האישה ביהדות ובמסורת הדורות, לא רק שאינה מקופחת אלא שלפעמים הינה
מועדפת. תפקידה שונה. מבחינה ביולוגית היא שונה ובהתאם לכך נקבע תפקידה. כל ערבוב
תחומים בין המינים – מהווה התעלמות מן המציאות ופולש לתחומו של הזולת ואחריתו מי
יישורנו. זהו מתכון בדוק להריסת שלום-הבית, שמצוי כל-כך בעולם המערבי שאנו כה
אוהבים לחקותו.
האפשרות לקיים את כל תרי"ג המצוות אינה
קיימת ליחיד מישראל, כי יש מצוות מהתרי"ג שניתנו לכוהנים, יש שניתנו ללוויים,
יש שניתנו למלך, כאלה המיוחדות למי שחנך בית, ועוד. לפיכך, רק העם כולו, כשהוא שלם
ומאוחד יכול לקיים את התרי"ג.
הבעל שם טוב הקדוש אמר כי כל אדם נידון בשמים
לפי פסק דינו שלו! שבשעה שהוא רואה לפעמים את חברו עושה מעשה רע, הריהו חורץ את
משפטו, וחושב שראוי חברו לעונש זה וזה, בעוד הוא שוכח כי הוא עצמו הרי עשה פעם
כמעשה זה ובדבריו חרץ את משפטו גם הוא. זהו שאמר הכתוב " כי בדבר אשר זדו
עליהם" העונש ניתן תמיד כפי שחרץ אדם
על עצמו.
כל אדם חכם נוהג להפיק לקחים במהלך חייו. ובכן, גם הקב"ה ערך
מעין 'הפקת לקחים'. בבריאת העולם ציווה הקב"ה את האדם ולא את האישה "מעץ
הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" ומה קרה? האישה התפתתה ע"י הנחש לאכול,
האכילה את בעלה ובאה מיתה לעולם. אמר הקב"ה, כעת כשאני עומד לצוות את עם
ישראל את חוקי התורה. אנהג בצורה שונה, אצווה את הנשים תחילה ואח"כ את
הגברים... לכן "כה תאמר לבית יעקב" תחילה ואח"כ "ותגיד לבני
ישראל..." וברוך ה' השינוי הוכיח את עצמו...
בן החסיד (פרפראות וגימטריות, עלון 279)
מסופר על איש חסיד שהיה לו בן יחיד. כשהוא חש
ש קיצֹו מתקרב, הוא קרא לבנו ואמר לו: "הגיע זמני למות. הצוואה שאני משאיר לך
היא שתלך כל יום במשך כל ימי חייך אל הנהר ולזרוק לתוך המים כיכר לחם עבור הדגים,
ואני סמוך ובטוח שברבות הימים תבוא על שכרך." הבטיח הבן לאביו, כשדמעות
בעיניו: "אבא יקר, אני מקווה שעוד תחיה שנים ארוכות, אולם אני מבטיח לך,
שאעשה בנאמנות את כל מה שתבקש ממני, תהא הבקשה קשה ככל שתהא."
החסיד מת, וכל הקהילה התאבלה עליו מאוד, שכן
הוא היה איש חסיד באמת ובתמים. לאחר שבעת ימי האבל הלך הבן כמצוות אביו יום יום
לנהר וזרק לתוך המים כיכר לחם. בנהר היו דגים רבים גדולים וקטנים, אולם דג אחד
הופיע, בדיוק כשזרק בן החסיד כיכר לחם, וחטף את הכיכר. בכל פעם שדג קטן יותר התקרב
וניסה לתפוס את הלחם, הצליף בו הדג הגדול בזנבו והבריח אותו. יום יום אכל הדג כיכר
לחם שלמה וטרייה, והוא הלך וגדל, הלך והשמין. כשראו הדגים הקטנים בנהר כי אין
סיכוי להשיג אף פרורים מהלחם, הלכו אל הלווייתן מלכם, והתלוננו בפניו: "
מלכנּו הרם, אם תמשיך לשתוק ולא תגיב ולא תתערב , ילך הדג החמסן ויגדל וישמן, עד
שיהיה גדול כמוך ויסכן את מעמדך. אנא ממך א תרשה לו לאכול כל יום את כל
הלחם." כששמע זאת הלווייתן המלך הוא ענה לדגים: "לכו וחפרו בור, במקום
שעומד האיש וזורק את הלחם למים, וכשאותו איש ייפול אל תוך הבור, הביאו אותו
אלי." הדגים הקטנים שמחו, כי האמינו שהדג הגדול לא יחטוף עוד את כיכר הלחם.
הלכו וסיפרו לדג הגדול את אשר אמר הלוויתן מלכם, וביקשו ממנו לעזור להם בתפיסת
האיש, כפי שציווה מלכם. נעצב הדג הגדול אל לבו, כיוון שאותו לחם היה מזונו היחיד,
אבל היה עליו לציית למצוות המלך.
חפרו הדגים בור במקום ששם נוהג היה בן החסיד
לעמוד ולזרוק את הלחם, וכשהגיע הבחור, הוא נפל למים, ובא דג גדול ובלע אותו. שט לו
הדג עד שהגיע אל לווייתן המלך ושם פער את פיו הגדול והקיא את הבחור החוצה. הבחור
התלונן בפני המלך על הסבל, שגורמת לו מצוות אביו, המלך שמע בסבלנות וענה: ”אמור לי
מה הייתה מטרתך בבואך יום יום לנהר לזרוק ככר לחם?". "אדוני," ענה
האיש, "אני ממלא את בקשתו האחרונה של אבי." הוא סיפר למלך על צוואת אביו
לפני מותו, כי מעשה זה יביא לו בסופו של דבר שכר רב. אולם הוא לא יכול היה להבין
מדוע הופל לתוך הבור, האם חטא? אמר לו מלך הדגים: "כיוון שאני מעריך מאוד
שמילאת את צוואת אביך בנאמנות, אלמד אותך שבעים לשונות כגמול על מעשיך
הטובים." לימד אותו המלך שבעים לשונות ואחר החזירו ליבשה.
הבחור חש כל כך עייף, עד ששכב על החול ונרדם.
שני עורבים ישבו על עץ וצפו בו. העורב הצעיר חשב, שהשוכב למטה מת ואמר לאביו "הייתי
רוצה לנקר את עיני האיש השוכב למטה." השיב לו האב: "אל תתקרב אליו, שכן
הוא מעמיד פנים כישן, אולם כשתהיה לו הזדמנות נאותה הוא יתפוס אותך ויהרוג
אותך" אמר הבן: "אני מוכן להסתכן."... כידוע למד הבחור מפי מלך
הדגים שבעים לשונות, והוא הבין את כל אשר אמרו העורבים. ירד העורב הצעיר מן העץ,
התיישב על פני האיש ועמד לנקר את עיניו, אולם הבחור תפס אותו וביקש להרגו. אמר
העורב האב אל בנו: "מגיע לך! אמרתי לך לא להתקרב אל האיש אולם לא
הקשבת." ובפנותו אל האיש אמר העורב: "איש יקר, שחרר את בני, ואני אראה
לך אוצר יקר – תוכל לקחת אותו ולהפוך בין לילה לעשיר." ענה בן החסיד:
"אשחרר את בנך, כאשר אראה את האוצר.."
"לך לעץ הקרוב וחפור תחתיו." הלך האיש וחפר תחת העץ ומצא פתח.
הוא נכנס אל מערה אחת שהובילה לשנייה, עד שהגיע לחדר שזהר ונצץ עד שעיניו של בן
החסיד הסתנוורו. האוצר היה עצום ורב. שיחרר בן החסיד את בן העורב ואמר:
"עכשיו שהקב"ה הוא נתן לי אוצר גדול כל כך, אבנה לעצמי בית." הוא
קנה אדמה, בנה בית, שכר משרתים ומשרתות ועושרו התפרסם בכל מקום. כל זאת עשה לו
הקב"ה כגמול על שכיבד את אביו במלאו את צוואתו, על אף שגרמה לו צער רב.
מוסר ההשכל: שמעו בקול הוריכם ומלאו את כל
בקשותיהם, ואז תבואו על שכרכם, כפי שקרה לבן החסיד
החוויה היהודית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה