אז ישיר. אומר בעל
הטורים ישיר ר"ת י' שיר, שיש 10 שירים: שירת
הים, שירת הבאר, שירת האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה,
ושירה לעתיד לבוא בב"א, ולכן לא כתוב אז שר רק ישיר, כי לעתיד לבוא אנחנו עוד
פעם נשיר בב"א.
אם אתה
מזכיר את גאולת קריעת ים סוף, "וים סוף להם בקעת, וזדים טיבעת, וידידים עברו
ים, ויכסו מים צריהם, אחד מהם לא נותר...", ששם הייתה הגאולה על
ידי צעקה ל-ה''... ומאחר
שאתה מאמין שאפשר להיגאל ע"י צעקה ל-ה', אתה בעצמך עומד ומתפלל וצועק אל ה'... או...
אז זה מראה שאתה בוטח בה', ואתה מתפלל כי אתה מאמין בתפילה, ואתה יודע שזו הכתובת.
בפרשת המן פרק ט"ז
פסוק ט"ז כתוב כל הא'-ב'. אומר בעל הטורים שמי שמקיים את התורה שניתנה בא'-ב'
לא יחסר לו פרנסה. ובט"ז באייר התחיל המן לרדת, וסימנך ט"ז ט"ז
ט"ז. פרק ט"ז, פסוק ט"ז, יום ט"ז.
"ד' ילחם לכם ואתם תחרישון" (יד, יד( כאשר
הדבר נוגע לכבוד שמים - "ד'" - עליכם להילחם "ילחם לכם", אבל
"ואתם" כאשר מדובר בענייניכם הפרטיים, "תחרישון ". )אמרי שפר(
הכנה לימי הפורים.
"ט"ו בשבט" בגימ' פורים (בלי היו"ד(, בבחינת שלושים יום קודם החג שואלין ודורשין בהלכות
החג (פסחים ו.) (. אמרי חיים)
"ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" (יד, כט ( ״ובני
ישראל״, בעיני אנשי מעלה הנקראים ישראל, ״הלכו ביבשה״ גם ההליכה ביבשה בכל יום,
הוא נס ממש כמו ״בתוך הים״, כי אף הטבע נס הוא.... ) .לקוטי שושנה(
ויסע משה
את ישראל מים סוף. אומר רש"י שבני ישראל רצו להישאר עוד לאסוף כסף וזהב,
ואחרי כן באו במרה ולא היה להם מים כי הקב"ה רצה להראות להם שכסף לא שווה
כלום, שהרי יש לכם הרבה כסף ואין לכם לשתות, האם אפשר לשתות כסף וזהב? )בעלי המוסר(.
"חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו ולשקוד בעמל נפשו
על תקנת חברו, אם דל ואם עשיר, וזאת מן החמורות ו??ן העיקרים הנדרשים מן האדם...
וחייב אדם לחשוב מחשבות ולהעלות עצות הגונות ומתוקנות לחברו, וזה אחד מעיקרי דרכי
גמילות חסדים"... (רבינו יונה שע"ת שער ג-יג,נד)
איני יודע
קרוא וכתוב (ופריו מתוק).
סיפור השגחה מדהים ביותר, התרחש ביהודי ירא ה', שגר לפני כמה עשרות שנים במרוקו,
וביום מן הימים החליט לעלות לארץ ישראל. הבעיה היתה, שהיהודי לא ידע כלל קרוא
וכתוב, ואפילו את צורת האותיות לא הכיר, וכאשר כמה מחבריו שמעו על כוונתו לעלות
לארץ ישראל, לגלגו עליו והזהירו אותו: "בארץ ישראל האנשים מלומדים
ואינטליגנטים, איך עולה על דעתך שתוכל להתקבל שם לעבודה?!". בצר לו, החליט היהודי התמים שילך להתייעץ עם מורו
ורבו - הגאון הקדוש רבנו מאיר אבוחצירא זצ"ל, וככל אשר יורה לו, יעשה. רבי מאיר האזין ללבטיו, ואמר: "סע לארץ
הקודש, והסר חשש מליבך! הלוא הקב"ה מפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, וכי הם
יודעים קרוא וכתוב?! ואף על פי כן הקב"ה מפרנסם, ולמה הינך חושש שה' יתברך לא
יפרנס גם אותך?" . כשהבחין
רבי מאיר שהיהודי עדיין נתון בדאגה וחשש, אמר לו: "דע לך, שאם ירצה הבורא,
דווקא בגלל שאינך יודע לקרוא ולכתוב, תהיה לך בס"ד פרנסה...".
היהודי החליט לציית לקול הצדיק, ועלה ארצה, ומיד בהגיעו נישק את אדמת ארץ ישראל. לאחר שהתאקלם מעט בארץ, שכר דירה, ופנה ללשכת
העבודה כדי לחפש עבודה. המתין שעה ארוכה בתור, וכשהביט מסביב, וראה למול עיניו בני
אדם צעירים ממנו, מלומדים ומשכילים, נתמלא במבוכה ותסכול, "איזה מעביד יעדיף
אותי על פניהם של הצעירים המוצלחים האלו...". כשהגיע סוף סוף תורו, אמר היהודי לפקיד:
"עליתי זה עתה לארץ ואני מחפש עבודה" - ומרוב לחץ ובלבול, 'פלט' לפתע - "אך איני יודע קרוא וכתוב"... הפקיד רשם הכל לפניו, ומיודענו לא ידע את נפשו
מרוב אכזבה, מדוע הייתי צריך לספר על בעייתי... אך התעשת וחיזק את עצמו באמונה בה'
יתברך ובאמונת חכמים, שהקב"?? לא יעזבנו, אלא ידאג לפרנסתו.
למחרת בבוקר, מתקבלת שיחת טלפון בביתו של היהודי, ממשרד הביטחון. "אתה מוזמן
לראיון עבודה אצלנו, ונבקש שתגיע בהקדם". היהודי הגיע למקום, וביקשוהו לשבת
בחדר ההמתנה, עד שיפנו אליו. היהודי יושב וממתין שעה ארוכה, מתבונן באנשים הרבים
שנכנסים ויוצאים, אבל לפליאתו אף אחד אינו מזמין אותו להיכנס. חולפות כבר שלוש שעות של המתנה מורטת עצבים, וכמעט
שהאיש מחליט לשוב בחזרה לביתו. לפתע, קראו לו וביקשו שיכנס למשרד. הפקיד שישב שם,
תחקר אותו מעט, ובעיקר התמקד על אי ידיעתו קרוא וכתוב. היהודי סיפר את האמת, "בצעירותי לא למדתי
בבית ספר. לאחר מכן כשבגרתי, לא הצלחתי לקלוט את הקריאה והכתיבה". וכאן,
קם הפקיד ומודיע לו: "התקבלת לעבודה, אתה תועסק בחברה לפיתוח אמצעי לחימה...
עבודתך תהיה - גריסת
ערימות מסמכים...". היהודי השתאה, כיצד התרחש הנס?! אך מאוחר יותר,
כשהתחיל לעבוד בשורות החברה, כבר הבין מה עומד מאחורי העסקתו; לחברה היתה ניירת
רבה מאוד, של מסמכים סודיים ביותר, שהיה צורך יום-יומי לגרוס אותם. אך כאן מנהלי
החברה נתקלו בבעיה - מי יטפל בגריסת המסמכים; עובדי החברה הינם מהנדסים ומומחים
לייצור נשק, ולא שייך לבזבז את זמנם בגריסת ניירות, ולהביא סתם עובד מבחוץ, הם
חששו מאוד, שמא יקרא את המסמכים הביטחוניים החשאיים. הציע אחד המנהלים, לחפש אחר אדם שאינו יודע קרוא
וכתוב, והוא יתעסק בגריסת המסמכים. בתחילה הדבר נשמע לשאר חברי ההנהלה הזוי, היכן
ניתן למצוא יהודי שכזה, אך בכל זאת הם פנו ללשכת העבודה, וביקשו שאם מגיע אליהם
אדם שאינו יודע קרוא וכתוב, שיודיעו להם מיד. סיבבו מן השמים, שלאחר שהגיעה הבקשה ממשרד
הביטחון, מיודענו יגיע ללשכת העבודה, ו'יפלוט' שאינו יודע קרוא וכתוב... וכאן
הודיעו אפוא למשרד הביטחון שנמצא עובד בשבילם, והם הזמינו אותו לראיון. כעת התברר שההמתנה בחוץ למשך שלוש שעות, היתה לשם
'בחינה' - לברר האם הוא אכן לא יודע לקרוא. האיש הושב בחדר ההמתנה, כאשר מסביבו
הונחו עיתונים וספרים מעניינים. המצלמה הנסתרת צילמה אותו, והפקיד שישב בפנים צפה
בו דרך המסך שלוש שעות רצופות, לראות האם יציץ בעיתון. בשלב מסויים, כעבור זמן
ארוך של שיעמום, הוא באמת נטל לידיו את העיתון, אבל הוא פתח אותו לרוחב... לאחר שעבר את המבחן, התקבל מיד לעבודה.
היתה זו עבודה קלה ומסודרת, עם תנאים כלכליים מעולים שחבריו ה"מלומדים"
לא חלמו עליהם ... והסיפור
עדיין לא נגמר. לאחר שהיהודי נהנה במשך שנים ממשכורת הגונה, ברווח ולא בצמצום,
החליט לצאת לפנסיה, ולקבל את דמי הפנסיה הגבוהה המגיעים לו. אמנם לא חלף זמן רב, והנה מגיע אליו שליח מטעם
החברה בה הועסק. "תשמע - פנה אליו - היינו בטוחים שנמצא עובד אחר תחתיך, אך
לא הצלחנו למצוא עוד אחד כמוך... נבקש שתחזור לעבודה" . היהודי
התנצל ואמר שמעדיף להישאר פנסיונר. וכאן אומר לו השליח: "תחזור לעבודה, ונדאג
שתמשיך לקבל פנסיה, וגם תזכה למשכורת מהחברה...". היהודי סיים את סיפורו הנפלא ואמר: "זכיתי
לראות בחוש, איך מתקיימים דברי מורי ורבי, הגר"מ אבוחצירא זי"ע, שדווקא
מפאת חסרון ידיעת הקריאה והכתיבה, אתקבל לעבודה; ומי יודע אילו כן הייתי יודע
לקרוא, אם הייתי זוכה למצוא כזו עבודה..."
הפמוטים )'אורחות
החיים'- הגרא"מ שך זצוק"ל(
''כאשר
הייתי צעיר לימים" – פתח רבינו וסיפר – "נהוג היה בחוץ לארץ כי
יהודים עשירים מזמינים בכל שבת את העניים שבבני הקהילה לסעוד על שולחנם את סעודות
שבת המלכה. בדרך כלל, היה כל עשיר מזמין לאחר תפילת ליל שבת את אחד מהעניים שבבית
הכנסת, באופן אקראי, כך שלאיש מעניי העיר לא היתה קביעות בביתו של עשיר מסוים
בדווקא. יוצא מכלל זה היה זלמן האביון. זלמן נתן את עינו
בזבולון הגביר, וחתם קבע על שולחנו... בכל ליל שבת לאחר התפילה, היה ממהר לגשת
אליו ולשאול אם יוכל לסעוד על שולחנו, וזבולון, אשר ליבו רחב היה – מעולם לא השיב
את בקשתו ריקם. עם הזמן, נהיה לאורח של קבע בביתו של זבולון, הוא
כבר לא היה ניגש בכל שבת בכדי להזמין את עצמו אל ביתו של הגביר... הדבר כבר היה
מובן. הוא היה מצטרף אל זבולון הגביר לאחר התפילה כבקי ורגיל, וזבולון מצידו לקח בחשבון תמיד כי זלמן מתכנן לסעוד
על שולחנו את סעודות השבת...
זלמן מיודענו, עני מרוד היה – כפשוטו ממש. בגדיו קרועים, נעליים מחוררות, וכל
מראהו אומר מסכנות ודלות. באמצע השבוע, מעולם לא זכה זלמן לסעודה ראויה לשמה, הוא
היה מסתפק מערב שבת לערב שבת בשאריות אשר היו הירקנים שבשוק מותירים לו בסופו של
יום , וסעודות
השבת אותן סעד בביתו של זבולון, היוו אפוא את עיקר מזונו השבועי. דע עקא, שאם סבורים אנו כי עיקר מעייניו של זלמן
היו נתונים לצלחתו, הרי שטעות היא בידינו... זלמן אמנם אכל לתאבון את מנתו ולא
הותיר בצלחתו מעולם מאומה, אולם במהלך הסעודה, היתה תשומת ליבו נתונה תמיד לפמוטים
המפוארים אשר ניצבו על השולחן והפיצו אור יקרות בחדר הגדול. הוא אהב להתבונן בהם,
להתפעל מהתחריטים הנפלאים, ולהתמוגג מהעיצוב הנהדר. המתבונן מהצד – יכול היה בהחלט לטעות ולסבור כי
בפמוטיו שלו מתבונן זלמן. החביבות אשר ניכרה על פניו בהתבוננו בהם, השמחה בה הוא
סקר את התבליטים והעיצובים המיוחדים, בהחלט הזכירה את שמחתו של קונה, אשר קנה
במיטב כספו פמוטים אלו זה עתה, בכדי לפאר בהם את שולחנו...
התנהגות זו לא נעלמה מעיניו של זבולון הגביר, ובאחת השבתות הוא כבר לא הצליח
להתאפק, פנה אל זלמן , והקשה:
'ידידי היקר, מוכרח אני לשאלך, איזה עניין מוצא אתה בפמוטיי? איזו נחת מפיק אתה
מהם? הלא אין הם שלך, הם לא רכושך, ומה מקום יש להתפעלות והתלהבות כה מרובה?'. אולם זלמן לא התבלבל: 'אמת! נכון הדבר!' – הוא
השיב לגביר, 'פמוטים אלו אמנם אינם שלי, אך בעצם, ר' זבולון, מה ההבדל? מה זה משנה
אם שלי הם אם לאו?' ' מה ההבדל??', נזדעק הגביר, 'ההבדל הוא עצום
ורב! אני הוא בעליהם של הפמוטים המיוחדים והיקרים הללו, ואילו אתה – אינך אלא אורחי, אשר מתוקף הנסיבות יכול לצפות בהם בעת סעודות השבת!' אולם זלמן לא השתכנע. 'נו נו...', הניד בראשו,
'אין זה הבדל כה גדול... שכן הבה ונחשוב: כל עוד ניצבים הפמוטים על השולחן
ונרות השבת דולקים בהם בליל שבת קדש – נהנים אנו מראייתם בשווה, אך כאשר הולך אני
אל ביתי – הלא ממילא מסירים את הפמוטים מעל גבי השולחן ומאחסנים אותם בארון עד
השבוע הבא, ואף אתה אינך נהנה מהם כלל..." ' אלא מאי?', המשיך זלמן והרצה את משנתו הסדורה
בפני זבולון הגביר, 'צודק אתה. בכל אופן ישנו הבדל ביני ובינך... מאחר
והפמוטים אינם שלי – הרי שאינני יכול למשכנם ולקבל הלוואה תמורתם, ואילו אתה, אם תרד אי-פעם מנכסיך ותזדקק להלוואה – תוכל
למשכנם או למכרם בכסף מלא! זהו אמנם הבדל מהותי אשר קיים בינינו. אולם אם שמח אתה
בפמוטיך על שום אפשרותך למכרם בעת צרה – אוי לה לאותה שמחה!'..."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה