באחד הימים נסע רבי שאול בראך מקאשוי לארץ ישראל לבקר את אמו הזקנה .
כשעמד בנמל והמתין לאוניה, נגשה אליו נסיכה מבית המלכות האנגלי ואמרה לו: ״אני
מכבדת מאד את התנ״ך ואף עם התנ״ך יקר בעיני אך דבר אחד מוזר בעיני ואינני מצליחה
לקלוט אותו: מדוע יש לכם, היהודים, כל כך הרבה ילדים?״ אם את מכבדת את התנ״ך -
השיב לה הרב תשובה ניצחת - בודאי הנך יודעת אודות מה שנאמר בפרשת נח; הא-לקים ציוה
את נח להכניס לתיבה מכל החיות שנים שניים, אך מן הבהמה הטהורה אמר להכניס שבעה
שבעה ...לפיכך אנו, הטהורים שבאומות, איננו מסתפקים בהולדת שנים שניים, אלא מבקשים לכל
הפחות שבעה שבעה...
היה סח ומפרש הרה"ק בעל האמרי חיים מויז'ניץ זי"ע
"ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת" בזמן שאתם "לבדכם",
איש איש לבדו, אינכם מאוחדים, אינני כורת ברית. הברית בינינו רק כשאתם מלוכדים
יחדיו, באחווה ורעות...
יש הרבה אנשים העוברים על כל העבירות שבתורה, אבל הם מצדיקים את עצמם
על ידי זה שיש להם "לב טוב", וכאילו שמי שיש לו לב טוב מותר לו הכל, ועל
האנשים האלה אומר הפסוק והיה כשמעו את האלה הזאת... והתברך בלבבו כלומר, הוא יתברך
בזה ויתפאר במה שיש לו לב טוב ואזי יאמר שלום יהיה לי ... אבל אז לא יאבה ה' סלוח
לו...
יש לומר, "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך"
- קל מאוד לקבל על עצמו לעשות טוב ולומר כן מן הפה ולחוץ, אבל מה בצע בפיו העיקר
הוא שיהיה "ובלבבך לעשותו" - שיהיו פיו ולבו שווים לעשות הדבר.
השכן הקצב (דברים טובים – ראה)
הגאון רבי משה
מאגריסו זצ"ל הביא מעשה נורא של גמילות חסדים, בשם הרב "מעיל צדקה"
זצ"ל, מעשה בחכם אחד, חסיד וענו, שהתחנן לפני הקדוש ברוך
הוא שיודיעו מי יהיה שכנו לעולם הבא. התענה כמה תעניות והרבה להפציר ולהעתיר, עד שהודיעוהו מן השמים בחלום הלילה, שפלוני הקצב
יהיה שכנו לעתיד לבוא. קם משנתו סר וזעף. אמר, איך יהיה חלקי עם עם הארץ שפל ובור, ואני
עוסק כ?? ימי בתורה ומרבה מצוות בכל כוחי. באו ואמרו לו בחלום, "אילולא שחסיד
אתה, היית חייב מיתה על הצער שהצטערת. דע לך, כי כבוד רב נפל בחלקך להיות שכנו של
אותו קצב!"
קם בבקר אחר תפילתו
ולימודו, והלך לחנותו של הקצב. אמר לו, " שלום עליך". ענהו, "שלום עליך, רבי
ומורי". ישב החסיד להתבונן במעשיו. השתאה הקצב, מה יום מיומיים, שבא החסיד
לחנותי וישב בצידי, דבר שלא זכיתי לו מעולם. שמא שמע שדבר בלייעל יצוק בי, ובא להוכיחני. ואפילו כן, הן יכול היה לשלוח אחרי
שאבוא אליו! סוף דבר, פנה אל החסיד ואמר" במה זכיתי לביקורו של הרב"
הבין הרב לחששותיו, הרגיעו ואמר, "אל תירא ואל תחת, באתי לשמוע
מפיך מה הם מעשיך הטובים ודברי חסידותך". צחק הקצב ואמר, "אך לצון חמד
עמי, מה אני ומה חיי. אין בי לא תורה ולא מצוות ולא מעשים טובים" אמר הרב. "ובכל זאת, הן ריקנים שבישראל מלאים
מצוות כרימון". והקצב בשלו, "ריקם אני מכל, זולת מה שמשאי ומתני באמונה
וביושר, במידה ובמשקל, ואני נזהר שלא להחסיר אפילו כלשהו, מחשש גזל". אמר הרב, "לא זאת באתי לשמוע". אמר הקצב, "מה אומר ומה אדבר, אני נזהר ליתן
לעני חתיכה שמנה וטובה, כפי שאני נותן לעשיר". שתק הרב. המשיך הקצב ואמר, "ומכל מה שאני
מרוויח, אני נותן מחצית לצדקה ולתמיכה בלומדי תורה, על כי לא שפר חלקי להיות
מיודעי ספר. לכן אמרתי, אטול חלק בתורתם". אמר הרב, "לא לכך התכוונתי.
רצוני שתאמר לי איזו מצווה גדולה עשית, שאין כל אדם יכול לעשותה". אמר הקצב, " מורי ורבי, לא עשיתי מאומה" והרב בשלו,
"חשוב ותזכור. העלה בדעתך כל אשר עשית בחייך" שתק הקצב כשעה, ושתק גם
הרב. אמר הקצב, "זה עתה נזכרתי בדבר, אך אינו כדאי לאמרו". אמר לו הרב, " הבה נשמע".
סח הקצב, "לפני
כמה שנים היה הדבר. הייתי בחנות, עוסק במלאכתי, ועברה כאן שיירה של שבויי חרב,
נהוגים בידי שוביהם. ביניהם נשמע קול נערה בוכה במר נפש. יצאתי מחנותי ושאלתיה לבכייה.
אמרה, 'יהודיה אני, ופוחדת שמא ימכרוני הגויים לנכרי, שיעבירני על דתי ועל אמונתי. רצוני שייקחוני למקום יהודים, שאוכל להישמר
ביהדותי. נכמרו רחמי עליה, ופדיתיה בממון רב, למעלה מכוחי". והרב שתק. מצווה רבה היא פדיון
שבויים, אך יהודים רבים נוטלים בה חלק, אין היא מאורע יוצא דופן. והקצב המשיך
בסיפורו, "כבת שתים עשרה הייתה. לקחתיה לביתי ואימצתיה כבת. נוכחתי ביושרה ובטוב מידותיה, ביופייה ובטוב טעמה.
בן יחיד לי, ובמלאות לו עשרים ואחת שנים, קראתיו ואמרתי לו, 'בני, ידידי, רצוני שתשמע
לעצתי. הבטח לי שתעשה רצוני, ותזכה לכל טוב בשני העולמות, בזה ובבא'. אמר לי,
'אבא, הנני לעשות רצונך ככל אשר תשאל, כל אשר תאמר אעשה'. אמרתי לו, 'בני, ידידי,
מבקש אני ממך שתיקח נערה זו לאישה, ואני אתן לך נדוניה ביד רחבה'. אמר, 'אבא,
רצונך הוא רצוני, ודברך חוק לי'. שמחתי שמחה גדולה, הכנתי להם בית דירה, ריהטתי אותו במיטב הריהוט, קניתי לה תכשיטים ונתתי
לתפור לה בגדים. הזמנתי את כל אנשי העיר לחופה ולסעודת החתונה שהכנתי ביד רחבה. גם
את כל עניי העיר הזמנתי, והושבתים עם בני ביתי שלא יתביישו. אכלו כולם, שתו ושמחו.
רק בשולחן אחד ישבו עניים קודרים ועצובים, לא נגעו באוכל. שאלתים, 'אחי, מדוע אינכם שמחים בשמחתי, כלום מצאתם פגם במאכלים' ענו ואמרו, 'הסעודה שלמה
בתכלית, אבל עני זה שיושב בינינו בוכה כל העת ונאנח במרת נפשו, ואיבד את כל שמחתנו
ותאבוננו לאכול' כשמעי זאת, נגשתי לאותו עני מתייפח, וביקשתיו להלוות אלי.
יצאתי עימו לחוץ, ופניתי אליו בלשון רכה. אמרתי לו' בני, מדוע תשבית
את שמחתי ותקדיר את צהלת המוזמנים, אמור נא לי מה צרתך ויגונך. אם בעל חוב אתה, אפרע את חובך. אם זקוק אתה להלוואה, אלווך '. ענה ואמר, 'לא על אלה אני בוכה. איני זקוק לממון, ואיני חייב לאיש. אלא שמחפש אני אחר כלתי. אירסתי אותה לפני שנים, והפליגה בספינה, ואמרו
שנשבתה. עובר אני ממקום למקום, מנמל לנמל, חוקר ודורש על מקום המצאה. היום הגעתי לכאן, והוזמנתי לחתונה. הבטתי בכלה העומדת להינשא, וראיתי שכלתי היא. הנה שטר האירוסין, ואלו
הפרטים'. ניכרים דברי אמת. אמרתי לו, 'מנע קולך מבכי, והסר צער מלבך'. הלכתי ושוחחתי
עם הכלה. שמעתי אף מפיה, כי כנים דבריו. קראתי לבני ואמרתי
לו, 'בני, ידידי, עשית רצוני בהסכימך לשאת נערה זו לאישה. עתה אני שואל ממך דבר
נוסף , ומבקש
שלא תשיב פני ריקם'. ענה ואמר, 'אבא, כשם שעשיתי רצונך, כך אמשיך לעשותו'. אמרתי לו,
'דע לך, בני, שנערה זו שאתה עומד לשאת, הייתה מאורסת זה מכבר לאדם אחר, וזה עתה נודע לי
הדבר. מבקש אני ממך, שתתנה לארוסה'. אמר לי, 'אבא, ככל אשר תאמר, אעשה'. מיד לקחתי
את העני לביתי, הלבשתיו כראוי והכנסתיו לחופה תחת בני, ערכתי להם את מסיבות שבע
הברכות והענקתי להם את הבית שהכנתי לבני זהו, רבי, מה שעלה בדעתי". אמר לו
הרב, "ברוך אתה לד', בני, והריני נותן הודיה על חלקי, על שזכיתי להיות
במחיצתך לעולם הנצחי".
