרב נויהאוז, רב צבאי נוסף שנכח בתפילה, ידע במי מדובר וסיפר את סיפורו הנורא. שמו
של אתו יהודי היה גרינבאום, בעיצומם של ימי החושך והצלמוות הטילו עליו הנאצים
מלאכה איומה: היה עליו לעמוד מחוץ לתאי הגזים, לשמוע את אחיו הולמים ושורטים
בדלתות בחרדה שהפכה לייאוש, צורחים, צועקים ומפרפרים עד שחדלו לזעוק ודממת מוות
השתררה במקום. אז היה עליו לפתוח את הדלת, לאסוף את הגופות שצנחו כמאליהן החוצה
ולהעמיס את האומללים על משאית שלקחה אותם לתחנתם האחרונה – הקרמטוריום – המשרפות. יום
אחרי יום במשך שבועות וחודשים ארוכים ביצע גרינבאום את עבודתו המזעזעת כשעיניו
עצומות, יום אחד, בעודו מניף את אחת הגופות, היא נדמתה לו קטנה וקלה יותר, והוא
הבין שזהו ילד והוא עדיין חי. אינסטינקטיבית פקח את עיניו, רק כדי לגלות שאותה
גופה צנומה שהשליך כלאחר יד על העגלה היא בתו הקטנה שעודה מפרפרת, הילדה עוד
הצליחה להושיט אליו את ידיה בתחינה נואשת, כשהמשאית נסעה לדרכה.
ר' נתן ניסה למצוא את גרינבאום. הוא שאף למצוא אותו ולנסות לתת לו מעט נחמה – ללא
הועיל. גרינבאום נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. חלפו שנים באחת השבתות כשסיים ר' נתן את
התפילה באחד מבתי הכנסת של ברוקלין, ניגש אליו אדם שלחץ בחום את ידו וסרב להרפות.
ר' נתן התבונן בו. הוא אמנם נראה מוכר, אך למרות הזיכרון החזותי שבו ניחן, לא
הצליח ר' נתן לומר היכן הצטלבה דרכו במסלול של אותו אדם.
" אתה לא זוכר אותי, אבל אני לא יכול לשכוח
אותך", אמר האורח ל ר' נתן. "זוכר את התפילה ההיא בבית הכנסת בפרנקפורט
מיד בסיום המלחמה? אולי תזכור שבסמוך לעמוד התפילה עמד שלד אנושי מכוסה בטלית –
שבקושי היה לו כוח לבכות? אני הוא אותו שלד. שמי גרינבאום..." וכאן חזר מר גרינבאום ותיאר את גורלו
הנורא באותם ימים והוסיף: "כשהבנתי שהיה לי חלק בטביחה של הבת שלי, עצמי
ובשרי, ממש כמו שמתאר הנביא ירמיהו את החורבן, הרגשתי שזהו מסר מה' שליהודים אין כל תקווה, וכי גורלו של עם ישראל
נועד לכליה ח"ו. הבנתי שה' כועס עלינו מאוד, ולא הייתה לי כל סיבה לקוות
לטוב. כשהסתיימה המלחמה המשכתי לחוש כך ורציתי לקחת את נפשי. זו הייתה התוכנית
שלי. אולם כששמעתי את הקול היפה והמרגש שלך, שהגיע עד הנימים העמוקים ביותר שבלבי,
הרגשתי שמלאך משמים קורא לי. שמעתי את ה 'נתנה תוקף' המרגש שלך, הבנתי את המסר
שלמרות כל מה שעברתי, ה' לא השאיר אותי בחיים סתם, ושזה מתפקידי להשתמש במתנה הזו
שה' בחר לתת דווקא לי, ולא לרבבות אחרים, כדי לבנות את עם ישראל מחדש מהאפר, אליו
כמעט נמוג. " התפילה
שלך היא שהצליחה לגעת בחלק הכי עמוק ורדום שבלבי, באחת חיברה אותו לנשמה שלי
ולתקוות החיים. היא הוציאה אותי מגלות מצרים הפרטית שלי, הגעתי לאמריקה, התחתנתי,
נולדו לי ילדים שאני זוכה לגדלם לתורה ולמעשים טובים, תמיד התפללתי שה' יזכה אותי
לפגוש בך שוב כדי שאוכל לומר לך עד כמה אני אסיר תודה וכמה אני חייב לך, הצלת את חיי ...
ר' יעקב בנו של ר' נתן בוכה כל כך כשהוא מספר את הסיפור הזה, שקשה שלא לבכות איתו. "אבא סיפר את זה שוב ושוב,
כשהמסר שהוא מבקש להעביר: עד כמה יכול אדם אחד להשפיע על אדם אחר אם הוא פועל
בתמימות ומתוך אהבת ה' אמיתית. לאבא הרי לא הייתה כוונה נסתרת או כוונה מיוחדת
להשאיר את גרינבאום בחיים, אבל הכוונה הטהורה שלו בעצם קיום התפילה והאופן שבו
התפלל מעומק הלב והנשמה פעלו את פעולתם". ולא רק עליו אלא כל מי שהיה שם טען
שזו הייתה תפילה שלא מעולם הזה, תפילה שנחצבה מעולמות טמירים וקסומים של טוהר
וקדושה, תפילה שנתנה להם את האמונה ואת הכוח להמשיך בחיים ולהתחיל הכול מחדש על אף
הטרגדיות הנוראות שעברו...
עומק נוסף יש בסיפור הזה, שדווקא הכאב הגהינומי הנצחי הזה, של גרינבאום, הוא הוא
שהעניק לו את ישועתו הנפשית, דווקא הכאב הזה, ה??יא את ר' נתן להתפלל
בעומק ובעוצמה כפי שלא התפלל מימיו לנוכח הטרגדיה שראה לנגד עיניו,ודווקא התפילה הזו היא שנתנה לגרינבאום חזרה את
הכוח הנפשי להתחיל מחדש...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה