‏הצגת רשומות עם תוויות חתונה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חתונה. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 23 באוגוסט 2018

אמרי שפר י"ג אלול ה'תשע"ח



      אדם התלונן לפני הרב על פלוני שמפיץ עליו שקרים . "אל תתרגז", אמר הרב "עדיף מאשר שיספר עליך את האמת ".
     אדם נכנס לחתונה ושאל איפה בעל השמחה. הצביע מישהו על בעל האולם ואמר: "זה בעל השמחה, ההוא שיושב במזרח הוא בעל החובות".
     בעת שהיה הרה"ק מרן בעל "אמרי חיים" מוויז'ניץ זי"ע משמיע דברות קודש תוכחה ומוסר במקהלות עם, היה אומר כך "איך מיין נישט קיינעם, אבער אויב איינער מיינט אז איך מיין אים – אים מיין איך טאקע" [אני לא מתכוון לאף אחד, אבל אם יש אחד שחושב שאני מתכוון אליו – אליו אני באמת מתכוון...
     דברי חז"ל בשלהי קידושין "לא העשירות מן האומנות ולא עניות מן האומנות – אלא הכול לפי זכותו". הקב"ה זן ומפרנס את ביריותיו, והשתדלותנו היא חלק מסוים ממערך הפרנסה. את האמונות הללו יש להנחיל לבנים, להמחיש בפעולות, ולא רק בדיבור. 
     ״דרך עמלק אשר מקרר ועושה מכל הדברים מקרה. ועל ידי זה הוא מוציא את האדם מהאמונה. כי מי שעושה ורואה את דברי העולם כמקרה הוא יוצא לגמרי מהאמונה!״ (ליקוטי הרי״ם כי תצא)
     העניו האמיתי אינו בא בטרוניה עם בוראו אין הוא תובע לעצמו מתנות. מבין בדעתו הוא שאם לא נתנם לו הבורא הרי שאין הוא ראוי להם ונוהג הוא עם בוראו בענווה.
     התפילות הן כמו "מכבסה", התפילה בטהרתה היא מכונת כיבוס רוחנית שמנקה ומצחצחת את נשמתו של האדם... לאחר לילה החולף על האדם, באיזו צורה שהיא, יש צורך בתפילה מרוממת שתכבס את הנפש. וגם זה לא מספיק, לאחר כשבע שעות שוב תפילת מנחה – לטהר לכבס לנקות את הנפש!
      "חז"ל אמרו: 'איזהו גיבור, הכובש את יצרו'. שבירת היצר אינה דורשת גבורה, אבל כבישת היצר ורתימת כוחותיו לעבודת ה' – על כך צריך גבורה" (הבעש"ט)
אין כוחנו אלא בפינו- כוחה של תפילה (קול ברמה, גליון 345)
     אדם שעובד במנהרות הכותל כתב את הסיפור הבא:
     יש לנו ביישוב מכרים שאצל הבעל התגלה גידול )לא ממאיר( של 4 ס"מ במוח לפני כמה חודשים. כמובן שהחליטו לנתח אותו עבר ניתוח להוצאת הגידול, ואז עוד ניתוח כי משהו הסתבך. אמרו לו שהוא יצטרך ניתוח שלישי כדי לסגור את הסיפור. כשנודע לי על מצבו, הוספתי את שמו לרשימת האנשים שאני מתפלל עליהם מול קודש הקודשים. כל סיור במנהרות אני מאפשר לקבוצה כמה רגעים של תפילה מול קה"ק ומנצל את ההזדמנות לפרק תהילים ותפילה על כלל ישראל ובכללם מזכיר גם את השמות שברשימה שבידי.
     ביום שלישי בשבוע הוא עבר את הניתוח השלישי שהיה אמור להיות פשוט. וביום שישי מצבו פתאום הסתבך ונהיה קריטי. הוא נלקח לניתוח דחוף בשבת. ביום שלישי השבוע הוא התעורר, ואמר לאשתו שהוא רוצה שאני אבוא לבקר אותו. קצת הופתעתי מהבקשה, בכל זאת הייתי מצפה שיבקש מאנשים יותר קרובים אליו שיבואו לבקר. בכל מקרה לא יצא לי ללכת אבל ביום שישי בצהריים התקשרתי אליו כדי לשאול בשלומו. התברר לי שהוא שוחרר ל"חופש" מהבית חולים והוא בבית בשבת... אז הלכתי לבקר אותו בערב שבת אחרי התפילה.
     התחלנו לדבר ואז הוא אמר לי "ראיתי אותך". שאלתי איפה? והוא ענה לי בפשטות "למעלה"... מסתבר שהוא כבר היה עם רגל וחצי בעולם האמת. הוא סיפר שהוא (הנשמה שלו) ישב בסוג של "חדר המתנה" עם עוד כמה שהיו במצבו. הוא אמר ששם כח המשיכה עובד הפוך... הנשמה נמשכת למעלה. הוא ראה את מלאך המוות ואמר שכל מי שהכיר אותו נלקח על ידו ועבר ל"שלב הבא". ותוך כדי שהוא ממתין לראות מה יהיה אתו הוא פתאום מתחיל לראות כמה פרצופים מוכרים של אנשים שמתפללים עליו – הרב מחב"ד, בית הכנסת שלו בארה"ב, קבוצת נשים ביישוב שאומרות תהילים, ואותי...  והוא סיפר איך הרגיש שכל התפילות האלה פשוט מושכות אותו בכח למטה, כמו משחק של משיכת חבל כשבסופו של דבר התפילות ניצחו. נאמר לו שהוא חוזר לכאן.
     מיותר לציין שהייתי המום. תמיד תהיתי עד כמה התפילות משפיעות בעולמות העליונים והנה קיבלתי תשובה פשוטה ברורה וחדה. איך כמה רגעים של תפילה בכותל מיהודי פשוט יכולות להיות ההבדל בין חיים ומוות הרגשתי שאני חייב לשתף את כולם בסיפור הזה כי אותי אישית הוא חיזק מאוד. אנחנו כמדריכי ועובדי מנהרות הכותל שזוכים להיות בנקודה הקדושה ביותר בכותל, יכולים בקלות "להתקרר" ולשכוח איפה אנחנו נמצאים, מה הכוח של המקום שבו אנחנו נמצאים, ומה הכוח של תפילה. ממילא זה גם לפעמים משליך על איך שאנחנו מעבירים את קדושת המקום וחשיבות התפילה בכלל ובמקום הזה בפרט לקבוצות שאנו מדריכים. אני מקווה מאוד שהסיפור הזה יחזק את כולנו, וכמובן שאשמח אם תפיצו אותו לזיכוי הרבים.
מה טובו אוהליך יעקב..." (יערב נא שיחי(.
     סיפר הרב מאיר לוריא ז"ל, מנכ"ל חינוך העצמאי, מעשה על רבי אלעזר שך זצ"ל: באחד המקרים בא אלי יהודי עם אשתו ומבקש שאסדר לאשתו העברה לבית ספר קרוב יותר. 'קשה לה, אמר, 'היא צריכה לצאת כל בוקר בשעה.7:30 כדי להגיע לעבודה בזמן, וזה קשה'. והוא תיאר באוזני את סדר יומו; הוא עצמו, אמר, לא יכול לטפל בענייני הבית כי הוא יושב ולומד כל היום, ואשתו, כך הסביר לי, חייבת כל בוקר לקום מוקדם, עליה להספיק להכין סנדוויצ'ים לילדים וגם לבעלה, ולא תמיד היא מספיקה להכין, בבוקר היא צריכה להספיק להביא את הילדים לגן ולבית הספר, וכשהוא בא בצהרים צריכה ארוחת הצהרים שלו להיות מוכנה, ולפעמים היא חוזרת מאוחר והאוכל לא מוכן. לאחר מכן הוא צריך לנוח לפני שהוא חוזר ללמוד, אחה"צ היא צריכה לבשל כדי שתהיה ארוחת צהרים מוכנה. ועליה אף לערוך קניות במכולת, וכמובן שכשהוא בא בערב חייבת ארוחת הערב להיות מוכנה כי הוא יוצא מיד ללמוד, ובערב היא צריכה להכין את השיעורים לבית הספר ולהשכיב את הילדים, בקיצור יום עבודה מפרך קשה לה לעמוד בו, ולכן מבקש העברה למקום עבודה קרוב יותר, שזה יכול לסייע לה. שאלתי אותו: מתי אתה קם והולך לתפילה? אתה לא יכול על הדרך לקחת את הילדים לגן ולבית הספר? וכשאתה חוזר מבית הכנסת, אתה לא יכול להיכנס למכולת ולקנות את מה שצריך לבית? מה יקרה אם תקום מוקדם יותר ותכין את הסנדוויצ'ים לילדים וגם לאשתך? ומה יקרה אם בערב תעזור לה קצת, ותוריד מדי פעם את פח הזבל או אפילו תשטוף את הרצפה לעתים? מה, אתה תייר בבית שלך?. האיש התנפל עלי בזעם, והוכיח אותי על פני שאני שונא תורה.
     אשתו, בכל אופן, לא קיבלה העברה. באחד הימים הזדמנתי לבית ראש הישיבה הרב שך זצ"ל, הוא ישב מול הדלת וברגע שראה אותי קם ורץ לקראתי, תפס אותי בשתי ידי ואמר בהתרגשות: טוב מאוד, טוב מאוד, ברוכים תהיו!. לא הבנתי לפשר התלהבות זו, שאלתי: מה קרה? ואז סיפר לי: "היה אצלי מישהו וסיפר לי את תוכן השיחה שלכם אתו, טוב מאוד ענית לו". נדהמתי, כי זכרתי שדיברתי אתו קשות והטחתי בו מילים חריפות שאלתי בזהירות: האם סיפר את כל מה שאמרתי לו? הרב ש"ך השיב: "לפי רוח הדברים אני חושב שכן", ואז לפתע שאל אותי בחיוכו האבהי המפורסם: "מאיפה אתה יודע את כל הדברים הללו שצריך כך לעזור בבית? האם אתה עצמך 'נאה מקיים' או רק 'נאה דורש'"? עניתי לו: "אינני יודע אם אני 'נאה מקיים', בכל אופן אני משתדל הצורה בה האיש התעלם ביודעין מהחובה בזאת, הרגיזה אותי מאוד, ע"כ עניתי לו כפי שעניתי". סיפרתי לראש הישיבה על "בית הספר" שבו התחנכתי לכך, הלא הוא סבי הגדול רבי מתתיהו לוריא, שלא פסק מתלמודו, ובכל זאת לא תשוער העזרה שהושיט לסבתי בבית. "כך צריך להיות!" ענה ראש הישיבה "וכי אני לא עזרתי לאשתי ככל יכולתי?!" שאלתי: "מה ענה ראש הישיבה לאיש?" "עניתי לו: אם תתנהג כפי שאמר ר' מאיר, אבקש שבשנה הבאה יסדר העברה לאשתך, אבל אם תמשיך להתנהג כהיום, אבקש שיפטר אותה, והיא תשב בבית למען תחיה כאדם נורמאלי. אישה זה לא עבד ולא שפחה, ודע לך שאדאג שידווחו לי אם שינית מדרכך הנוכחית..."
החוויה היהודית



יום ראשון, 17 בדצמבר 2017

אמרי שפר כ"ט כסלו ה'תשע"ח


אומרים בהלל "עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם " –  שבדרך רמז יש כאן הסבר = מדוע אנשים עצבניים ולחוצים   כי הם חושבים שכסף וזהב זה מעשה ידי אדם, וחושבים שככל שיותר ירדפו אחרי הכסף כך ירוויחו, אך אינם מכירים בזה שהכול מאת ה' ומה שנגזר על האדם זה  לתת ורק לתת זה  מה שהוא יקבל .   ( הגאון רבי שלמה לוינשטיין שליט"א) 
    אמר רבי משה מפשבורסק: מהו ההבדל בין מצווה לעבירה? במצווה, שמח אדם לאחר מעשה   ובעבירה – לפני המעשה .
     בדרך צחות אמרו בפסוקים על הנפקא מינה בין תיבה זו לזו  –  שאותיותיהם שוות, זולתי אות ח' וכ' המתחלפות ביניהם. והנה האות 'ח' עומדת על ב' רגליה, ואילו האות 'כ' שוכבת, והיינו כי כאשר האדם משכיב עצמו ונותן לייאוש לשלוט עליו ואינו עושה מאומה להמשיך בדרכו, זה גופא 'סוף וכילוי' דרכו, והיינו 'ותכלינה'. משא"כ המעמיד עצמו על ב' רגליו ואינו מתפעל אלא ממשיך בדרכו על זה אמרו 'ותחילנה' – שבזה עצמו נולד מחדש ופתח לעצמו פתח לשוב ולהתרומם)באר הפרשה(
     חנוכה הוא חג של פרסום הנס. כשאדם שמח, באופן טבעי, הוא רוצה לשתף גם אחרים בשמחתו. כשיש לאדם חתונה, והוא עצמו מקור השמחה, הוא מזמין אחרים. כך בח־ נוכה אנחנו רוצים לפרסם את הנס, לשתף אחרים .
דפיקות באמצע הלילה ...   (לקראת שבת מלכתא – וירא)
     תקופת מלחמת השחרור בשנת תש"ח, לא הייתה תקופה קלה לעם היושב בציון. ארץ ישראל הקטנה הוקפה מכל עבר באויבים, וגם בפנים הארץ המצב היה רחוק ממזהיר. כמו בימינו אנו, בני ישמעאל חיפשו כל דרך להזיק, להרע, לרצוח ולטבוח ביישוב היהודי הקטן המתרקם לאט לאט, וקרבות עם ערביי הסביבה היו מעשה של יום יום ושעה שעה   אחד ממעוזי המלחמה העקובה מדם, היה בירושלים, במקום בשם  ' שער מנדלבאום'. הייתה זו נקודת החיכוך המרכזית בין העיר העתיקה לעיר החדשה, בין ירדן ותושבי המקום הערבים לבין הציבור היהודי הקטן והחלש. הנקודה הזו הייתה למעשה חזית המלחמה, שם הייתה נטושה המערכה בעוצמה כפולה ומכופלת מיתר ערי הארץ .
     סמוך מאוד לשער מנדלבאום, התגורר באותה תקופה כ"ק האדמו"ר בעל ה 'דבר חיים' מנדבורנה זי"ע. התקופה הקשה התאפיינה באיום ממשי על החיים, באיסור יציאה מהבית, ובמחסור חמור במזון ואף בשתייה   לא קלים היו החיים בחזית המלחמה, אך בחזית כמו בחזית - לא ניתן לצאת ממנה, הן כל יציאה מהמקום כרוכה בסיכון חיים   ששה שבועות רצופים נמשכה המערכה במלוא עוזה. יריות הרובים שרקו בכל עוז, הפילו אימתם על תושבי השכונה. רעם התותחים היה כה חזק, עד שבקושי היה ניתן לישון גם בשעות הלילה. הרבי ובני משפחתו ישנו על מחצלות פשוטות במקלט ציבורי נטוש, מקום שנחשב לבטוח יחסית בתנאי החיים הקשים  ...  לאחר ששת השבועות הקשים, ובסיוע התערבות בינלאומית ענפה   הוכרזה הפסקת אש למשך שש שעות בלבד, באחד הלילות, מחצות הלילה ועד שש בבוקר. הייתה זו הזדמנות לכל מי שחפץ בכך להתרחק מהמקומות המאוימים ביותר, או לחילופין - להצטייד לתקופה סוערת וממושכת נוספת. הרבי שמע על ההכרזה על הפסקת האש, ומיהר לקבוע כי יש לנסוע לתל אביב באותו לילה, לברוח מהמקום המסוכן עד יעבור זעם.
     מכשירי טלפון לא היו זמינים, למעשה לא היה קשר בכלל בין אזור המרכז לאזור ירושלים. מיד כשהודיע הרבי על החלטתו לנסוע לתל אביב, ביקשה הרבנית לשאול ולברר היכן הרבי מבקש לשכון, והאם ידוע לו אצל מי יתארח בתל אביב. 'הן אם נצא בשעת חצות הלילה - עם כניסת הפסקת האש לתוקפה   נגיע לתל אביב רק בשעת לפנות בוקר. היכן נשהה? להיכן נלך?' שאלה הרבנית בחשש מה . '  אני לא יכול לתאם זאת מראש', השיב הרבי, 'אך מכר לנו בתל אביב, יהודי יקר בשם רבי יעקב שכטר, הידוע בהכנסת האורחים שלו בכל עת ושעה. אנו ניסע אליו, ננקוש על הדלת באמצע הלילה, ונבקש לבוא בשערי ביתו להתאכסן בו. ייתכן כי המקום צפוף, בוודאי הייתה עדיפה הודעה מראש, אך בתנאי הזמן הנוכחיים - נאלץ להסתמך על טוב לבו הידוע, ולצאת לדרך בתקווה כי לבטח לא ישאירנו ר' יעקב ברחובה של עיר עד שעת הבוקר. משיאיר השחר - נוכל לשוב ולכלכל צעדינו בתבונה,' סיכם הרבי, ונחפז לארוז מיטלטלים בודדים ...   
     הגיעה שעת חצות, חושך אפילה כיסה את ירושלים, וגם רעם התותחים השתתק לפתע פתאום. 'הפסקת אש', סחו היהודים זה לזה, ויצאו לרחובה של עיר, לשאוף מעט אויר צח, כשעיניהם נוצצות בחושך ככוכבי השמים ברקיע הקטיפתי. הרבי ובני משפחתו צוררים את מעט המיטלטלים   ועולים על מונית העושה דרכה לתל אביב ...  שתיים בלילה, תל אביב. הרחובות ריקים מאדם, דומיה מוחלטת שוררת בחלל. רק מונית אחת קטנה מפלסת דרכה בחושך, תרה אחרי כתובתו של ר' יעקב שכטר. אחרי חיפוש קל נמצא המקום, בית קטן ורעוע ועליו דלת צהובה מיושן, עם כיתוב בכתב יד קטן ואצילי על הפעמון: משפחת שכטר ...   הרבי משלם לנהג המונית, מוריד בעצמו את צרורותיו וגוררם לכיוון ביתו של ר' יעקב. הוא דופק דפיקות שקטות, מבקש למנוע מבני הבית פחד פתאומי בזמנים הטרופים גם בלאו הכי. ר' יעקב מתעורר לשמע הדפיקות, נוטל ידיו ומציץ בחרך הדלת, ומגלה לתדהמתו את דמותו הנערצת של הרבי האהוב מירושלים, עומד עם בני משפחתו על מפתן הדלת ... חיש קל מסובב ר' יעקב את המפתח, ומקבל את הרבי בפנים מאירות . ' ברוכים הבאים', הוא אומר בחיוך וביראת כבוד, וממהר להציע שתייה חמה ועוגה ביתית מעשי ידי רעייתו, המתעוררת גם היא לשמע ההתפתחויות במבואת הכניסה לבית. ר' יעקב נרגש מהאורח המכובד והפתאומי, ומוצא עצמו מתנצל על כי לא נערך לבואו של אורח כזה, פשוט כי לא ידע ...   הרבי מבטל את ההתנצלות בהנפת יד מחויכת, ומספר את סיפור הבריחה הפתאומית, בחלון זמן צר וקצר שנוצר בנסיבות הימים האחרונים  .  ר' יעקב שמח על כי הרבי בחר דווקא בו כמקום אכסנייתו, ורעייתו ממהרת להעיר את הילדים ולהעבירם לישון על שמיכות בסלון, כדי לאפשר לרבי ולמשפחתו לישון על המיטות בחדרי השינה ...   הרבנית, אשת הרבי, נחרדת לנוכח הערת הילדים. 'אין צורך, חלילה וחס להעיר את הילדים', היא אומרת בנחישות, 'אנחנו כבר נסתדר בסלון   בבקשה, אל תעירי את הילדים עבורנו,' היא מבקשת, כמעט מתחננת ...   רעייתו של ר' יעקב, לעומתה, אינה מבינה על מה מדברת הרבנית - 'הן לא יתכן כי הרבי ייאלץ ללון על שמיכה בסלון, בעוד ילדיי ישנים היטב במיטות מוצעות ונוחות. הנה, אני כבר מעירה אותם,' וכבר נחפזת לעבר חדרי השינה ...   אך הרבנית מת קשת. 'לא ולא,' היא קוראת, 'הן כבר התרגלנו לישון על הרצפה, מזה כחודש וחצי שאנחנו ישנים על מחצלות במקלט ציבורי   נוכל לישון כך בנינוחות גם בסלון ביתכם. חלילה לנו להעיר את הילדים הישנים, הזקוקים לכוח ליום המחר ...'    לבסוף, ניצחה רעייתו של ר' יעקב בוויכוח אציל המידות הזה, באומרה את הטיעון המנצח: 'וכי כיצד אחנך את ילדיי למצות הכנסת אורחים   אם יידעו שנקלעו לכאן אורחים בשעת לילה שנאלצו ללון בסלון, בעוד הם נותרים במיטותיהם? וכי יכולה אני לוותר על הזדמנות חד פעמית כזאת לחנך את הילדים ולהטביע בהם חותם של הכנסת אורחים, כמו ויתור על המיטה באמצע הלילה לטובת אורחים מזדמנים ?'   לנוכח הטיעון הזה, לא היה לרבנית מענה, והיא נאלצה להסיר את התנגדותה. וכך, בשעת לילה מאוחרת הוערו ילדי משפחת שכטר בזה אחר זה, ואלה שמחו לכבד אורחים באמצע הלילה, ולפנות את מיטותיהם לטובת אורחים לא צפויים מירושלים... כל זאת לא עשתה אמם, אלא כדי שיבינו ויכירו את מעלתה וגדולתה של מצות הכנסת אורחים, הכול כדי שיפנימו ויטמיעו לוותר על נוחיותם הפרטית לטובת אורח מזדמן !

החוויה היהודית


יום חמישי, 9 ביוני 2016

אמרי שפר ד' סיון ה'תשע"ו

   אחד סיפר לי שפעם אחת בכינוס השלוחים דחסידי ליובאוויטש,  כאשר הסבו כולם לסעודת מצווה, היה תור ארוך מאוד ליד המקום ששם נטלו ידיים,  כי כל אחד הקפיד על כל ההידורים בנטילת ידיים ולקח הרבה זמן,  ולפתע התחיל אחד למהר את האנשים וצעק בצחות "אזוי ווי אין דער היים] ''כמו בבית[.  
     בחג השבועות, חוזר מחדש יום הנישואין שלנו, עם הקב״ה. ביום הנישואין הזה, אומרים לנו חז״ל, שאתה צריך להראות שאתה מרוצה מהחתונה. ישנם אנשים, שאם היו מגיעים למה שאמרנו באגדה של פסח אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, היו מוכנים לעצור כאן. אם אתה רוצה להוכיח, שאתה מרוצה מהנישואין שלך עם הקב״ה,  אתה מרוצה מהחתונה הזאת, אתה מרוצה מהענין הזה של קבלת התורה. מה אתה מעלה ביום הזה, את הדברים היפים. להראות עד כמה אתה שמח בקבלת התורה.
     ביאר כ"ק אדמו"ר ה"דברי יואל" מסאטמר זצ"ל ,  ש"עולם הפוך ראינו". ביום ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, מתעסק עם ישראל בפירות, ואילו בחג השבועות שבו נידונין על הפירות, נוהגים לעטר את בתי הכנסת באילנות. הלא דבר הוא. אלא האילנות הם ההורים, האבא והאימא שבכל משפחה,  והפירות הם הילדים. בט"ו בשבט, שבו חל ראש השנה לאילנות, מביאים את הפירות, הם הבנים,  ובודקים את ההורים כיצד התנהגו עם ילדיהם, האם שמרו עליהם כפי מידת הצורך או שמא הפקירו אותם לחסדי הרחוב ולא בדקו עם איזה חברים הם נוהגים להתרועע. לעומת זאת, בחג השבועות, שבו נידונין הפירות בודקים את הבנים האם כיבדו את הוריהם, האם התייחסו אליהם כפי שההלכה דורשת וכו'.
     בספר מטעמים כתב בטעם שאוכלים מאכלי חלב בשבועות כי על ידי קבלת התורה נעשינו כבריה חדשה, וכקטן שנולד, ומאכלו של תינוק הנולד, היא חלב.
     הרה"ק מקאצק זי"ע מפרש הא דכתיב (שמות כ"ב, ל'): ואנשי קודש תהיון לי – כי מלאכי מרום הלא ישנם רבים לאין מספר,  אלא עיקר העבודה שחפץ בה הקב"ה הוא שנהיה 'אנשי' קודש – הייליגע מענטשן – דהיינו שצריך להיות קדוש וגם להיות בן אדם – א נארמרלער מענטש...
     ואיתא בילקוט שמעוני פ' משפטים (רמז שמ"ג) עה"פ (שמות כ"ב, ג'): אם המצא תמצא בידו הגנבה,  דשבעה גנבים הם , והראשון שבגנבים הוא זה שגונב דעת בני אדם,  ולכן אל לו להתהדר באיצטלא שאינה שלו..

     חג מתן תורתנו הוא להפוך את חיינו הגשמים ליותר רוחני, עד כמה ששייך.
     ידוע מה שאמר הרה"ק מקאצק זי"ע על הכתוב (שמות כ', י"ד): וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, שהרמז בזה הוא,  שאם האדם מתנועע בעת עסקו בעבודת ה' אך ורק משום ש"וירא העם וינועו" - הוא רואה שהעם מתנועעים סביבו,  ואין הדבר לפי כבודו שהוא אינו מתנועע – עס פאסט נישט – וכל נענועו הוא רק בכדי שלא להיראות שונה מכל העם,  הרי זה סימן ש"ויעמדו מרחוק" – הוא עדיין עומד רחוק מדרך המלך בעבודת השי"ת...


כוחו של משפט אחד שהציל יהודי מרדת לבאר שחת מנישואין לגויה (אמונה שלימה/ שמות)
     את כוחו של הדיבור אפשר ללמוד מהמעשה האמיתי הבא:  חורף תשע"א. הגאון הרב אהרן פלדמן שליט"א, ראש ישיבת "נר ישראל" בבולטימור, ארה"ב, ואשתו הרבנית תליט"א, יצאו מביתם שבמתחם הישיבה לשמחת חתונה בקרבת מקום. מזג האויר היה סוער מאוד ושלג קל ירד וכיסה את אדמת בולטימור.  הם חשבו שיגיעו לאולם תוך מספר דקות וישתתפו בחופה,  אך לא כך קרה: השלג התחזק והפך לכבד מאוד, ותוך דקות ספורות התכסו הכבישים במעטה לבן שהצטבר לשכבה עבה של שלג.  התנועה בכבישים הואטה, ולבסוף נעצרה כליל, לא היתה אפשרות להתקדם אפילו מטר אחד ברחוב הראשי.  הנוסעים ישבו ברכב והמתינו, אך הישועה לא נראתה באופק. לבסוף, פנה הנהג לרב ולאשתו ולנוסע נוסף שהיה ברכב, בבקשה שינסו לחזור הביתה מכיוון שאין כל סיכוי להתקדם הלאה. החופה כבר ממילא נערכה, ואין כל אפשרות להגיע לחתונה.
     הרב, הרבנית והמלווה, שהיו מכורבלים בבגדי חורף, החלו לפסוע בכיוון חזרה לביתם. הם התבוססו בשלג העמוק והתקשו מאוד בכל פסיעה ופסיעה. מלמעלה ירד שלג והפריע לשדה הראיה, ובקרקע השלג הגיע עד לברכיהם. כשסוף סוף פנו מהרחוב הראשי אל הכביש המוביל אל איזור מגוריהם, נותרו לפניהם עוד כעשרים דקות של הליכה ביום רגיל.  סובבה ההשגחה העליונה ולידם עצר רכב שטח "4*4" ובתוכו ישב בחור צעיר שהציע להם טרמפ. הרב, הרבנית והמלווה נענו בשמחה והודו לה' על הישועה.  תוך כדי נסיעה, התוודע אליהם הנהג ואמר שהוא יהודי שהוריו ירדו מישראל לארה"ב בילדותו, והוא למד בבית ספר יהודי מודרני, והיום לא נשאר לו שום סממן מיהדותו. הוא נראה היה כגוי גמור. והנה הגיעו למתחם הישיבה. הרב והרבנית הפצירו בו שיורידם בכניסה למתחם, אך הנהג שהיה בעל לב יהודי חם כדרכם של יהודים, התעקש להביאם אל פתח ביתם, למרות מחאותיהם, כדי שלא ייתקעו בשלג (כיוון שביתם שוכן בעמק האוגר לתוכו שלג רב) . לבסוף הרכב נתקע בשלג. מניסיון העבר, נחלצו השכנים לעזרה כשבידם כלי חפירה, פינו את השטח לפני גלגלי הרכב עד שלבסוף חולץ.  הנוכחים הודו זה לזה: הנוסעים הודו לנהג, והנהג הודה למחלצים. הרבנית פנתה לנהג ואמרה לו: "תבטיח לי דבר אחד! אל תינשא לגויה!" הנהג הבטיח ונסע לדרכו.
     הסיפור היה יכול להסתיים בנקודה זו, אלא שלמרבה הפליאה היה לו המשך...  כשבועיים לאחר מכן, צלצל הטלפון בבית הרב. על הקו היה א. מבוגרי הישיבה שעובד לפרנסתו במשרד פלוני המעסיק עובדים רבים.  הוא סיפר, שיום אחד, כשהגיע לעבודתו ראה את המזכירה במצב רוח ירוד ודמעות בעיניה, כשבירר את סיבת הדבר אמרה לו: "הבחור שעמדתי להינשא לו,  שעובד כאן במשרד אתנו, הודיע לי היום שהוא מבטל את הנישואין אתי, ומדוע? מכיוון שהבטיח לרבנית אחת שהוא לא יינשא לגויה, ואני, כידוע, גויה!"  יהודי שעמד להתחתן עם גויה כיבד את מילותיו ועמד בהבטחתו!


 "ועמך כולם צדיקים" (הרב בנימין בירנצוייג, לקראת שבת מלכותא)
     מעשה נפלא סיפר מרנא החפץ חיים שמבאר לנו את ההבדל בין העמל במתנת הקב"ה לבין הלומד בלא עמל ויגע. והביא את דברי התנא באבות "ועמך כולם צדיקים, לעולם ירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" , ולומדת המשנה בסנהדרין מפסוק זה: 'שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר " ועמך כולם צדיקים''! וא"כ למה ההטרחה והרעש לעשות עוד ולהתחזק עוד כשמובטח לכל אחד מישראל שהוא בן העולם הבא? קושיא זו נשאל מרן רבן של ישראל החפץ חיים זצ"ל, ותשובתו הייתה –
     שמעו ואספר לכם מעשה שהיה:  בקייב העיר הגדולה גר עשיר מופלג בשם ישראל ברודצקי, והיה לו עושר רב כמה וכמה בתי חרושת גדולים שבהם מאות פועלים, מנהלים,  רואי חשבון, עובדי משרד וניקיון. כל אחד קבל משכורתו לפי מעמדו וגודל משרתו. ידוע היה העשיר ברודצקי זה בנדיבותו הגדולה וידו הייתה פתוחה לכל דבר שבצדקה, ופיזר ממונו להחזיק מוסדות תורה ותמך ביד רחבה במשפחות רבות של עניים ונזקקים וכן של אנשים שירדו מנכסיהם, ידועה מאד הייתה דאגתו לקרוביו ובני משפחתו ואם היה ביניהם אחד חסר כל היה נותן לו תמיכה חודשית באומרו: הריני כאילו יש לי עובד נוסף.  מנהגו היה לבקר מידי פעם במפעליו ולהתעניין בנעשה והיה יושב עם המנהלים ובודק את מצב המפעלים.
     בהזדמנות אחת אמר לעצמו: אני תמיד מתעניין ויושב עם מנהלי המפעלים שלי, הגיע הזמן גם להתעניין בפועלים החרוצים ולעודד אותם על עבודתם והתאמצותם.  אומר ועושה, החליט ללכת לביקור אצל עובדיו במפעלים ובהזדמנות זאת גם להעניק להם מענק יפה על עבודתם, ועל חלקם בכל הצלחתו בעסקיו.  וכך הגיע לאחד ממפעליו ובשעת ההפסקה ניצבו כל העובדים בשורה וכך עבר אחד אחד והתעניין בעבודתו, עודדו על כך ושלשל מענק לכיסו.  הראשון בתור היה פועל ותיק שהציג את עצמו כבעל שמונה עשרה שנות ניסיון, טפח לו ברודצקי על שכמו והעניק לו מענק.  השני בתור הציג את עצמו בתור אחראי משמרת בוקר, עודדו ברודצקי והעניק לו מענקו.  השלישי הציג עצמו בתור מפעיל המכונה המרכזית במפעל, התרגש ברודצקי עודדו והעניק לו מענקו.  הרביעי נגש והציג עצמו בתור אחראי מחסן סחורות, חייך ברודצקי טפח לו והעניק לו מענק . וכך עבר על פני עשרות העובדים באותו מפעל, כל אחד הציג עצמו וברודצקי במאור פנים מודה לו ומעניק לו שכרו.  בסוף הוא נגש לאחרון ושואלו למעשיו ופעולתו במפעל, ועונה לו אותו אחד: אני בן דוד שלישי של אבא שלך ואני מסתובב כאן, כולם פורצים בצחוק וברודצקי עונה לו יפה מאד תמשיך להסתובב בתור משפחה, ולא העניק לו כלום.  סיים מרנא החפץ חיים ואמר: עכשיו אתם מבינים: באמת לכל ישראל יש חלק לעולם הבא! כולם משפחה! אך מה גדול שכרם של אלו שלא רק מסתובבים כאן בעולם בתור חלק ממשפחת עם ישראל, אלא גם עמלים בעבודתו של בעל המפעל של בעל הבריאה, מה רב שכרם ומה רב טובו של הקב"ה בעל הבירה עליהם . מה רע המצב בו אדם סתם מסתובב ומעביר זמנו ואז הוא צריך להגיד תודה על עצם זה שנותנים לו להמשיך להסתובב. כדאי וכדאי לעמול בתורה ולקיים מצוות קצת עם יותר עבודה כדי לזכות בתשורה במענק ובברכת בורא העולם.

חוויית השבוע שלי


יום שלישי, 14 ביולי 2015

אמרי שפר כ"ח תמוז ה'תשע"ה





אושר זה כמו פרפר, כשאתה רודף אחריו הוא בורח, אבל כשאתה יושב בשקט הוא עשוי לנחות על כף ידך.
     אנשים שבאמת אוהבים אותך, לא יתנו לעצמן את האפשרות לאבד אותך...

     אף אחד לא מיצר מנעול ללא מפתח. בגלל זה בורא עולם לא נותן לך בעיות שאין להם פתרון.

     וידוע עכשיו בבין המצרים יש להרבות בתפילה. נחלה בלי מצרים בגימטריא תפלה. על ידי התפילה יכולים לעבור בלי מצרים בלי בין המצרים.

חתונה לניצולי אקסודוס (שיחת השבוע, גליון 1489)
     ביום שישי זה, ראש חודש מנחם-אב, יציינו הרב משה-אלימלך בורנשטיין (88) ורעייתו פרידה (86), חסידי בובוב המתגוררים בבת-ים, שישים ושש שנים לבוא ספינת המעפילים 'אקסודוס' ('יציאת אירופה') לחופי הארץ. זה היה בדיוק ביום שישי, כמו השנה הזאת. הם לא הורשו לרדת בחופי הארץ וגורשו בחזרה לצרפת, באחת הפרשיות שעוררה מהומה תקשורתית אדירה באותם ימים. הזיכרונות מאותם ימים מלווים אותם גם היום. הם זוכרים כל פרט וכל התרחשות.
ניצול יחיד מהמשפחה
     הרב בורנשטיין נולד בוורשה שבפולין והיה היחיד ממשפחתו ששרד את זוועות אושוויץ. הוא צעד ב'צעדת המוות' והיה האיש שקבר את הגאון רבי מנחם זמבא הי"ד, מגדולי רבני פולין ומאחרוני הרבנים בגטו ורשה, שנרצח בידי נאצי בשנת תש"ג. אחרי השואה למד בישיבת 'מיר' שבצרפת, לאחר שזו חזרה משנחאי שבסין.
     רעייתו, ילידת גליציה, גורשה בידי הגרמנים לרוסיה. הרוסים הגלו את הפליטים לסיביר הקפואה, ושם עברה את ימי המלחמה. אחרי השואה הועברה לבית ילדים של פועלי אגודת ישראל בגרמניה. יד ההשגחה כיוונה את שניהם לעלות על ספינת 'אקסודוס' שהפליגה מצרפת לארץ ישראל.
דרמה בלב ים
     "כולנו היינו פליטים והתרגשנו שסוף-סוף אנו זוכים לעלות לארץ", הם מספרים. "הצפיפות הייתה גדולה, אנשים שכבו ממש אחד על השני. כשהתקרבנו לחופי הארץ, החלו משחתות בריטיות לנגוח בספינה שלנו. ניסינו להיאחז בכל מה שרק אפשר. מהקומה העליונה השליכו צעירים על הבריטים מכל הבא ליד. שוב ושוב זעקנו 'שמע ישראל' והתפללנו. בסופו של דבר הצליחו הבריטים להשתלט על הספינה והובילו אותה לנמל חיפה".
     סיפור המאבק בפליטים האומללים שעל הספינה חוזר אליהם בכל פעם שהם שומעים את הגינויים של בריטניה נגד ישראל. הם מתפוצצים מזעם. "הג'נטלמנים האנגלים לחמו נגד פליטים, ניצולי שואה", הם אומרים. "נגד קשישים, ילדים, נשים הרות. הללו מטיפים לנו מוסר?!".
חופה מרגשת
     בנמל חיפה הורדו כל הנוסעים ונעצרו. כעבור זמן העלו אותם על שלוש ספינות, ואלה הפליגו בחזרה לצרפת. שם נוצרה דרמה. "לא הסכמנו לרדת מהספינות", הם מסבירים. "כבר דרכנו על אדמת ארץ ישראל. אפילו ראינו את נרות השבת שדלקו בבתים בהר הכרמל. הודענו שנסכים לרדת רק בחופי הארץ. אחרי כמה שבועות לקחו אותנו להמבורג שבגרמניה ושם הורידו אותנו בכוח".
במחנה העקורים, על אדמת גרמניה, נישאו בני הזוג בורנשטיין. "היינו הזוג היחיד שהתחתן במחנות", הם מספרים ובקולם התרגשות. הגב' בורנשטיין מפרטת: "החופה נערכה ביום שישי בצהריים. אימי אפתה כמה עוגות. אחרי החופה הלכתי להדליק נרות שבת. בסעודה בירכנו שבע ברכות, בנוכחות מניין יהודים". הם זכו לעלות לארץ אחרי הקמת המדינה, ובפיהם מסר אחד: "צריך לדעת להעריך את מה שיש לנו. והעיקר – לדעת שבורא העולם עושה לנו ניסים בכל רגע ורגע".


חוויית השבוע שלי