בתפילת יום הכיפורים, לפני חזרת הש"ץ, אומר החזן: "ה',
ספרי חיים ומתים לפניך נפתחים." היום, ריבונו – של – עולם, אתה דן אותנו
ופותח לנו את הספרים כדי לבדוק מעשינו. מילא, כאשר אנו חיים יש על מה לדון אותנו,
לחייב אותנו או לזכותנו בדין, אך המתים מדוע פותחים שוב את פנקסיהם ודנים אותם
מחדש? הרי כבר דנו אותם בשנה שעברה! אלא ניתן לבאר, כי אכן דנים את המתים כל שנה
מחדש, וזאת בגלל הבנים שהם השאירו בעולם הזה. כל שנה מחדש בודקים בשמי עליון מי הם
הילדים "ממשיכי דרכו של האדם", ועל פי מעשיהם ניתן להצילו בעולמות
עליונים. אם כך, כמה חשוב שלאדם יהיו בנים ממשיכי דרכו, שיהא מי שיאמר אחריו קדיש,
שיהיו בנים שימשיכו בדרך התורה והמצוות. וזו חובתו של האב בבניו, הוא מצווה על כך
כמו שכתוב: "ולימדתם אותם את בניכם". זהו ציווי!
גדולה גמילות חסדים מן הצדקה, שבגמילות
חסדים ״העני עמך״ - הוא יכול להוסיף ולהיות עמך, כשווה בין שווים, ולא יראה עצמו
מושפל ומבויש. (ספר הדרוש)
הרבי מבעלז התבטא על כך בשם רבי נפתלי
מרופשיץ ואמר: אנשים רבים באים אלי למטרות שונות, זה למטרה כזו וזה למטרה אחרת.
כולם, אמנם, באים אלי, אבל בעצם הם לא מתכונים אלי, אלא הם מתכונים לבעיה שלהם,
כשאני בסך הכול הוא האיש שאמור לפתור להם את הבעיות. רק מתי מעט באים אלי ללמוד
ולקבל ממני באמת...
"כי מחה אמחה את זכר עמלק"(שמות
יז,יד). מהו כפל הלשון "מחה אמחה"? כיאחרי מחיקה עדיין נשאר רושם כלשהו
מהכתיבה, ואצל עמלק ציווה הקב"ה שגם רושם קל לא יישאר ממנו.(מאוצר החסידות)
ועתה שא נא לפשע עבדי אלה אביך (נ יז( (ויאמר אברהם(
מסופר על הצדיקים רבי מאיר מפרמישלאן
זצ"ל, ורבי צבי מסטרטין זצ"ל, שהולכי רכיל הכניסו פירוד לבבות בין שני
האדמורי"ם הצדיקים והרי ידוע שברית כרותה ללשון הרע וכך נפרדה החבילה ביניהם.
חסיד אחד שהיה ממעריצי שני האדמורי"ם, זכה להפקד בבן זכר, הלך להזמין את
ה"מוהל" רבי צבי , ולאחר מכן הלך לרבי מאיר להזמינו להיות
"סנדק". ואותו חסיד שהיה פיקח לא סיפר לאחד מהם על הכיבוד שחלק לשני.
ביום הברית נסע החסיד אל ר' צבי והעלהו למרכבתו כדי לקיים מצות
ברית מילה. כאשר הגיעה המרכבה לביתו של רבי מאיר, פנה החסיד אל רבי צבי ואמר: יסלח
לי מורי ורבי, כאן מגוריו של הסנדק, ארד והזמינהו לנסוע אתנו יחד אל הברית. כעבור
רגעים אחדים שב בעל הבית יחד עם רבי מאיר ועלו למרכבה. משראה ר' צבי את ר' מאיר,
החזיר את פניו ולא יכול דברו לשלום. פנה אליו רבי מאיר ואמר: מאיר יספר לכבוד
תורתו מעשה שהיה: בזמן גירוש יהודי ספרד, ורבו האנוסים שם, חלה אחד משרי המלכות
והגיע לשערי מות, כשראה הרופא כי קרב קיצו של השר החולה, יעץ לבני ביתו לקרוא
לכומר כדי שהחולה יתוודה לפניו בטרם ימות כמנהג הנוצרים. שנכנס הכומר לחדר החולה,
החזיר החולה את פניו כלפי הקיר, היות והחולה היה יהודי מהאנוסים, ולא רצה להתכחש
יותר לאמונתו סמוך לפטירתו. הכומר חשב שהחולה אינו בהכרה, היות והיה במצב של גסיסה
ואין דעתו צלולה להתוודות, אך הרופא טען בתוקף, כי דעתו של החולה צלולה עליו ויכול
הוא עדיין להתוודות. הבין הכומר, שהחולה אינו רוצה להסתכל בפניו, כי גם הכומר היה
מהיהודים האנוסים, לכן ציוה לכל הנמצאים: "הוציאו כל איש מעלי", כדי
לאפשר לחולה להתוודות במסתרים על כל חטאיו, ולאחר עזבם את החדר, גחן הכומר והתכופף
על מיטת החולה, ולחש לו על אוזנו: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". משמע
החולה, ונוכח שגם הכומר יהודי החזיר אליו את פניו, ונתן לו "שלום", וקרא
עמו "שמע ישראל" שסיים רבי מאיר את סיפורו, הושיט את ידו אל רבי צבי
בהסברת פנים, ואמר לו: שלום עליך רבי צבי, הלוא שנינו יהודים אנחנו, ועובדים לא-ל
אחד יחיד ומיוחד! מיד החזיר לו רבי צבי שלום מתוך חיבה, ולא זזו משם עד שנעשו
ידידים נאמנים זה לזה...
וזהו שאמרו אחי יוסף: " ועתה שא נא לפשע
עבדי אלוהי אביך", כי הלוא אל אחד בראנו, ולמה נבגוד איש באחיו? אם אביך מת, הרי
א-לוהיו חי, ואנחנו עבדיו וצאן ידיו
החוויה היהודית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה