אמרו חז"ל (ב"ק דף צ"ב): בור ששתית ממנו מים לא
תזרוק לתוכו אבן.
היה ילד שעשו לו (חלאקה) פיאות והביאו אותו לבית רבו שיאמר הא-ב
והרבי שם דבש על אות א ואות מ ואות ת, ואומר לילד תלקק מהאות א, הילד לא רוצה הרבי
משדל אותו אולי תלקק מאות מ', והוא לא רוצה וכמה שהרבי מפציר הילד באיזה עקשנות לא
מסכים, הרבי שאלו לילד למה אתה לא מסכים ללקק את הדבש, אמר הילד אני לא יודע!!! אימא
אמרה לי "בעולם הזה לא מלקקים דבש"
ידוע שכל הפירות המיץ עליהם מברכים שהכול, חוץ מזיתים וענבים, ולמה
כי דורכים עליהם מאוד חזקים, ואם מקבלים מכות חזקות הם משתנים למעליותא.
למען ענותו. מלשון לענות )תשובה( הרבה פעמים עונים תשובה לזולת
וצריכים להיזהר לשמוע טוב את צד השני, וצריכים הרבה סבלנות ועל כן יש להמליץ בדרך
צחות "למען ענותו" באם אתה רוצה לענות "בסבלותם" שיהיה
בסבלנות.
הגידול במוחו של בעלי(מאת מרים (טרה) אליוואט)
א-לוקים מקשיב, גם כשאני ממלמלת.
המכתב מהדסה עין כרם הגיע בדואר לפני חמש שנים, שנים ספורות בלבד לאחר שעלינו לארץ.
קראתי את המכתב בעברית שוב ושוב, עיניי יצאו מחוריהן בחוסר אמון.
"יקירי, כתוב פה שיש לך גידול".
בעלי חטף את המכתב מידיי. "לא יכול להיות. בואי נלך לשכן שיתרגם לנו".
"אחרי שני אולפנים, העברית שלי אולי לא מדהימה – אבל תסמוך עליי, אני יודעת מה זה אומר. תתקשר לרופא".
מספר חודשים קודם לכן, בעלי התלונן על צלצולים באוזניים. "אתן לך הפניה ל- MRI", אמרה הרופאה ביובש.
MRIבגלל צלצולים באוזניים? אוקיי, מה שתגידי, דוקטור. חלפו חודשיים עד שהשגנו תור ל- MRI. באותו זמן התבדחתי: "טוב, מזל שאין לך גידול במוח, אחרת היית מת לפני שהיה מגיע התור!" גלגלנו עיניים והמשכנו במרוץ החיים.
כשהגיעה התשובה מהרדיולוג היינו המומים.
חזרנו לרופאת האף אוזן גרון. מחצית מפניה היו משותקות. היא הסבירה, באופן הזוי, שפעם גם לה היה את אותו גידול כמו לבעלי - ניורומה אקוסטית - ושבמהלך הניתוח להסרתו, המנתח פגע בעצב והדבר גרם לשיתוק בפניה.
היה ברור שזהו איננו ניתוח שגרתי.
י
חודשים לאחר מכן, כשאני יושבת באזור ההמתנה במרכז הרפואי "מאונט סיני" בניו יורק, היה עלי לצבוט את עצמי. האם זו אני? האם אני עם הבעל שעובר ניתוח מוח, שברגע זה קודחים ופותחים את גולגולתו?הטלפון צלצל.
"אוקיי, כרגע פתחנו את הגולגולת", אמר הרופא בביטחון. "עכשיו אנחנו עומדים להיכנס ולהסיר את הגידול".
הייתי מאובנת, דמיינתי את צווארו של בעלי מסובב לחלוטין, בעודו שוכב דומם ונפתולי מוחו חשופים. רק אתמול שוטטנו בחנויות, שתינו קפה בסטארבקס ואכלנו המבורגרים עסיסיים לארוחת הערב.
פתחתי את ספר תהילים ולא חדלתי מלהתפלל, בידיעה שהוא נתון לחלוטין לרחמי הא-ל ברגעים אלו.
בחדר ההמתנה שמחוץ לטיפול נמרץ, ראיתי כיצד אנשים בוהים באוויר, לוגמים פחיות קוקה קולה, מעלעלים בעיתון, צועדים הלוך ושוב, איכשהו מנסים להכיל את פחדיהם.
כשהורשיתי להיכנס ליחידת הטיפול הנמרץ, חלפתי על פני החולים האחרים ודמיינתי את הסיפורים שלהם, פחדתי לראות את חומרת המצב אצל בעלי.
כשראשו עטוף תחבושות וגופו מחובר לצינוריות מכל מקום אפשרי כמעט, בעלי היה נראה נורא. הוא צעק לאחיות."תכבו את זה! תכבו את זה!" הוא התכוון לצפצופים מכל עבר. עבור מוחו השברירי, הצליל היה מחריש אוזניים ומכאיב עד כדי להבים חדים של זכוכית שמפלחים את עור התוף. הוא הפנה אליי את עיניו והתחנן בפניי לעשות משהו.
"סליחה", מלמלתי לאחות שליד הדלפק. "יש צפצוף חזק שמטריד את בעלי בחדר שש. יש דרך להנמיך אותו? סליחה – " ניסיתי להגביר את קולי.
"אני מצטערת, אבל אין". היא הייתה עסוקה בכתיבת משהו בלוח ולא הרימה אליי כלל את מבטה.
"אפשר לתת לו עוד תרופות נגד כאבים?" ניסיתי בכל כוחי להיות אסרטיבית בתפקידי החדש כזו שמטפלת בעניינים.
בעלי השמח ומלא החיים מיום אתמול הפך כעת לאיש כאוב וחרד, הסובל ממגבלה ואינו מסוגל ליהנות מהחיים.
"לא, הוא צריך להישאר ער כדי שהרופאים יבדקו את השמיעה שלו ואת עצב הפנים שלו". היא הלכה לצד השני של תחנת האחיות והשאירה אותי ללא מענה..
הוא לא שמח לשמע החדשות. הוא החל לצעוק חזק יותר וחששתי שאולי המנתח פגע בעצב כלשהו במוחו והפך אותו לנצח לאיש כועס ולא מרוצה. או שמא יהיה עליו לחיות עם כאבים עזים אלה לשארית חייו. בעלי השמח ומלא החיים מיום אתמול הפך כעת לאיש כאוב וחרד, הסובל ממגבלה ואינו מסוגל ליהנות מהחיים.
הפחד עורר בי בחילה. הרגשתי חסרת אונים.
רופאה חדשה מלווה בסטודנטים ניגשו לבעלי. "אתה יכול לשמוע את זה? ואת זה?" היא הקישה באצבע צרדה ליד אוזנו.
"כן". תודה לאל, הוא עדיין יכול לשמוע.
"אוקיי, כווץ את האף.יופי". הרופאה המשיכה לבדוק אותו. "אתה יכול למצמץ? נהדר. עכשיו, תראה לי את החיוך שלך, יש לך חיוך נהדר". שרירי הפנים שלו עבדו!
"בבקשה תנו לי משהו נגד כאבים. בבקשה!" הוא זעק. פניו היו אפורות.
זמן קצר לאחר מכן אחות הזריקה לו תרופה. אבל האנחות שלו נמשכו כל אחר הצהריים והתגברו אף כשעבר ניקור מותני כדי להקל על הלחץ התוך-גולגולתי.
ישבתי שם במשך שעות ולמרות שבעלי התחנן ברגעים הצלולים המועטים שלו שאעזור לו, לאחיות ולרופאים הייתה תוכנית פעולה משלהם ולא הסכימו להיענות לי. לא היה דבר שיכולתי לעשות כדי להרגיע אותו או את עצביי המרוטים. לא לקרוא את הספר שלי, לא לדפדף בעיתון, לא להתקשר לחברים, לא לבהות בחלל, לא לאכול ולא לשתות קפה. שום דבר.
הדבר היחיד שנתן לי כוח היה היכולת שלי לדבר עם א-לוקים ולהתחנן להחלמתו של בעלי. קראתי את המילים בספר תהילים באיטיות ובזהירות, מדמיינת כיצד כל מילה מרחפת מעלה ומגיעה השמימה, משפיעה איכשהו את השפעתה, ומנסה לשים את מבטחי באלוקים, מתפללת שהמילים שנאבקתי להבין יטו את כף המאזניים בעדנו.
ידעתי שהא-ל נמצא. הייתי אסירת תודה על השליחים ששלח. א-לוקים היה שם עם הרופא המרדים בחדר הקר והסטרילי בו הכינו את בעלי לניתוח, בשעה שבירך אותו בחום ואמר, "השכן שלך סטיב מוסר ד"ש". סטיב, שהיה קולגה שלו לשעבר, התקשר אליו מישראל כדי לספר לו על בעלי.
א-לוקים היה לצד בעלי בישראל, לפני הניתוח, כשהוא קיבל ברכה מהאדמו"ר מסקווירא שבא לבקר מארה"ב. האדמו"ר שאל אותו, "האם ד"ר פ' מבצע את הניתוח?" בעלי הנהן, מופתע שרב חשוב זה מכיר את שמו של הרופא.
האדמו"ר חייך. "הוא רופא מצוין. אני מכיר חלק מהחולים שלו באופן אישי".
הרגשנו כאילו א-לוקים אומר לנו: הכול יהיה בסדר. אל תדאגו.
בסופו של דבר, התמזל מזלו של בעלי. שמיעתו באוזן אחת נפגעה מעט, וכעת יש לו מכשיר שמיעה, אולם הוא לא איבד את שמחת החיים שלו וכעבור שנה, הוא חזר למרבית עיסוקיו הקודמים.
נהגנו להתבדח ולומר לחברינו, "אם אתם חייבים איזשהו גידול, הגידול הזה הוא הכי טוב". כאילו שאפשר לבחור דברים כאלה...
הדבר היחיד שאנו כן יכולים לבחור בזמנים מאתגרים הוא כיצד נתחבר לבורא עולם ונשים לב למגע ידו בכל האירועים המעצבים את חיינו. כשאנו בוחרים להתחבר אליו, אנו מעצימים את עצמנו ומחזקים את תחושת הביטחון והאמון שלנו בא-לוקים – ואלה הם הדברים היחידים שמחזיקים אותנו בתקופות קשות כגון אלו.
אלה הם החיים שלי, אמרתי לעצמי. וזהו האתגר שלי ברגע זה. ויהיה בסדר, כי אני לא לבד. יש שם מישהו שאפשר לדבר אתו, לבכות לו.
והוא מקשיב לי, גם כשאני ממלמלת.
א-לוקים מקשיב, גם כשאני ממלמלת.
המכתב מהדסה עין כרם הגיע בדואר לפני חמש שנים, שנים ספורות בלבד לאחר שעלינו לארץ.
קראתי את המכתב בעברית שוב ושוב, עיניי יצאו מחוריהן בחוסר אמון.
"יקירי, כתוב פה שיש לך גידול".
בעלי חטף את המכתב מידיי. "לא יכול להיות. בואי נלך לשכן שיתרגם לנו".
"אחרי שני אולפנים, העברית שלי אולי לא מדהימה – אבל תסמוך עליי, אני יודעת מה זה אומר. תתקשר לרופא".
מספר חודשים קודם לכן, בעלי התלונן על צלצולים באוזניים. "אתן לך הפניה ל- MRI", אמרה הרופאה ביובש.
MRIבגלל צלצולים באוזניים? אוקיי, מה שתגידי, דוקטור. חלפו חודשיים עד שהשגנו תור ל- MRI. באותו זמן התבדחתי: "טוב, מזל שאין לך גידול במוח, אחרת היית מת לפני שהיה מגיע התור!" גלגלנו עיניים והמשכנו במרוץ החיים.
כשהגיעה התשובה מהרדיולוג היינו המומים.
חזרנו לרופאת האף אוזן גרון. מחצית מפניה היו משותקות. היא הסבירה, באופן הזוי, שפעם גם לה היה את אותו גידול כמו לבעלי - ניורומה אקוסטית - ושבמהלך הניתוח להסרתו, המנתח פגע בעצב והדבר גרם לשיתוק בפניה.
היה ברור שזהו איננו ניתוח שגרתי.
י
חודשים לאחר מכן, כשאני יושבת באזור ההמתנה במרכז הרפואי "מאונט סיני" בניו יורק, היה עלי לצבוט את עצמי. האם זו אני? האם אני עם הבעל שעובר ניתוח מוח, שברגע זה קודחים ופותחים את גולגולתו?הטלפון צלצל.
"אוקיי, כרגע פתחנו את הגולגולת", אמר הרופא בביטחון. "עכשיו אנחנו עומדים להיכנס ולהסיר את הגידול".
הייתי מאובנת, דמיינתי את צווארו של בעלי מסובב לחלוטין, בעודו שוכב דומם ונפתולי מוחו חשופים. רק אתמול שוטטנו בחנויות, שתינו קפה בסטארבקס ואכלנו המבורגרים עסיסיים לארוחת הערב.
פתחתי את ספר תהילים ולא חדלתי מלהתפלל, בידיעה שהוא נתון לחלוטין לרחמי הא-ל ברגעים אלו.
בחדר ההמתנה שמחוץ לטיפול נמרץ, ראיתי כיצד אנשים בוהים באוויר, לוגמים פחיות קוקה קולה, מעלעלים בעיתון, צועדים הלוך ושוב, איכשהו מנסים להכיל את פחדיהם.
כשהורשיתי להיכנס ליחידת הטיפול הנמרץ, חלפתי על פני החולים האחרים ודמיינתי את הסיפורים שלהם, פחדתי לראות את חומרת המצב אצל בעלי.
כשראשו עטוף תחבושות וגופו מחובר לצינוריות מכל מקום אפשרי כמעט, בעלי היה נראה נורא. הוא צעק לאחיות."תכבו את זה! תכבו את זה!" הוא התכוון לצפצופים מכל עבר. עבור מוחו השברירי, הצליל היה מחריש אוזניים ומכאיב עד כדי להבים חדים של זכוכית שמפלחים את עור התוף. הוא הפנה אליי את עיניו והתחנן בפניי לעשות משהו.
"סליחה", מלמלתי לאחות שליד הדלפק. "יש צפצוף חזק שמטריד את בעלי בחדר שש. יש דרך להנמיך אותו? סליחה – " ניסיתי להגביר את קולי.
"אני מצטערת, אבל אין". היא הייתה עסוקה בכתיבת משהו בלוח ולא הרימה אליי כלל את מבטה.
"אפשר לתת לו עוד תרופות נגד כאבים?" ניסיתי בכל כוחי להיות אסרטיבית בתפקידי החדש כזו שמטפלת בעניינים.
בעלי השמח ומלא החיים מיום אתמול הפך כעת לאיש כאוב וחרד, הסובל ממגבלה ואינו מסוגל ליהנות מהחיים.
"לא, הוא צריך להישאר ער כדי שהרופאים יבדקו את השמיעה שלו ואת עצב הפנים שלו". היא הלכה לצד השני של תחנת האחיות והשאירה אותי ללא מענה..
הוא לא שמח לשמע החדשות. הוא החל לצעוק חזק יותר וחששתי שאולי המנתח פגע בעצב כלשהו במוחו והפך אותו לנצח לאיש כועס ולא מרוצה. או שמא יהיה עליו לחיות עם כאבים עזים אלה לשארית חייו. בעלי השמח ומלא החיים מיום אתמול הפך כעת לאיש כאוב וחרד, הסובל ממגבלה ואינו מסוגל ליהנות מהחיים.
הפחד עורר בי בחילה. הרגשתי חסרת אונים.
רופאה חדשה מלווה בסטודנטים ניגשו לבעלי. "אתה יכול לשמוע את זה? ואת זה?" היא הקישה באצבע צרדה ליד אוזנו.
"כן". תודה לאל, הוא עדיין יכול לשמוע.
"אוקיי, כווץ את האף.יופי". הרופאה המשיכה לבדוק אותו. "אתה יכול למצמץ? נהדר. עכשיו, תראה לי את החיוך שלך, יש לך חיוך נהדר". שרירי הפנים שלו עבדו!
"בבקשה תנו לי משהו נגד כאבים. בבקשה!" הוא זעק. פניו היו אפורות.
זמן קצר לאחר מכן אחות הזריקה לו תרופה. אבל האנחות שלו נמשכו כל אחר הצהריים והתגברו אף כשעבר ניקור מותני כדי להקל על הלחץ התוך-גולגולתי.
ישבתי שם במשך שעות ולמרות שבעלי התחנן ברגעים הצלולים המועטים שלו שאעזור לו, לאחיות ולרופאים הייתה תוכנית פעולה משלהם ולא הסכימו להיענות לי. לא היה דבר שיכולתי לעשות כדי להרגיע אותו או את עצביי המרוטים. לא לקרוא את הספר שלי, לא לדפדף בעיתון, לא להתקשר לחברים, לא לבהות בחלל, לא לאכול ולא לשתות קפה. שום דבר.
הדבר היחיד שנתן לי כוח היה היכולת שלי לדבר עם א-לוקים ולהתחנן להחלמתו של בעלי. קראתי את המילים בספר תהילים באיטיות ובזהירות, מדמיינת כיצד כל מילה מרחפת מעלה ומגיעה השמימה, משפיעה איכשהו את השפעתה, ומנסה לשים את מבטחי באלוקים, מתפללת שהמילים שנאבקתי להבין יטו את כף המאזניים בעדנו.
ידעתי שהא-ל נמצא. הייתי אסירת תודה על השליחים ששלח. א-לוקים היה שם עם הרופא המרדים בחדר הקר והסטרילי בו הכינו את בעלי לניתוח, בשעה שבירך אותו בחום ואמר, "השכן שלך סטיב מוסר ד"ש". סטיב, שהיה קולגה שלו לשעבר, התקשר אליו מישראל כדי לספר לו על בעלי.
א-לוקים היה לצד בעלי בישראל, לפני הניתוח, כשהוא קיבל ברכה מהאדמו"ר מסקווירא שבא לבקר מארה"ב. האדמו"ר שאל אותו, "האם ד"ר פ' מבצע את הניתוח?" בעלי הנהן, מופתע שרב חשוב זה מכיר את שמו של הרופא.
האדמו"ר חייך. "הוא רופא מצוין. אני מכיר חלק מהחולים שלו באופן אישי".
הרגשנו כאילו א-לוקים אומר לנו: הכול יהיה בסדר. אל תדאגו.
בסופו של דבר, התמזל מזלו של בעלי. שמיעתו באוזן אחת נפגעה מעט, וכעת יש לו מכשיר שמיעה, אולם הוא לא איבד את שמחת החיים שלו וכעבור שנה, הוא חזר למרבית עיסוקיו הקודמים.
נהגנו להתבדח ולומר לחברינו, "אם אתם חייבים איזשהו גידול, הגידול הזה הוא הכי טוב". כאילו שאפשר לבחור דברים כאלה...
הדבר היחיד שאנו כן יכולים לבחור בזמנים מאתגרים הוא כיצד נתחבר לבורא עולם ונשים לב למגע ידו בכל האירועים המעצבים את חיינו. כשאנו בוחרים להתחבר אליו, אנו מעצימים את עצמנו ומחזקים את תחושת הביטחון והאמון שלנו בא-לוקים – ואלה הם הדברים היחידים שמחזיקים אותנו בתקופות קשות כגון אלו.
אלה הם החיים שלי, אמרתי לעצמי. וזהו האתגר שלי ברגע זה. ויהיה בסדר, כי אני לא לבד. יש שם מישהו שאפשר לדבר אתו, לבכות לו.
והוא מקשיב לי, גם כשאני ממלמלת.
החוויה היהודית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה