אמרי שפר כ"ב טבת ה'תשע"ח

אמרו חז"ל (ב"ק דף צ"ב): בור ששתית ממנו מים לא תזרוק לתוכו אבן.

היה ילד שעשו לו (חלאקה) פיאות והביאו אותו לבית רבו שיאמר הא-ב והרבי שם דבש על אות א ואות מ ואות ת, ואומר לילד תלקק מהאות א, הילד לא רוצה הרבי משדל אותו אולי תלקק מאות מ', והוא לא רוצה וכמה שהרבי מפציר הילד באיזה עקשנות לא מסכים, הרבי שאלו לילד למה אתה לא מסכים ללקק את הדבש, אמר הילד אני לא יודע!!! אימא אמרה לי "בעולם הזה לא מלקקים דבש"

    ידוע שכל הפירות המיץ עליהם מברכים שהכול, חוץ מזיתים וענבים, ולמה כי דורכים עליהם מאוד חזקים, ואם מקבלים מכות חזקות הם משתנים למעליותא.

   למען ענותו. מלשון לענות )תשובה( הרבה פעמים עונים תשובה לזולת וצריכים להיזהר לשמוע טוב את צד השני, וצריכים הרבה סבלנות ועל כן יש להמליץ בדרך צחות "למען ענותו" באם אתה רוצה לענות "בסבלותם" שיהיה בסבלנות.

הגידול במוחו של בעלי(מאת מרים (טרה) אליוואט)
א-לוקים מקשיב, גם כשאני ממלמלת.

המכתב מהדסה עין כרם הגיע בדואר לפני חמש שנים, שנים ספורות בלבד לאחר שעלינו לארץ.
קראתי את המכתב בעברית שוב ושוב, עיניי יצאו מחוריהן בחוסר אמון.
"יקירי, כתוב פה שיש לך גידול".
בעלי חטף את המכתב מידיי. "לא יכול להיות. בואי נלך לשכן שיתרגם לנו".
"אחרי שני אולפנים, העברית שלי אולי לא מדהימה – אבל תסמוך עליי, אני יודעת מה זה אומר. תתקשר לרופא".
מספר חודשים קודם לכן, בעלי התלונן על צלצולים באוזניים. "אתן לך הפניה ל- MRI", אמרה הרופאה ביובש.
MRIבגלל צלצולים באוזניים? אוקיי, מה שתגידי, דוקטור. חלפו חודשיים עד שהשגנו תור ל- MRI. באותו זמן התבדחתי: "טוב, מזל שאין לך גידול במוח, אחרת היית מת לפני שהיה מגיע התור!" גלגלנו עיניים והמשכנו במרוץ החיים.
כשהגיעה התשובה מהרדיולוג היינו המומים.
חזרנו לרופאת האף אוזן גרון. מחצית מפניה היו משותקות. היא הסבירה, באופן הזוי, שפעם גם לה היה את אותו גידול כמו לבעלי - ניורומה אקוסטית - ושבמהלך הניתוח להסרתו, המנתח פגע בעצב והדבר גרם לשיתוק בפניה.
היה ברור שזהו איננו ניתוח שגרתי.
י
חודשים לאחר מכן, כשאני יושבת באזור ההמתנה במרכז הרפואי "מאונט סיני" בניו יורק, היה עלי לצבוט את עצמי. האם זו אני? האם אני עם הבעל שעובר ניתוח מוח, שברגע זה קודחים ופותחים את גולגולתו?הטלפון צלצל.
"אוקיי, כרגע פתחנו את הגולגולת", אמר הרופא בביטחון. "עכשיו אנחנו עומדים להיכנס ולהסיר את הגידול".
הייתי מאובנת, דמיינתי את צווארו של בעלי מסובב לחלוטין, בעודו שוכב דומם ונפתולי מוחו חשופים. רק אתמול שוטטנו בחנויות, שתינו קפה בסטארבקס ואכלנו המבורגרים עסיסיים לארוחת הערב.
פתחתי את ספר תהילים ולא חדלתי מלהתפלל, בידיעה שהוא נתון לחלוטין לרחמי הא-ל ברגעים אלו.
בחדר ההמתנה שמחוץ לטיפול נמרץ, ראיתי כיצד אנשים בוהים באוויר, לוגמים פחיות קוקה קולה, מעלעלים בעיתון, צועדים הלוך ושוב, איכשהו מנסים להכיל את פחדיהם.
כשהורשיתי להיכנס ליחידת הטיפול הנמרץ, חלפתי על פני החולים האחרים ודמיינתי את הסיפורים שלהם, פחדתי לראות את חומרת המצב אצל בעלי.
כשראשו עטוף תחבושות וגופו מחובר לצינוריות מכל מקום אפשרי כמעט, בעלי היה נראה נורא. הוא צעק לאחיות."תכבו את זה! תכבו את זה!" הוא התכוון לצפצופים מכל עבר. עבור מוחו השברירי, הצליל היה מחריש אוזניים ומכאיב עד כדי להבים חדים של זכוכית שמפלחים את עור התוף. הוא הפנה אליי את עיניו והתחנן בפניי לעשות משהו.
"סליחה", מלמלתי לאחות שליד הדלפק. "יש צפצוף חזק שמטריד את בעלי בחדר שש. יש דרך להנמיך אותו? סליחה – " ניסיתי להגביר את קולי.
"אני מצטערת, אבל אין". היא הייתה עסוקה בכתיבת משהו בלוח ולא הרימה אליי כלל את מבטה.
"אפשר לתת לו עוד תרופות נגד כאבים?" ניסיתי בכל כוחי להיות אסרטיבית בתפקידי החדש כזו שמטפלת בעניינים.
בעלי השמח ומלא החיים מיום אתמול הפך כעת לאיש כאוב וחרד, הסובל ממגבלה ואינו מסוגל ליהנות מהחיים.
"לא, הוא צריך להישאר ער כדי שהרופאים יבדקו את השמיעה שלו ואת עצב הפנים שלו". היא הלכה לצד השני של תחנת האחיות והשאירה אותי ללא מענה..
הוא לא שמח לשמע החדשות. הוא החל לצעוק חזק יותר וחששתי שאולי המנתח פגע בעצב כלשהו במוחו והפך אותו לנצח לאיש כועס ולא מרוצה. או שמא יהיה עליו לחיות עם כאבים עזים אלה לשארית חייו. בעלי השמח ומלא החיים מיום אתמול הפך כעת לאיש כאוב וחרד, הסובל ממגבלה ואינו מסוגל ליהנות מהחיים.
הפחד עורר בי בחילה. הרגשתי חסרת אונים.
רופאה חדשה מלווה בסטודנטים ניגשו לבעלי. "אתה יכול לשמוע את זה? ואת זה?" היא הקישה באצבע צרדה ליד אוזנו.
"כן". תודה לאל, הוא עדיין יכול לשמוע.
"אוקיי, כווץ את האף.יופי". הרופאה המשיכה לבדוק אותו. "אתה יכול למצמץ? נהדר. עכשיו, תראה לי את החיוך שלך, יש לך חיוך נהדר". שרירי הפנים שלו עבדו!
"בבקשה תנו לי משהו נגד כאבים. בבקשה!" הוא זעק. פניו היו אפורות.
זמן קצר לאחר מכן אחות הזריקה לו תרופה. אבל האנחות שלו נמשכו כל אחר הצהריים והתגברו אף כשעבר ניקור מותני כדי להקל על הלחץ התוך-גולגולתי.
ישבתי שם במשך שעות ולמרות שבעלי התחנן ברגעים הצלולים המועטים שלו שאעזור לו, לאחיות ולרופאים הייתה תוכנית פעולה משלהם ולא הסכימו להיענות לי. לא היה דבר שיכולתי לעשות כדי להרגיע אותו או את עצביי המרוטים. לא לקרוא את הספר שלי, לא לדפדף בעיתון, לא להתקשר לחברים, לא לבהות בחלל, לא לאכול ולא לשתות קפה. שום דבר.
הדבר היחיד שנתן לי כוח היה היכולת שלי לדבר עם א-לוקים ולהתחנן להחלמתו של בעלי. קראתי את המילים בספר תהילים באיטיות ובזהירות, מדמיינת כיצד כל מילה מרחפת מעלה ומגיעה השמימה, משפיעה איכשהו את השפעתה, ומנסה לשים את מבטחי באלוקים, מתפללת שהמילים שנאבקתי להבין יטו את כף המאזניים בעדנו.
ידעתי שהא-ל נמצא. הייתי אסירת תודה על השליחים ששלח. א-לוקים היה שם עם הרופא המרדים בחדר הקר והסטרילי בו הכינו את בעלי לניתוח, בשעה שבירך אותו בחום ואמר, "השכן שלך סטיב מוסר ד"ש". סטיב, שהיה קולגה שלו לשעבר, התקשר אליו מישראל כדי לספר לו על בעלי.
א-לוקים היה לצד בעלי בישראל, לפני הניתוח, כשהוא קיבל ברכה מהאדמו"ר מסקווירא שבא לבקר מארה"ב. האדמו"ר שאל אותו, "האם ד"ר פ' מבצע את הניתוח?" בעלי הנהן, מופתע שרב חשוב זה מכיר את שמו של הרופא.
האדמו"ר חייך. "הוא רופא מצוין. אני מכיר חלק מהחולים שלו באופן אישי".
הרגשנו כאילו א-לוקים אומר לנו: הכול יהיה בסדר. אל תדאגו.
בסופו של דבר, התמזל מזלו של בעלי. שמיעתו באוזן אחת נפגעה מעט, וכעת יש לו מכשיר שמיעה, אולם הוא לא איבד את שמחת החיים שלו וכעבור שנה, הוא חזר למרבית עיסוקיו הקודמים.
נהגנו להתבדח ולומר לחברינו, "אם אתם חייבים איזשהו גידול, הגידול הזה הוא הכי טוב". כאילו שאפשר לבחור דברים כאלה...
הדבר היחיד שאנו כן יכולים לבחור בזמנים מאתגרים הוא כיצד נתחבר לבורא עולם ונשים לב למגע ידו בכל האירועים המעצבים את חיינו. כשאנו בוחרים להתחבר אליו, אנו מעצימים את עצמנו ומחזקים את תחושת הביטחון והאמון שלנו בא-לוקים – ואלה הם הדברים היחידים שמחזיקים אותנו בתקופות קשות כגון אלו.
אלה הם החיים שלי, אמרתי לעצמי. וזהו האתגר שלי ברגע זה. ויהיה בסדר, כי אני לא לבד. יש שם מישהו שאפשר לדבר אתו, לבכות לו.
והוא מקשיב לי, גם כשאני ממלמלת.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ד אייר ה'תשע"ו

אחד ששאל לרבנו הגר"ח קניבסקי שליט"א בענין נסיעה למירון בל"ג בעומר השיבו: "עדיף­ לשבת וללמוד מלנסוע למירון, זה בטוח"

     אחד ששאל לרבינו הגר"ח קניבסקי שליט"א בענין נסיעה למירון בל"ג בעומר על אחד שאין לו ילדים כמה שנים, אמר רבינו: הוא ודאי לא צריך לנסוע למירון, כי אין לו חלאקה לעשות שם.

     אפשר לעבוד על כל העולם חצי מהזמן, ואפשר לעבוד על חצי מהעולם כל הזמן. אבל אי אפשר לעבוד על כל העולם כל הזמן.

"      וכי ימוך אחיך" - שמונה שמות נקראו לעני: עני, אביון, מסכן, רש, דל, דך, מך, הלך. עני - מעונה בעוני ומחסור. אביון - שמתאוה לכל. מסכן - שבזוי לכל. רש - מתרושש ומתנשל מנכסיו. דל - מדולדל מנכסיו. דך - מדוכדך, רואה דבר ואינו אוכל ושותה. מך - כפוף ומושפל לפני כל. הלך - שכל נכסיו הלכו לו (ילק"ש ויקר"ר פל"ד ג')

ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ"ב ל"ב(  (ברכי נפשי)

     חביבין הן בני ישראל אצל אביהם שבשמים, בשל מסירות ליבם לקיום מצוות, גם בימים ובתקופות שבהם היה קשה עד מאוד להקפיד על רצון השי"ת.  שמעתי מעשה שהתרחש בימי השואה, באחד ממחנות המוות. היה זה בליל ראש השנה, כאשר קבוצה גדולה של יהודים התכנסה בחשאי לתפילת מעריב של יום הדין.  עצם הכינוס לתפילה היה כרוך במסירות נפש, כיון שבכל כרגע רגע היו עלולים הנאצים לגלות את המתפללים, ולירות בהם בו במקום.  ההתרגשות בתפילה הרקיעה שחקים, כיון שהיהודים הרגישו שקיצם קרב, וידעו שבתוך זמן קצר הם יישלחו לתאי הגזים ויעלו על המזבח לרצון לפני ה'. רק לפני כמה חודשים, ישבו עדיין היהודים הללו בבתיהם,  עם משפחתם ועתה עלה המוות בחלונם, כפשוטו. הם נשארו גלמודים וערירים, בלי רכוש או קנין, בלתי גווייתם המיוסרת במכות תמידיות. '

     ומה עם קידוש '? ההתרגשות הגיעה לשיאה עם אמירת הפרק 'לדוד מזמור לה' הארץ ולמלואה'. אם במשך כל התפילה היתה התעוררות עצומה בקרב היהודים , הרי שבאומרם 'שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד ', גברה תחושת ההתעוררות פי כמה וכמה.  בתום התפילה, נעמד לפתע אחד הרבנים שהיה במקום, ופנה אל המתפללים, ואמר: 'ומה עם קידוש'? הנאספים היו בטוחים שהרב ההוא יצא מדעתו, הרי לעשות קידוש במקום זה, היה נחשב בעיניהם כמו לעלות לירח... מה להם ולקידוש? האם אפשר לעשות כאן ? וכי יש במקום הזה יין ? אבל הרב עמד איתן בדעתו, ולמשמע הדברים שאמר בעת ההיא, יימס כל לב.  אפשר לראות בכך את כוחות הנפש הטמונים עמוק עמוק בליבו של כל יהודי, עד שגם בהיותו בגיא צלמוות אינו מאבד את צלם האלוקים שבו, ולא עוד אלא שהוא הולך ומתעלה.  נכון שאין ברשותנו יין, אמר הרב, אבל עדיין יש באפשרותנו לעשות קידוש. הוא הצביע על הדמעות שזלגו מעיניו, ואמר: הנני מציע לעשות קידוש על הדמעות שלנו... אני אשפוך את דמעותיי לתוך הכוס, ואחר כך נעביר אותה מאחד לאחד, וכולנו נשפוך את דמעותינו אל תוך הכוס, עד שתתמלא על גדותיה. עין במקום יין, המליץ הרב.

     לא עברו דקות ספורות והכוס אכן התמלאה בדמעותיהם של הנאספים, הכוס הוחזרה אל הרב, שלקחה בידו הימנית, והחל לומר 'קידוש' ...ומה היה הנוסח שהתנגן בפיו? הוא החל לנגן את הניגון של תפילת נעילה: "יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות שתשים דמעותינו בנאדך להיות , ותצילנו מכל גזרות אכזריות, כי לך לבד עינינו תלויות '. זמן קצר לאחר מכן פרצו הנאצים למקום, ושלחו למשרפות כמעט את כל מי שהיה שם, השם יקום דמם.  השרידים שנותרו, סיפרו לאחר מכן על ההרגשה נוראת ההוד שליוותה אותם בעת עריכת ה'קידוש'. וכך אמרו:  ידענו שאנחנו העם הנבחר. בניו יקריו של הקב"ה, ידענו שאם אנחנו מסוגלים לעשות קידוש שכזה, אות ברור הוא שאנחנו האומה המרוממת ביותר בעולם, המרוממת מכל לשון, ושהתקדשנו בקדושתו של בורא- העולם

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

"חלאקה" – תספורת לילדים בני 3 שנים

"חלאקה" – תספורת לילדים בני 3 שנים

חלאקה

חלאקה (מערבית: حَلَقَ, חלק (ה) גילח; או ביידיש: אָפּשערן, נהגה: Opshern, לסַפר) הוא טקס תספורת יהודי, קבלי במקורו, הנערך לילדים כשהם מגיעים לגיל שלוש.

יש נוהגים לערוך את החלאקה דווקא בל"ג בעומר בהר מירון ליד קבר רבי שמעון בר יוחאי, ומספרים שם את כל הילדים שיום הולדתם השלישי חל כמה חודשים לפני או אחרי ל"ג בעומר. אולם, יש המקפידים שלא לספר את הילד לפני יום ההולדת השלישי שלו, ולכן אם יום הולדתו חל אחר ל"ג בעומר, מספרים אותו ביום ההולדת. אך, אם יום הולדתו חל מעט לפני ל"ג בעומר, ממתינים לל"ג בעומר של אותה שנה, ואם הוא חל כמה חודשים לפני ל"ג בעומר, מספרים אותו ביום ההולדת. הטקס נעשה בליווי נגינה של כליזמרים. יש שנהגו לערוך את החלאקה בקבר שמואל הנביא או בקבר שמעון הצדיק בירושלים. כמו כן, חלק מהילדים מסופרים על ידי רב.

המנהג חדש יחסית, והוא מובא לראשונה רק בתחילת תקופת האחרונים. לראשונה הוא מוזכר בשו"ת הרדב"ז,‏[1] בצירוף המנהג לתת צדקה כמשקל השיער הגזוז. רבי חיים ויטאל מספר שרבי יונתן שאגיש העיד לו שהאר"י ביום ל"ג בעומר "הוליך את בנו הקטן שם (=למירון) עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה". אולם הוא מסיים בהערה: "אבל איני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אחר כך… וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הנזכר", כלומר הוא מפקפק במשמעות הקבלית של המנהג.‏[2] המנהג התפשט ברחבי יהדות ארצות ערב, עד לתימן ומרוקו. בקרב האשכנזים המנהג לא היה מקובל, אך לאחר בואם לארץ ישראל קיבלו את המנהג מהספרדים, ובהמשך הוא התפשט אף ליהדות אשכנז שבחוץ לארץ.

ייתכן שהמנהג לקחת את הילדים למירון לחלאקה הוא המשכו של המנהג לעלות לקבר שמואל הנביא בנבי סמואל בכ"ח אייר (יום פטירתו של שמואל הנביא), ושם לגלח את ראשם של הקטנים ולתת כסף כמשקל השערות לצורך תחזוקת המקום או לעניים. עקב הגבלת השלטונות העות'מאניים (בשנת ש"ל, 1570), העבירו את המנהג צפונה, להר מירון, ושם המשיכו את הטקס על קברו של הרשב"י ובנו בל"ג בעומר .‏

למנהג זה ניתנו מספר טעמים: על מנת לתת למנהג זה אופי רוחני-תורני, חסידי האר"י הדגישו את עניין השארת פאות הראש לקטן. כיוון זה תפס תאוצה והתפשט בקרב עדות שונות. ניתן לראות מגמה זו גם מתוך תפילות שונות.

‏ יש מקורות שהמנהג צוטט בלא ציון של גיל מסוים, אלא בהתייחסות לתספורת הראשונה. וכך כתב ה"שערי תשובה": "המנהג בארץ ישראל לעשות שמחה בתגלחת הראשונה של קטן, שמחנכים אותו במצווה להיות לו פאות הראש".

גיל זה נחשב בתורה כגיל מיוחד. עד גיל שלוש הילד אינו בשל ללימוד תורה ומגיל שלוש אביו מקדישו לתורה. למדים זאת מהכתוב בתורה על איסור ערלה (על אילנות): "שלוש שנים יהיו לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'" – ויקרא י"ט,כג-כה

ראשית ימיו של התינוק מרוכזים בצורכי עצמו ובגופו, ובגיל שלוש מתפתחת תודעתו הסביבתית. גידול השיער מגן על האדם מפני השפעות העולם החיצוני, וגזיזת השיער מבטאת את היציאה מתוך האני הבודד והיפתחות לסביבה.

גזיזת שערות הילד והפיכתו מאיש שעיר (עשו) לאיש חלק (יעקב), יש בה כדי לסמל את כניסתו של הילד לעולם התורה, עולמו של יעקב. על פי זה, המילה חלאקה מתפרשת על פי לשון המקרא בראשית כ"ז י"ב: "ואנוכי איש חלק".

יש אומרים תפילה זו בשעת החלאקה:

"יה"ר מלפניך, ה' אלקי האלוקים ואדוני האדונים, שבזכות כל הצדיקים והחסידים מיום שנברא העולם ועד סופו, ובזכות תורתך הקדושה והטהורה, ובזכות מצות פאת הראש, שציוויתנו בתורתך "לא תקיפו פאת ראשכם", ובזכות הצדיק הקדוש הזה מורנו ורבינו ועטרת ראשינו [בכל ציון של צדיק ששם גוזזים מזכירים את שמו], כמו שזכה הנער לפאת הראש, כן יזכה לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ויורה הרואת בישראל בחיי אביו ובחיי אמו, אמן נצח סלה."

מנהגם של חלק מהאשכנזים לומר מזמור הללויה הללו אל בקדשו (תהילים מזמור ק"נ). אצל עדות המזרח ישנם מנהגים ותפילות נוספות. יש שכתבו שטוב לתן באותו יום צדקה לעניים או לתלמידי חכמים. ואחר כך מברכים על מזונות וכדומה ושרים בהודאה לה'. יש שהיו נוהגים לשקול את השערות אחר הגילוח בזהב או בכסף, ונתנו כנגד המשקל מעות לצדקה. והעלו זאת כסגולה שהבן יהיה חכם בתורה וביראת שמים ויאריך ימים בטוב. וכך נהגו בחסידות מונקאטש בהונגריה.

עוד על חלאקה

חלק מעדות ישראל נוהגות לקיים את המנהג המסורתי על פיו אין מספרים את שיערותיו של ילד (זכר) עד יום הולדתו השלישי. טקס התספורת נקרא "חלאקה" (בערבית – תספורת), או "אופשרין" (Upsherin, ביידיש – גזיזה). העדות הראשונה למנהג החלאקה מוזכרת בספרו של רבי חיים ויטאל (רב ומקובל חשוב שחי בצפת בסוף המאה ה- 16 ובראשית המאה ה- 17 והיה תלמידו המובהק של המקובל הגדול – האר"י הקדוש), שבו הוא מתאר איך רבו גילח את שערות בנו של רבי יהונתן שאגיש, על פי מנהג שהיה ידוע במקום, וחתם ואמר בספרו: "וכתבתי כל זה להורות שיש שורש למנהג הזה הנזכר".

טעמים למנהג

» טקס התבגרות:

טקס התבגרות אשר משנה את מראהו של הילד ומצהיר על כניסתו לעולם הגברים. עד גיל שלוש נחשב הילד בעיני החברה ואף בעיני המסורת לתינוק. הוא הסתובב אצל הוריו ומטפליו, ובעיקר בחברת הנשים. בעולם המסורתי, שהפריד בין הנשים לגברים, היה גיל שלוש הסמל למעברו של הילד לחברת הגברים ולתחילת תהליך לימוד התורה שלו. הסמל החיצוני של גזיזת השיער הבהיר את שינוי המעמד. לא עוד שיער פרוע כשל תינוק, אלא שיער מבוגר כשל מבוגר, ולא עוד שיער ארוך כשל נשים, אלא שיער קצר כשל גברים. נוכחות הקהילה, ובעיקר גברי הקהילה בטקס הגזיזה היה סמלי ובכך הכניסו את הילד במעין 'טקס גמילה' לתוך קהילתם הלומדת.

» טקס חניכה דתי:

טקס חניכה דתי, אשר מדגיש את כניסתו של הילד לעולם המצוות. כמובן, הילד עוד אינו 'בר מצווה' ואינו מחויב במצוות, אולם גיל שלוש נחשב לגיל בו מסוגל הילד לנהל שיחות, להבחין בין טוב ורע, ולהתחיל להתפתח כאדם. הציפייה המסורתית היא כי הילד, בהגיעו לגיל שלוש, יתחיל לחוות את התורה ואת מצוותיה. זוהי הסיבה לכך שבגיל זה מתחיל באופן מסורתי הילד בלימוד מסודר של התורה. טקס ה'חלאקה' הינו המחשה של אחת ממצוות התורה, המצווה שלא לגלח את הראש באופן בו נהגו עמים אחרים, ולהשאיר את פיאת הראש (השיער הצומח מאחורי האוזניים) – בלתי מגולחת, על פי הפסוק (ויקרא יט 27): "לֹא תַקִּפוּ, פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית, אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ". לפיכך נהוג לספר את שערות ראשו של הילד, ולהשאיר לו פאות (יש הנוהגים להשאיר פאות ארוכות, ואחרים מקפידים רק על כך שהתספורת תשאיר את שרשי השיער בערך עד אמצע האוזן).

» טקס חיבור בין האדם לטבע:

טקס חיבור בין האדם לטבע, אשר יוצר הקבלה בין צמיחתו של ילד לבין צמיחתם של עצי הפרי ושל הסביבה הטבעית. טקס זה יוצר הקבלה בין האיסור בן שלוש השנים על הנאה מפירות האילן ('ערלה') לבין האיסור בן שלוש השנים על גזירת שיערו של ילד. בתורה בספר ויקרא (יט 23) כתוב: "וְכִי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, וּנְטַעְתֶּם כָּל-עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ, אֶת-פִּרְיוֹ. שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים, לֹא יֵאָכֵל".

פסוקים אחדים אחר כך מופיעה המצווה (שהוזכרה לעיל) -'לא תשחית את פאת זקנך'. בשל סמיכות פסוקים זו, כיון שבתורה נמשל פעמים רבות האדם לעץ: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ 19) ובשל היות השיער ביטוי בולט בגוף לצמיחה ולגדילה, המקבילה לצמיחת העצים והפרחים – למדו כי כפי שאין לגזום את הפירות משך שלוש שנים, כך אין לגזוז את שיער הילד משך שלוש שנים.

מנהגים בעת הטקס

» עריכת הטקס במיקום בו ישנם קברות צדיקים, ובמיוחד קברו של ר' שמעון בר יוחאי בהר מירון. כיוון שמקורו של המנהג בקבלת האר"י (ר' יצחק לוריא, צפת, המאה ה- 16, מגדולי המקובלים בתולדות היהדות) ובקבלת ספר הזוהר, נחשב גיבורו של ספר הזוהר, ר' שמעון בר יוחאי, לגיבורו של טקס החלאקה.

» עריכת הטקס בחברת בני משפחה וידידים, החונכים ביחד עם הילד ומשפחתו את התבגרותו את מעברו ממעמד של 'תינוק' למעמד של 'ילד'.

» חלוקת 'עבודת' התספורת בין הנוכחים במקום, כך שכל אחד לוקח חלק ומספר קווצת שיער, ולאחר מכן הולכים לספר שישלים את המלאכה.

» עריכת התספורת כך שקודם כל מספרים את השערות שבקדמת הראש, במקום בו עתיד הילד, כשיגיע לגיל מצוות, להניח תפילין, כלשון פסוקי קריאת שמע (דברים ו 6, 8): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ- וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ [תפילין של יד] וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ [תפילין של ראש]".

» שילוב טקס הגזירה עם לימוד ושירת פסוקים מן התורה, בעיקר פסוקים העוסקים בלימוד התורה. מכיוון שה'חלאקה' מסמלת את המעבר של הילד למצב בו הוא מסוגל ללמוד דברים חדשים, נהוג שמלמדים את הילד פסוק ואותו הוא אומר או שר בזמן התספורת, לפניה או אחריה. פסוקים לדוגמא: "תּוֹרַת יְהֹוָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת יְהֹוָה נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי" (תהלים יח 8). "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א 8). "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיך מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף-(תהלים קי"ט 72).

» שילוב טקס הגזירה עם שירת ה'אל"ף-בי"ת' בפני הקהל, בעצמו או במשותף, כסמל לכניסתו הקרובה לעולם האותיות והמלים. יש הנוהגים למרוח דבש על פי הילד באומרו את האותיות, כדי שיהיו דברי התורה מתוקים בפיו.

» יש הנוהגים לשקול את שיערותיו של הילד, לאחר גזירתן ולתת את שווי משקלו של השיער בזהב או בכסף לצדקה. מנהג המבטא את האמור בספר תהילים, פרק קי"ט, פסוק ע"ב, ובו כתוב: "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיך מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף."

נקודות למחשבה

מעמד ה'חלאקה' יכול להיות קשה להורי הילד, שרואים את תינוקם פוסע לפתע את צעדיו הראשונים לכיוון הילדות הבוגרת ותלתלי ינקותו נלקחים ממנו. אולם חשוב לזכור כי גם לילד עצמו, המעמד יכול להיות מפחיד וטראומתי. זהותו העצמית שעד עתה התקשרה בעיניו לשיערו הארוך – הולכת להשתנות, שכן זוהי הפעם הראשונה שמספרים אותו. המספריים עלולות להיות מאיימות, וכך גם הקהל הרב שנדחק סביבו ומקים רעש גדול. כיוון שכך, מומלץ להכין את הילד מראש, להסביר לו מה הולך להתרחש, ואף לעבור אתו על הטקס. ניתן להדגים לו את השינוי במראהו על ידי איסוף השיער והרמתו. אם יש לילד אחים – כדאי לשלבם בטקס, על ידי שיר שישירו יחד עם אחיהם, ריקוד שירקדו, או משחק שישחקו יחדיו. כך גם תימנע מהם תחושת קיפוח, שאחיהם זוכה לכל תשומת הלב. חשוב ליצור אווירה שבה הילד ירגיש בנוח ושהחוויה לא תיזכר לו כמעמד טראומטי.

משמעות השם "חלאקה"

יש רעיון נפלא שכתב הרה"ג שמואל אליהו שליט"א: כל מי שלמד את סיפורו של שמשון הגיבור, כשכל גבורתו הייתה בהיותו נזיר, שלא נגע ברזל בשערות ראשו, ואילו, בזמן בו נגזזו שערותיו, הלכה לאיבוד כל גבורתו. יוצא אם כן שבשיער יש כוח חיות גדול מאד. ניתן לשים לב לעובדה שהשיער נמצא בגוף האדם בעיקר במקומות, שיש בהם הרבה חיות. לא בכדי תיקנו חז"ל לנשים המגדלות שיער לכסות אותו, משום שהן צריכות להביא הרבה חיים לעולם – הן האישה נקראת בתורה: "אם כל חי" יוצא איפה שיש השלכה בין החיות של האדם לשערות שבגופו. אם נתבונן בקצב הגדילה של האדם ניווכח שבשלוש השנים הראשונות, הילדים גדלים ביחס הרבה יותר גדול מאשר בכל חייהם, ולכן משאירים להם את השיער.

עם זאת השיער מבטא את החומריות (יוסף סיסל בשערו ועמד בניסיון קשה עם אשת פוטיפר…) בגיל שלוש אנחנו מספרים אותם כדי שלא להרבות שיער – שלא להימשך לצד החומריות. סמליות השיער כחומריות באה לידי ביטוי גם בשוני שבין עשיו שהיה אדמוני – "כולו כאדרת שיער" לעומת יעקב אבינו שהיה איש חלק "ואנוכי איש חלק". גזיזת שערות הילד והפיכתו מאיש שעיר (עשו) לאיש חלק (יעקב), יש בה כדי לסמל את כניסתו של הילד לעולם התורה, עולמו של יעקב. על פי זה, המילה "חלאקה" מתפרשת על פי לשון המקרא בראשית כ"ז י"ב: "ואנוכי איש חלק".

עוד על חלאקה (2)

ה'חלאקה' הוא מנהג גזיזת שערות הילד באופן המותיר את פאותיו שלימות. בכך מתקיימת מצוות התורה 'ופאת ראשם לא יגלחו'.

מקור המנהג והתפשטותו: מנהג זה לא היה נהוג בזמן הגמרא והראשונים (כמוכח מהגמרא מו"ק יד. ושיטמ"ק שם ותוספות נזיר מא: 'השתא'), וגם לא נזכר בשום פוסק מחכמי אשכנז וליטא.

המנהג נזכר לראשונה לפני כ-430 שנה בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סימן תר"ח, נפטר בשנת של"ג) שהביא שיש אנשים שהיו נוהגים לנדור לגלח את הבן (הדוגמא שם היא גילוח בקבר שמואל הנביא) ולתת משקל השיער לצורך המקום להדליק בו נרות וכו'. אמנם בדבריו לא מוזכר מקור לדבר, וגם לא גיל מסויים של הילד.

על האר"י (שנפטר שנה לפני הרדב"ז) מובא (מהרח"ו, שעה"כ דף פז): "והמנהג שנהגו ישראל ללכת בל"ג בעומר על קברי [[רשב"י ור"א בנו הקבורים במירון, ואוכלים ושותים ושמחים שם, ראיתי למורי האר"י ז"ל שהלך לשם בל"ג בעמר הוא וכל אנשי ביתו, וישב שם 3 ימים, וזה היה בפעם הראשונה שבא ממצרים, אבל איני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הנפלאה שהשיג אחר כך. והרב רבי יונתן סאגיש העיד לי שבשנה האחרונה קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מורי ז"ל, שהוליך את בנו הקטן לשם עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה… וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הנ"ל". מכאן רואים שבימי האר"י היה המנהג כבר "ידוע", אולם גם כאן לא מוזכר גיל הילד. וגם לא ברור בבירור אם הכוונה שגילחוהו דווקא בל"ג בעומר. כמו"כ לא ברור מי הוא זה שסיפר את בנו – האר"י או ר"י סאגיש? ואף אם יוכרע שהאר"י הוא שסיפר את בנו הרי שלא ברור האם לדעתו יש לנהוג כך גם לפי ה"חכמה הנפלאה שהשיג אחר כך". יש אכן מי שכתב שלפיה אין לעשות כן, ויש שהוכיחו זאת מכך שלפי האר"י כלל אין מסתפרים בספירה כולל בל"ג בעומר (ירח למועדים). אולם יש להשיב על ראיותיהם.

המנהג הוזכר לאחר מכן אצל חכמי הספרדים שאחרי האר"י (שו"ת גינת ורדים, נחפה בכסף לר"י נבון, מזבח אדמה, משנת חסידים, שדי חמד, נהר מצרים, כה"ח, ועוד), ולעומת זאת בספרי פוסקי ומנהגי אשכנז, ראשונים ואחרונים, לא הובא זה בשום מקום. יש שבמפורש התנגדו למנהג זה מחמת שהוא מ'חוקות הגויים' או מטעם שאינו טוב ע"פ הקבלה ועוד. המנהג היה אצל הספרדים שבא"י, ולכן הכתר שם טוב כתב שבלונדון 'לא נודע להם מנהג זה' וביעב"ץ לא הזכירו. אצל החסידים התפשט מנהג זה רק בארץ ישראל (כנראה למדו זאת מהספרדים) מהדור השלישי לתלמידי הבעש"ט (שנת ת"ר בערך) ואח"כ גם התפשט לחו"ל.

גיל התספורת

גיל 3 לא הובא באר"י או ברדב"ז או במקור קדום אחר.

היו כמה מנהגים בגיל בו מספרים את הילד:

ט' חודשים (מנהג מרוקו)

שנתיים (פעולת צדיק למהר"י צאלח, וכן מנהג פולין וליטא וגור וסקווירא ועוד)

ארבע (מנהג א"י כמובא בכתר שם טוב ובאבן ספיר ועוד)

בגיל 5 ויותר (מנהג הספרדים בירושלים כמובא בשלחן גבוה ושלמי ציבור)

בגיל 6 ו-7 (המנהג במירון כמובא בשנת תרכ"ז ע"י חכם אברהם רוזאנס)

חלק מהחסידים נהגו בגיל שלש.

ישנם עוד מנהגים בדבר (הובאו בנטעי גבריאל עמ' כד ובשרשי מנהגי אשכנז ועוד).

"המצווה הראשונה – חלאקה"

כתב בספרו "פניני הלכה" הרה"ג אליעזר מלמד: את הטעם למנהג של תספורת הקטנים הנקרא – חלאקה: יש נוהגים שלא לספר את שיער בניהם הקטנים עד שיגיעו לגיל שלוש, ואז מספרים את שערותיהם, ומשאירים להם פאות. ובזה, מחנכים אותם למצוות "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט' כז'), שעניינה, לא לספר את שערות הראש בעיגול, תוך גזיזת הפאות.

ומצאו לזה רמז במצוות ערלה, שאמרו חז"ל על שלוש השנים של ערלה, שמרמזות לשלוש השנים הראשונות של תינוק שאינו יודע להשיח ולדבר, ואז, אין מקיימים בו מצוות. "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש" (ויקרא יט' כד'), שאביו מקדישו לתורה (תנחומא קדושים יד'). וכך למדו, בעלי מנהג זה, שבשלוש השנים הראשונות הוא דומה לעץ ערלה ואין גוזרים שערותיו, ובשנה הרביעית שכבר יכול להתקדש, גוזזים את השערותיו ומשאירים לו פאות, וזו המצווה הראשונה שמקיימים בו…

תורה לא עוברת בירושה?!

בתחילת הפרשה וזאת הברכה, אומרת התורה (דברים פרק לג פסוק ד): "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב"…

חז"ל אומרים לנו (בגמרא מסכת סוכה מב, א): תנו רבנן קטן היודע לנענע חייב בלולב, להתעטף חייב בציצית לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין, יודע לדבר אביו ללמדו תורה וקריאת שמע. תורה מאי היא? א"ר המנונא (דברים לג-ד): תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת יעקב". זה הדבר הראשון, שמלמדים ילד קטן, ברגע שהוא יכל ללמוד תורה…

נשאלת השאלה: מדוע דווקא את הפסוק הזה?

אלא, באים ואומרים לילד: "תדע לך, אתה מתחיל עכשיו ללמוד תורה. תורה לא תקבל בקניין. זה שאבא שלך תלמיד חכם, זה שאבא שלך ראש ישיבה, זה שמשה רבינו היה ראש ישראל, זה לא נתן לו את האפשרות, למנות את הבנים שלו אחר כך, בתור מנהיגי ישראל!". מה שנתן ליהושע בן-נון את הכוח, לקבל את ההנהגה של כלל ישראל , היה שתורה איננה עוברת בירושה, אלא תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, אל תקרי מורשה אלא מאורסה … שלב אחר שלב, נדבך אחר נדבך, כל שלב, מקרב אותך יותר, אל הדרגה הזאת של האירוסין עם התורה.

לכן מבאר רש"י במקום: תורה. אשר צוה לנו משה מורשה היא לקהלת יעקב, אחזנוה ולא נעזבנה… הגמרא (מסכת פסחים מט, ב) מפרשת: – "אל תקרי מורשה אלא מאורסה"…

Tags: Upsherin,