|
אחד המגידים המליץ על אלו המנהלים את עסקיהם
באמצע התפילה, ומשוטטים במחשבתם בכל מקום חוץ מהסידור הפתוח לפניו – דהנה כתיב
(תהלים כ', ח'): אלה ברכב ואלו בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר – ישנם כאלו
שכדי להגיע למחוז חפצם במקום מרוחק, הם צריכים לנסוע ברכב או בסוס, אבל
"אנחנו "
– " בשם ה' אלוקינו
נזכיר" – מיד שהוא מתחיל להזכיר את שם ה ' ולהתפלל, הוא כבר נמצא
שם במחוז המרוחק, ללא הסוס והרכב ...
אם אדם רוצה שתפילותיו יתקבלו לרחמים
ולרצון, אז זה דווקא אם הוא מכבד ומוקיר ומחשיב את עניין התפילה כראוי.
החיטה והכוסמת שרדו ולא נכחדו, מפני שאפשר לאיים רק על מי שעדיין מצוי דבר
מה ברשותו. מי שאין לו כלום, אין האיום משפיע עליו, שכן אין לו מה להפסיד. לכן
נותרו לפרעה החיטה והכוסמת, שתהיה לו סיבה לחשוש. (יד
יוסף)
"הירא את דבר ה'... הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים" (שמות ט,כ).
עבדי פרעה איימו על מי שרצו להניס את עבדיהם ואת מקניהם אל הבתים. לכן
"הירא את דבר ה' מעבדי פרעה" – מי שירא מה' יותר מכפי שירא מעבדי פרעה
– "הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים". (רבי
מאיר-שמחה מדווינסק)
הפסיקו לנסות לשלוט במה שאחרים חושבים
עליכם.
ה' הצדיק ואני - רבי יהושע מאוסטרובצה היה אומר בדרך הלצה: איך זה שפרעה
הגאוותן יעיד על עצמו שהוא רשע? אלא הפירוש הוא "ה' הצדיק ואני", וכך
גם אני צדיק הנני. רק "ועמי הרשעים".
זכרו שמה שאנשים חושבים לא קשור אליכם, אלא
אליהם..
טפחו לעצמכם על השכם מדי יום.
המצור על לנינגרד : סיפור הישרדותה הנועז של נערה אחת
Facebook 3 TwitterGmail עוד 1
בשנת 1937, יבגניה בויאנובה נולדה למשפחה יהודית במינסק , בלרוס . 80 שנה לאחר מכן , היא אחת מהניצולים הבודדים שנותרו מהמצור על
לנינגרד .
ב - 22 ביוני 1941, תחת שם הקוד מבצע ברברוסה , פלשו הנאצים לברית המועצות ללא אזהרה מוקדמת . במטרה לכבוש שטחים לצורך ניצול משאבים טבעיים
ועבודת פרך , היה זה המבצע הצבאי הגרמני הגדול ביותר במלחמת העולם
השנייה .
במקום לבזבז חיילים וארטילריה כדי לכבוש את העיר , הוראה 1601 הידועה לשמצה של היטלר ציוותה " להרעיב את ( אנשי לנינגרד ) עד שייכנעו ", בטענה ש " אין לנו עניין להציל את חייה של האוכלוסייה
האזרחית ".
יבגניה שוחחה עמי מביתה בוושינגטון , ופירטה בבהירות רבה את המאורעות מצעירותה
בלנינגרד ( כיום סט . פטרסבורג ). היא דיברה בעיקר ברוסית , ונזכרה בסירנות שהתריעו על ההפצצות הקרבות ; בפיצוצים שהרעידו את מיטת המתכת שלה וגרמו לה
לזוז לאורך המצור הרצפה ; ובחורפים האכזריים והמקפיאים כשהטמפרטורות הגיעו
למינוס 34 מעלות .
זכרונות מהמצור חקוקים בנשמתה לנצח . כשהיא חווה מדקרות רעב , פחד מהחושך וכאב מחשיפה לקור – בין מאות אלפי מתים – יבגניה בת ה - 5 מעולם לא הכירה חיים אחרים . קצבת המזון כללה 100 גרם לחם ביום לאדם – שהכיל בעיקר מרכיבים " חלופיים " כגון דבק ונסורת . השכנים עמדו בתור במשך שעות למען פיסה מ " לחם " זה .
בנובמבר 1941, הרעב המשתולל והייאוש כבשו את העיר . הורים מוטרדים ניסו נואשות להזין את ילדיהם – ואכלו טפטים , עור , טיח ואפילו חיות מחמד . מעיל מפרוות מינק הוחלף בחתיכת לחם , הכסף היה חסר ערך . החברה התפוררה , ואנשים היו על סף אובדן השפיות .
בגלל האדמה הקפואה , בית הקברות המקומי פיסקריובסקויה לא יכול היה
לקבור את אלפי המתים . ככל שהנאצים המשיכו להטיל פצצות ולהפגיז , נוצרו מכתשים באדמה שהפכו לקברי אחים מאולתרים . כדי למנוע את התפשטות המחלות , גופות אנונימיות שנאספו ברחובות הונחו בתוך קברים
אלה , ללא סימני זיהוי או תפילה .
מלחמת הישרדות
יבגניה זוכרת שהלכה לשוק עם אמה כדי לחליף את חפצי הערך
שלהם תמורת מזון . הייאוש והפאניקה הציפו את הרחובות , היא שמעה שיחות שנלחשו על קניבליזם . רצח הפך לדרך נפוצה להשגת תלושי מזון.
מסוכן יותר מכל היה גל הילדים שנחטפו ונאכלו . יום אחד בהיותן שוק , הבחינה מאיה , אחותה הגדולה של יבגניה , בכך שדעתה של יבגניה הייתה מוסחת והיא
התבוננה בשמיים . אישה ניגשה ליבגניה והציעה לה ממתק , ואז נתנה לה יד והן החלו להתרחק . " מאיה התחילה לצרוח בטירוף ואני ניצלתי ", נזכרת יבגניה .
זיכרון קורע - לב נוסף הינו זה של גבר שהלך ברחוב ואז צנח מת
באמצע הרחוב הקפוא . " אמא שלי אמרה לי לא לפחד מאנשים מתים ", היא נזכרת במוות ובחורבן מקפיאי הדם .
משטרו חסר הרחמים של היטלר דרש כניעה מוחלטת , אולם אזרחיה החזקים , העמידים ובעלי כושר ההישרדות השיבו מלחמה שערה
בכל מאודם . כיום עירו של פטר הגדול ידוע בתור " העיר שסירבה למות ".
מוסיקה ומורל
אל לנו לשכוח את סיפורה של יבגניה בויאנובה – עדות חיה לניסיונו המרושע של המין האנושי להרוס
מצד אחד , ולנחישותה של קהילה לשרוד , מצד שני . זיכרונות הילדות שלה על מאבקים , כוח סבל ונחישות , מסייעים לנו להעריך את כוחם של הניצולים ששרדו
בנסיבות האכזריות ביותר והמשיכו לנהוג בנדיבות ובאדיבות . יבגניה נזכרת בגעגועים כיצד חלקה עלי כרוב שגדל
בקרבת מקום עם חבר – יתום בן 8 שהוזמן להישאר במטבח שלה – ששנים לאחר מכן בתור חייל חזר כדי להביע את תודתו .
למרות שדבר כמעט לא הסיח את דעתם של אזרחי לנינגרד
מאכזריותם של הנאצים , אהבתם למוסיקה הייתה מקור נחמה . אפילו כשהמוזיקאים היו כה חלשים שבקושי יכלו
לעמוד , הם ניסו לרומם את המורל והופיעו למען אלה שמצבם היה גרוע
יותר . המוסיקה אפשרה להם להאמין שיש עדיין יופי בעולם . היצירה הבלתי נשכחת ביותר הייתה סימפוניה #7 של דימיטרי שוסטקוביץ ', סימפוניה הרואית בשם "לנינגרד ".
לבסוף , ב - 27 בינואר 1944, הובסו כוחות הגרמנים . נשיא ארה " ב פרנקלין רוזוולט ציין את "הקורבן של לנינגרד " כגורם שסייע להביא את קץ המלחמה .
המצור בן 872 הימים על לנינגרד הפך למצור הארוך וההרסני ביותר
בהיסטוריה . עד קיץ 1942, ההפצצות פגעו או הרסו את רוב העיר . מפעלים , בתי ספר , בתי חולים ואתרים היסטוריים נהרסו בעקבות פשיטות
אוויריות . לא היה תקדים לפני כן למצור זה גם במונחים של מספר החללים . לפני הפלישה ב - 1941, אוכלוסיית לנינגרד עמדה על קרוב ל - 3 מיליון איש . בשנת 1944 רק כ - 546,000 נותרו בחיים . נראה כאילו דבר לא שרד , מלבד טונדרה מלוכלכת וקרה – שהותירה שמיכה של שלג ומוות .
זהות יהודית לא מוכרת
להיות יהודי בלנינגרד היה קשה ומסוכן . היהודים לא היו שומרי מצוות וברוב המקרים המצוות
לא היו אפילו מוכרות . אם מישהו היה מבחין בכך שיהודים מקיימים מצוות
כגון הדלקת נרות שבת והיה מדווח על כך , הם היו מאבדים את עבודתם – או גרוע מכך . יהודים חפים מפשע רבים נשלחו לכלא , ואיש לא שמע מהם יותר לעולם . אחרי המלחמה , הממשלה הסובייטית הגישה תביעה פלילית כנגד יהודים
רבים ופברקה סיפור שרופאים יהודים תכננו קונספירציה לרצוח את סטלין , אולם הדבר מעולם לא הוכח .
בניסיון להגן עליה מפני אנטישמיות , הוריה של יבגניה לא סיפרו לה שהיא יהודיה . ואז , ב - 14 במאי 1948, כשדוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינה
יהודית – מדינת ישראל , יבגניה בת ה - 11 הלכה לבית הספר , שם לעגו לה הילדים : " לכי לישראל ! לכי לישראל שלך !" יבגניה לא הבינה למה הכוונה ישראל " שלך ". כשהיא חזרה הביתה , הוריה אישרו את העובדה שהם אכן יהודים .
תנאי המחיה בעיר היו קשים , ואנשים חיו בתנאים אכזריים ביותר . " את הדירה שלנו חלקנו יחד עם 12 משפחות אחרות ", מסבירה יבגניה . לכל משפחה היה חדר אחד , הם חלקו שני חצאי שירותים ומטבח גדול . תנאים אלה היו הנורמה ונפוצים בעיר . " לא הייתה כמעט שום פרטיות , אולם שרדנו ", היא אומרת . " כדי להתקלח , כולם הלכו לסאונה הציבורית . מדי יום , יום אחרי יום , פשוט שמחנו שאנחנו בחיים ".
מתוך רצון להשאיר את הזוועות מאחור , לנינגרד נבנתה מחדש בתור סט . פטרסבורג , כיום עיר שוקקת מוזיאונים אלגנטיים , קתדרלות וארמונות נוצצים . אולם כיצד מצאו הניצולים של תקופה אפלה זו את
הרצון להמשיך לחיות ולבנות מחדש את הילדות המנותצת ?
" החברים שלנו עזרו זה לזה . שרדנו כי הייתה לנו חמלה ", אומרת יבגניה , שאמה הצילה שכנה בכך שחלקה עמה את קצבת הלחם שלהם . " כשאחותי מתה , החלטתי שאני חייבת לחיות למענה . כשאתה על סף המוות , העושר הוא חסר משמעות בהשוואה לחיים ולאהבה ".
במהלך המלחמה , אביה של יבגניה נפצע והוא מת בשנת 1954 בגיל 45. יבגניה ואמה המשיכו לחיות בסט . פטרסבורג , ואפילו היו להן כמה זמנים מאושרים . יבגניה התחתנה בסט . פטרסבורג ואפילו ילדה בן , ויקטור . היא נשארה קרובה מאוד לאמה עד פטירתה בשנת 1981.
בשנת 1985, המנהיג הסובייטי מיכאיל גורבצ ' וב הביא לרפורמה בממשלה והסיר מכשולים שעמדו עד
אז בפני אזרחים שרצו לעזוב את המדינה . ביחד , המשפחה היהודית הקטנה היגרה לארצות הברית , שם הם חיים כיום בעיר וושינגטון .
עבור יבגניה , זיכרונות אלה חקוקים בנשמתה , בקמטים שעל פניה ובקולה הרועד . זיכרון הרעב המחריד עדיין בוער בה כיום , כשהיא מתבוננת בשאט נפש בכמויות האוכל היורדות
לטמיון – כמויות שהיו יכולות להציל חיים באותם ימים .
כל מי שהיה עד לזוועות בגיהינום של לנינגרד לא יכול לשכוח
אותן לעולם . אולם יבגניה שרדה . " החיים שבריריים . כל חיי רציתי לעשות דברים טובים , כי אני זוכרת את מי השארתי מאחור . זיכרון הנופלים השאיר אותי בחיים ".
השליח
מקליפורניה
הזמר החסידי ר' אברהם פריד סיפר סיפור
מרגש אותו שמע בכינוס השלוחים לפני שבוע על אדם שאמו היטה חולה במחלה כשהיה ילד
בן 9 , ואיך ע"י כך הפך
לשליח . וכך סיפר השליח:
שמחת תורה . בקליפורניה, בבית כנסת
של חב״ד , הציבור רוקד ושמח
עם התורה. בין הרוקדים ילד בן תשע שמחזיק את ספר התורה כשאביו מסייע לו להחזיק
את הספר הכבד. בביתו של הילד,
תמונה אחרת לגמרי. אמו של הילד חולה במחלה נוראה , שוכבת במיטתה וזקוקה לרחמי שמים . בדרך הביתה מבית הכנסת , הציע הילד לאביו 'אולי נביא הביתה ספר תורה כדי לרקוד אתו
עם אימא , וכדי שאימא תוכל
לנשק אותו ?' ואכן למחרת, לפני
ההקפות, פנה האב לשליח החב״די וביקש רשות לקחת אחד מספרי התורה לביתו. כמובן שהשליח הסכים אך אמר לו 'חכה,
אל תלך לבד.
והנה בעוד האישה שוכבת במיטתה , היא שומעת מרחוק
שירה, המתקרבת ומתגברת. היא לא הספיקה לשאול מהיכן מגיעה השירה השמחה הזו ופתאום
דפיקות בדלת... בעלה פתח את הדלת והיא מגלה להפתעתה את כל מתפללי המניין כשהשליח
בראשם ובידם ספרי התורה. אנשים, נשים וטף.
כולם באו לעשות הקפות ולשמח אותה בביתה ! הם רקדו ושרו והאישה זרחה מאושר עם חיוך על שפתיה. כבר
מזמן היא לא חייכה כך.
הילד בן התשע, שמח מאוד. הוא ביקש ספר
תורה אחד וקיבל את כל הקהל בעוצמות אדירות של שמחה ושירה עם כל ספרי התורה,
תודות ליוזמה של השליח שחשב להביא את ההקפות לביתם . השליח המשיך לספר: האישה , הייתה אמי. היא נפטרה חודשיים אחר כך. והילד בן התשע, היה
אני ! והוסיף, אז, כילד,
הרגשתי אסיר תודה לשליח, שמרוב שהיה מלא באהבת ישראל, הרגיש והבין שהבקשה שלי
הייתה כדי לשמח את אמי בשמחת תורה, והוא עשה מזה הרבה יותר ממה שחלמתי . אז החלטתי, שכשיגיע הזמן , גם אני רוצה להיות שליח ולעזור ליהודים. והיום אכן אני אחד
מהשלוחים של הרבי בקליפורניה .
|
החוויה היהודית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה