אמרי שפר כ"ג חשון ה'תשע"ח

אנשים חושבים שליושבי בית המדרש יש עולם הבא, ולאנשי הרחוב יש עולם הזה. אבל המוסר מלמד אותנו, שלאנשי הרחוב אין גם עולם הזה, ויושבי בית המדרש אינם בטוחים כלל בעולם הבא שלהם...

     בס' חסידים (סי' תקל) הביא שלפעמים מביא הקב"ה עניות לאדם כדי שיסכים לשידוך מסוים. שאילו היה עשיר לא היה מסכים לשידוך הזה, וזהו משאמרו במדרש (ויקרא פ"ח) הקב"ה מזווג זיווגים מגביה לזה ומשפיל לזה.

     ''הורים יראי שמים יזכו לבנים יראי שמים וגם מוכשרים, שיעסקו בתורה ובשקידה, ואילו הורים שאינם יראי שמים לא יזכו לכך, אפילו הם עצמם בעלי כישרונות מופלגים", אמר מרן זצוק"ל (כמובא בספר "אורחות הישיבה" עמוד ת"ט(.

     הלב הוא מושבו של הרגש, כולנו מבינים ביטויים כמו: כואב לי הלב, עשה לי טוב על הלב, נשבר לי הלב, הסוד כאן שאם כל אחד ואחד מאיתנו יצליח להבין את הלב שלו, את הרגשות הפנימיים שלו, הוא יזכה להכיר את עצמו.

בהגיעך לירושלים, הזכר את שמי לברכה אצל הכותל המערבי (סיפורי צדיקים, עלון 280)

     אל הרה"ק רבי מאיר מפרעמישלאן זיע"א נכנס אחד מצדיקי דורו וגילה את אזנו כי בכוונתו לנסוע לארץ ישראל. הקשיב רבי מאיר לדברים ושתק. אחרי כמה רגעים שאל הרבי "ומנין תיקח כסף לנסיעה?"  השיב הצדיק כי בכוונתו לשהות בדרך אצל קרוביו ומכריו ולקבץ שם את דמי הנסיעה – ארבע מאות שקלי כסף. שוב שתק רבי מאיר ושקע בהרהורים, ואחר שאל: "וכלום לא כרוכה נסיעתך אל קרוביך בביטול תורה? מוטב כי תשב עמי באותו פרק זמן ותהגה בתורה, ואני אאסוף עבורך את הסכום הדרוש". חכך הצדיק בדעתו והחליט להיענות להצעתו של רבי מאיר.  בינתיים קרא רבי מאיר מפרעמישלאן לשמשו להורה לו להכניס לחדרו את כל האנשים המבקשים להיכנס. החלו הבאים להיכנס, 

     ראשון היה יהודי עשיר, גביר בעמיו, הלה דרך כבר על סף חדרו של רבי מאיר,  ולפתע הבחין כי בחדר שוהה יהודי נוסף – היה זה הצדיק שנענה להצעת רבי מאיר, נרתע אפוא הגביר לאחור ולא ידע את אשר יעשה  – יכנס או צא, כך עמד לו נבוך מן הצד וחיכה. חלפו דקות מעטות,  שבעיניו של הגביר נדמו כנצח, והנה פצה רבי מאיר את פיו ופנה אל הצדיק ששהה בחדרו: "ברצוני לספר לך מעשה נורא ישמע גם האיש הזה" – הוסיף בהפנותו פניו אל הגביר – "וילמד מוסר השכל ". וזה היה המעשה שסיפר רבי מאיר:

     בעיר אחת התגורר עשיר מופלג , בעל נכסים רבים, ר' משה – זה היה שמו של העשיר – היה קמצן מופלג,  אל ביתו של ר' משה מעולם לא הזמן איש להיכנס, מעולם לא בא אורח בצל קורתו, מעולם לא זכה איש לסעוד לחם על שולחנו, לעיתים, אמנם נזדמנו עניים לחצר ביתו, אך אל הבית פנימה לא הוכנסו. בעל הבית היה שולח אותם אל שכנו, אל ר' מתתיהו ירא הא-לקים וישר הדרך, "אצל שכני בוודאי תקבלו מזון ומקום ללון בו" היה אומר העשיר הקמצן לאותם עניים. ואכן, אמת דיבר, בבית ר' מתתיהו זכו העניים בקבלת פנים נלבבת, בעת הבית ואשתו נדיבי לב היו וקיבלו כל אדם, ויהי זה הדל והפשוט ביותר, בסבר פנים יפות. אותו ר' מתתיהו לא היה עשיר,  רחוק היה מכך, אם כי בני משפחתו מעולם לא ידעו מחסור, אף כי אמצעיו לא היו רבים – תמיד היה ביתו פתוח לרווחה.  אם סבורים אתם, כי אנשי עירם של ר' משה ור' מתתיהו הוקירו את ר' מתתיהו הודות למעשי החסד שלו, ולעומת זאת, זלזלו בר' משה הקמצן – טועים אתם! אמנם בני העיר העריכו את ר' מתתיהו טוב הלב ורב החסד, אך הבריות כבדו והוקירו גם את ר' משה העשיר הקמצן,  הנה כי כן, דרך העולם היא לכבד את העשירים אף כשאין הללו ראויים לכך כלל ועיקר! כיון שכך, התעורר בשמים קטרוג גדול על ר' משה העשיר, וכך אמרו דרי מעלה זה לזה: "אמנם בעולם של מטה חולקים לו כבוק וקוראים לו 'רבי משה' וכל זאת בשל עשרו, אך אצלנו, בעולם של מעלה, נדון כל אדם על פי מעשיו והתנהגותו ולא על פי עשרו!" נמנו וגמרו ליטול ממנו את כל עשרו ולהעבירו לידי – הלא ניחשתם? – לידי ר' מתתיהו! והנה הגיע אליהו הנביא זכור לטוב ואמר: "אין דנים איש על פי השמועה בלבד, אלך ואראה אם אמנם מגיע לו, לעשיר ר' משה עונש שכזה!" הלך אליהו הנביא ודמותו כשל עני והגיע אל בית ר' משה ביום חורף קר ומושלג. לגופו לבש בלויי סחבות וגופו רעד מצנה כעלה ברוח. בא אל פתח הבית וביקש להיכנס, באותה שעה לא שעה העשיר בביתו, פנה אליהו הנביא המתחזה כעני, אל המשרת שפתח את הדלת ואמר לו: " הרשה נא לי להיכנס פנימה ולהתחמם אצל התנור". "לא אוכל", השיב המשרת, מהר וצא מכאן, עוד מעט יבוא בעל הבית – אדם רע וצר עין הוא, ואינו מוכן לעזור לאיש, וכשיראה כי אורח נכנס לביתו בהיעדרו – יגרש מכאן את שנינו אל הרחוב המושלג ". עודם מדברים ואל הבית נכנס ר' משה בכבודו ובעצמו, עיניו נפלו על העני העומד בחדר המבוא, ושאלה נזרקה מפיו: "מי האיש הזה? מה הוא מבקש?" ברוב מבוכה ופחד דבקה לשונו של המשרת לחכו, אך הנה פצה האורח את פיו ובלי להסס פנה אל בעל הבית ואמר: "האוכל לקבל כוס יין שרף להחיות את נפשי?" הבקשה עוררה את זעמו של בעל הבית. "גרש את האיש הזה מביתי!" צעק לעבר המשרת. והמשרת – צער רב מלא את לבו, אך בלית ברירה פנה למלא את פקודת אדוניו, הוא ניגש אל העני, הובילו החוצה וסגר אחריו את הדלת. מבעד לדלת נשמע קולו של העני, העומד בכפור, והוא בוכה, מפציר ומעורר רחמים,  אך בעל הבית עשה עצמו כאילו הקול לא מגיע לאוזניו והמשיך בעיסוקיו הרגילים.  כשנוכח אליהו הנביא זכור לטוב, עד היכן מגעת דרגתו הנמוכה של העשיר, כבש פניו בקרקע ובכה, על כי אדם מישראל מסוגל לנהוג כך!  חזר ובא לפמליה של מעלה, והפעם לא היו בפיו מילים, הבינו דרי מעלה מתוך שתיקתו, כי גם אליהו הנביא מסכים עתה לביצוע גזר הדין,  שנחרץ על ר' משה העשיר הקמצן. " ואז, כשכלו כל הקיצין", המשיך הצדיק רבי מאיר מפרעמישלאן את סיפורו, "קשה היה לו, למאיר, לשב במנוחה ולראות כיצד מוטל גזר דין כל כך קשה על אדם מישראל, יהודי שנלכד בחטאיו כזבוב שנתפס בקורי עכביש. לא יכלו איפה להבליג, קפץ ממקומו ואמר: רבותי! כלל גדול בידינו: אין עונשין, אלא אם כן מזהירים אני אהיה שליח בית דין של מעלה, ואלך להזהירו אזהרה אחרונה. והיה – אם יסכים העשיר ר' משה להעניק ארבע מאות שקלים של כסף ליהודי הצדיק הזה, הרוצה לעלות לארץ הקודש, ונוסף לכך יקבל על עצמו להיטיב את דרכו ולגמול חסד עם הבריות – ימשיך עשרו להיות בידיו, אך אם, חלילה וחס, ימשיך ר' משה בדרכו הרעה – גזר הדין יתקיים: כל רכושו יילקח ממנו, וכל ימי חייו יהיה סמוך אל שולחנם של אחרים.  סיים הרה"ק רבי מאיר מפרעמישלאן את דבריו, המתין קמעה ואחר כך אמר בפנותו אך היהודי העשיר שעמד בפתח החדר: "הרי ר' משה נמצא כאן, נשאל איפה את פיו".  בטרם סיים את דבריו, בקע ועלה בחדר קול בכי, וכעבור רגע צנח הגביר ארצה, מתעלף. שעה ארוכה ניסו לעוררו מעלפונו, וכששבה אליו רוחו וחזרו אליו כוחותיו, ניגש האיש אל רבי מאיר ואמר: "כנים דברי רבנו, חטאתי, עוויתי ופשעתי,  וכעת אני מקבל על עצמי לעזוב את דרכי הרעה ולהיטיב את מעשי,  והלוא נאמר: 'מודה ועוזב ירוחם '!". ובדברו, הוציא הגביר מכיסו ארבע מאות שקלים ומסרם לידי האיש היושב בפינת החדר, אותו אדם צדיק שעליו אמר הרבי, כי ברצונו לעלות לארץ ישראל. "אנא!" ביקש הגביר, "בהגיעך לירושלים, הזכר את שמי לברכה אצל הכותל המערבי!" ובעזרת ה' זכה הצדיק לעלות עם בני ביתו לארץ ישראל, בלי שיבטל זמנו ותורתו על איסוף מעות לשם כך. והגביר ר' משה? – הוא שינה את דרכו מן הקצה אל הקצה.  ביתו היה פתוח לרווחה ועניים היו בני ביתו. עד מהרה יצא שמו לתהילה בכל קהילות ישראל כבעל צדקה וכמכניס אורחים, ונכסיו הרבים היו לברכה לו ולאחרים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ב' ניסן ה'תשע"ז

אנשים בעלי אור פנימי לעולם לא ילכו לאיבוד באפילה.

     הרה"ק מקאצק אמר "ויקח מן הבא בידו מנחה לעשיו אחיך" אם אתה בא בלי הכנה ואתה לוקח מן הבא בידך, זוהי מתנה לעשיו.

'     והסיר את מראתו בנוצתה והשליך אותה..'.רש"י מפרש שהעוף ניזון מן הגזל, לכן משליכים את המעיים, שהקב"ה שונא גזל בעולה.  הדברים נוראים -אם עוף, שאינו מצווה על גזל, בכל זאת הקב"ה לא רוצה קרבן מהמעיים שלו, ............  אזי אדם יהודי שנוגע בגזל, כמה צריך לעשות תשובה...

     וכבר המליץ האדמו''ר רבי אליעזר זוסיא פארטגאל זצ''ל, מסקולען. עה"פ ''שלוש רגלים תחוג לי בשנה'' (שמות כ''ג, י''ד) לא רק בזמן הרגל,  בעיצומו של חג, כי אם ''בשנה'' זכור תזכור את המועדים במשך ימות השנה. ראה, שהשפעת החגים תלווה אותך, כל שס''ה ימים. כל י''ב חודש.

אני אעביר כל טובי על פניך" [לג, יט] (ופריו מתוק). (אוצרות הפרשה, גליון 745)

     הבה ונאזין לסיפור מרטיט ומרגש, שבעקבותיו התעוררה שאלה מעניינת שהגיעה אל מו"ר יצחק זילברשטיין שליט"א:

     מעשה בבני זוג יראי שמים, שחלפו עשר שנים מנישואיהם, ועדיין לא זכו להיפקד בזרע של קיימא. הבעל ואשתו נקטו בכל הפעולות והטיפולים, בארץ ובחו"ל, ואף ניסו סגולות רבות, הרבו בתפילה ובתחנונים, אך עדיין לא נושעו. בנסיעתם האחרונה לאחת המדינות, נכנסו אל מומחה עולמי בתחום. לאחר התבוננות קלה בתיק הרפואי שלהם,  ה 'מומחה' פתח בפניהם את כף ידו הימנית, תופף עליה באצבעות ידו השמאלית, ואמר: אם תצמחנה שערות על כף ידי זו ,יהיה לכם ילד... ביציאתם מהמרפאה, שבורים ורצוצים, פונה הבעל לרעייתו ואומר לה כשעיניו מלאות בדמעות: כנראה שהאפשרות היחידה שלנו לחבוק ילד, היא רק על ידי אימוץ, אולי זו השליחות שלנו בעולם. האישה הסכימה להצעתו, ובני הזוג נרשמו לבקשת ילד לאימוץ. כידוע, אימוץ ילד כלול בדרך כלל בבירוקרטיה גדולה, ובהמתנה ממושכת לאישורים מתאימים,  שנועדו לבדוק שאכן בני הזוג מתאימים לאימוץ, ושמצבם מאפשר גידול ילד על כל המשתמע מכך.  לאחר תהליך מורכב וממושך, בני הזוג עברו את כל בחינות ובדיקות הוועדות הסוציאליות ופקידי הסעד והרווחה,  ונמצאו מתאימים לאמץ ילד. כעת עליהם להמתין עד שיימצא ילד עבורם. חלפו להם עוד חודשים ארוכים של המתנה בכיליון עיניים לקבלת הילד, והנה, ביום בהיר אחד, מודיעים לבני הזוג אודות תינוק שנולד זה עתה, ומחפשים עבורו הורים מאמצים. הבעל ואשתו מיהרו לנסוע לבית החולים, ומיד בראותם את התינוק, שהיה חמוד ביותר, החליטו שיקבלו אותו לאימוץ. האחראים על מסירת הילד, הודיעו לבני הזוג שלא יקבלו לידם את הילד אלא לאחר הכנת הבית לקבלתו ורכישת כל צרכיו.  כמובן שהשניים מיהרו להכין חדר תינוקות בביתם, רכשו עריסה, עגלת- תינוק ואת שאר אביזרי וצרכי התינוק.

     והנה, יום אחד בלבד טרם קבלת הילד לידם, פונים בני הזוג לבדיקות שגרתיות בקופת החולים, וכאן התגלה דבר מפליא,  שגרם להם ולכל צוות הרופאים לתדהמה-רבתי... הבדיקות הראו באופן ברור, שהאישה נפקדה !! כעבור שתים-עשרה שנה של נישואין, זוכים בני הזוג להתבשר סוף סוף שזכו להיוושע, ולא בילד אחד בלבד - אלא ב...תאומים!!  לא ניתן לתאר במילים את שמחתם של ההורים שפרצו בבכי נסער של התרגשות לנוכח הבשורה המפתיעה.  אלא שעכשיו, הטרידה מאוד את בני הזוג השאלה: מה אנו עושים כעת עם הילד שעמדנו לאמצו? לגדל בבת אחת שלישיית תינוקות, אין זה דבר פשוט כל כך (בפרט לבני זוג שטרם גידלו ילדים), ואם כן, שמא נוכל 'לוותר' על אותו ילד,  ולהודיע לממונים שימסרוהו לאימוץ משפחה אחרת?... באו אפוא השניים אל מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, וביקשו לקבל ממנו עצה והדרכה, כיצד עליהם לנהוג במקרה שכזה...

     ראשית כל, אמר מו"ר שליט"א להורים: עליכם לדעת, שאותו תינוק נטוש שהחלטתם לאמץ - הוא ה "קמע" שלכם!!  יתכן מאוד, שרק הודות לאותו תינוק, זכיתם להיוושע, ואם כן, אתם עלולים להפסיד, חלילה, אם תוותרו עליו ... ואם נראה לכם שזה בלתי אפשרי לגדל שלישייה, תמסרו אותו לעת עתה למשפחה אחרת, תמורת תשלום, ובבוא העת תקבלו אותו כילד שלישי, ותחנכו אותו לתורה ומצוות.

     ומעשה שהיה בימי קדם באחת העיירות: מושל עריץ גזר על כל יהודי העיירה לאסוף עבורו סכום כסף גדול, והודיע, שאם לא ימסרו את כל הממון תוך חודש ימים - יהרוג את כל היהודים! יהודי העיירה שלחו לצדיק מפורסם שיתפלל בעדם, למען תוסר מעליהם הגזירה הקשה. הצדיק הציע שישלחו כספי צדקה בעד פדיון נפשם, והוא יחלקם ליתומים ולאלמנות, והאנשים הסכימו בחפץ לב לשלוח את הכסף. שליח מטעמו של הצדיק הגיע,  ואסף מכל בני המקום את כספי הצדקה. והנה, אך יצא השליח, ולפתע הגיעה איגרת מבית המלכות בידי שליח המושל.  באיגרת נכתב, כי הגזירה בוטלה!! ומה התברר? - הגזירה בוטלה כבר מלפני ימים רבים.  משכך, קמו מספר אנשים מבני המקום, ודרשו את כספם בחזרה, שכן נתברר שהייתה זו נתינה בטעות...  הסיפור התגלגל לשולחנו של רבנו המהרש"ם, ובגאונותו, פתח לאלתר את הגמרא במסכת ברכות (ס"ג:), ומשם ביקש להכריע בנידון; הגמרא מביאה את הפסוק בנביא (בשמואל- ב', ו'): "וישב ארון ה' בית עובד אדום הגיתי שלושה חודשים, ויברך ה' את עובד אדום ואת כל ביתו". ודורשת הגמרא: "והלא דברים קל וחומר, ומה ארון שלא אכל ושתה, אלא כיבד ורבץ לפניו (עובד אדום הגיתי), כך (שכרו), המארח תלמיד חכם בתוך ביתו, ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו, על אחת כמה וכמה.  מאי היא ברכה שברכו (את עובד אדום)? אמר רב יהודה בר זבידא: זו חמות (אשת עובד אדום) ושמונה כלותיה שילדו ששה שישה בכרס אחד". ויש להבין - העיר המהרש"ם - הרי הארון היה מונח בבית עובד אדום רק שלושה חדשים, כמבואר בפסוק דלעיל,  ואיך יתכן שבזמן זה כבר התברכו וילדו שישיות? -  אלא, רואים אנו, שבזכות המעשה הטוב שעשה עובד אדום, ציוו בשמיים את הברכה כבר קודם לכן, שהיות וכלפי שמיא גליא,  שעתיד הארון להיות בביתו והוא יכבדו ביותר - שלח ה' יתברך את הברכה עוד טרם בא הארון (חצי שנה טרם בואו כבר נפקדו הנשים בהריון), וזאת כדי שהברכה המיוחדת תחול בזמנה. הסיק מכאן המהרש"ם בעניינו - מאחר ובני העיירה קיבלו על עצמם ליתן את הצדקה - ה' יתברך הסיר מעליהם את הגזירה למפרע. בשמיים כבר גזרו מראש שהגזירה תתבטל, משום שידעו בשמיים שאנשי העיירה יתנו את הצדקה. ולכן עליהם לקיים את קבלתם וליתן את הצדקה!

     ולענייננו - יתכן מאוד שגם כאן, בשמים ראו את קבלתם של בני הזוג להכניס לביתם ילד נטוש, שדינו כיתום, ולהתמסר לגידולו - זכות עצומה זו, גרמה להם להיוושע עוד בטרם הכנסת היתום לביתם...  אשר על כן, בני הזוג צריכים לעמוד בקבלתם, ולקבל את הילד לאימוץ. (וגם אם אין זה ברור לגמרי שזו הזכות שבעטיה נפקדו, מכל מקום, לא יהא אלא ספק, ומספק, בוודאי שכדאי מאוד לקבל את הילד, ולא להיכנס לחששות של איבוד הישועה... ). עוד הוסיף מו"ר שליט"א ואמר לבני הזוג, שלמצווה זו של אימוץ, אין גבול וחקר, (כמובן תוך הקפדה על דיני ייחוד ושמירת שאר ההלכות הנוגעות לאימוץ ילד זר). והמדרש (פרשת כי תישא, פרשה מ"ה) אומר על הפסוק "אני אעביר כל טובי על פניך" (שמות ל"ג, י"ט): באותה שעה הראה לו הקב"ה למשה רבנו, את כל האוצרות של מתן שכר שהם מתוקנים (מיועדים) לצדיקים, ובין השאר,  הראה הקב"ה אוצר מיוחד השמור למגדלי יתומים. ואשרי הזוכה לכך, שכן אמרו חז"ל (בכתובות נ'.): 'אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת' (תהלים ק"ו, ג'), וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת?! - אלא זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן! ועוד אמרו (בסנהדרין י"ט:): כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו! עם כל זאת - סיים מו"ר - צריכים בני הזוג לפנות תחילה לבית הדין, כדי שיבדקו (ע"י הרשויות) שני דברים: א) האם בקבלת התינוק אליהם קיימת עוולה כלפי חשוכי ילדים הממתינים ומצפים לקבלת תינוק שכזה. ב) האם זו באמת טובת התינוק המאומץ שיגדל כתינוק שלישי בביתם, או שמא טובתו היא שיגדל בבית אחר של חשוכי ילדים שומרי תורה.

     לסיכום: מצווה על ההורים לקבל את התינוק לאימוץ, במידה והדבר אפשרי, וכשזו טובת הילד. ויגדלו אותו כבנם, לתורה לחופה ולמעשים טובים, ובזה ייחשב כאילו ילדו גם אותו, ויתברכו על ידו מהאוצר הטוב המיועד למגדלי יתומים! 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ד' מנחם אב ה'תשע"ה

  אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" (א, א(  מורגל היה בפיו של הרה"ק רבי שמחה בונם מפשיסחא זי"ע לומר ׳אלה הדברים אשר דיבר משה׳ מה הם, שיהיו ׳אל כל ישראל׳ שיהיו כל ישראל מקורבים ומאושרים יחדו באחדות שלמה. אף זו תורה גדולה היא.

"      אם באת לבית הכנסת כדי לדבר, לאן תלך כדי להתפלל".

     השו"ע מביא הלכה "שיהא ירא שמים דואג ומיצר על החורבן" שאל האדמו"ר מקוצק הרי השו"ע מיועד לכל כלל ישראל א"כ למה מביא השו"ע הלכה ליראי שמים בלבד? וכי מה יעשה מי שאינו ירא שמים? ותירץ: ירא שמים יתאבל על החורבן, ומי שאינו ירא שמים שיתאבל על החורבן של עצמו! (ציוני תורה)

צום ט' באב נדחה מפני כבוד השבת. לרמוז שהגאולה תלויה בשמירת שבת. נתחזק בשמירת שבת ובלימוד הלכותיה.

המלון הטוב ביותר בעיר

      גיורא בן-שם קרא שוב את השלט ולא היה מסוגל להאמין למראה עיניו. איך זה יכול להיות? הוא תכנן את הטיול הזה עד לפרט האחרון. זאת הפעם הראשונה שהוא נוסע לבדו רחוק כל כך, מבאר שבע עד לצפת – כנציג באר שבע שנשלח לכנס 'תלמידים למען עולם טוב יותר'. הוא ארז בקפידה כל מה שהיה צריך ועלה על האוטובוסים הנכונים. הבעיה הייתה שאיכשהו הוא עשה טעות גדולה בעניין התאריכים, והגיע יום שלם לפני הזמן! לא רק שהתכנסות הנציגים עדיין לא התחילה, אלא שחדרי המגורים שיועדו לשהותם עדיין סגורים על מנעול ובריח. אין איפה להיות, אין איפה לאכול – והוא 'תקוע' לבדו, זר בעיר זרה בלי מקום לשהות בו!

     מה עכשיו? מכיוון שלא הייתה לו ברירה אחרת, הוא התקשר אל הוריו מטלפון ציבורי. הם נדהמו לשמוע על הטעות, והורו לו בדאגה לחפש אכסניית נוער או בית מלון בסביבה, כדי לבלות שם את הלילה, ולחייב את כרטיס האשראי שלהם. הוא בקושי הספיק להוריד את השפופרת, כשמישהו טפח על כתפו. הוא פנה לאחור וראה מולו נער ידידותי למראה, בערך בן גילו, חבוש כיפה. "סליחה שאני מתערב," הוא אמר, "שמעתי שאתה אומר בטלפון שאתה צריך מקום כדי להיות בו." גיורא הנהן בעגמומיות. "כן," הוא נאנח. "הגעתי לכנס לפני הזמן, ואני תקוע. מכיר איזו אכסניית נוער בסביבה, שבה אני אוכל לנחות ללילה, ואולי גם איזו מסעדה סבירה?" "אכסניה? אהה, חכה רגע, תן לי להרים טלפון הביתה." הנער שלף מהכיס את הסלולארי שלו, ולאחר שיחה שקטה, פנה אל גיורא בחיוך. "בוא אחריי ואקח אותך למקום הכי טוב בעיר."

     גיורא והנער, ששמו היה אהרון, צעדו ברחובות העיר עד שלאחר כמה דקות נעצרו מול בניין דירות רגיל למראה. גיורא לא הבין. "איפה אנחנו? זה לא נראה לי כמו מלון או אכסניה." "אקח אותך לאן שאתה רוצה," אמר אהרון, "אבל עדיין מוקדם, ואם לא אכפת לך, בוא ניכנס קצת לבית שלי." גיורא משך בכתפיו. אהרון נראה בחור טוב – הם אפילו גילו שהוא מכיר את אחד מבני הדודים של גיורא – וממילא לא היה לו משהו טוב יותר לעשות, אז למה לא?

     הם נכנסו לדירתו הנאה אך פשוטה של אהרון, שם קיבלה אותם אמא שלו. "שבו, הגעתם בדיוק בזמן לצהריים", היא אמרה בחיוך, והזמינה אותם להצטרף לארוחה חמה שהמתינה על שולחן המטבח. האוכל הריח ונראה מצוין, וגיורא היה בהחלט רעב לאחר הנסיעה הארוכה שלו. אבל הוא תכנן לאכול במסעדה ולא רצה להטריד את האנשים החביבים האלה. אהרון הרגיע אותו שזה באמת בסדר, ומכיוון שהוא בכל מקרה אוכל, גיורא מוזמן להצטרף אליו.

     הנערים אכלו בתיאבון רב, ואז הראה אהרון לגיורא את החדר שלו. התברר שגידול דגי נוי הוא תחביב המשותף לשניהם, והם בילו המון זמן בהתבוננות באקווריום של אהרון. גיורא נהנה מאוד, אבל שם לב שמתחיל להיות מאוחר. "אהרון, היה נהדר, אבל נראה לי שעדיף שאתחיל ללכת למלון, אז אם לא אכפת לך..." בדיוק אז נכנסה לחדר לאה, אחותו של אהרון. "בסדר, חדר האורחים מוכן!" חדר אורחים? על מה היא מדברת? לפני שהספיק לשאול, הוביל אותו אהרון לחדר קטן ומטופח והצביע על המיטה המוצעת. "כאן אתה ישן הלילה גיורא. אני מקווה שיהיה לך נוח." למה הוא מתכוון? הם עומדים לתת לו, לאדם זר, להישאר בבית שלהם ללילה? "אה... לא, לא תודה. אני לא יכול להטריח אתכם כל כך בשבילי. בואו נתקשר פשוט למלון ו..." "לא. באמת. יש לנו כל הזמן אורחים", הבטיח לו אהרון. "כל הזמן? אתה מתכוון שזאת אכסניה בחצי פנסיון או משהו כזה?" אהרון הסתיר חיוך. "אה... כן, אפשר להגיד, מאז ימיו של הסבא-רבה-רבה שלנו אברהם אבינו, שתמיד חיפש אורחים, בית יהודי תמיד משמש אכסניה בחצי פנסיון – וגם בפנסיון מלא – לכל מי שצריך ארוחה חמה ומיטה רכה. וזה, ידידי, כולל אותך."

     גיורא היה המום. זה באמת נראה טוב יותר מאיזה מלון מרוחק... ואז הוא נזכר במשהו. "אבל אהרון, יש לי בעיה. אין לי מזומן, רק כרטיס אשראי. האם אני יכול לשלם לך בזה?" אהרון פרץ בצחוק. "אתה לא יכול לשלם לנו כלום. הכל חינם! הכנסת אורחים זאת מצווה – העונג כולו שלנו, לצעוד בעקבות אבותינו."

     גיורא נדהם מנדיבותם של אהרון ומשפחתו כלפי אדם זר. הוא ידע שמחר, כשיגיע סוף סוף לכנס בנושא שיפור העולם, תהיה לו הצעה חדשה-ישנה – הכנסת אורחים יהודית מהסוג הישן – להוסיף לרשימת הדרכים הנפלאות להפוך את העולם למקום שטוב יותר לחיות בו.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/