אמרי שפר כ"א אדר ה'תשע"ח

"אתה לא יכול להימנע מלהזדקן, אבל אתה לא חייב להפוך לזקן"

     "בגיל 20 אנחנו דואגים לגבי מה שאנשים חושבים עלינו. בגיל ארבעים כבר לא אכפת לנו ממה שאחרים חושבים עלינו. בגיל 60 אנחנו מגלים שהם בכלל לא חשבו עלינו"

     ''בלתי אפשרי" הוא מושג זמני בלבד,  אתם תחליטו מתי הוא יהפוך לאפשרי.

     יש מדד אחד ויחיד להצלחה בחיים- הוא , בסוף יום הלכת לישון ונרדמת עם חיוך.

(הרב ניסן מנגל) התינוק נולד בשלוש וחצי לפנות בוקר 

כשהייתי תלמיד בישיבת חב"ד במונטריאול שכרתי חדר אצל אחת מהמשפחות שגרה בקהילה. בעלת הבית הייתה בהריון שהסתבך, והרופא ביצע בדיקה ארוכה בסופה הוא קבע כי העובר לא ישרוד. הוא הציע לבצע הפלה כדי להציל את חייה של האם.

הרופא היה אחד מהרופאים הטובים ביותר בתחום – היו לה סיבוכים בהריונות קודמים כך שהם חיפשו רופא מתאים – והוא קבע בתוקף שעליהם לבצע הפלה.

לפני שהם חתמו על הטופס לביצוע ההפלה, אמר הבעל: "אני רוצה לחשוב על כך." הוא התקשר לרבי לבקש את עצתו. הרבי שמע את כל הפרטים ואמר לו לא לחתום על הטופס לביצוע ההפלה אלא לבקש מהרופא לעשות כל שביכולתו כדי להציל את חיי העובר והאם.

הבעל שב אל הרופא ואמר לו: "ברצוני שתעשה כל שביכולתך כדי להציל את חיי אשתי והילד!" – "האם אתה צריך להגיד לי?" השיב הרופא בכעס. "הרי ברור שלו הייתי יכול, הייתי עושה זאת. דע לך שאם תתעקש לא לבצע הפלה, גם העובר וגם אשתך עלולים למות. המצב מאוד חמור."

שוב ביקש הבעל לחשוב על כך והתקשר לרבי, אך הרבי חזר על דבריו: אל תחתום על כלום, תתעקש שעל הרופא להציל את חיי האם והעובר.

כשהרופא שמע את הדברים, הוא אמר: "אשתדל ככל יכולתי לעשות זאת, אך ההליך יארך שעות רבות. יש לך ילדים בבית, שוב לביתך ואתקשר אליך מיד כאשר תהיינה התפתחויות."

היה זה בשעה עשר בלילה. בארבע לפנות בוקר הטלפון צלצל. "מזל טוב! אשתך והתינוק בריאים ושלמים. הכול עבר בשלום!"

מיד לאחר קבלת הבשורה הטובה התקשר האב המאושר למזכירו של הרבי. למרות השעה המאוחרת הוא רצה שגם הרבי ישמע את החדשות. בשבע בבוקר התקשר אליו המזכיר ואמר כי הרבי רוצה לדעת האם אכן התינוק נולד בארבע לפנות בוקר, כי לפי חישוביו של הרבי הוא נולד בשלוש וחצי.

כשהבעל פגש את הרופא, הוא חיבק אותו בחום והודה לו. לאחר-מכן הוא ביקש לדעת מתי נולד הילד. "מה זה משנה?" לא הבין הרופא. "לי זה אכן לא משנה" השיב האיש, "אבל הרבי רוצה לדעת."

הרופא בדק ברישומים. היה כתוב כי התינוק נולד בארבע לפנות בוקר. הוא החליט להתקשר לאחות שטיפלה בילד. "מתי רשמת את שעת הלידה? כשהתינוק נולד או לאחר שהבאתם אותו לתינוקיה?"

מתברר שהרישום התבצע רק כשהוא הגיע לתינוקיה, כחצי שעה לאחר שהוא נולד.

"הרבי שלך צדק!" אמר הרופא. "אבל כעת סקרנותי התעוררה: מדוע היה חשוב לרבי לדעת מתי נולד התינוק?"

האבא התקשר למזכירות של הרבי ושאל אותם על כך. "לא יכולתי להירדם עד שהייתי בטוח שלאם ולתינוק שלום. בשלוש וחצי, הצלחתי להירדם" השיב הרבי.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"א תשרי ה'תשע"ו

"העיד רבי יהודה שהיו מורישים את לולביהם לבניהם" (סוכה לא). לולב רומז ללב טוב, 'לו- לב'. הצדיקים מורישים את ליבם הטוב לבניהם. (רבי חיים מקוסוב)

"מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך" (מסכת עדויות).

     מפורסמת המימרא של המאגלינצער [נכדו של המגיד מקאזניץ] שאמר שכמו שהאדם שזכה בפיס הגדול ביותר בפולין אינו יכול לישון אח"כ, כך לא שייך לישון בליל הסדר אחרי שהתעשרנו כ"כ.

     מפרש רש"י: "לי – לשמי". לא רק נותן הצדקה צריך לתת את הצדקה לשמה, אלא גם מקבל הצדקה צריך לקבלה לשם שמים, שכן על-ידי קבלת הצדקה הוא מזכה את הנותן במצווה. (רבי זושא מאניפולי)

תשובה בחולות  (שיחות השבוע, גליון 1699, (מפי בעל המעשה)

     מלחמת יום הכיפורים, שפרצה בעיצומו של היום הקדוש בשנת תשל"ד, הפתיעה את העם בישראל. חיילי המילואים הוזעקו מתוך בתי הכנסת, טליתותיהם על כתפיהם, היישר למערכה הקשה. אריה-דב שוורץ היה מוכן למלחמה. כמפקד צוות חילוץ במילואים היה בידו צו התייצבות לי"א בתשרי, יום למחרת הצום. הציוד הצבאי שלו כבר היה ארוז ומוכן, וכשפרצה המלחמה יצא מיד לדרך.

     אריה נולד ברומניה, בעיר קלויזנבורג שבחבל טרנסילווניה. אביו שימש קצין בכיר בצבא ההונגרי, ולחם במלחמת העולם הראשונה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ביקשה משפחת שוורץ לעלות לארץ ישראל, אולם השלטונות הסובייטיים מנעו זאת ממנה. כשעלו בני המשפחה סוף-סוף לארץ נדמה היה להם כי באו אל המנוחה ואל הנחלה. המשפחה לא הייתה דתית, אולם כשאריה התקרב לגיל המצוות נשלח להתכונן לאירוע הגדול אצל המחנך הרב נפתלי רוט מירושלים. הרב רוט הבין לנפש הנער, השיב לו בנחת על שאלותיו הרבות ולימדוֹ את עקרונות היהדות. כשגדל התגייס לצה"ל ולא אחת שם את נפשו בכפו כדי לחלץ פצועים משדות קרב. גם עתה ידע כי תפקידו יהיה מורכב והרה סכנות.

     אזעקות עולות ויורדות פילחו את האוויר. בעוד זמן קצר יידרש אריה להיכנס לזירת קרבות כדי לחלץ משם לוחמים. יהיה זה צוות טנק שנקלע לשדה מוקשים קטלני, או טייס שמטוסו הופל והוא מוקף חוליות אויב המנסות ללוכדו. משימתו הראשונה הייתה ברמת הגולן. כוחות צה"ל, שהיו בעמדה מספרית נחותה, נלחמו בחירוף נפש. "יש טנק שמנועו חדל מלפעול", תדרכו אותו. הטנק היה מוקף יחידות קומנדו ושריון סורי שארבו בדיוק לטרף מעין זה.

     באותם רגעים הרגיש אריה כי אינו בודד. הוא יצא לדרך בטנק מיושן ובלי תחמושת, בניסיון לאתר את צוות הטנק הבודד בשטח. בחסדי שמים צלחה משימתו. הוא חבר אל הכוח, ואף השיב את המנוע לפעילות. אלא שאז התרחש דבר מחריד. בדיוק כאשר פנה מפקד הטנק לחזור לעמדתו בטנק – פגע קליע בראשו, והוא נהרג במקום. אריה פרץ בבכי שכמותו לא חווה מימיו. כעבור רגע התעשת. הוא הסב את ראשו כדי לאתר את מקור הירי, ואז הבחין לתדהמתו בטנק סורי ניצב על גבעה מולו. במו עיניו ראה את המפקד הסורי אוחז במקלע. כמו מתוך חלום הביט אריה בצריח הטנק הסורי נע באיטיות לעברו, ולוע התותח מכוּון ישירות אליו. הרגעים האלה נדמו בעיניו לנצח. אריה והמפקד הסורי הביטו איש בעיני אויבו. חייו של אריה עברו לפניו כמו בסרט. הוא הבין כי אלה רגעי חייו האחרונים. במחשבותיו כבר נפרד מקרובי משפחתו, והתכונן לגרוע מכול. ופתאום נשמע רעם מנוע. הטנק הסורי החל לסגת לאחור. מול עיניו הקרועות מתדהמה נעלם הטנק כלעומת שבא. התקרית המוזרה מילאה את ראשו של אריה מחשבות. מדוע ניצלתי, שאל את עצמו, למה נשארתי לחיות?

     את התשובה קיבל בתוך ימים מספר, כאשר נצטווה לרדת עם צוותו לחזית הדרום. הצטרף אליהם עוד איש מילואים כבן ארבעים, שבמשך כל הנסיעה הארוכה שמר על שקט ולא משך תשומת לב רבה. פתאום, באמצע הדרך השוממת בסיני, הבחינו החיילים בסוכה ניצבת על אם הדרך. הם עצרו, ומתוך הסוכה יצא יהודי עטור זקן והזמין אותם לברך על הלולב ולשבת בסוכה. החיילים שמחו מאוד על ההזדמנות הנדירה שנפלה בחלקם. רק הטרמפיסט השתקן סירב. אריה פנה אליו: "חבר, קח סידור וטול לולב". החייל משך בכתפיו ולא הסכים בשום אופן להיענות להפצרות. "יודע מה?", אמר לו אריה, "עשה זאת בשבילי, הרי אני ה'טרמפ' שלך!".

     לבקשה הזאת התקשה החייל לסרב, והתרצה לברך על הלולב. אלא שכאן אירע דבר בלתי-צפוי. אך נטל לידיו את הסידור, עוד בטרם השמיע הגה, החל החייל לרעוד ופרץ בבכי נטול מעצורים. זעקות קטועות נשמעו מפיו, ואז התמוטט תחתיו מתעלף. החיילים מיהרו להשיב את רוחו של האיש. רק בעבור כמה דקות התאושש מעט והחל לספר: "הייתי ילד קטן בזמן השואה. חוויתי את הגרוע מכול. ראיתי את כל יקיריי נרצחים לנגד עיניי. אולם דווקא אני 'נבחרתי' בידי המרצחים לחיות. באותה עת לא הבנתי מדוע נותרתי בחיים. איזה טעם יש לחיי אם כל משפחתי אבדה? חשתי כעס רב על בורא העולם והחלטתי לנתק עמו כל קשר". החייל פרץ בבכי מחודש, ואז המשיך ואמר: "כעת זו הייתה הפעם הראשונה מאז אותה החלטה, לפני שלושים וחמש שנים, שפניתי לדבר אל הבורא!".

     החייל סיים את דבריו, והותיר את החיילים נרגשים ונסערים. אריה עצמו היה נפעם. פתאום הבין שקיבל תשובה לשאלתו מדוע ניצל מירי הטנק הסורי. הוא קיבל את חייו במתנה כדי שיהודי זה יחדש את הקשר האבוד עם בוראו!

 חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ט' ניסן ה'תשע"ה

 בשביל לחלום... צריך קודם כל לישון ."

     ומי שיש לו עיניים פקוחות רואה יום יום הרבה דברים יפים (שמואל אייזיקוביץ ביום אופטימי)

     כסף יכול לקנות לך וילה, אך לא בית חם.

     כסף יכול לקנות לך שעון, אבל לא זמן.

האבחנה והברכה (על-פי עדות וידאו של הרב וייס למגזין JEM )

     הם פסעו אל החדר נרגשים. פגישה אישית עם הרבי מליובאוויטש, 'יחידות', היא תמיד פסגת שאיפותיו של חסיד, ועל-אחת-כמה-וכמה של חתן וכלה העומדים ערב חתונתם. זה היה בשנת תשי"ז. הרב משולם וייס, כיום שליח חב"ד במיאמי, פלורידה, וכלתו, איליין, נכנסו ברעד אל החדר.

     עם כניסתם הגיש משולם לרבי את פתק בקשת הברכה. הרבי עיין בו, הרים את עיניו ושאל: "אתם מבינים יידיש?". משולם השיב בחיוב, ואילו הכלה השיבה שאמנם היא מבינה יידיש, אך מתקשה לדבר בשפה זו ומיטיבה להתבטא באנגלית. "אם כן", הגיב הרבי, "אשוחח עם החתן ביידיש, ועם הכלה באנגלית".

     חלפו כמה שניות, ולפתע פרצה הכלה בבכי. היא אמרה: "האם הרבי יוכל לבקש מהחתן לעזוב את החדר? רצוני לשוחח עם הרבי שלא בנוכחותו". משולם נדהם. הרבי נתן בו מבט, והוא יצא מהחדר. מזכירו של הרבי, הרב לייב גרונר, השתומם. "מה יכולתי לעשות?", התנצל החתן, "כך ביקשה הכלה".

     כעשרים דקות המתין החתן בחוץ. אמנם הדלת לא הייתה סגורה, אבל הוא לא הצליח לשמוע את השיחה בין הרבי ובין כלתו. לאחר עשרים דקות יצאה הכלה ואמרה כי הרבי ביקש שיחזור. הוא נכנס אל החדר והרבי העניק להם ברכות לנישואיהם. כשיצאו מה'יחידות' נפרדו החתן והכלה ולא התראו עד החתונה.

     מיד אחרי החופה, כאשר החתן והכלה נכנסו לחדר הייחוד, המילים הראשונות שאמר החתן לכלתו היו: "על מה דיברת עם הרבי במשך עשרים דקות?". השיבה הכלה: "אני מקווה שלא תכעס עליי... אמרתי לרבי שרצוני לבטל את החתונה". "לבטל את החתונה?!", התמלטה השאלה מפיו של החתן הנדהם. "כן", השיבה. "אמרתי לרבי שאני בעלת מזג נורא ואיום. אני חסרת סבלנות ומתרגזת בקלות. עד עכשיו לא הבחנת בכך, אך ברור לי שאחרי החתונה לא יעבור זמן רב ואתה תבין שטעית טעות גדולה והתחתנת עם האישה הלא-נכונה, עם מכשפה. הנישואין יעלו על שרטון ויסתיימו בגירושין. החלטתי שאני מעדיפה שלא להתחתן מלהיקלע להרפתקה כזאת". "ומה אמר הרבי?", שאל החתן ההמום. "הרבי חייך", השיבה הכלה, "ואמר לי באנגלית: 'הקב"ה יברך אותך בילדים רבים, והם ילמדו אותך את מידת הסבלנות. לכן אינך צריכה לבטל את החתונה. ועד שייוולד הילד הראשון, לכי להתנדב במרכז רפואי, ומה טוב בבית רפואה לילדים. ההתנדבות תסייע לך ללמוד להתייחס לאנשים בסבלנות, וכך המזג שלך לא ייצור בעיה'".

     החודשים חלפו ובני הזוג טרם נפקדו. האישה החלה לדאוג והלכה עם בעלה לבדיקה אצל רופא מומחה במיאמי, עיר מגוריהם. הרופא ביצע סדרת בדיקות מקיפה, ובסיומן התיישב על כיסאו מול השניים בארשת פנים חמורה. "ראו", אמר בטון קודר, "יש בפי בשורות שלא ישמחו אתכם. האישה סובלת מבעיה פיזיולוגית חמורה, שמשמעותה כי לעולם לא תוכל להרות. היא תהיה עקרה. עליכם להשלים עם המציאות". הדברים הקשים נפלו על ראשם כרעם ביום בהיר. הם יצאו מהרופא שבורים ורצוצים. הבעל ניסה לעודד את רעייתו: "האיש הזה איננו הרופא היחיד בעיר. נלך לרופא אחר, לקבלת חוות-דעת שנייה". מיהרו השניים וקבעו תור אצל רופא בכיר אחר, אולם גם הוא אישש את ממצאי קודמו. "אין שום דבר שאפשר לעשות בעניינכם", הוסיף ואמר לזוג האומלל.

     מיד עם חזרתם לביתם מיהר משולם וייס להתקשר למזכירו של הרבי, הרב גרונר. "אנא מסור את דברי הרופאים לרבי ובקש את ברכתו בעבורנו", אמר למזכיר. זה הבטיח לעשות זאת מיד. כעבור חודש נפקדה האישה, ובחלוף תשעה חודשים ילדה את בנה הבכור, מרדכי. המיילד לא היה אלא הרופא השני, שתמך בממצאי הבדיקה של הראשון. אותו רופא יילד במרוצת השנים את כל חמישה-עשר הילדים של משפחת וייס...

     כשהייתה הגברת וייס באמצע שנות הארבעים לחייה הלכה לסדרת בדיקות מקיפה אצל מומחה לבריאות האישה. זה עשה את הבדיקות, ואז אמר בטון רך: "ודאי את   חשה אכזבה רבה"... "אכזבה?", תהתה הגברת וייס, "ממה?". "וכי אינך אורתודוקסית?", תהה הרופא הבכיר. "אכן", אישרה האישה. "אני יודע", אמר הרופא, "שבציבור היהודי-אורתודוקסי הרצון ללדת ילדים חזק מאוד. בבדיקה אני מוצא שאת סובלת מבעיה רפואית שמשמעותה כי מעולם לא זכית לפרי בטן. זו ודאי אכזבה עצומה בעבורך להיות נשואה שנים רבות כל-כך בלי ילדים".

     הגברת וייס חייכה לעצמה ולא הגיבה. כשיצאה החוצה, אל בעלה, פרצה בצחוק. היא שיתפה את בעלה בדברי הרופא ושניהם צחקו. "איך אתה מסביר את זה?", שאלה האישה את בעלה. "פשוט מאוד", השיב לה. "הלוא הרבי העניק לך ברכה לפני חתונתך שהקב"ה יברכך בילדים רבים, ולכן ילדת את כל הילדים האלה למעלה מדרך הטבע – בזכות ברכתו של הרבי!".

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il