אמרי שפר י' שבט ה'תשע"ה

אור- ראשי תיבות: רב ופוסק אמת אל תחסוך להתאמץ.. תתאמץ לחסוך.. "אם היהודים מגיעים למצב שהם יכולים לשאת את הגלות ואינם הופכים עולמות כדי שתבוא מיד הגאולה – זה עצמו מחייב שהקב"ה יוציאם מהגלות" (רבי בונם מפשיסחה) "אם היהודי עושה על הגוי קידוש – הגוי עושה עליו הבדלה. אך אם ישכיל היהודי לעשות הבדלה על הגוי – הגוי יעשה עליו קידוש". "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו" כל מי שיש לו מה לאכול היום ואומר: מה אוכל למחר –? הרי זה מקטני אמנה. “ישמח לב מבקשי ה’ “ (דברי הימים א’ טז,י) מטבעו של אדם, כשאדם מחפש דבר האבוד - הוא בצער, ורק שמצא את האבדה - שמח, אולם מבקשי ה’ שרויים הם בשמחה וגם בשעה שמבקשים אותו. (הרה”ק רבי שמחה בונם מפשיסחא) יש מפרשים שלמה כתוב הירא את "דבר" ה' ולא כתוב הירא את ה', מפני שהם פחדו מהמכות ולא מה'. ישנו כלל גדול: על האדם לתקן הישן ושלא לקלקל החדש. (שמואל אייזיקוביץ) ישנם אנשים אם הרבה קשרים אבל הקשר העיקרי חסר. ואם אין להם את זה, מה יש להם? (שמואל אייזיקוביץ) בעל המסעדה (הרב דוד קליינר,שלום לעם) ולדימיר עמד מול שלט המסעדה והרגיש כיצד הדם עולה לראשו. הוא ממש רתח מזעם: 'כיצד יתכן שכאן במרכז איטליה, במסעדה יוקרתית המיועדת לעשירון העליון, מעיזים להציב שלט המכריז שהמסעדה כשרה למהדרין? לאן עוד יגיעו היהודונים האלה?!' באותו בוקר, כאשר הוא הגיע מרוסיה לאיטליה לרגל פגישת עסקים, בירר ולדימיר אצל ידידיו היכן כדאי לסעוד ארוחת צהרים. כולם המליצו לו פה אחד על מסעדת 'לה-פרונטו'. זו מסעדה יקרה ביותר, אבל כסף מעולם לא היווה בעיה אצל ולדימיר. הבעיה שלו הייתה האנטישמיות. השלט 'כשר למהדרין' שהתנוסס על המסעדה מילא אותו חמת זעם. 'עכשיו הם יתחילו להכתיב גם את תפריט המסעדות באיטליה', הרהר בכעס. 'הם עוד ישתלטו על כל העולם'. אבל השולחן כבר היה מוזמן עבורו, ולא היה לו זמן לחפש מסעדה אחרת, ולכן הוא נכנס בכל זאת למסעדה. להפתעתו, לא היה סימן לכך שהמסעדה יהודית. הסועדים ישבו מול שולחנות ערוכים בפאר בצלחות פורצלן מעוטרות ולצידן סכו'ם מכסף טהור. אור הנרות הצבעוניים הבהב בפמוטות הקריסטל, והִשרה אווירה פסטורלית שהשתלבה בצלילי הפסנתר הערבים שהדהדו בחלל. 'מעניין בשביל מה צריך פה הֶכשר', הרהר ולדימיר לעצמו. 'אני לא רואה יהודים בין הסועדים'. אך כשהוא צעד לעבר שולחנו, חשכו לפתע עיניו. בקצה המסעדה ישב, לא פחות ולא יותר, מאשר יהודי דתי עטור זקן. כל הזעם חזר לזרום בעורקיו של ולדימיר: 'מה זה צריך להיות? אני אלמד אותו שליהודי אין מקום במסעדות יוקרה איטלקיות'. ולדימיר הנרגז סימן למלצר ושאל: 'מה המנה היקרה ביותר במסעדה?' 'סימפוניית בקר איטלקי', השיב המלצר והצביע על המחיר המופיע בתפריט - 100 יורו. להפתעתו של המלצר, קם ולדימיר ממקומו והכריז: 'היום כולם נהנים על חשבון הברון. כולם מקבלים סימפוניית בקר איטלקי על חשבוני'. ואז פנה אל המלצר ואמר: 'תגיש לכולם את המנה – חוץ מליהודי ההוא בשולחן בסוף המסעדה, ברור?' 'אבל...' החל המלצר לומר. 'בלי אבל!' השתיק אותו ולדימיר. 'תעשה מיד מה שאמרתי לך', והוא שלף את כרטיס האשראי שלו, והורה למלצר לחייב מיד את חשבונו. חמישה שולחנות היו מאוכלסים באותה שעה, והסועדים קיבלו בשמחה את המנה היקרה והתענגו עליה. ולדימיר התבונן לראות כיצד מגיב היהודי נוכח העובדה שהוא היחיד שלא קיבל כלום, אבל פניו נראו רגועים לחלוטין וחיוך קטן נראה בזווית פיו. דמו של ולדימיר החל לרתוח שוב. 'מלצר!' קרא, 'מה היין היקר ביותר שיש לכם?' 'קברנה סוביניון צרפתי בציר 2011', השיב המלצר, 'שמחירו 200 יורו לבקבוק'. 'ובכן, אני מזמין את היין הזה לכל יושבי המסעדה, חוץ מליהודי ההוא'. 'אבל... תראה...' 'אמרתי בלי אבל!' הרעים ולדימיר בקולו. המלצר רץ לעשות כציוויו של הלקוח המוזר, וכרטיס האשראי שלו חויב בעוד 1000 יורו. ולדימיר הפנה את ראשו לכיוון היהודי, אבל שום עלבון לא ניכר עליו. נראה אפילו שהיה מבט משועשע בעיניו. 'מלצר!' קרא ולדימיר בקול, והמלצר הזדרז להתייצב בפניו. 'מהי המנה האחרונה היקרה ביותר אצלכם?' 'קליפת שוקולד שוויצרי מריר עם ליבת רוזמרין'. 'אז תן מנה לכולם, חוץ מליהודי ההוא, ברור?' 'כן, כן, אדוני', אמר המלצר בלי להתווכח, ורץ אל המטבח. מבט חטוף של ולדימיר לעבר היהודי הראה שלא רק שהוא לא נפגע, אלא הוא אף צוחק לעצמו במלוא פיו. ולדימיר לא יכול יותר לסבול את הדבר. הוא קם ממקומו ברוגזה ויצא מהמסעדה. בדרכו החוצה עבר ליד היהודי והפטיר לעברו בכעס: 'אתם היהודים קשי עורף. אפילו לא מפריע לך שאת כולם הזמנתי על חשבוני חוץ ממך, אה?' היהודי הביט משועשע באיש העסקים הרוסי והשיב לו בחיוך: 'למה שתהיה לי עם זה בעיה? אני הוא בעל המסעדה...' אחים יקרים הרימו את ראשכם בגאווה. אנחנו עם ישראל "בעלי המסעדה", "בראשית ברא א-לקים..." כל העולם נברא בשביל ישראל שנקראו "ראשית" ובשביל התורה שנקראת "ראשית". ואולם, צריך לזכור כל כוחנו הוא מכוחם של לומדי התורה ועמליה, הם אילו שבזכותם נוכל לשבת בשלווה ובביטחון בארצינו. כמאמר הכתוב "אם בחוקותי תלכו (רש"י שתהיו עמלים בתורה) ואת מצוותי תשמרו...ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד ואכלתם לחמכם לשובע וחרב לא תעבור בארצכם..." בואו נפנים לעצמינו, הרי ניסינו הכול... חוץ מדבר אחד, בואו נחליט לאמץ אל חיקנו את לומדי התורה. נעודד אותם ללמוד, ניתן להם תמריצים ועידוד שילמדו, ואני לא מדבר רק על פרנסה (שזה מאוד חשוב כשלעצמו) אלא אפילו על סתם "פרגון", אתם רואים 'בן תורה', בחור ישיבה, אברך תגידו לו "אנחנו גאים בך" "ישר כוח" "אין כמוכם" וכיו"ב... ואין לי ספק, הקב"ה לא יישאר חייב ולא יפיל דבר אחד מהבטחותיו בתורתו הקדושה. ביטחון, כלכלה משגשגת, שלום, בריאות, בקיצור הכול! כי לומדי התורה הם "בעלי המסעדה"... החיזוק (ברכי נפשי) הבה נשמע סיפור שסיפר לי יהודי בר- אוריין, העובד לפרנסתו במקום פלוני, וקובע עיתים לתורה באופן מופלא, עם חברותא, בשעות אחר הצהריים והערב. בדרך כלל, הוא מספר, אני משתדל להגיע ללימוד, ולא לבטל את החברותא, אלא אם כן מדובר באונס גמור. ברם, בתקופה מסוימת התחלתי להיעדר יותר בתכיפות, והכל בגלל כסף. המצב הכלכלי שלי באותם ימים, לא היה שפיר במיוחד, וחשבתי שאני צריך לדאוג יותר להביא פרנסה לביתי, וכל פעם שהיה נראה לי שאוכל להרוויח יותר בעבודתי, עשיתי זאת, גם אם הדבר בא על חשבון שעות הלימוד עם החברותא. כמי שלמד במשך שנים רבות בישיבות ובכוללים, הרגשתי מאוד לא טוב עם ההיעדרויות הללו, אבל הרצון להשיג עוד ועוד כסף התגבר על הכל. החלטתי לשים סוף פסוק יום אחד, הוא מספר, הגעתי למסקנה שצריך להפסיק אחת ולתמיד את המירוץ הזה אחר הכסף. היה זה לאחר היעדרות רצופה של כמה ימים, כשהחברותא כבר הודיע לי שבצורה כזו הוא אינו יכול להמשיך ללמוד איתי, ואצטרך לחפש לי חברותא אחרת. החלטתי לשים סוף פסוק להיעדרויות, ולהיאבק עם עצמי בצורה נחרצת, ולהגיע ללימוד בתמידות. וכפי שכותב מרן החזון איש באיגרותיו, כשחוזק הקבלה שיקבל האדם על עצמו בהתמדת הלימוד, כך תחזיק קבלה זו יותר ויותר זמן. ואכן, חפץ ה' עלה בידי, ובמשך חודש וחצי לא נעדרתי ולו פעם אחת. ולא שלא היו לי ניסיונות היו היו. אבל בסיעתא דשמיא הצלחתי לגבור על יצרי, ולא לבטל את הלימוד. וכמו תמיד, כשאדם נמצא במצב של חיזוק אמיתי, דווקא אז מגיע היצר ומנסה להכשילו. יום אחד, והיה זה בדיוק בשעה שהייתי צריך לצאת ללמוד, נשמעות דפיקות בדלת, והנה בפתח עומד אחד מבניי, הלומד בישיבה גבוהה, ומראה פניו אינו מבשר טוב. הבחור נכנס למשבר... הבן ניסה למונעני הבנתי מיד שאני נמצא עכשיו לפני החלטה קשה. שכן, מחד גיסא, ברור שאי אפשר לעזוב את הבן במצב כזה, ויש לדחות את כל הדברים האחרים ולסייע לו להתמודד עם המצב אליו נקלע. מאידך גיסא, מאחר ויש לי קצת נסיון בעניינים אלה, הבחנתי שמצבו של הבן 'סובל דיחוי', והוא אינו זקוק לעזרה מיידית. ובו במקום החלטתי שלאחר כמה מילות עידוד וטפיחה על שכמו של הבן, אלך ללמוד, ורק לאחר מכן, כשאשוב מן הלימוד, אשוחח איתו, ואחזק את ליבו. הבן , משראה שאני פותח את הדלת עם הגמרא ביד, ניסה למונעני מכך, וביקש שאשאר בבית, אבל הקב"ה נתן לי את השכל להבין שמדובר בנסיון, ואם אעמוד בו ואלך ללמוד- ייטב גם לי וגם לבן... ויצאתי את הבית, לא לפני שהבטחתי לבני שמיד כשאחזור מהלימוד אשמע מה בפיו. גם הבן נסחף ב'חיזוק' והנה, כשחזרתי לאחר 3 שעות לביתי, הבן כבר לא היה שם... למראה פניי המודאגות, מבשרת לי אשתי ש'הכל הסתדר, והבן חזר כבר לישיבה'... מה התברר? הבן שיחי' ידע את מסירותי אליו, וידע גם ידע עד כמה אני משתדל שהוא ירגיש טוב, בכל המובנים. כיון שראה שאני הולך ללמוד, הבין שהדבר היה כרוך בהתגברות מצידי, כשלמרות רצוני להיות לידו בשעתו הקשה, אני מתחזק ופנה ללימודיי. ואז, עצם המחשבה והידיעה על כך שיש לו אבא המתגבר על עצמו, ומתחזק בענין הלימוד, גררה גם את הבן למחשבות של חיזוק, תוך שהוא רואה דוגמא אישית מאביו 'כיצד מתגברים על נסיונות'. בתוך זמן קצר הוא יצא מהמשבר שלו, ולאחר שטעם דבר מה בבית, לקח את המזוודה וחזר לישיבה--- והכל מפני שאבא שרצה להמשיך ולעמוד בקבלה שקיבל על עצמו לא לבטל את הלימוד, קבלה שהחלה כזכור בשאיפה שלא להיגרר אחר תאוות הכסף. יודגש, שבודאי צריך כל אבא לשקול את הדברים היטב, ובמקרה שבנו חוזר הביתה מהישיבה במצב של משבר, יש לבחון את המצב לאשורו, ולא להקל בכך, ועד שהוא איננו בטוח שבנו אינו זקוק לו בדחיפות, כדאי של יעזבנו לבדו. במקרה הנ"ל היה מדובר באדם בעל נסיון, שהבין שהדבר אינו דחוף כל כך. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/