אמרי שפר ב' שבט ה'תשע"ח

 אחד בא אצל ר' יוסף חיים זוננפלד זצ"ל ואמר לו שהשדי חמד אומר שאין מקור למה שאומרים שאפשר לפדות פ"ד תעניות בסעודת פדיון הבן, ענה לו ר' יוסף חיים שמצאתי לזה רמז, ר"ת של אד"ם בבני"ך תפד"ה הוא א'ם ד'בר מ'אכל ב'פדיון ב'ן נ'הנית י'היה כ'אילו ת'עניות פ'ד ה'תענית.

    ''אל תאכלו ממנו נא...כי אם צלי אש" (י"ב ט'). ידוע שסגולה גדולה שהתפלה תעלה יפה - לתת צדקה קודם התפלה, כמובא (ב"ב י'): ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי. כן רמז בר"ת (דברים ט"ו ח') "ולא תקפוץ את ידך", אזי יקוים (ישעי' נ"ח ט') "אז תקרא ו ד' יענה". ואמרו חז"ל (ברכות ט'): אין "נא" אלא לשון בקשה, רמז לתפלה. וזה מה שנאמר: "אל תאכלו ממנו נא" היינו שלא להתפלל אלא "כי אם צלי" צלי ר"ת "צדק לפניו יהלך" (תהלים פ"ה) עד שייתן צדקה קודם, ואז יזכה ל"אש" לאש התלהבות בתפלתו ותתקבל לרצון לפני השי"ת. (עטרת ישועה – שארית מנחם(

    ''היום אתם יוצאים בחודש האביב" (י"ג ד'). "האביב" ר"ת ברוך הגבר אשר יבטח בד' ", בזכות הביטחון אתם נגאלים ויוצאים מהגלות. (שארית מנחם( *

   כדברי אדוננו הגר"א באיגרתו שמעלת תענית דיבור יותר מכל תעניות וסיגופים, כלומר אף יותר מתיקוני גלגולי שלג וטבילות קרח. וזה לשונו: "ועד יום מותו צריך האדם להתייסר ולא בתעניות וסיגופים, אלא רק ברסן פיו ובתאוותו, וזוהי התשובה, וזהו כל פרי העולם הבא, וזה יותר מכל התעניות והסיגופים שבעולם, וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער, ובזה יכופר לו כל עוון וניצול משאול תחתית".

הגט שהתבטל (ברכי נפשי).

    מעשה שהיה בבני זוג שהיחסים ביניהם התערערו בצורה קשה, וגם כשהחליטו שעליהם להתגרש, לקח זמן רב מאוד עד שהגיעו לשלב הסופי של כתיבת הגט בבית הדין. המריבות שלא פסקו, הוויכוחים התמידיים שהיו ביניהם, התחדדו עד כדי כך שגם הדרך אל בית הדין היתה רצופה כל העת במאבקים, ובהחלפת מהלומות מילוליות חריפות, שהיקשו על שניהם להגיע לשלב הסופי של כתיבת הגט. כך נמשך הדבר 4 שנים רצופות. אבל סוף סוף גם זה הגיע, והנה שניהם מגיעים לבית הדין למעמד כתיבת הגט ונתינתו.

    כתיבתו של הגט לוקחת כידוע זמן רב, ועד שהסופר עושה את המוטל עליו, לשמו ולשמה, עם כל פרטי ההלכות הקשורות בכך, חולפות כמה שעות. והנה גם זה הגיע. הגט נכתב כדת וכדין, וכל שנותר לעשות הוא שהבעל ייקח את הגט וימסרנו לאישה. אלא שברגע זה קרה משהו. כוס הקפה שהייתה על שולחנו של הסופר, נשפכה על הגט, והכתב נמחק. במקרה זה הגט פסול ויש לכותבו מחדש, תהליך שייקח כמה שעות נוספות. בשלב זה קמה האישה ממקומה, והוציאה מפיה הכרזה שגרמה להפתעה גמורה באולם בית הדין. 'אני רואה אות משמים בכך שכוס הקפה נשפכה דווקא ברגע הקריטי הזה, לפני נתינת הגט, ויתכן שמן השמים רוצים לרמוז לי לא להתגרש. ולכן, אינני רוצה להתגרש'! - - -

    הבעל שמע את הדברים, ולהפתעת הכול הצטרף להכרזה של אשתו, והודיע אף הוא שכוס הקפה שנשפכה מרמזת לו בבירור שמן השמים רוצים שהם לא יתגרשו... כל האנשים שעמדו מן הצד, כולל הדיינים ועורכי הדין, עמדו משתאים לנוכח המראה. מעולם לא אירע להם כדבר הזה. ליתר ביטחון, הם פונים שוב לבעל ולאישה, ושואלים אותם האם הם איתנים בדעתם שאינם רוצים להתגרש, והשניים מכריזים שוב ושוב שלאחר סימן כה מובהק שניתן להם מן שמיא, הם לא מתגרשים... עמדו חברי בית הדין וכתבו שתיק הגירושין נסגר, והם מברכים את 'החתן והכלה' במזל טוב וברכה, ומאחלים להם שיזכו לחיות יחדיו עוד שנים רבות בטוב ובנעימים...

    למחרת הגיע שאלה, סיפר הרב, והיא, האם אין בכך שום 'לא ימצא בך וכו' מנחש, וכו'? שהרי האשה, ואחריה גם הבעל, אמרו במפורש שבכך שהכוס נשפכה הם רואים אות משמים, ואם כן לכאורה יש כאן איסור של ניחוש. המשיך הרב, צידדתי בעמדתו של השואל, משום מעשה שהיה לנו, ניבדל לחיים, עם מרן הגרא"מ שך זצ"ל. מעשה שהיה בילד שהיה צריך לעבור ניתוח, ובית החולים קבע לו תור ביום ראשון. והנה, במוצאי שבת שלפני הניתוח, עולה חומו של הילד לדרגה כזו שבית החולים סירב לעשות את הניתוח. הניתוח נידחה ליום ראשון שלאחר מכן. בינתיים יורד החום, אבל במוצאי השבת הבאה, חוזרת שוב התמונה על עצמה, והילד נתקף בחום... הניתוח נידחה שוב, ונקבע ליום ראשון הבא. ושוב, במוצאי שבת מקבל הילד חום... כשהסיפור חזר על עצמו בפעם הרביעית, לא הלכו כבר ההורים לבית החולים, אלא הגיעו אלינו, ושאלו האם אין כאן אות משמים שלא צריך לעשות את הניתוח? לקחנו את אבי הילד אל מרן הגרא"מ שך. 'האם הרופאים אמרו שצריך לנתח'? – שאל ראש הישיבה את האבא. 'בוודאי' השיב האב. 'גדולי הרופאים יעצו לנתח את הילד'. 'אם כן אתם עוברים על איסור ניחוש', פסק מרן ראש הישיבה זצ"ל; 'אם הרופאים אומרים לעשות ניתוח, כיצד אנחנו יכולים לומר שמפני שהחום עולה כל פעם לא נעשה את הניתוח?! אסור לומר כך, וצריך לעשות את הניתוח, והשי"ת יעזור שהכל יעבור בשלום'. ראש הישיבה בירך את הילד, והניתוח אכן עבר בהצלחה מרובה, ועל הצד היותר טוב. עכ"פ למדנו שאסור לעשות זאת, ואם כן לכאורה גם בסיפור עם הגט היה ניחוש.

    רבי מרדכי בענט היה רבה של עיר ואם בישראל, היא העיר ניקלשבורג. הגאון ההוא נפטר באופן פתאומי בעיירה אחת, שהייתה רחוקה מאוד מעירו. הדבר היה ביום שישי, ובני אותה העיירה טמנו את מהר"מ בענט בבית העלמין המקומי. כשהגיעה השמועה המרה לבני העיר ניקלשבורג, הצטערו וכאבו בכפלים. לא זו בלבד שאיבדו את רבם הנערץ, אלא שבשל המרחק הרב לא יוכלו עתה להתפלל על קברו.. הם באו אל החתם סופר וביקשו שיורה להעביר את הנפטר לבית העלמין בעירם, בה כיהן כהמרא דאתרא במשך שנים רבות. בשל דחיפות הנושא, ישב החת"ס עד שעות הלילה המאוחרות וערך את תשובתו לבני העיר ניקלשבורג, ובה הצדיק את תביעתם, וכתב שיש להוציא את הגאון מקברו ולקוברו בניקלשבורג. ברגע שעמד החתם סופר לשגר את האיגרת, נשפכה כוסית- הדיו שהייתה על שלחנו על האיגרת, ומחקה את הכתב... ראה החתם סופר בכך אות משמים שלא צריך לשלוח את האיגרת, ועיכב את התשובה אצלו.

    כעבור 3 חודשים התגלה המהר"מ בענט בחלומו של החת"ס, וסיפר לו שקיברו ניכרה בעיירה הקטנה ההיא ליד נערה פלונית, וגלגלו לו זאת מן השמים משום שלפני שנים רבות היה מאורס לנערה זו, וביטלו את השידוך, ולנערה הייתה קפידה עליו, וכדי לכפר על כך גלגלו מן השמים שייפטר במקום זה וייטמן לידה. אבל, המשיך המהר"מ בחלומו של החת"ס, כל זה נגזר עליי רק ל-3 חודשים, וכעבור הזמן הזה אפשר כבר להוציאני מקברי ולהעבירני לעירי ניקלשבורג, וביקש שכך יעשו. שיגר החתם סופר עתה את התשובה, ובה הדגיש שהדברים נכתבו לפני כמה חודשים והתעכבו עד עתה, והורה להעביר את הנפטר. עכ"פ רואים שהחת"ס התייחס לשפיכת הדיו על השולחן, ולא ראה בכך איסור ניחוש, ואם כן לכאורה גם בספל הקפה אין איסור ניחוש

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

תעניות,סעודה,פדיון הבן,צלי אש,ביטחון,נגאלים,יוצאים,גלות,גלגולי שלג,טבילות קרח,שאול תחתית,

אמרי שפר ט' חשון ה'תשע"ז

 

, ההבדל בין הליכה לטיול הוא, שהליכה זה ללכת עם מטרה, וכמו שאמרו חז"ל 'אל תקרי הליכות אלא הלכות, יש מטרה להגיע, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא', אבל בטיול עצם ההליכה והטיול הוא גם מטרה! (הגאון רבי שמואל רוזובסקי)

“     ובשעות של הלימוד אני חייב אך ורק ללמוד, כל דבר אחר שאעשה-אני עלול ח”ו להיכשל בגזל'' ( שמש ינון(

     ''והסר שטן מלפנינו ומאחרינו" - מסופר על הרה"ק רבי ברוך מקאסוב (יומא דהילולא י"ג מר חשון) שפעם בא אליו היצר הרע אחר התפילה וציין בפניו שתפילתו היתה בכוונה גדולה.  והשיב לו איך יתכן שתפילתי הייתה כדבעי? הלא התפללתי "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו" השטן שבא קודם התפילה לבלבל במחשבות רעות, והשטן שבא התפילה לבלבל במחשבות גאות, ואם התפילה הייתה בכוונה ולרצון, אין יכולת לבוא אלי עתה.

     ״ותרדמה נפלה על אברם״ (בראשית טו,יד). ה׳ יתברך הראה לאברהם את הגלות ואת כל הצרות שיבואו על בניו. אחת מהן תהיה ה'תרדמה' – שבני ישראל יֵשבו בחיבוק ידיים, ויהיו רדומים ומבלים את שנותיהם באפס מעשה. (המגיד מדובנא)

אדם נחוש (ומתוק האור)

     בספר "שאל אביך ויגדך" מובא הסיפור הבא, אודות הרב מבריסק, המוכיח כי אדם נחוש לקיים את מצוות ה' כפי שצווה, מבלי לשנות בהן כהוא זה, או להתאימן למציאות החיים, כפי שזו נראית בעיניו, זוכה לסייעתא דשמיא מיוחדת.

     בשנה הראשונה לכהונתו של הרב מבריסק, נתפס יהודי בעבירה על החוק ונשפט למוות. על פי תקנות השלטון יש לאפשר לכל מי שיוצא להורג להתוודות לפני מותו, יהודי אומר וידוי עם הרב, ולהבדיל, לא יהודי - עם הכומר.  וכך ארע גם כעת . במועד שנקבע להוצאת גזר הדין לפועל, בעיצומו של יום השבת, הגיע אל הרב מבריסק שליח מיוחד מטעם מושל המחוז, והגיש לו מסמך ובו פקודיה, כי על הרב להתלוות עמו אל בית האסורים כדי לומר וידוי עם הנדון למוות.  משראה הרב את הפקודה, השיב בקיצור ובצורה נמרצת: "אינני הולך". ומפני מה סרב ללכת? טעמו ונימוקו עמו: מאחר שהוא סבור כי בהליכתו ובאמירת הווידוי הוא מזרז את מיתתו של הנדון למוות, שכן בלי וידוי לא הורגים.  סירובו היה תקיף ובלתי מתפשר, וכאשר ניסו לומר לו כי אלמלא יבוא הוא, יזמינו השלטונות רב אחר, אמר: "אם ייקחו - ייקחו, אולם אני אינני עושה כדבר הזה, האסור על פי דיני התורה".

     השליח יצא מלפניו ושב אל המושל בידיים ריקות. לשמע השתלשלות האירועים נתמלא המושל בחמה ובזעם, ומיהר לשלוח אל הרב קצין בכיר. הלה בא, ולא רק דרש במגיע שיבוא עמו אל האסיר, אלא הוסיף באוזניו איומים קשים וחמורים,  והודיע לו חד משמעית שהוא יסבול על סירובו, שכן בתור רב, עליו לבצע את ההוראה בהתאם לחוק.  אבל גם הוא שב בידיים ריקות, ואמר למושל כי הרב מבריסק איננו משנה את דעתו.

     למשמע הדברים בערה חמתו של המושל בקרבו, והוא קם והלך בעצמו אל הרב. כשראו בעלי הבתים את מרכבתו של המושל בפתח בית הרב, נתקפו כולם באימה ובחרדה והקיפו את הרב כשהם צועקים: "הרב מחריב את העיר! הרב ממיט סכנה על כולנו!"  אולם הרב עמד על שלו בכל העוז והתוקף, ושוב הבהיר להם כי לא יעלה על הדעת שהוא יעבור על צווי התורה בשל מלוי פקודה זו.  ואכן, גם כאשר עמד המושל לפניו ומסר את פקודתו בתוספת אזהרות ואיומים גלויים על כך שהוא עתיד להיענש על סירובו בכל חומר הדין - לא נרתע הרב מבריסק ולא נעתר לבקשתו.  בחרי אף גדול סב המושל על עקבותיו ועזב את הבית מבלי להוסיף מילה. בני הקהילה נותרו בחדרו של הרב מפוחדים ומצפים לגרוע מכל...

     תוך זמן קצר רעשה וגעשה העיר בריסק על המעשה, אלו מצדדים בעד החלטת הרב ואלו מגנים אותה,  אלו מסכימים עם החלטת הרב שלא לשנות כהוא זה מחוקי התורה, ואלו טוענים בתוקף כי היה עליו לבצע את צווי המושל למרות צו התורה, כדי לא לסכן את חיי כולם.  אולם הללו וגם הללו לא העלו על קצה דעתם את תוכן המברק שיגיע כעבור שעות אחדות, במוצאי שבת, לידי המושל, ובו הבשורה המרעישה כי הוענקה חנינה לאותו יהודי נדון למות! עתה הבינו כולם, כי אלמלא התעקשותו של הרב מבריסק, לא היה לה לאותו חנינה על מי לחול... ודווקא דבקותו הבלתי מתפשרת בצווי ה', היא שהצילה את חייו!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י' שבט ה'תשע"ה

אור- ראשי תיבות: רב ופוסק אמת אל תחסוך להתאמץ.. תתאמץ לחסוך.. "אם היהודים מגיעים למצב שהם יכולים לשאת את הגלות ואינם הופכים עולמות כדי שתבוא מיד הגאולה – זה עצמו מחייב שהקב"ה יוציאם מהגלות" (רבי בונם מפשיסחה) "אם היהודי עושה על הגוי קידוש – הגוי עושה עליו הבדלה. אך אם ישכיל היהודי לעשות הבדלה על הגוי – הגוי יעשה עליו קידוש". "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו" כל מי שיש לו מה לאכול היום ואומר: מה אוכל למחר –? הרי זה מקטני אמנה. “ישמח לב מבקשי ה’ “ (דברי הימים א’ טז,י) מטבעו של אדם, כשאדם מחפש דבר האבוד - הוא בצער, ורק שמצא את האבדה - שמח, אולם מבקשי ה’ שרויים הם בשמחה וגם בשעה שמבקשים אותו. (הרה”ק רבי שמחה בונם מפשיסחא) יש מפרשים שלמה כתוב הירא את "דבר" ה' ולא כתוב הירא את ה', מפני שהם פחדו מהמכות ולא מה'. ישנו כלל גדול: על האדם לתקן הישן ושלא לקלקל החדש. (שמואל אייזיקוביץ) ישנם אנשים אם הרבה קשרים אבל הקשר העיקרי חסר. ואם אין להם את זה, מה יש להם? (שמואל אייזיקוביץ) בעל המסעדה (הרב דוד קליינר,שלום לעם) ולדימיר עמד מול שלט המסעדה והרגיש כיצד הדם עולה לראשו. הוא ממש רתח מזעם: 'כיצד יתכן שכאן במרכז איטליה, במסעדה יוקרתית המיועדת לעשירון העליון, מעיזים להציב שלט המכריז שהמסעדה כשרה למהדרין? לאן עוד יגיעו היהודונים האלה?!' באותו בוקר, כאשר הוא הגיע מרוסיה לאיטליה לרגל פגישת עסקים, בירר ולדימיר אצל ידידיו היכן כדאי לסעוד ארוחת צהרים. כולם המליצו לו פה אחד על מסעדת 'לה-פרונטו'. זו מסעדה יקרה ביותר, אבל כסף מעולם לא היווה בעיה אצל ולדימיר. הבעיה שלו הייתה האנטישמיות. השלט 'כשר למהדרין' שהתנוסס על המסעדה מילא אותו חמת זעם. 'עכשיו הם יתחילו להכתיב גם את תפריט המסעדות באיטליה', הרהר בכעס. 'הם עוד ישתלטו על כל העולם'. אבל השולחן כבר היה מוזמן עבורו, ולא היה לו זמן לחפש מסעדה אחרת, ולכן הוא נכנס בכל זאת למסעדה. להפתעתו, לא היה סימן לכך שהמסעדה יהודית. הסועדים ישבו מול שולחנות ערוכים בפאר בצלחות פורצלן מעוטרות ולצידן סכו'ם מכסף טהור. אור הנרות הצבעוניים הבהב בפמוטות הקריסטל, והִשרה אווירה פסטורלית שהשתלבה בצלילי הפסנתר הערבים שהדהדו בחלל. 'מעניין בשביל מה צריך פה הֶכשר', הרהר ולדימיר לעצמו. 'אני לא רואה יהודים בין הסועדים'. אך כשהוא צעד לעבר שולחנו, חשכו לפתע עיניו. בקצה המסעדה ישב, לא פחות ולא יותר, מאשר יהודי דתי עטור זקן. כל הזעם חזר לזרום בעורקיו של ולדימיר: 'מה זה צריך להיות? אני אלמד אותו שליהודי אין מקום במסעדות יוקרה איטלקיות'. ולדימיר הנרגז סימן למלצר ושאל: 'מה המנה היקרה ביותר במסעדה?' 'סימפוניית בקר איטלקי', השיב המלצר והצביע על המחיר המופיע בתפריט - 100 יורו. להפתעתו של המלצר, קם ולדימיר ממקומו והכריז: 'היום כולם נהנים על חשבון הברון. כולם מקבלים סימפוניית בקר איטלקי על חשבוני'. ואז פנה אל המלצר ואמר: 'תגיש לכולם את המנה – חוץ מליהודי ההוא בשולחן בסוף המסעדה, ברור?' 'אבל...' החל המלצר לומר. 'בלי אבל!' השתיק אותו ולדימיר. 'תעשה מיד מה שאמרתי לך', והוא שלף את כרטיס האשראי שלו, והורה למלצר לחייב מיד את חשבונו. חמישה שולחנות היו מאוכלסים באותה שעה, והסועדים קיבלו בשמחה את המנה היקרה והתענגו עליה. ולדימיר התבונן לראות כיצד מגיב היהודי נוכח העובדה שהוא היחיד שלא קיבל כלום, אבל פניו נראו רגועים לחלוטין וחיוך קטן נראה בזווית פיו. דמו של ולדימיר החל לרתוח שוב. 'מלצר!' קרא, 'מה היין היקר ביותר שיש לכם?' 'קברנה סוביניון צרפתי בציר 2011', השיב המלצר, 'שמחירו 200 יורו לבקבוק'. 'ובכן, אני מזמין את היין הזה לכל יושבי המסעדה, חוץ מליהודי ההוא'. 'אבל... תראה...' 'אמרתי בלי אבל!' הרעים ולדימיר בקולו. המלצר רץ לעשות כציוויו של הלקוח המוזר, וכרטיס האשראי שלו חויב בעוד 1000 יורו. ולדימיר הפנה את ראשו לכיוון היהודי, אבל שום עלבון לא ניכר עליו. נראה אפילו שהיה מבט משועשע בעיניו. 'מלצר!' קרא ולדימיר בקול, והמלצר הזדרז להתייצב בפניו. 'מהי המנה האחרונה היקרה ביותר אצלכם?' 'קליפת שוקולד שוויצרי מריר עם ליבת רוזמרין'. 'אז תן מנה לכולם, חוץ מליהודי ההוא, ברור?' 'כן, כן, אדוני', אמר המלצר בלי להתווכח, ורץ אל המטבח. מבט חטוף של ולדימיר לעבר היהודי הראה שלא רק שהוא לא נפגע, אלא הוא אף צוחק לעצמו במלוא פיו. ולדימיר לא יכול יותר לסבול את הדבר. הוא קם ממקומו ברוגזה ויצא מהמסעדה. בדרכו החוצה עבר ליד היהודי והפטיר לעברו בכעס: 'אתם היהודים קשי עורף. אפילו לא מפריע לך שאת כולם הזמנתי על חשבוני חוץ ממך, אה?' היהודי הביט משועשע באיש העסקים הרוסי והשיב לו בחיוך: 'למה שתהיה לי עם זה בעיה? אני הוא בעל המסעדה...' אחים יקרים הרימו את ראשכם בגאווה. אנחנו עם ישראל "בעלי המסעדה", "בראשית ברא א-לקים..." כל העולם נברא בשביל ישראל שנקראו "ראשית" ובשביל התורה שנקראת "ראשית". ואולם, צריך לזכור כל כוחנו הוא מכוחם של לומדי התורה ועמליה, הם אילו שבזכותם נוכל לשבת בשלווה ובביטחון בארצינו. כמאמר הכתוב "אם בחוקותי תלכו (רש"י שתהיו עמלים בתורה) ואת מצוותי תשמרו...ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד ואכלתם לחמכם לשובע וחרב לא תעבור בארצכם..." בואו נפנים לעצמינו, הרי ניסינו הכול... חוץ מדבר אחד, בואו נחליט לאמץ אל חיקנו את לומדי התורה. נעודד אותם ללמוד, ניתן להם תמריצים ועידוד שילמדו, ואני לא מדבר רק על פרנסה (שזה מאוד חשוב כשלעצמו) אלא אפילו על סתם "פרגון", אתם רואים 'בן תורה', בחור ישיבה, אברך תגידו לו "אנחנו גאים בך" "ישר כוח" "אין כמוכם" וכיו"ב... ואין לי ספק, הקב"ה לא יישאר חייב ולא יפיל דבר אחד מהבטחותיו בתורתו הקדושה. ביטחון, כלכלה משגשגת, שלום, בריאות, בקיצור הכול! כי לומדי התורה הם "בעלי המסעדה"... החיזוק (ברכי נפשי) הבה נשמע סיפור שסיפר לי יהודי בר- אוריין, העובד לפרנסתו במקום פלוני, וקובע עיתים לתורה באופן מופלא, עם חברותא, בשעות אחר הצהריים והערב. בדרך כלל, הוא מספר, אני משתדל להגיע ללימוד, ולא לבטל את החברותא, אלא אם כן מדובר באונס גמור. ברם, בתקופה מסוימת התחלתי להיעדר יותר בתכיפות, והכל בגלל כסף. המצב הכלכלי שלי באותם ימים, לא היה שפיר במיוחד, וחשבתי שאני צריך לדאוג יותר להביא פרנסה לביתי, וכל פעם שהיה נראה לי שאוכל להרוויח יותר בעבודתי, עשיתי זאת, גם אם הדבר בא על חשבון שעות הלימוד עם החברותא. כמי שלמד במשך שנים רבות בישיבות ובכוללים, הרגשתי מאוד לא טוב עם ההיעדרויות הללו, אבל הרצון להשיג עוד ועוד כסף התגבר על הכל. החלטתי לשים סוף פסוק יום אחד, הוא מספר, הגעתי למסקנה שצריך להפסיק אחת ולתמיד את המירוץ הזה אחר הכסף. היה זה לאחר היעדרות רצופה של כמה ימים, כשהחברותא כבר הודיע לי שבצורה כזו הוא אינו יכול להמשיך ללמוד איתי, ואצטרך לחפש לי חברותא אחרת. החלטתי לשים סוף פסוק להיעדרויות, ולהיאבק עם עצמי בצורה נחרצת, ולהגיע ללימוד בתמידות. וכפי שכותב מרן החזון איש באיגרותיו, כשחוזק הקבלה שיקבל האדם על עצמו בהתמדת הלימוד, כך תחזיק קבלה זו יותר ויותר זמן. ואכן, חפץ ה' עלה בידי, ובמשך חודש וחצי לא נעדרתי ולו פעם אחת. ולא שלא היו לי ניסיונות היו היו. אבל בסיעתא דשמיא הצלחתי לגבור על יצרי, ולא לבטל את הלימוד. וכמו תמיד, כשאדם נמצא במצב של חיזוק אמיתי, דווקא אז מגיע היצר ומנסה להכשילו. יום אחד, והיה זה בדיוק בשעה שהייתי צריך לצאת ללמוד, נשמעות דפיקות בדלת, והנה בפתח עומד אחד מבניי, הלומד בישיבה גבוהה, ומראה פניו אינו מבשר טוב. הבחור נכנס למשבר... הבן ניסה למונעני הבנתי מיד שאני נמצא עכשיו לפני החלטה קשה. שכן, מחד גיסא, ברור שאי אפשר לעזוב את הבן במצב כזה, ויש לדחות את כל הדברים האחרים ולסייע לו להתמודד עם המצב אליו נקלע. מאידך גיסא, מאחר ויש לי קצת נסיון בעניינים אלה, הבחנתי שמצבו של הבן 'סובל דיחוי', והוא אינו זקוק לעזרה מיידית. ובו במקום החלטתי שלאחר כמה מילות עידוד וטפיחה על שכמו של הבן, אלך ללמוד, ורק לאחר מכן, כשאשוב מן הלימוד, אשוחח איתו, ואחזק את ליבו. הבן , משראה שאני פותח את הדלת עם הגמרא ביד, ניסה למונעני מכך, וביקש שאשאר בבית, אבל הקב"ה נתן לי את השכל להבין שמדובר בנסיון, ואם אעמוד בו ואלך ללמוד- ייטב גם לי וגם לבן... ויצאתי את הבית, לא לפני שהבטחתי לבני שמיד כשאחזור מהלימוד אשמע מה בפיו. גם הבן נסחף ב'חיזוק' והנה, כשחזרתי לאחר 3 שעות לביתי, הבן כבר לא היה שם... למראה פניי המודאגות, מבשרת לי אשתי ש'הכל הסתדר, והבן חזר כבר לישיבה'... מה התברר? הבן שיחי' ידע את מסירותי אליו, וידע גם ידע עד כמה אני משתדל שהוא ירגיש טוב, בכל המובנים. כיון שראה שאני הולך ללמוד, הבין שהדבר היה כרוך בהתגברות מצידי, כשלמרות רצוני להיות לידו בשעתו הקשה, אני מתחזק ופנה ללימודיי. ואז, עצם המחשבה והידיעה על כך שיש לו אבא המתגבר על עצמו, ומתחזק בענין הלימוד, גררה גם את הבן למחשבות של חיזוק, תוך שהוא רואה דוגמא אישית מאביו 'כיצד מתגברים על נסיונות'. בתוך זמן קצר הוא יצא מהמשבר שלו, ולאחר שטעם דבר מה בבית, לקח את המזוודה וחזר לישיבה--- והכל מפני שאבא שרצה להמשיך ולעמוד בקבלה שקיבל על עצמו לא לבטל את הלימוד, קבלה שהחלה כזכור בשאיפה שלא להיגרר אחר תאוות הכסף. יודגש, שבודאי צריך כל אבא לשקול את הדברים היטב, ובמקרה שבנו חוזר הביתה מהישיבה במצב של משבר, יש לבחון את המצב לאשורו, ולא להקל בכך, ועד שהוא איננו בטוח שבנו אינו זקוק לו בדחיפות, כדאי של יעזבנו לבדו. במקרה הנ"ל היה מדובר באדם בעל נסיון, שהבין שהדבר אינו דחוף כל כך. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ח טבת ה'תשע"ה

“אנחנו בידיו של הקב“ה, והוא יעשה בנו כרצונו, בין אם נפחד בין אם לא נפחד - לכן, אין מקום לפחד, הפחד לא יועיל כלום...“ (שמש ינון) הּמֹוִציא ֶאְתֶכם ִמַתַחת ִסְבלֹות ִמְצַרִים - הגלות הקשה ביותר היא שמתרגלים לסבול את הגלות ועול הגוים ואין רוצים גאולה, לכן אמר, מזה שאתם יכולים לסבול את הגלות. (שיח שרפי קודש בשם רבי העניך מאלכסנדר) ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה. בעולם הזה אי אפשר לדעת אם עשה המצוות והעבודת ה' כראוי, עד שיבוא לעולם הבא לתת דין וחשבון, וזה פירוש עד בואנו שמה דהיינו לעולם הבא (חידושי הרי"ם) והגדת לבנך (יג ח) - מדוע אומר הפסוק ''והגדת לבנך'' לשון יחיד, ולא ''והגדת לבניך? כדי ללמדנו שצריך האב להסביר לכל בן ובן באופן פרטי, לפי שכלו ורמתו את עניין יציאת מצרים... (תורת הפרשה, שמות) יש אנשים הגורמים אושר באשר ילכו, אחרים - כאשר ילכו הכל תלוי ברצון (קול ברמה גיליון 166) הג"ר בן ציון לופס זצ"ל באחד מספריו כתב: מעשה במנהל בנק "חילוני", שבאחד הימים התעוררו בקרבו רשפי תשובה. והחליט לחזור בתשובה ולהיות יהודי כשר. קם בבוקר והניח תפילין בבית, התפלל, בירך על כל דבר לפני ואחרי שאכל, והלך לבנק כהרגלו. ישב על כיסאו המרופד, הפקידים הגישו לו כוס קפה ועוגה כדרכם בכל יום והנה נקלע למבוכה: מצד אחד איננו יכול לטעום מאומה ללא ברכה, ומצד שני אינו חבוש כובע בראשו ואיך יברך? ואם יחבוש כובע יהתלו בו, "מה? נהיית חסיד?!" וגם להימנע מלאכול ולשתות לא יכל. בעוד שהוא מנסה להרגיז יצר טוב על יצר הרע, נכנס לבנק העשיר הגדול שבעיר ובידו שקית מלאה מטבעות זהב, לפתע נקרעה השקית וכל המטבעות התפזרו. תיכף הורה מנהל הבנק לנעול את הדלתות והעשיר והפקידים החלו באיסוף המטבעות, העשיר השתטח על הרצפה, נכנס מתחת לשולחנות והספסלים וחיפש במרץ, ולא חס על בגדיו היקרים שהתאבקו והתקמטו, ולא על ביזוי כבודו ומעמדו, וגם הפקידים לא צחקו ממנו כלל אלא אדרבה הצטערו ממה שקרה לו וקיוו שימצאו את הכל. מנהל הבנק התבונן בכל המחזה שניגלה לעיניו והרהר בלבו: מדוע לא צוחקים מהעשיר המוכן לבזות את עצמו כ"כ בשביל כסף. אלא היות ובעיניהם יש ערך גדול לכסף, ומה עוד למטבעות זהב, לכן מבינים שאין ממה להתבייש. ואני, שרוצה לברך, וכי זה פחות ממטבעות זהב, א"כ למה אתבייש? החליט לחבוש כובע ולברך, ואף אם זה יעורר תמיהה אצל הרואים, ויתכן שאפילו יפלטו כמה מילים, זה יהיה רק יום או יומיים, אבל אח"כ יתרגלו לזה, וישלימו עם זה. וכך עשה. ל קח את העוגה והקפה, בירך בקול רם ברכה ראשונה ואחרונה, וכולם עמדו ותמהו מה קרה לו. עברו יום יומיים, ירדה התמיהה ונכנס הדבר לשגרה. בעצם זו בחינתו של האדם עד כמה רצונותיו ומאווייו להתקדם בתחום הרוחני אכן מחזיקות מעמד, היכן שאיפותיו ומדוע החלטותיו להתקדם ולשוב בתשובה לא באות לידי הגשמה, הבחינה היא מה מעורר אותו באמת, איזו נקודת אור החלה לדלוק בו. כאשר הדברים יגיעו מתוך פנימיות הנפש, מתוך אהבת הבורא ומתוך קבלה והחלטה שאני משנה דרכי כדי להתעלות ולעבוד את ה', מתוך התעוררות עצמית של האדם היא תוכל להחזיק מעמד. http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ג טבת ה'תשע"ה

אם תעזוב את הדאגה היא תישכח אותך אשרי מי ששובר את מידותיו, והשבר לא נשמע למרחוק . הגלות באה למרק את עוונותיהם של ישראל, והתכלית היא שיגיעו לגאולה זכים וממורקים. אולם אם ייוודע זמן הקץ לא ירגישו- בני ישראל כל-כך את הגלות ומרירותה, כי צרה שאדם יודע את קיצה וסופה אינה קשה כל – כך. ''יגעתי ולא מצאתי - אל תאמין" עצם היגיעה היא מציאה, מציאה גדולה! (הרבי מנחם מנדל מקוצק) זהירות בבקשות (המאור שבתורה עלון 225) היה פעם בחור צעיר שנדד מעיר לעיר בחיפוש אחר מזלו. באחד הימים, כשעייף מלצעוד בדרך, ישב לנוח בצלו של עץ עבות. הוא לא ידע שהעץ תחתיו בחר לשבת הוא עץ מגשים משאלות. היה זה יום קיץ שרבי, והחום הכבד העיק עליו והגיר מגופו אגלי זיעה נוטפים. הוא התלונן בקול רם: "איזה חום! הלוואי שהיה להשיב עלי רוח במניפה !" עוד לא גמר הבחור לומר את המשפט והנה התייצב מולו נער חסון עם מניפת ענק, והחל מנופף בה מול פניו " . אחחחח איזה עונג" אמר הבחור, נהנה ממשבי הרוח הקרירים " . כנראה שזהו עץ מגשים משאלות ! כעבור זמן מה חש הבחור רעב, והחליט לנצל את כוחו של העץ כדי לארגן לו ארוחה כיד המלך. רק סיים לבטא את רצונו, והנער החל עורך לכבודו שולחן מטעמים מזילי ריר. הוא אכל ואכל כמו שלא אכל מימיו והתענג על מזלו הטוב. כששבע, הביט מסביבו בהנאה, ואמר: "ככה נהנים מהחיים ! שפר עליי מזלי הטוב, סוף סוף יש לי קצת נחת מנדודי בדרכים." ומיד אחרי זה, ביטא בקול רם מחשבה שחלפה במוחו: ''איזה מין מקום משונה הוא זה. יער, אבל אין בו חיות? איך יכול להיות יער בלי חיות? הייתי רוצה לראות ולו גם רק נמר אחד, או אריה". מיד הגיח מבין העצים נמר גדול וטרף אותו מבלי להשאיר ממנו דבר מלבד גל עצמות. ללמדך שאל לך להתגרות במזלך הטוב, עשה בו שימוש מדוד ומושכל שאם לא כן הוא עלול להתהפך בין רגע. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/