אומר ה ״גבעת שאול״
רמז טמון בפסוק זה עבור אלו העוסקים בתעניות ובסגופים: ״השקיפה״ אותיות ״השק יפה״,
כלומר, אם רצונך ללבוש שק, ולסגף עצמך כחלק מעבודת ד' הדבר טוב ויפה, אך כל זאת
בתנאי שהוא ״מן השמים״, שרק אתה ובוראך יודעים מכך, אל תתפאר על אותם סגופים באזני
אחרים.
בדרך דרוש נֹאמַר, כי מצות ביכורים תלויה
בשמחה, כמו שנא' וְשָמַחְתָ בְכָל הַּטוֹב אֲשֶר נָתַן לְָך ה' אֱֹ-לוקֶיך, כפי ש 'מקרא
ביכורים' נקרא רק ב 'עונת השמחה', מהעצרת ועד החג, בה שמח החקלאי ביבולו. התורה
מלמדת כאן יסוד בדרכיה הנעימות: אין יהודי לשמוח בחלקו ונחלתו כל עוד וַחֲבֵרוֹ
עדיין 'חי על מזוודות'. ה 'שמחה' בישראל החלה רק לאחר שכל שבטי ישראל נחלו שטחיהם,
השמחה שלימה כשכולם 'מסודרים', ורק אז נעלה לציון ברננה.
והיה כי תבוא אל הארץ" )כ"ו
א'(. אין "והיה" אלא לשון שמחה, והיא שמחה של מצווה, ובזכות
השמחה יזכה ל"תבוא" ר"ת 'תורה וגדולה במקום אחד' )גיטין
נ"ט(. )אהבת ישראל(
ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלוקיך" )כ"ו
י"א(. "ושמחת" אימתי ראוי לו לאדם לשמוח, " בכל
הטוב - אשר נתן לך ד' אלוקיך" כאשר מאמין שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. )משמרת
איתמר(
ונתתה מהודך
עליו" [כז, כ] . (ברכי נפשי).
מי שזוכה להיות
קרוב לגדולי הדור, מקבל את ה 'הוד' המושפע מהם והמוענק לכל אדם באשר-הוא. מהסיפור
הבא נלמד שגדוליו האמיתיים של עם ישראל מקרבים את עצמם לכל יהודי, וגם לילדים, ועל
אחת כמה וכמה לילדים 'מיוחדים'.
אחד הסיפורים
המופלאים על הגאון רבי אברהם יעקב פאם זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה ודעת'
בארה"ב, מוסב על 'החבר הטוב' שהיה לראש
הישיבה, בדמותו של הילד שסבל מ 'תסמונת דאון', ומצא אצל הגר"א פאם אוזן קשבת
לדבריו. אחד הפרקים האחרונים בספר תולדותיו של ראש הישיבה, 'אהוב על
כולם', מתאר את מערכת היחסים הלבבית שהיתה בין הרב פאם לאותו ילד. כשילד
כזה מגיע לבית הכנסת, יש מקרים שהוא מתרוצץ בין המתפללים, מקפץ על ההרים ומטפס על
הגבעות, ויש המנסים לגעור בו ולהשתיקו. אצל הרב פאם התנהלו הדברים אחרת . כשהיה הילד רץ ומסתובב בבית הכנסת ועושה רעש
גדול, והמתפללים ניסו להשתיקו, הסביר להם הגר"א פאם שלא רק אין טעם להשתיקו
(מפני שזה לא יעזור, וכידוע), אלא יתכן בהחלט – שזו היא צורת התפילה של הילד ההוא. מה
אנחנו יודעים, אנשי בשר ודם, מהמתחולל בנפשו של הילד? רק השם יתברך, שברא אותו
בצורה זו, וקבע מראש איזו משפחה תזכה (כן, כן, תזכה!) לגדלו, הוא לבדו יודע שיתכן
שההתרוצצות של הילד בבית הכנסת יש בה מעין 'ריקוד' לכבוד השם, ואיך אנחנו יכולים
להשתיקו?!... ראש הישיבה השתדל להתייחס אליו בסבלנות מרובה, והאזין לכל דבריו ,ודי היה בעצם ההתנהגות הזו, כדי להוכיח לכל הקהל כיצד
לנהוג עם הילד.
פעם, ביום שמחת תורה, הגיע הילד לבית הכנסת עם ספר תורה העשוי מנייר, כדרכם של
הילדים. אלא שבעוד שכל הילדים האחרים מבינים שהספר שהם אוחזים בידם, אינו ספר תורה
כשר, הוא לא הבין זאת... כשהוציאו את כל ספרי התורה מההיכל, ורקדו סביבם, ואחר כך
קראו בהם, בא הילד ב 'טענה' אל הגבאי מדוע לא רוקדים גם בספר שלו... נחשוב לרגע על תגובתו של גבאי מן היישוב לטענה כזו; הרי
במקרה הטוב הוא ייתן לילד לטיפה מהולה בלגלוג , ויפטרנו כלאחר-יד... לא כך הם פני הדברים
בדרך כלל? האם זו היא ההתייחסות? כשראה הילד שלא מתייחסים לדבריו, ניגש אל ראש הישיבה, והציג
את ה 'טענה' שלו. ומה השיב לו הגר"א זצ"ל ? האם דחה אותו בשתי ידיו? לא ולא. הוא אמר לילד שלאחר שיחזירו את כל ספרי התורה להיכל, הוא
בעצמו – ראש הישיבה – ירקוד ויקרא גם ב 'ספר' שלו ... ומה אתם חושבים שהרב פאם דיבר סתם-כך?! לאחר
שהחזירו את כל הספרים ביקש הרב מהילד שיביא את ספר-הנייר שלו, ואמר
'אתה הראית', וחלק מהקהל שנשאר בבית הכנסת הצטרף ל 'ריקודים', כשהילד מכרכר ומקפץ
בכל עוז עם 'ספר התורה',
ומרגיש את עצמו 'בעננים'... לאחר מכן ניגשו ל 'קריאת התורה'. ה 'ספר' הונח על
הבימה, כשהגר"א פאם עורך 'הצגה'
שלימה, והוא-עצמו עולה לתורה, ככהן, ואומר את ה 'ברכות', בלי שם השם כמובן, ואחר
כך לוי וישראל, וכו'. עד כדי כך
הגיעה מסירותו של הגר"א פאם לאותו ילד! זו
הייתה הנהגתו בחיים של אותו גאון וצדיק, הגר"א פאם, שידע להתייחס לכל אדם
ואדם כפי מה שהוא. הנהגה זו, כשכל הקהל רואה ולקח דוגמא חיה איך צריכים להתייחס לנבראים
שכאלה, מורידה את הטרוניות שיש לבני האדם . שהרי ברור שאנשים שנולדו להם ילדים כאלה,
עלולים לבוא מדי פעם בטענות-ומענות בסגנון 'מדוע דווקא אצלי נולד ילד כזה, ואילו
ילדיהם של השכנים בריאים ושלמים, ואין להם כל בעיה '! וכשהגר"א פאם התייחס אל הילד באופן
הנ"ל, הוא נכלל בין הצדיקים עליהם נאמר שהם מקיימים את הפסוק 'תנו
עוז לאלוקים', דהיינו שכביכול הם 'מחזקים' אותו, ומורידים ממנו את הטרוניות של בני
האדם
החוויה היהודית
