אמרי שפר י"ז אלול ה'תשע"ח

אומר ה ״גבעת שאול״ רמז טמון בפסוק זה עבור אלו העוסקים בתעניות ובסגופים: ״השקיפה״ אותיות ״השק יפה״, כלומר, אם רצונך ללבוש שק, ולסגף עצמך כחלק מעבודת ד' הדבר טוב ויפה, אך כל זאת בתנאי שהוא ״מן השמים״, שרק אתה ובוראך יודעים מכך, אל תתפאר על אותם סגופים באזני אחרים.

     בדרך דרוש נֹאמַר, כי מצות ביכורים תלויה בשמחה, כמו שנא' וְשָמַחְתָ בְכָל הַּטוֹב אֲשֶר נָתַן לְָך ה' אֱֹ-לוקֶיך, כפי ש 'מקרא ביכורים' נקרא רק ב 'עונת השמחה', מהעצרת ועד החג, בה שמח החקלאי ביבולו. התורה מלמדת כאן יסוד בדרכיה הנעימות: אין יהודי לשמוח בחלקו ונחלתו כל עוד וַחֲבֵרוֹ עדיין 'חי על מזוודות'. ה 'שמחה' בישראל החלה רק לאחר שכל שבטי ישראל נחלו שטחיהם, השמחה שלימה כשכולם 'מסודרים', ורק אז נעלה לציון ברננה.

     והיה כי תבוא אל הארץ" )כ"ו א'(. אין "והיה" אלא לשון שמחה, והיא שמחה של מצווה, ובזכות השמחה יזכה ל"תבוא" ר"ת 'תורה וגדולה במקום אחד' )גיטין נ"ט(. )אהבת ישראל(

     ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלוקיך" )כ"ו י"א(. "ושמחת" אימתי ראוי לו לאדם לשמוח, " בכל הטוב - אשר נתן לך ד' אלוקיך" כאשר מאמין שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. )משמרת איתמר(

ונתתה מהודך עליו" [כז, כ] . (ברכי נפשי).

     מי שזוכה להיות קרוב לגדולי הדור, מקבל את ה 'הוד' המושפע מהם והמוענק לכל אדם באשר-הוא. מהסיפור הבא נלמד שגדוליו האמיתיים של עם ישראל מקרבים את עצמם לכל יהודי, וגם לילדים, ועל אחת כמה וכמה לילדים 'מיוחדים'.

     אחד הסיפורים המופלאים על הגאון רבי אברהם יעקב פאם זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה ודעת' בארה"ב, מוסב על 'החבר הטוב' שהיה לראש הישיבה, בדמותו של הילד שסבל מ 'תסמונת דאון', ומצא אצל הגר"א פאם אוזן קשבת לדבריו.  אחד הפרקים האחרונים בספר תולדותיו של ראש הישיבה, 'אהוב על כולם', מתאר את מערכת היחסים הלבבית שהיתה בין הרב פאם לאותו ילד. כשילד כזה מגיע לבית הכנסת, יש מקרים שהוא מתרוצץ בין המתפללים, מקפץ על ההרים ומטפס על הגבעות, ויש המנסים לגעור בו ולהשתיקו. אצל הרב פאם התנהלו הדברים אחרת . כשהיה הילד רץ ומסתובב בבית הכנסת ועושה רעש גדול, והמתפללים ניסו להשתיקו, הסביר להם הגר"א פאם שלא רק אין טעם להשתיקו (מפני שזה לא יעזור, וכידוע), אלא יתכן בהחלט – שזו היא צורת התפילה של הילד ההוא.  מה אנחנו יודעים, אנשי בשר ודם, מהמתחולל בנפשו של הילד? רק השם יתברך, שברא אותו בצורה זו, וקבע מראש איזו משפחה תזכה (כן, כן, תזכה!) לגדלו, הוא לבדו יודע שיתכן שההתרוצצות של הילד בבית הכנסת יש בה מעין 'ריקוד' לכבוד השם, ואיך אנחנו יכולים להשתיקו?!... ראש הישיבה השתדל להתייחס אליו בסבלנות מרובה, והאזין לכל דבריו ,ודי היה בעצם ההתנהגות הזו, כדי להוכיח לכל הקהל כיצד לנהוג עם הילד.  

     פעם, ביום שמחת תורה, הגיע הילד לבית הכנסת עם ספר תורה העשוי מנייר, כדרכם של הילדים. אלא שבעוד שכל הילדים האחרים מבינים שהספר שהם אוחזים בידם, אינו ספר תורה כשר, הוא לא הבין זאת... כשהוציאו את כל ספרי התורה מההיכל, ורקדו סביבם, ואחר כך קראו בהם, בא הילד ב 'טענה' אל הגבאי מדוע לא רוקדים גם בספר שלו...  נחשוב לרגע על תגובתו של גבאי מן היישוב לטענה כזו; הרי במקרה הטוב הוא ייתן לילד לטיפה מהולה בלגלוג , ויפטרנו כלאחר-יד... לא כך הם פני הדברים בדרך כלל? האם זו היא ההתייחסות?  כשראה הילד שלא מתייחסים לדבריו, ניגש אל ראש הישיבה, והציג את ה 'טענה' שלו. ומה השיב לו הגר"א זצ"ל ? האם דחה אותו בשתי ידיו? לא ולא. הוא אמר לילד שלאחר שיחזירו את כל ספרי התורה להיכל, הוא בעצמו – ראש הישיבה – ירקוד ויקרא גם ב 'ספר' שלו ... ומה אתם חושבים שהרב פאם דיבר סתם-כך?! לאחר שהחזירו את כל הספרים ביקש הרב מהילד שיביא את ספר-הנייר שלו,  ואמר 'אתה הראית', וחלק מהקהל שנשאר בבית הכנסת הצטרף ל 'ריקודים', כשהילד מכרכר ומקפץ בכל עוז עם 'ספר התורה', ומרגיש את עצמו 'בעננים'... לאחר מכן ניגשו ל 'קריאת התורה'. ה 'ספר' הונח על הבימה, כשהגר"א פאם עורך 'הצגה' שלימה, והוא-עצמו עולה לתורה, ככהן, ואומר את ה 'ברכות', בלי שם השם כמובן, ואחר כך לוי וישראל, וכו'. עד כדי כך הגיעה מסירותו של הגר"א פאם לאותו ילד!  זו הייתה הנהגתו בחיים של אותו גאון וצדיק, הגר"א פאם, שידע להתייחס לכל אדם ואדם כפי מה שהוא. הנהגה זו,  כשכל הקהל רואה ולקח דוגמא חיה איך צריכים להתייחס לנבראים שכאלה, מורידה את הטרוניות שיש לבני האדם . שהרי ברור שאנשים שנולדו להם ילדים כאלה, עלולים לבוא מדי פעם בטענות-ומענות בסגנון 'מדוע דווקא אצלי נולד ילד כזה, ואילו ילדיהם של השכנים בריאים ושלמים, ואין להם כל בעיה '! וכשהגר"א פאם התייחס אל הילד באופן הנ"ל, הוא נכלל בין הצדיקים עליהם נאמר שהם מקיימים את הפסוק 'תנו עוז לאלוקים', דהיינו שכביכול הם 'מחזקים' אותו, ומורידים ממנו את הטרוניות של בני האדם 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ב' שבט ה'תשע"ח

 אחד בא אצל ר' יוסף חיים זוננפלד זצ"ל ואמר לו שהשדי חמד אומר שאין מקור למה שאומרים שאפשר לפדות פ"ד תעניות בסעודת פדיון הבן, ענה לו ר' יוסף חיים שמצאתי לזה רמז, ר"ת של אד"ם בבני"ך תפד"ה הוא א'ם ד'בר מ'אכל ב'פדיון ב'ן נ'הנית י'היה כ'אילו ת'עניות פ'ד ה'תענית.

    ''אל תאכלו ממנו נא...כי אם צלי אש" (י"ב ט'). ידוע שסגולה גדולה שהתפלה תעלה יפה - לתת צדקה קודם התפלה, כמובא (ב"ב י'): ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי. כן רמז בר"ת (דברים ט"ו ח') "ולא תקפוץ את ידך", אזי יקוים (ישעי' נ"ח ט') "אז תקרא ו ד' יענה". ואמרו חז"ל (ברכות ט'): אין "נא" אלא לשון בקשה, רמז לתפלה. וזה מה שנאמר: "אל תאכלו ממנו נא" היינו שלא להתפלל אלא "כי אם צלי" צלי ר"ת "צדק לפניו יהלך" (תהלים פ"ה) עד שייתן צדקה קודם, ואז יזכה ל"אש" לאש התלהבות בתפלתו ותתקבל לרצון לפני השי"ת. (עטרת ישועה – שארית מנחם(

    ''היום אתם יוצאים בחודש האביב" (י"ג ד'). "האביב" ר"ת ברוך הגבר אשר יבטח בד' ", בזכות הביטחון אתם נגאלים ויוצאים מהגלות. (שארית מנחם( *

   כדברי אדוננו הגר"א באיגרתו שמעלת תענית דיבור יותר מכל תעניות וסיגופים, כלומר אף יותר מתיקוני גלגולי שלג וטבילות קרח. וזה לשונו: "ועד יום מותו צריך האדם להתייסר ולא בתעניות וסיגופים, אלא רק ברסן פיו ובתאוותו, וזוהי התשובה, וזהו כל פרי העולם הבא, וזה יותר מכל התעניות והסיגופים שבעולם, וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער, ובזה יכופר לו כל עוון וניצול משאול תחתית".

הגט שהתבטל (ברכי נפשי).

    מעשה שהיה בבני זוג שהיחסים ביניהם התערערו בצורה קשה, וגם כשהחליטו שעליהם להתגרש, לקח זמן רב מאוד עד שהגיעו לשלב הסופי של כתיבת הגט בבית הדין. המריבות שלא פסקו, הוויכוחים התמידיים שהיו ביניהם, התחדדו עד כדי כך שגם הדרך אל בית הדין היתה רצופה כל העת במאבקים, ובהחלפת מהלומות מילוליות חריפות, שהיקשו על שניהם להגיע לשלב הסופי של כתיבת הגט. כך נמשך הדבר 4 שנים רצופות. אבל סוף סוף גם זה הגיע, והנה שניהם מגיעים לבית הדין למעמד כתיבת הגט ונתינתו.

    כתיבתו של הגט לוקחת כידוע זמן רב, ועד שהסופר עושה את המוטל עליו, לשמו ולשמה, עם כל פרטי ההלכות הקשורות בכך, חולפות כמה שעות. והנה גם זה הגיע. הגט נכתב כדת וכדין, וכל שנותר לעשות הוא שהבעל ייקח את הגט וימסרנו לאישה. אלא שברגע זה קרה משהו. כוס הקפה שהייתה על שולחנו של הסופר, נשפכה על הגט, והכתב נמחק. במקרה זה הגט פסול ויש לכותבו מחדש, תהליך שייקח כמה שעות נוספות. בשלב זה קמה האישה ממקומה, והוציאה מפיה הכרזה שגרמה להפתעה גמורה באולם בית הדין. 'אני רואה אות משמים בכך שכוס הקפה נשפכה דווקא ברגע הקריטי הזה, לפני נתינת הגט, ויתכן שמן השמים רוצים לרמוז לי לא להתגרש. ולכן, אינני רוצה להתגרש'! - - -

    הבעל שמע את הדברים, ולהפתעת הכול הצטרף להכרזה של אשתו, והודיע אף הוא שכוס הקפה שנשפכה מרמזת לו בבירור שמן השמים רוצים שהם לא יתגרשו... כל האנשים שעמדו מן הצד, כולל הדיינים ועורכי הדין, עמדו משתאים לנוכח המראה. מעולם לא אירע להם כדבר הזה. ליתר ביטחון, הם פונים שוב לבעל ולאישה, ושואלים אותם האם הם איתנים בדעתם שאינם רוצים להתגרש, והשניים מכריזים שוב ושוב שלאחר סימן כה מובהק שניתן להם מן שמיא, הם לא מתגרשים... עמדו חברי בית הדין וכתבו שתיק הגירושין נסגר, והם מברכים את 'החתן והכלה' במזל טוב וברכה, ומאחלים להם שיזכו לחיות יחדיו עוד שנים רבות בטוב ובנעימים...

    למחרת הגיע שאלה, סיפר הרב, והיא, האם אין בכך שום 'לא ימצא בך וכו' מנחש, וכו'? שהרי האשה, ואחריה גם הבעל, אמרו במפורש שבכך שהכוס נשפכה הם רואים אות משמים, ואם כן לכאורה יש כאן איסור של ניחוש. המשיך הרב, צידדתי בעמדתו של השואל, משום מעשה שהיה לנו, ניבדל לחיים, עם מרן הגרא"מ שך זצ"ל. מעשה שהיה בילד שהיה צריך לעבור ניתוח, ובית החולים קבע לו תור ביום ראשון. והנה, במוצאי שבת שלפני הניתוח, עולה חומו של הילד לדרגה כזו שבית החולים סירב לעשות את הניתוח. הניתוח נידחה ליום ראשון שלאחר מכן. בינתיים יורד החום, אבל במוצאי השבת הבאה, חוזרת שוב התמונה על עצמה, והילד נתקף בחום... הניתוח נידחה שוב, ונקבע ליום ראשון הבא. ושוב, במוצאי שבת מקבל הילד חום... כשהסיפור חזר על עצמו בפעם הרביעית, לא הלכו כבר ההורים לבית החולים, אלא הגיעו אלינו, ושאלו האם אין כאן אות משמים שלא צריך לעשות את הניתוח? לקחנו את אבי הילד אל מרן הגרא"מ שך. 'האם הרופאים אמרו שצריך לנתח'? – שאל ראש הישיבה את האבא. 'בוודאי' השיב האב. 'גדולי הרופאים יעצו לנתח את הילד'. 'אם כן אתם עוברים על איסור ניחוש', פסק מרן ראש הישיבה זצ"ל; 'אם הרופאים אומרים לעשות ניתוח, כיצד אנחנו יכולים לומר שמפני שהחום עולה כל פעם לא נעשה את הניתוח?! אסור לומר כך, וצריך לעשות את הניתוח, והשי"ת יעזור שהכל יעבור בשלום'. ראש הישיבה בירך את הילד, והניתוח אכן עבר בהצלחה מרובה, ועל הצד היותר טוב. עכ"פ למדנו שאסור לעשות זאת, ואם כן לכאורה גם בסיפור עם הגט היה ניחוש.

    רבי מרדכי בענט היה רבה של עיר ואם בישראל, היא העיר ניקלשבורג. הגאון ההוא נפטר באופן פתאומי בעיירה אחת, שהייתה רחוקה מאוד מעירו. הדבר היה ביום שישי, ובני אותה העיירה טמנו את מהר"מ בענט בבית העלמין המקומי. כשהגיעה השמועה המרה לבני העיר ניקלשבורג, הצטערו וכאבו בכפלים. לא זו בלבד שאיבדו את רבם הנערץ, אלא שבשל המרחק הרב לא יוכלו עתה להתפלל על קברו.. הם באו אל החתם סופר וביקשו שיורה להעביר את הנפטר לבית העלמין בעירם, בה כיהן כהמרא דאתרא במשך שנים רבות. בשל דחיפות הנושא, ישב החת"ס עד שעות הלילה המאוחרות וערך את תשובתו לבני העיר ניקלשבורג, ובה הצדיק את תביעתם, וכתב שיש להוציא את הגאון מקברו ולקוברו בניקלשבורג. ברגע שעמד החתם סופר לשגר את האיגרת, נשפכה כוסית- הדיו שהייתה על שלחנו על האיגרת, ומחקה את הכתב... ראה החתם סופר בכך אות משמים שלא צריך לשלוח את האיגרת, ועיכב את התשובה אצלו.

    כעבור 3 חודשים התגלה המהר"מ בענט בחלומו של החת"ס, וסיפר לו שקיברו ניכרה בעיירה הקטנה ההיא ליד נערה פלונית, וגלגלו לו זאת מן השמים משום שלפני שנים רבות היה מאורס לנערה זו, וביטלו את השידוך, ולנערה הייתה קפידה עליו, וכדי לכפר על כך גלגלו מן השמים שייפטר במקום זה וייטמן לידה. אבל, המשיך המהר"מ בחלומו של החת"ס, כל זה נגזר עליי רק ל-3 חודשים, וכעבור הזמן הזה אפשר כבר להוציאני מקברי ולהעבירני לעירי ניקלשבורג, וביקש שכך יעשו. שיגר החתם סופר עתה את התשובה, ובה הדגיש שהדברים נכתבו לפני כמה חודשים והתעכבו עד עתה, והורה להעביר את הנפטר. עכ"פ רואים שהחת"ס התייחס לשפיכת הדיו על השולחן, ולא ראה בכך איסור ניחוש, ואם כן לכאורה גם בספל הקפה אין איסור ניחוש

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

תעניות,סעודה,פדיון הבן,צלי אש,ביטחון,נגאלים,יוצאים,גלות,גלגולי שלג,טבילות קרח,שאול תחתית,

אמרי שפר ג' אלול ה'תשע"ז

 ''אין נועלים את הדלת מפני הגנבים", שהרי אלו יודעים לפרוץ גם דלתות נעולות. את הדלת נועלים כדי לא להעמיד במבחן אנשים הגונים...

     'בראשית' ר"ת: ר'צה ש'יאמרו י'שראל ת'הילים ב'חודש א'לול, (אגרא דכלה(

     בתעניות וסיגופים לא נשיג המטרה, ולכן צריך לעבוד את ה' בשכל ובמוח ובדעה, מוח שליט על הלב, ומביא בשם (הנועם אלימלך) שכתוב (יקרא כג, כב) 'בקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת השדה' וכתוב (דברים כ יט) 'כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תיכרת כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור'. שהכוונה לרמז על חודש אלול שיש בו תרצ"ו שעות, וזהו הכוונה 'כי 'תצור' (תרצ"ו) אם רוצה אתה להלחם בגוף, שנוטה אחר הלב, 'לא תשחית את עצה' לא תשחית הגוף בסיגופים, כי ממנו תאכל, רק על ידיו אפשר לעשות מצוות ומעש"ט, לאכול בעוה"ב,  ובגופים חלשים א"א לעבוד את ה' בדורות אחרונים. (אמרי יוסף(

     גורל המקום בידיו - רב נקרא "מרא דאתרא". גורלו של ה 'אתרא', המקום, נתון בידי הרב. בו ובהוראותיו תלוי אם המקום יהיה כלי לא-לוקות. (אדמו"ר הזקן)

     החיים לימדו אותי שיש לשלוט על הגישה שלנו. אם לא היא זו שתשלוט בנו.

     הסדר הנכון - רב, שוחט, מלמד, גביר, בעל בית – זה הסדר הנכון בעדת ישראל. הדעה הראשונה של הרב, אחריו השוחט, אחריו המלמד. שלושה אלה הם עמודי בית ישראל, מנהיגי העדה. (הריי"צ מליובאוויטש)

     "ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז,יח).  צריך לבחור שופטים שיהיו מצוינים במידת צדק ורחמנות, שיצדיקו כל יהודי וידונו אותו לכף זכות. (קדושת לוי)

     להדליק את התנור - "תנור אינו נעשֶה חם ברגע שמדליקים אותו, אלא יש להדליקו מבעוד מועד. כדי להיות חמים בראש השנה יש 'להדליק' את ה 'תנור' בחודש אלול" (ר' מרדכי-חנא פוקס)

אלה הדברים אשר דיבר משה" [א, א].  (והערב נא).

     לפי שהן דברי תוכחות... לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל (רש"י).  

     מעשה שהיה בבית כנסת מסוים, שהתפילה בו הופרעה מדי שבת, מחמת מעשיו של יהודי שנחשב לעשיר הקהילה.  באמצע התפילה וקריאת התורה, נוהג האיש הנכבד להוציא את קופסת הטבק שלו, ולהסתובב עמה בין המתפללים. הדבר הביא לרעש והמולה, שחוק וקלות ראש, ולביזיון ל 'מקדש מעט' ולתפילה בו.  גבאי בית הכנסת, שהינו יהודי החרד לקדושת בית א-לוקינו, החליט שעליו לעצור את הנגע הרע שנגרם מחמת שאיפת הטבק. אלא שלהוכיח את הגביר לא היה שייך מבחינתו, מכיוון שהלה מחזיק כמעט חצי מההוצאות השוטפות של בית הכנסת, ואם יוכיחו אותו בצורה בוטה, יתכן מאוד שיחדל מלהמשיך לתרום.  חשב הגבאי, היאך אוכל להוכיחו בצורה עקיפה, מבלי לפגוע בו. ולבסוף עלה במוחו רעיון מקורי.  פנה אפוא הגבאי אל אחד המתפללים הצדיקים, שתופעת הטבק נגעה גם לליבו, ושאלו: "האם כבודו יסכים לספוג ביזיונות כדי למגר את התופעה?". "ספר נא לי תחילה למה כוונתך", ביקש האיש. והגבאי הסביר: "התכנית היא,  שאתן לך קופסת טבק, ובשבת קודש, באמצע קריאת התורה, אתה תעבור בין המתפללים ותכבד אותם בטבק,  ואז, ברגע שתתעורר ההמולה, אקום ואנזוף בך לעיני כל, אחטוף את הקופסה מידך וארוקן אותה לתוך הפח. לאחר מכן, אעמוד על הבימה ואכריז, שמעתה, כך יהא סופה של כל קופסת טבק שתסתובב בין המתפללים!..."

     המתפלל הסכים ליישם את ההצגה. ואכן כך היה. באמצע קריאת התורה נוצר בלבול וקול המולה סביב הטבק,  עד שניגש הגבאי, צעק על בזיון התורה הנורא, ורוקן את הטבק לאשפה. וכל זאת לנגד עיניו המשתאות של העשיר.  תכניתו של הגבאי אכן הצליחה, אלא שכעת ליבו נקפו: האם היה מותר לנו לערוך מהומה כזו בבית הכנסת,  באמצע קריאת התורה, על מנת להפסיק את התופעה? השיב מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א: מותר לערוך הצגה כזו, מאחר ויש כאן תועלת גדולה של הפסקת קלות הראש והדיבורים האסורים בבית הכנסת. ויש לציין עוד לנאמר במסכת מנחות (דף צ"ט ע"ב): "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב (שמות ל"ד, א'. בנוגע לשבירת הלוחות על ידי משה רבנו): "אשר שברת" - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: יישר כחך ששברת".  במה דברים אמורים, סיים מו"ר, באופן שהדבר נעשה אך ורק בין גברא לגברא (בין עלייה לעלייה), אך באמצע קריאת התורה, אין לעורר שחוק וקלות ראש בבית הכנסת!...

 ושבתם איש לירושתו" [ג, כ].  (עלינו לשבח).

     יותר מהרבה יהודים אחרים שעברו את השואה הנוראה, לא היה יכול הרה"ח רבי לייבל יוד שיחי' להאמין שהוא ייצא אי-פעם מגיא ההריגה, ישוב לירושתו, ועוד יזכה לראות דור ישרים יבורך של בנים, נכדים ונינים, בארץ הקודש. למה יותר מאחרים? משום שהוא, ר' לייבל, הנמצא כיום בשנתו ה-93 , הגיע עם משלוח של מאות יהודים אחרים למחנה המוות מידאנק, ומי שיודע מה זה מידאנק, יודע שעל אצבעותיה של יד אחת אפשר למנות את היהודים שיצאו משם בחיים.  מידאנק לא היה מחנה עבודה. לא הגיעו לשם כדי לעבוד, אלא כדי למות, רח"ל. אלא שלפני הכניסה לתאי הגזים, ושריפת הגוף בקרמטוריום, העבירו הנאצים ימ"ש את האסירים האומללים בשבעת מדורי גיהינום כאן בעולם הזה,  ויסרו אותם במסכת של ייסורים איומים. ייסורים, לשם ייסורים.  ולמשל, מדי בוקר בבוקרו נאלצו היהודים לרוץ ברגליהם היחפות על זכוכיות, וכל מי שמעד או לא מילא את המשימה כראוי,  הושלך מיידית אל תאי הגזים. כמו כן אילצו אותם לשאת משאות של אבני-ענק, הגדולות בהרבה מכפי כוחם,  ומי שלא הצליח, הורו לחבריו להשליך את האבן הגדולה על ראשו. תצלינה אוזניים משמוע!

הרה"ח רבי לייבל יוד, מזקני חשובי חסידי גור, המתגורר בעיר הקודש ירושלים, והקרוי על שמו הקדוש של בעל ה 'שפת אמת', היה אחד היהודים שהגיע למיאדנק, וגם הוא עבר על בשרו וחווה על גופו את כל מדורי הייסורים האיומים הללו, שהיו באמת למעלה מכוח הסבל גם של אנשים חזקים.  יום אחד, הוא נשבר. הרגיש שהחיים בצורה כזו, לא שווים יותר מן המוות. הוא לא שלח יד בנפשו, חלילה, אלא החליט שבבוקר שלמחרת לא ייצא כלל מן ה 'חדר' שבו ישן בלילה. והיה, כאשר יבואו הגרמנים ויעשו את המפקד היומי, ויגלו שהוא חסר, יבואו עד מהרה לחדרו, ויהרגוהו.  וכך עשה. פסק-הזמן מהרגע שבו יצאו כולם מהחדרים, ועד שהשומרים היו אמורים לגלות את היעדרו של ר' לייבל,  היה כ- 20 דקות. והנה, לאחר 10 דקות נשמעים קולות דיבור רמים מהמסדרון, ודלת החדר נפתחת לרווחה.  מיודענו היה בטוח שהנה הסוף מגיע. ואכן, בפתח עומדים אנשי אס.אס. אבל למרבה הפלא ר' לייבל אינו מכירם. הם הגיעו לכאן ממחנה אחר, מחנה העבודה צ'נסטחוב. "אנחנו מחפשים אנשים לעבודה, אמרו לר' לייבל. באיזה תחום אתה מתמחה "? החסיד הזה שוכב על דרגש-העץ שלו, ומביט בהם בפנים קפואות, כמי שאיננו מבין על מה הם מדברים. הנאצים במיאדנק הצליחו לסחוט ממנו את שארית חיותו. אבל, ברגע האחרון תפס את משמעות הדבר, והבין שיתכן שכאן תהיה טמונה הצלתו הנסית, גם ממחנה המוות שבו הוא נמצא. הגרמנים מצ'נסטחוב שאלו שוב: האם יש לך התמחות כלשהי? ור' לייבל, הוציא מפיו רק מילה אחת. עד היום הוא אינו יודע מי הכניס לו את המילה הזו. 'מסגר'. היהודי שמעולם לא התעסק במסגרות, ולא ידע אפילו מה מכילה מלאכה זו,  השיב לגרמנים שהוא מתמחה במסגרות. קול צהלה והתפעלות נשמע בחדר. 'מהיכן ידעת שזו בדיוק מה שאנחנו מחפשים',  הגיבו האורחים הבלתי- צפויים, והציעו לו לעבור איתם, בזה הרגע, לצ'נסטחוב. לא עברו דקותיים ור' לייבל היה מחוץ לחדרו, בדרך לצ'נסטחוב, ומשם אכן נפתח הפתח להצלתו, עד בואו ארצה, בחסדי שמים, כאשר זכה להקים דור שלם בנים נכדים ונינים, יראי השם, הממשיכים את מורשת בית האבות המפוארת. הוציאה מ 'מסגר' נפשי.

     כששומעים סיפור כזה, אין זו מן החוכמה היתירה להביע התפעלות גרידא, ובזאת לגמור את העניין.  החוכמה היותר-גדולה היא לקחת את הדברים לתשומת לב, ולקשר את המסקנה אלינו, אל חיינו הפרטיים, אל הקשיים והייסורים שלנו, ולהבין שאם הקב"ה עושה ניסים כל כך גדולים, שממש לא נתפסים בשכלו של בן- אנוש, הרי בוודאי שהוא יכול לחלץ אותי מצרתי וממצוקתי, ולהוציאני למרחב. הרי הגרמנים שהגיעו מצ'נסטחוב כדי לקחת עובדים, לא היו צריכים לגשת אל הצריף בו היה ר' לייבל. מצד הטבע הם היו צריכים, ומחויבים, לגשת להנהלת מחנה המוות מיאדנק, 'ולבקש מהם לקחת עובדים, אבל הקב"ה כיוון אותם היישר אל הצריף. כי האם מי שהביא את עשר המכות על המצרים במצריים,  קרע את הים וכלכל את עמו במן ארבעים שנה במדבר, וכל יתר הניסים הגדולים שעשה, ועוד יעשה, עמנו, האם נבצר ממנו חלילה לעשות נס 'כל כך קטן', ולהוביל את מחפשי- העבודה הגרמניים לצריפו של ר' לייבל ?! ואם ראינו שגם בתוך החשיכה האיומה ששררה בימים ההם, אפשר היה לראות את ההשגחה הפרטית שליוותה כל יהודי,  והאירה לו את דרכו, אם כן גם אנחנו יכולים להתחזק, כל אחד במצבו-הוא, בקשייו - הוא, ולהאמין שהקב"ה שומר ומשגיח עלינו גם בתוך החשיכה, ואינו נוטש אף אחד . על ידי אמונה זו יהיה בכוחנו להתגבר על כל הניסיונות. כי הרי הניסיונות קיימים. אי אפשר לברוח מהם.

     אחד מתלמידיו של הגה"צ רבי משה שניידר בלונדון, ניגש אליו לפני חתונתו וביקש ממנו ברכה. 'איזו ברכה הינך רוצה שאברכך'? – שאל ראש הישיבה. 'שלא יהיו לי קשיים בחיים. שהכול יעבור אצלי גלאט' – השיב הבחור. ' וכי ברכה היא זו'?! – תמה הגר"מ שניידר. 'הרי הקשיים בוודאי יבואו, והמשימה של האדם בחייו היא לדעת כיצד לצלוח את הקשיים, ולא לברוח מהם. אני אברך אותך אפוא שהקב"ה יהיה בעזרך, ותוכל לצאת מן הקשיים כשידך על העליונה'!

     ודווקא כאשר האדם צולח את הניסיונות, הוא מגיע אל אושרו האמיתי, וכידוע ! יש בכוחם של סיפורים כאלה כמו זה של ר' לייבל יוד, לנטוע רוגע ושלווה בליבותינו, גם בתוקף הצרות וים-הדמעות השוטף את תקופתנו. מי שמרגיש שהוא נמצא בידיו של הקב"ה, האב הרחמן, המרחם על ביריותיו ורוצה בטובתם, לא ייפול כל כך מהר לזרועות הייאוש, ולא ייתן ל 'מרה שחורה' להשתלט עליו ועל רגשותיו.  כי פתאום יבוא האדון מהיכלו, פתאום, ויושיט לו את ידו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ט סיון ה'תשע"ז

 אין אדם אחד בעולם שלא נאלץ להתמודד עם ביקורת שלילית ותלונות על מעשיו מגורמים שונים שסביבו.  הכוח שניתן בנו הוא לבחור האם הביקורת לטובתנו או לא וכיצד לפעול.

   אתה והם ואהרן מחר )טז, טז(. סופי התיבות הללו - המן. כתב רבנו אפרים: שבא לרמוז כי המן וקורח שווים במחלוקתם, זה נלחם עם משה שהיה גדול הדור וזה נלחם עם מרדכי שהיה גדול הדור, זה מת בירידה לתוך האדמה וזה מת בעליה שתלאוהו על העץ למעלה מן האדמה.

   בוקר ויודע ד' את אשר לו (טז, ה). בבוקר ניכר מי שהוא מלגיונו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, כי בלילה נעורים גם אנשים שאינם מהוגנים, אבל בבוקר אינם משכימים רק אותם אשר לבבם בוער לעבודת הבורא ית"ש, ומתגברים כארי לעשות רצון אבינו שבשמים, ועל כן מי שקם בבוקר נראה וניכר שהוא ירא שמים (. כ"ק אדמו"ר מהר"א ט"ב מסאטמער שליט"א)

     בוקר וידע ד' (טז, ה). בוקר לש' ביקור, היינו האיש אשר הוא מבקר את עצמו, אשר הוא ממארי דחושבנא ועורך חשבון נפשו היכן אוחז הוא בעולמו,  הוא אשר יהיה "יודע ה' ('". על ישראל שלום)

     בנוהג שבעולם, הדיוט העולה לגדולה, מיד הוא מוריד מגדולתם א?? ראשי העם ונכבדיו שהיו לפניו. לעומת זה, מגביה הוא שפלים, הדיוטים שכמותו, שיהיו כפופים לו וסרים למשמעתו. לא כן דרכו של אדם גדול שנעשה מנהיג על הצבור הוא נוהג כבוד בזקני העם וחכמיו ואינו נושאי פנים להדיוטים הקופצים בראש. וזה שאמר משה, לא חמור אחד מהם נשאתי, לא העלתי אף אחד הדומה לחמור, ולא הריעותי את אחד מהם, היינו המיוחד שבהם, לא קיפחתי אף אחד מטובי העם, להורידו מגדולתו. (הרבי ר' שמעלקע מניקלשבורג זי"ע)

     במקום לאלף את הקיבה בתעניות מוטב לאלף את הלב.

     בקידושא רבה בשבת פרשת קרח תשכ"ד, אמר כ"ק האדמו"ר ה"אמרי חיים" מויז'ניץ זצוק"ל, אודות דברי רש"י ז"ל "וקרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו", והעיר "זה היה כל החיסרון שלו שהיה פיקח מדי, אלא צריכים ללכת בתמימות". )מאיר החיים, ח"ד, ע' רכ"ד(

     ויקח קרח (טז, א). "ויקח", אם האדם לוקח לעצמו מדרגות גבוהות בפעם אחת ולא הולך לאט לאט ממדרגה למדרגה, אזי ההבטחה הוא, "קרח" שיהיה לו רפיון ויבוא לקרירות ח"ו. (היהודי הקדוש מפשיסחא זי"ע)

ויאמר ה' אל משה לך אל העם וכו' והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר כל הנוגע בהר מות יומת (יתרו -י ,יט )יב (פנינים – שבועות)

     כל הלומד את הפסוקים הללו המתארים איך ובאיזה אופן אמר הקב"ה להכין את עם ישראל לקבלת התורה, ישים לב, שהקב"ה נתן ציווי מיוחד ש ( חוזר על עצמו מספר פעמים) למשה רבנו שיזהיר את עם ישראל לבל יקרבו להר, וגם נתן לכך הוראה מיוחדת "הגבל את ההר", וכן מזהירה התורה: "כל הנוגע בהר מות יומת" ", לא תיגע בו יד, כי סקול יסקל או ירה יירה וכו "' ", והכוהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן ייפרץ בם ". ולכאורה צריכים להבין מה פשר האזהרות וההקפדות בדבר זה באופן נחרץ כל כך יותר משאר כל הדברים ? אלא, שמעתי מהמגיד הנודע הגה"צ רבי אהרון טוייסיג שליט"א לתת הסבר מיוחד לכך,

     בהקדם סיפור שאירע בישיבתו של הסבא מקלם זי''ע : בישיבתו של הסבא מקלם הייתה מוקמת גדר סביב בנין הישיבה,  והבחורים שהגיעו מידי יום לבנין הישיבה, היו צריכים לעשות עיקוף קטן בכדי להגיע לפתח בנין הישיבה. יום אחד, מביט הסבא מקלם מחלון ביתו, שהיה מול בנין הישיבה, ורואה את אחד הבחורים מתקרב לבנין,  אך במקום לעקוף, החליט לקצר ולקפוץ את הגדר וכך לחסוך את העיקוף . הביט בו הסבא ושמר זאת לעצמו. אך למחרת שוב נשנה אותו מקרה, וביום השלישי שוב קרה מקרה זה . נכנס מיד הסבא לתפילת שחרית, ולאחר התפילה, הורה לבחור לקחת את חפציו ולעזוב את הישיבה, מקומך אינו כאן! פסק . כששמעו זאת בני הישיבה ורבניה , נדהמו לשמוע על העונש החמור שנענש אותו בחור והכל התלחשו : מי יודע איזה עוד דברים שאינם ידועים, גרמו לעונש כל כך חמור!... כששמע זאת הסבא מקלם, נכנס אל היכל הישיבה ועלה על הבימה ופתח בקולו: לא! אין פה עוד שום סיפורים לא ידועים, וכל מה שלוחשים אין זה אמת כלל! אלא מה כן?... המשיך הסבא ואמר: כשאני ראיתי את הבחור הזה קופץ את הגדר פעם אחת, שנייה, שלישית, הבנתי שבחור זה כבר עבר הרבה איסורים "! אם בחור קפץ גדר אבנים אחת, מי יודע כמה גדרים וסייגים בעבודת ה' הוא כבר עבר!"... והמשיך להסביר, כשאדם עושה ועובר על משהו שיגרתי שכולם עושים מידי יום, כגון דבר זה לעשות עיקוף קטן, והולך ומשנה ממה שכולם עושים, סימן שבעוד דברים, הרבה יותר נשגבים, אינו פוחד לשנות ולעשות דין לעצמו . אם אדם עושה קיצורי דרך, מי יודע עוד כמה "קיצורים" הוא מרשה לעצמו!...

     ואכן לאחר זמן מה הובררו הדברים וראו שהסבא מקלם צדק בשולחו את בחור זה מן הישיבה . ועל פי זה הסביר הגר"א טויסיג ואמר: מובן למה הייתה כל כך ההקפדה בהר סיני על כך שלא לעלות להר ולא לפרוץ את הגדר, כי כשהקב"ה הולך לתת את התורה והחוקים והמשפטים, הגדרים והסייגים, רצה להמחיש לפנינו עד כמה הם חמורים פריצת גדר גשמית , כי אם אדם משנה מהליכות עולם וסדרים רגילים, יכול הוא בקלות גם לפרוץ גדרים וסייגים של התורה הקדושה...

יצחק אלחנן שמאלה!!!  )ממשנתה של תורה(

     לקראת יו"ט קבלת התורה, נביא בשביל לעורר לב העם לשאיפות ולגדלות כפי שנוהג לספרו הגאון הגדול רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א מידי שנה במחנה "בני תורה" במתק שפתיו ובלשונו הנודעת לתהילה:

     יצחק אלחנן בן ארבע, בן חמש. יצחק אלחנן הולך לחיידר, ההורים משתדלים ומתפללים, לא מונעים דבר. הם הולכים ומבחינים שישנם מעט קשיים, ה"ראש"  לא כל-כך מבריק. יצחק אלחנן עולה כיתה ועוד כיתה, הקשיים גוברים; עושים ככל שניתן. יצחק אלחנן חוגג "בר מצוה", מלמדים אותו היטיב את הדרשה,  איכשהו הבר מצווה עוברת, והוא נכנס לישיבה קטנה, צולח שלש שנים בקושי רב ועולה לישיבה גדולה. קשה לו ליצחק אלחנן, ההורים עוזרים לו, מצמידים לו "אברך", ילד טוב הוא יצחק אלחנן. משתדל מאוד.  יצחק אלחנן בן תשע עשרה, בן עשרים. מתקבצים להם כמה "יועצים" וממליצים להורים: הבן שלכם, כנראה, לא כל-כך מוכשר, הוא לא "בנוי" ללימוד תורה, לא נורא, הוא יהיה איש טוב, יתפרנס ביושר מעמל כפיו. הוא כמובן ימשיך לצעוד בדרך הטובה בה חונך, הוא יהיה יר"ש ותומך תורה הוא יהיה איש טוב.

     יצחק אלחנן יוצא אל שערי החיים, לא היה דבר טוב במקומו שלא היתה ידו בו:  חברת גמ"ח; חברת משניות; חברת חיי אדם; חברת עין יעקב; חברת תהילים;  יצחק אלחנן היה פוקד כל נזקק ונצרך וממילא מחסורו. וכשהגיע לעונת "האיש מקדש" נשא לאישה את זוגתו הצדקת ויחד המשיכו בכ?? מפעליהם הטובים. נולדו להם בנים ובנות צדיקים וצדיקות כולם בני עליה, לומדי תורה. מהם ת"ח מופלגים, נולדו נכדים וגם נינים יצחק אלחנן בן שישים, בן שבעים, בן שמונים. הגיעה עת "כל האדם" וסביב מיטתו כל ידידיו מכריו ובני משפחתו, כל העיירה זועקים ביחד "שמע ישראל" ויצאה נשמתו באחד.

     יצחק אלחנן עולה למעלה, צועד בצעדים מאוששים לעבר שולחנו של מקום , והנה בצד שמאל דלת צרה: "מה זה שם?" הוא פותח חרך צר ורואה אש מתלקחת "אוי גהינם!" הוא בורח. מה ליצחק אלחנן עם גיהינום? יצחק אלחנן נזכר במטען היקר שהוא נושא איתו אוצרות של מצוות ומעשים טובים, זרע ברך ה '. הוא ניגש לצד ימין חיוך על שפתיו, פותח את הדלת, מכניס רגל ועוד רגל ועניו רואות צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם. עיני יצחק אלחנן אורו: זה המקום!  מבקש רבי יצחק אלחנן להיכנס פנימה, ולפתע הוא שומע כרוז צועק ומכריז : "יצחק אלחנן שמאלה"!--- שמאלה?! כנראה זו טעות; יצחק אלחנן רוצה להמשיך לפנות ימינה, אך כמו כח תופס אותו בעורפו, הכרוז אינו מרפה: "יצחק אלחנן שמאלה"!---  יצחק אלחנן כבר לא מחייך: מדוע שמאלה? הן הרבה מעש"ט עשיתי בימי חיי, לא הרעתי לאיש?! והוא נענה: אכן, מעשים טובים רבים בידיך, ידענו צדקותיך:  אבל יצחק אלחנן, ר - צ - ח - ת ! - את מי רצחתי? אני כל ימי עסקתי בלהחיות בני אדם במטותא מכם, מעולם לא רצחתי. אך הם, הדיינים של מעלה בשלהם: יצחק אלחנן, ר-צ-ח-ת! - את מי? והוא נענה: את רבן של כל בני הגולה הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור ! אתה צדיק, עשית הרבה מעש"ט. אבל רצחת! רצחת את הפוטנציאל שלך את ה"בכוח" שלך את מה שהיית מסוגל להיות. מהיום שהתייאשת מלהשתדל ולהתאמץ, מהיום שהפסקת לשאוף, רצחת! אין שום ברירה, לך שמאלה! יצחק אלחנן פונה שמאלה בגו שפוף ובדמעות מתוך הבנה וקבלת הדין. מבין שבצד ימין יושבים אלו ששאפו, אלו שהתאמצו, אלו שלא התייאשו, אלו שלא נשברו ומיצו את כל כוחותיהם, הם יושבים שם עם החזון איש ור' חיים עוזר על יד אביי ורבא והתנא הקדוש רבי עקיבא ליד משה רבנו וכל הצדיקים, שכל ימיהם התאמצו ושאפו!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט"ז אלול ה'תשע"ו

 

אדם השומע חרפתו ובזיונו ושותק, מעלתו גבוהה יותר מאדם שצם אלף תעניות והופך להיות אהובו של הקב"ה". (מקובלנו מפי האר"י ז"ל והרמ"ק)

     "הדבש והיין רע לקטנים ויפה לזקנים" (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, פרק רביעי, הלכה יב)

     "המרחם על הבריות ואפילו על בעלי חיים, מרחמים עליו מהשמיים וכותבים אותו בספרן של צדיקים". (ה'לקט יושר')

"     הקם תקם עמו" (כ"ב ד'). "הקם" כפי מה שתעזור לחברך, "תקים עמו" כך תהיה לך בעצמך תקומה. )שפת אמת(

המתים שחזרו לחיים (אפריון שלמה, עלון 192)

     מעשה בעשיר קמצן שפנה אל רבינו עובדיה ספורנו זיע"א, שהיה רופא גדול וה' עימו לעלות רפואה לכל הפונים אליו, ואמר לו:  אשריך שחננך ה' חכמה להפוך חולים לבריאים!  אמר לו הרב: אשריך אחי שבלא חכמה יתירה יכול אתה להפוך מתים לחיים, ולהחזיר נשמות לפגרים מתים!  תמה העשיר ואמר: מה כוונתך? אמר לו הרב: איני יכול להסביר לך זאת בדיבור, אלא צריך אני להראות לך בעיניך. אמר העשיר : הבא רבי הראני נא.

     לקחו הרב לסמטאות העוני שבפאתי העיר , והעשיר משתאה לו, תוהה לאן הוא נלקח. פנה הרב ונכנס בפתח נמוך. התכופף העשיר ונכנס אחריו, ומצא עצמו בחצר רחבת ידיים, מלאה רפש וזוהמה. להקות זבובים התערבלו מעל גלי האשפה, וזולתם לא נראתה שם נפש חיה. הביט העשיר סביב, וראה 14 דלתות נעולות, הפונות אל החצר המזוהמת והמלוכלכת.  שאל העשיר את הרב: לאן הבאת אותי? החצר רפאים היא זו?  שאל הרב: יש לך מעות בכיסך? ענה העשיר שאכן יש לו מעות, אך הוא זקוק להן...  חייך הרב למראה חרדת הקמצנות של העשיר ואמר: אל פחד,  איני זקוק למעותיך, קחם נא בידיך וקרקש בהם בקול, ותראה דבר מעניין...  סקרנותו של העשיר התעוררה, חפן את המטבעות בידיו, והשמיע את צלצולן. לפתע נפרצו 14 הדלתות, ונחילי אדם נהרו בעדן,  גדולים וקטנים, זקנים עם נערים, מגודלי שיער, מזי רעב, לבושי קרעים, שולחים ידיים דקיקות ומביטים בעיניים כלות... היו אלו עניים מרודים, לבושי בלאים וקרעים מזוהמים כל כך, עד שהתביישו להראות בפני אדם, והיו מסתגרים בבתיהם כמתים קבורים. רק בערב בעלטה, מגיחים היו בדממה ומחפשים אוכל באשפתות...  הזדעזע העשיר, והמטבעות נפלו מידיו, והעניים התנפלו על הזהובים בשקיקה. עמד העשיר כמסומר למקומו, נסער עד עומק נשמתו, והעניים מכתרים אותו ובוכים: "הב, הב, אדון נעלה!".  שאל העשיר למספרם, והלך עם הרב לקנות להם בגדים ראויים,  ולאחר מכן שלח את משרתיו לנקות את החצר והדירות,  ולהכשירם למגורי אדם.  כעבור שבוע הזמינו הרב לבוא עמו ולבקרם, ומצאו את החצר שוקקת חיים, מלאה ילדים משחקים ואמהות פעלתניות, וזקנים יושבים בפתחי הבתים. כשראה זאת העשיר אמר לרב: עתה הבנתי את דברי כבודו, שבלא חכמה יתרה, יש בידי להחיות מתים ולהחזיר נשמות לפגרים מתים...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/