אמרי שפר י"ח שבט ה'תשע"ז

 אחד מצדיקים הדורות הקודמים אמר משפט שהוא מפתח יסודי בגישתנו לשנאת העמים: "אם היהודי עושה על הגוי קידוש – הגוי עושה עליו הבדלה. אך אם ישכיל היהודי לעשות הבדלה על הגוי – הגוי יעשה עליו קידוש". ביאורם של דברים כך הוא: אם יתאמץ היהודי - ברצותו להפחית או לעמעם את שנאת הגוי אליו -  בחיקוי דרכיו והתנהגותו של הגוי. כך 'יקדש' היהודי את מנהגי הגויים, הגוי יקיא אותו מתוכו בכוח ויעשה עליו 'הבדלה' והרחקה. אך אם יפנים היהודי להבין שאנו שונים במהותנו מהגויים, ומה שמותר להם אסור לנו וכן להיפך, כך יעשה היהודי 'הבדלה' בין אורחות חייו לחיי העמים שמסביבו, הגוי בעצמו יעריך אותו יותר ויעשה עליו 'קידוש'. אכן, שנאתו היא תמידית ובלתי פוסקת, אך מהערצתו ויראתו כלפיך – יפחד הוא לפגוע בך.  

     האדמו"ר מרופשיץ זצ"ל אמר פעם: לעתיד לבוא ישב המשיח באולם גדול ויבקש מכל אחד להניח את צרור צרותיו ועושרו. לאחר מכן יכניס כל אחד לפי תורו ויאפשר לו לקחת איזו חבילה שהוא בוחר, ולאחר שכל אחד סוקר את החולי והעשירות המצויים לפניו, בוחר הוא את הישן והמוכר – את החבילה שלו אותה הניח לפני רגע.. 

    "הלכה, בידוע שעשו שונא ליעקב". דייקו חכמים בדבריו של רבי שמעון, וניסו להבין לשם מה הוא מזכיר שדבר זה הוא הלכה, הרי כבר הוסיף לומר שזוהי שנאה ידועה. אלא רצונו של רשב"י להטמיע בנו תובנה חשובה, אין לך מה להתאמץ בוויתורים מרחיקי לכת, או בניסיון למציאת חן בעיני הגויים. שכן, כפי שההלכה היהודית אינה משתנה לעולם, כך שנאה זו היא תמידית ועולמית!

    ויאמר כי יד על כס קה מלחמה לד' בעמלק מדור דור (ז, טז). פירש רש"י, נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו. פעם אחת קרא אליו החפץ חיים אדם אחד ואמר לו, אתן לך סכום כסף גדול אם תמצא יהודי עני שאין לו בביתו אפילו כסא אחד שאפשר לשבת עליו. לאחר זמן מה שב אותו אדם ואמר לחפץ חיים שאמנם מצא עניים, אך לא מצא עני כה מרוד, שאין לו אפילו כסא לישיבה. אמר לו החפץ חיים, דע לך שהקב"ה הוא עני יותר מכל העניים שמצאת, שכן אין כסאו שלם.

וידעתם כי אני ה''' (ו, ז) - עשר דקות של הכרות  [האמנתי ואדברה[

     שנה חלפה מאז פטירתו ללא עת של ר' חיימק'ה טבעוני הנגר השכונתי החרוץ, שהותיר אלמנה רצוצה וארבעה יתומים. כן, ל 'שבעה' הגיעו כולם, כל הקרובים והמון חברים וידידים שסיפרו כמה טובות וחסדים פיזר חיימק'ה לטובת הפרט והכלל. וכשהציעו לו כסף הוא אמר: 'דבר אתי שבוע הבא'. ההספדים הללו, הכול כך נוגעים ללב, צרבו את מבועי הזיכרונות הנובעים של האלמנה אורנה ולא נותנים לה מנוח. אם הוא היה כל כך צדיק, למה כל כך קשה לה? לא,  אין לה טענות לאיש בעולם, ואין לה טרוניות על כך שמלאך השכחה מילא באבק את תאי הכרת הטוב של הציבור בשכונה. לכל שכנה וידידה, יש את העול הפרטי המשפחתי הקטן או הגדול שעליה להתמודד עמו. היא מבינה, היא סולחת, אבל זה לא פוטר את מצוקתה ההולכת ונערמת.  נכון, בחודשיים - שלושה הראשונים, היו כאלה שהרימו טלפון, התעניינו, קנו מצרכים, שלחו חבילות או שילמו למכולת את החוב ההולך ותופח.

     כשחיימק'ה היה פעיל, היא הייתה עקרת בית פשוטה, מבשלת, מנקה, מכבסת, תולה ופותחת דלת לזאטוטיה במאור פנים של אידישע מאמא.  כשחלה חיימק'ה, היא אזרה כוחות כלביאה, רתומה הייתה למשימת הטיפול בו, ובמקביל להרגיע את הקן המשפחתי שלא יחווה את הזעזוע. טיפולים קשים, נסיעות, הלוואות, תפילות לאין קץ... סובבה בין בתי גדולי ישראל וביקשה שיעתירו לנס, 'לרפואת חיים בן רבקה שיינדל בתוך שאר חולי ישראל'. 'אנחנו עבדי הזמן', ניסה לנחם אותה חיימק'ה כשהיה מחובר למכונת ההנשמה. 'הזמן הוא הבוס כאן בעולם הזה, והוא, על פי הנחיות ההשגחה העלינוה, מחליט מתי נכנסים ומתי יוצאים. אבל שם, את שומעת אורנה? שם, בעליונים, אין לו משמעות, שם, בשמים, הזמן הוא העבד שלנו. שם הכול נצחי ומואר, ואת כל הפירות שקטפנו באמצעותו בעולם הזה, הוא מניח לנו על השולחן הא-לוקי ונמוג. שם, אורנה, שם אנחנו הבוסים'. 'מה אתה מתכוון בדיוק'? שאלה אורנה. 'אני מתכוון... להגיד לך... שאני לא מפחד לעזוב את העולם הזה לטובת חיי הנצח בעולם הבא'.

     ביום השנה לפטירתו - אורנה וארבעת ילדיה עדיין ניצבים מול מצבת השיש. כולם כבר נסעו, 'עוד מעט חושך, אימא צריך לחזור', הם לחשו. 'תנו לי להישאר עוד כמה דקות עם אבא... חכו לי ליד השער, עוד מעט אגיע'. הארבעה פתחו בצעידה מהירה לכיוון היציאה, כאשר מכונית מפוארת ענקית ולבנה, בוהקת ממש, חצתה את שער בית העלמין.  הבנים נעצרו ועקבו אחרי נסיעתה. אורנה הניחה מצחה על השיש ושפתיה לחשו: 'חיימק'ה, אני מאמינה שסיימת את תיקונך, אני יודעת שנגזרה עליי גזרה להיות אלמנה ועל בניך להיות יתומים, אבל קשה לי... קשה לי העול הנפשי...  העול הכלכלי... קשה לי חיימק'ה. אנא העתר לקב"ה שיקל מעליי את המשא הכבד'... השיש נרטב, וכשנשמעה חריקת בלמים, היא הסיטה ראשה והבחינה באיש כבן 80 עטור בזקנקן של זיפים קצרים, לבוש בחליפה בהירה ולראשו כיפה שחורה. הוא צעד באיטיות לעבר הקבר של חיימק'ה והבחין באלמנה. בינתיים ארבעת הבנים חזרו למקום,  מנסים לתהות על קנקנו של האיש, שמכוניתו וחזותו הפגינו עשירות. '

     ערב טוב, את האלמנה של חיימק'ה'? שאל. 'כן' השיבה. 'שמי יוסף'... הכרת את אבא שלנו'? שאלו היתומים בסקרנות. 'כן ולא', השיב יוסף. 'את אבא שלכם הכרתי עשר דקות בלבד, אבל הוא האיש שאני חב לו את חיי'. חמישה זוגות עיניים נפערו בתימהון. יוסף הניח את מצחו על השיש ופרץ בבכי. הוא הוציא מכיס חליפתו נר נשמה, הטמין אותו במתקן הנרות שבראש הקבר והדליקו. ' בדיוק לפני שנה ושבועיים אושפזתי במחלקה האונקולוגית לאחר בדיקות. ביום חמישי, ערב הניתוח, יצאתי לשאוף אויר צח בגינת בית החולים. לפתע הבחנתי בשלט 'בית כנסת '. אמרתי לעצמי: 'יוסף, אתה עוד מעט בן 80 , מאז שעלית לתורה בבר-מצווה לא ביקרת בבית כנסת. הנה הזדמנות'.  פתחתי את הדלת בעדינות. נרות נשמה חשמליים ריצדו בכותל ממולי, אך חוץ מהם, החלל היה אפל לחלוטין.  בחסות החשכה הצלחתי להבחין במישהו שפניו בלועות להן בפרוכת לנוכח ארון הקודש. שתקתי, לא רצית להביך את האיש, ואז שמעתי דו-שיח מצמרר. '

     אבא, אבא, אני אוהב אותך. אני מודה לך על ה-כ-ל. על האישה הנפלאה שנתת עמדי, על ארבעת ילדיי המתוקים, על הבית, על הפרנסה, על שנים יפות של יהודי מאמין. אבא,  אבא, אני גם מודה לך על המחלה. אני יודע שהמחלה פירושה מחילה, אתה רוצה למחול לי על פשעיי ועוונותיי,  ולכן קיבלתי במתנה את המחלה, שהם מכנים ארורה, אך בשבילי היא מבורכת. אבא, אני מודה לך על הייסורים הנוראים, על הכאבים המשתקים, על קוצר הנשימה, על הריאות המחרחרות שלי, על הלב המקרטע ועל הגוף המתפורר. תודה!! אני אמנם נגר פשוט, אבל השנתיים האלה, של התופת והטיפולים והדמעות, רוממו אותי עד לכסא כבודך. אני יודע להעריך כל ברכה, כל תפילה, כל טעימה וכל לימוד תורה. אני מזוכך וצלול מעכירות העולם הזה, עד שיש בי תאווה אינסופית לבוא לגור במעונך, בין ידיך. כן אבאל'ה שבשמים, השבוע אני עדיין כאן, אבל בשבוע הבא אני אצלך. אנא קבל אותי במאור פנים, נשק אותי, חבק אותי, אני הבן שלך. אני בן שאין בו מתום מלבד אהבה גדולה אליך. להתראות, בנך חיימק'ה'.  יוסף נרעד ועיניו התנוצצו בין צללי הערב. 'אחר כך הוא צעד לאחוריו, פניו לארון הקודש, מושך בידו הימנית את מכונת ההנשמה. הוא לא הבחין בי. הוא יצא למסדרון, ואני עוקב אחריו. חיימק'ה נכנס למעלית ולחץ על כפתור מספר שלוש. אחר כך גם אני עליתי לקומה השלישית ושאלתי את האחות: 'חיימק'ה נמצא כאן'? 'כן', היא השיבה. למחרת נותחתי.

     עד שחזרתי לעשתונותיי חלפו חמישה ימים. בבוקר היום החמישי הבחנתי באחות הראשית ושאלתי 'מה שלום חיימק'ה'? היא הנהנה בעצב בראשה ואמרה 'אתה כבר מבין '... 'שתביני גברת טבעוני, בזכות חיימק'ה בעלך זכרונו לברכה חזרתי להכיר את אבא ששכחתי. הייתי יכול למות כמו בהמה או חיה, בלי לדעת שאי-שם יש מי שאמור לקבל את פניי ולצפות ממני לאיזושהי התעלות, לקומץ מצוות ומעשים טובים. לא נותר לי הרבה זמן לחיות, אבל את המעט שנותר לי, אני חי כמו יהודי אמיתי, ואת הזכות הזו אני רושם בחדרי לבי הזקן, לכבודו של חיימק'ה בעלך ואביכם'. יוסף צעד לאיטו לעבר מכוניתו, התיישב בה, נופף בידו לשלום, התניע ונעלם באפלה.

     .  עוד שנה חלפה. עוד מעט נוסעים לבית העלמין אורנה שולפת מתיבת הדואר מעטפה עבת כרס. 'משרדי עורך הדין ציון בן הרוש'. היא פותחת בזהירות, ולנגד עיניה נגלים כעשרה דפים מהודקים. היא פותחת אותם ומוצאת שם את מכתבו של עוה"ד בן הרוש: 'גב' טבעוני שלום, רצ"ב העתק צוואתו של מרשי יוסף הרבליט ז"ל. מה שנוגע אליך הוא סעיף 17 , וכן המכתב המצורף בסוף הצוואה'. וזה לשונו של סעיף 17' : הנני מוריש,400,000 דולר לארבעת היתומים של משפחת טבעוני - מרדכי, ראובן, יעקב ושמעון - בני חיים ואורנה טבעוני. כל ילד עם נישואיו יקבל 100,000$,.' הדף האחרון הוא מכתב מצולם הכתוב בכתב ידו של יוסף הרבליט: 'גב' טבעוני הנכבדה, בזכות בעלך אזכה לבית חשוב בעולם הבא (כך אני מקווה). הנני רואה לעצמי חובה וזכות להיות שותף בבניין הבית הגשמי של ארבעת בניו, בניך. אין גבול להכרת הטוב לבעלך שלא זכיתי להכיר. שאי ברכה, יוסף הרבליט '. 'תודה חיימק'ה שאתה בס"ד דואג לנו גם אחרי הסתלקותך', דומעת אורנה

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ח' חשון ה'תשע"ז

 

אוי למי שגם בשעת סנוור מזהה רק את החושך.

    אין קונים תיקון הנפש בתענית ובסיגופים בלבד אלא בזיכוך המידות.

    הגאון רבי נסים קרליץ מורה לגרים לברך 'שלא עשני גוי . ' אחד הדיינים הסביר זאת שכדי ' ירגישו טוב ' ! במשך שנים, כאשר רבי נסים פסק בהלכות גרים השתמש במה שאפשר להקל עליהם, כדי לקרבם. ("נר לשולחן שבת")

     ''ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך". ('ז ה"ט(  באו זוג אחרי לידת בת לפני מרן"ה חזון איש . "הבעל רצה לעשות קידוש בשבת, ואילו האישה ביקשה להמתין עוד שבוע, אין לה כוח. אמר להם החזו''א שאפשר לעשות "קידוש " גם בשבוע הבא . לאחר שהלכו אמר רבנו לאחיינו , הגאון רבי שמריהו גריינמן: " מחר עוד ישאלו אותי מה לבשל בצהריים..." ("נר לשולחן שבת")

הלב הזהב בכנסיה (מתוק האור)

     מספר ה 'בן איש חי' : יהודי אחד ירד מנכסיו ונעשה עני מרוד. הגיע ערב פסח ומצבו החומרי היה קשה מנשוא: חמץ לא היה בבית כבר שבועיים, אבל גם מצות לא היו בו... החליט שאין לו חשק יותר לחיות. אך הרי אסור לאדם לשלוח יד בנפשו. אמר לעצמו: אצא למדבר ,שם יתפסוני שודדים ויהרגוני.  אחרי כן נמלך בדעתו וחשב: לשם מה לו לצאת למדבר, מי אמר שיתפסו אותו שודדים? ואם תמצי לומר שיתפסוהו שודדים, מי אמר שיהרגוהו, שמא ימכרוהו לעבד ואז יהיו לו חיים יותר קשים! במקום זה החליט ללכת לרובע הנוצרי.

     הנוצרים הרי ידועים ב 'אהבת ישראל' שלהם, וודאי יהרגוהו. יצא לרובע הנוצרי, הסתובב ברחובותיו הלוך ושוב במשך שעתיים, אבל אף אחד לא שם לב אליו.  אמר: אם כך, אכנס לכנסיה, שם נמצא הכומר, וכשיראה אותי יחשוב שבאתי לגנוב את הלחם הטמא שלהם - עברה שענשה מיתה, וכך אגשים את תקוותי...  הוא נכנס לכנסיה, אך אף אחד לא היה שם.  חשב לעצמו: אכנס פנימה, היכן שעומד הפסל בכבודו ובעצמו, שם בוודאי נמצא הכומר, ואז... נכנס פנימה, ובתחילה אחזה בו התפעלות מהפאר ומההדר. הוא נעמד נרעש כולו, כשלנגד עיניו מתנוצצים הפסל והנברשות העשויות זהב. כשראה שגם שם הכומר איננו, חשב אולי אקים רעש ואז יגיע הכומר, נטל סולם, טיפס, תלש את הנברשת מהתקרה וירד. אך שום דבר לא קרה, ואז חשב היהודי: אם הנברשת בידי - והכומר לא נמצא, אם כן בא לציון גואל... הוריד את החליפה, כיסה בה את הנברשת ורץ הביתה [כמובן, אדם זה פעל שלא על פי ההלכה שאוסרת ליהנות מעבודה זרה ומשמשיה[.

     כשהגיע לרובע היהודי, נגש לטפל בעניין הנברשת. היה בקהילה צורף חרש אילם. כתב לו שיעשה מהנברשת ארבעה מטילי זהב, אחד מתוכם נתן לו בשכרו ואת השלושה הנותרים הטמין מתחת למיטתו.  למחרת בבוקר, כשהגיע הכומר לכנסיה, חשכו עיניו: נברשת אחת חסרה! מה עושים? רץ למלך לספר שהייתה גנבה בכנסיה, והמלך הורה להקים ועדת חקירה.  הכומר הרגיש שכסאו מתנדנד, כי בעצם חובת השמירה מוטלת עליו. הוא בא אל המלך ואמר: ברור לי שהגנב יהודי, כי גוי לא יגנוב מהאלוהים שלו. יש לקרוא לרב היהודים ולהודיעו כי אם תוך שבוע לא תושב הנברשת למקומה - יגורשו כל היהודים מהעיר, ואת עשרת נכבדי הקהילה יתלו בכיכר המרכזית. וכך אכן עשה המלך.

כששמע הרב את הדברים [היה זה בערב פסח], כנס את כל היהודים והודיע שהשנה במקום חול המועד יוכרז על צום ותענית צבור.  מיודענו הגנב שמע גם הוא את הדברים. נגש אל הרב ואמר: אין צורך לצום ולהתענות, אני גנבתי את הנברשת" ! "מה, באמת?|, השתומם הרב. "כן", ענה היהודי, "הרב יכול לבדוק מתחת למיטתי ולראות את מטילי הזהב. אבל אל דאגה, הרב ישאיר לי את הטפול בעניין ". הוא הלך למלך. כשהגיע לשער הארמון אמר שרצונו להיפגש עם המלך בדחיפות.  שאלוהו: "מי אתה שאתה רוצה להיפגש עם המלך?" אמר להם: "בקשר לנברשת שנגנבה". נו, טוב, דבר חשוב. הכניסוהו למלך.  אמר לו: "כן, מה אתה יכול לספר לי בקשר לנברשת ?" "אדוני המלך, אני לקחתי אותה!" "אתה לקחת?! או שמא מתכון אתה להיות קרבן של כל היהודים?...". " לא, זה אני שלקחתי את הנברשת, ואם המלך רוצה, יכול הוא לשלוח שליחים ולבדוק מתחת למיטתי, שם מונחים שני מטילי זהב שהותכו מהנברשת. במטיל השלישי כבר רכשתי נעלים לילדים ומצות ". "אתה יודע שהתחייבת בנפשך?..." " אינני סבור שהתחייבתי בנפשי. אספר למלך בדיוק את כל הספור, דברים כהווייתם,  אבל לשם כך נצרך אני שיבואו לכאן כל ראשי הכמורה: הכומר והבישוף,  הארכיבישוף והחשמן - כולם" ! המלך הסכים, וכך, כשכל 'מכובדי' הנצרות והמלך בראשם מקשיבים לכל מילה, פתח האיש וספר את סיפורו: " אני, לא עליכם, ירדתי מנכסי, ומצבי היה קשה מנשוא. אמרתי, כל הזמן אני מתפלל לא-לוקים שלנו ולא עזר לי, פעם אתפלל לאלוהים שלכם אולי הוא יעזור... הרי לא יעלה על הדעת שרוב העם מתפללים אליו והוא סתם כלום... אפילו אם נחשוב שרוב העם טיפשים, אבל הכמרים ודאי אינם טיפשים!... ואפילו אם כן, המלך ודאי אינו טיפש, ואם המלך מתפלל אליו - הוא בטח אלוהים טוב... אמרתי לעצמו: אכנס פעם אחת לכנסיה ואראה כיצד ייפול דבר. " אומר לכם את האמת, כשנכנסתי לכנסיה וראיתי כזה פאר והדר, הכול עשוי זהב,  ובפרט הפסל בעצמו והאש לפניו... כל כך התרגשתי עד שהתחלתי לבכות, לא יכולתי לדבר כלום. בכיתי ובכיתי, והאלוהים שלכם יש לו 'לב זהב'... אמר לי: 'בני בני,  אל תבכה'... כששמעתי שהוא מדבר אלי, לבי נמס. התמוגגתי מרוב דמעות... כשראה האלוהים שלכם שאני בוכה, אמר לי בנימה רכה: 'בני, אני יודע, חסר לך כסף, קח לך את הנברשת'... "אני שמעתי זאת והזדעזעתי. אמרתי לו: 'איך אני יכול לעשות לך דבר כזה, ליטול ממך את הנברשת שהוצבה כאן לכבודך '?!... 'מה אומר לכם, האלוהים שלכם לא רק שהוא בעל לב זהב, הוא גם איש ביצוע.  כשראה שאינני זז, ירד בעצמו מהבמה שלו, לקח את הסולם, טיפס למעלה ותלש את המנורה מן התקרה, באמרו: 'הנה, קח לך'

     ''זהו זה". סיים היהודים, "כך היה המעשה, ועתה, עשו עמי כהבנתכם, אם ברצונכם להרוג אותי - הרגוני" ! הכומר והארכיבישוף החליפו מבטים. בקשו סליחה מהמלך ויצאו לרגע החוצה. אמר הכומר לארכיבישוף: "מה נעשה אתו? בינינו, הכול שטויות, אבל אם הוא אומר שלאלוהים שלנו יש לב טוב, מה יכולים אנו לומר, שאין לו לב? אין ברירה מוכרחים לומר שדבריו אמת", והארכיבישוף הסכים. נכנסו ואמרו לו: "טוב, אם הוא נתן לך - אתה משוחרר, הכול שלך"...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י' שבט ה'תשע"ה

אור- ראשי תיבות: רב ופוסק אמת אל תחסוך להתאמץ.. תתאמץ לחסוך.. "אם היהודים מגיעים למצב שהם יכולים לשאת את הגלות ואינם הופכים עולמות כדי שתבוא מיד הגאולה – זה עצמו מחייב שהקב"ה יוציאם מהגלות" (רבי בונם מפשיסחה) "אם היהודי עושה על הגוי קידוש – הגוי עושה עליו הבדלה. אך אם ישכיל היהודי לעשות הבדלה על הגוי – הגוי יעשה עליו קידוש". "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו" כל מי שיש לו מה לאכול היום ואומר: מה אוכל למחר –? הרי זה מקטני אמנה. “ישמח לב מבקשי ה’ “ (דברי הימים א’ טז,י) מטבעו של אדם, כשאדם מחפש דבר האבוד - הוא בצער, ורק שמצא את האבדה - שמח, אולם מבקשי ה’ שרויים הם בשמחה וגם בשעה שמבקשים אותו. (הרה”ק רבי שמחה בונם מפשיסחא) יש מפרשים שלמה כתוב הירא את "דבר" ה' ולא כתוב הירא את ה', מפני שהם פחדו מהמכות ולא מה'. ישנו כלל גדול: על האדם לתקן הישן ושלא לקלקל החדש. (שמואל אייזיקוביץ) ישנם אנשים אם הרבה קשרים אבל הקשר העיקרי חסר. ואם אין להם את זה, מה יש להם? (שמואל אייזיקוביץ) בעל המסעדה (הרב דוד קליינר,שלום לעם) ולדימיר עמד מול שלט המסעדה והרגיש כיצד הדם עולה לראשו. הוא ממש רתח מזעם: 'כיצד יתכן שכאן במרכז איטליה, במסעדה יוקרתית המיועדת לעשירון העליון, מעיזים להציב שלט המכריז שהמסעדה כשרה למהדרין? לאן עוד יגיעו היהודונים האלה?!' באותו בוקר, כאשר הוא הגיע מרוסיה לאיטליה לרגל פגישת עסקים, בירר ולדימיר אצל ידידיו היכן כדאי לסעוד ארוחת צהרים. כולם המליצו לו פה אחד על מסעדת 'לה-פרונטו'. זו מסעדה יקרה ביותר, אבל כסף מעולם לא היווה בעיה אצל ולדימיר. הבעיה שלו הייתה האנטישמיות. השלט 'כשר למהדרין' שהתנוסס על המסעדה מילא אותו חמת זעם. 'עכשיו הם יתחילו להכתיב גם את תפריט המסעדות באיטליה', הרהר בכעס. 'הם עוד ישתלטו על כל העולם'. אבל השולחן כבר היה מוזמן עבורו, ולא היה לו זמן לחפש מסעדה אחרת, ולכן הוא נכנס בכל זאת למסעדה. להפתעתו, לא היה סימן לכך שהמסעדה יהודית. הסועדים ישבו מול שולחנות ערוכים בפאר בצלחות פורצלן מעוטרות ולצידן סכו'ם מכסף טהור. אור הנרות הצבעוניים הבהב בפמוטות הקריסטל, והִשרה אווירה פסטורלית שהשתלבה בצלילי הפסנתר הערבים שהדהדו בחלל. 'מעניין בשביל מה צריך פה הֶכשר', הרהר ולדימיר לעצמו. 'אני לא רואה יהודים בין הסועדים'. אך כשהוא צעד לעבר שולחנו, חשכו לפתע עיניו. בקצה המסעדה ישב, לא פחות ולא יותר, מאשר יהודי דתי עטור זקן. כל הזעם חזר לזרום בעורקיו של ולדימיר: 'מה זה צריך להיות? אני אלמד אותו שליהודי אין מקום במסעדות יוקרה איטלקיות'. ולדימיר הנרגז סימן למלצר ושאל: 'מה המנה היקרה ביותר במסעדה?' 'סימפוניית בקר איטלקי', השיב המלצר והצביע על המחיר המופיע בתפריט - 100 יורו. להפתעתו של המלצר, קם ולדימיר ממקומו והכריז: 'היום כולם נהנים על חשבון הברון. כולם מקבלים סימפוניית בקר איטלקי על חשבוני'. ואז פנה אל המלצר ואמר: 'תגיש לכולם את המנה – חוץ מליהודי ההוא בשולחן בסוף המסעדה, ברור?' 'אבל...' החל המלצר לומר. 'בלי אבל!' השתיק אותו ולדימיר. 'תעשה מיד מה שאמרתי לך', והוא שלף את כרטיס האשראי שלו, והורה למלצר לחייב מיד את חשבונו. חמישה שולחנות היו מאוכלסים באותה שעה, והסועדים קיבלו בשמחה את המנה היקרה והתענגו עליה. ולדימיר התבונן לראות כיצד מגיב היהודי נוכח העובדה שהוא היחיד שלא קיבל כלום, אבל פניו נראו רגועים לחלוטין וחיוך קטן נראה בזווית פיו. דמו של ולדימיר החל לרתוח שוב. 'מלצר!' קרא, 'מה היין היקר ביותר שיש לכם?' 'קברנה סוביניון צרפתי בציר 2011', השיב המלצר, 'שמחירו 200 יורו לבקבוק'. 'ובכן, אני מזמין את היין הזה לכל יושבי המסעדה, חוץ מליהודי ההוא'. 'אבל... תראה...' 'אמרתי בלי אבל!' הרעים ולדימיר בקולו. המלצר רץ לעשות כציוויו של הלקוח המוזר, וכרטיס האשראי שלו חויב בעוד 1000 יורו. ולדימיר הפנה את ראשו לכיוון היהודי, אבל שום עלבון לא ניכר עליו. נראה אפילו שהיה מבט משועשע בעיניו. 'מלצר!' קרא ולדימיר בקול, והמלצר הזדרז להתייצב בפניו. 'מהי המנה האחרונה היקרה ביותר אצלכם?' 'קליפת שוקולד שוויצרי מריר עם ליבת רוזמרין'. 'אז תן מנה לכולם, חוץ מליהודי ההוא, ברור?' 'כן, כן, אדוני', אמר המלצר בלי להתווכח, ורץ אל המטבח. מבט חטוף של ולדימיר לעבר היהודי הראה שלא רק שהוא לא נפגע, אלא הוא אף צוחק לעצמו במלוא פיו. ולדימיר לא יכול יותר לסבול את הדבר. הוא קם ממקומו ברוגזה ויצא מהמסעדה. בדרכו החוצה עבר ליד היהודי והפטיר לעברו בכעס: 'אתם היהודים קשי עורף. אפילו לא מפריע לך שאת כולם הזמנתי על חשבוני חוץ ממך, אה?' היהודי הביט משועשע באיש העסקים הרוסי והשיב לו בחיוך: 'למה שתהיה לי עם זה בעיה? אני הוא בעל המסעדה...' אחים יקרים הרימו את ראשכם בגאווה. אנחנו עם ישראל "בעלי המסעדה", "בראשית ברא א-לקים..." כל העולם נברא בשביל ישראל שנקראו "ראשית" ובשביל התורה שנקראת "ראשית". ואולם, צריך לזכור כל כוחנו הוא מכוחם של לומדי התורה ועמליה, הם אילו שבזכותם נוכל לשבת בשלווה ובביטחון בארצינו. כמאמר הכתוב "אם בחוקותי תלכו (רש"י שתהיו עמלים בתורה) ואת מצוותי תשמרו...ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד ואכלתם לחמכם לשובע וחרב לא תעבור בארצכם..." בואו נפנים לעצמינו, הרי ניסינו הכול... חוץ מדבר אחד, בואו נחליט לאמץ אל חיקנו את לומדי התורה. נעודד אותם ללמוד, ניתן להם תמריצים ועידוד שילמדו, ואני לא מדבר רק על פרנסה (שזה מאוד חשוב כשלעצמו) אלא אפילו על סתם "פרגון", אתם רואים 'בן תורה', בחור ישיבה, אברך תגידו לו "אנחנו גאים בך" "ישר כוח" "אין כמוכם" וכיו"ב... ואין לי ספק, הקב"ה לא יישאר חייב ולא יפיל דבר אחד מהבטחותיו בתורתו הקדושה. ביטחון, כלכלה משגשגת, שלום, בריאות, בקיצור הכול! כי לומדי התורה הם "בעלי המסעדה"... החיזוק (ברכי נפשי) הבה נשמע סיפור שסיפר לי יהודי בר- אוריין, העובד לפרנסתו במקום פלוני, וקובע עיתים לתורה באופן מופלא, עם חברותא, בשעות אחר הצהריים והערב. בדרך כלל, הוא מספר, אני משתדל להגיע ללימוד, ולא לבטל את החברותא, אלא אם כן מדובר באונס גמור. ברם, בתקופה מסוימת התחלתי להיעדר יותר בתכיפות, והכל בגלל כסף. המצב הכלכלי שלי באותם ימים, לא היה שפיר במיוחד, וחשבתי שאני צריך לדאוג יותר להביא פרנסה לביתי, וכל פעם שהיה נראה לי שאוכל להרוויח יותר בעבודתי, עשיתי זאת, גם אם הדבר בא על חשבון שעות הלימוד עם החברותא. כמי שלמד במשך שנים רבות בישיבות ובכוללים, הרגשתי מאוד לא טוב עם ההיעדרויות הללו, אבל הרצון להשיג עוד ועוד כסף התגבר על הכל. החלטתי לשים סוף פסוק יום אחד, הוא מספר, הגעתי למסקנה שצריך להפסיק אחת ולתמיד את המירוץ הזה אחר הכסף. היה זה לאחר היעדרות רצופה של כמה ימים, כשהחברותא כבר הודיע לי שבצורה כזו הוא אינו יכול להמשיך ללמוד איתי, ואצטרך לחפש לי חברותא אחרת. החלטתי לשים סוף פסוק להיעדרויות, ולהיאבק עם עצמי בצורה נחרצת, ולהגיע ללימוד בתמידות. וכפי שכותב מרן החזון איש באיגרותיו, כשחוזק הקבלה שיקבל האדם על עצמו בהתמדת הלימוד, כך תחזיק קבלה זו יותר ויותר זמן. ואכן, חפץ ה' עלה בידי, ובמשך חודש וחצי לא נעדרתי ולו פעם אחת. ולא שלא היו לי ניסיונות היו היו. אבל בסיעתא דשמיא הצלחתי לגבור על יצרי, ולא לבטל את הלימוד. וכמו תמיד, כשאדם נמצא במצב של חיזוק אמיתי, דווקא אז מגיע היצר ומנסה להכשילו. יום אחד, והיה זה בדיוק בשעה שהייתי צריך לצאת ללמוד, נשמעות דפיקות בדלת, והנה בפתח עומד אחד מבניי, הלומד בישיבה גבוהה, ומראה פניו אינו מבשר טוב. הבחור נכנס למשבר... הבן ניסה למונעני הבנתי מיד שאני נמצא עכשיו לפני החלטה קשה. שכן, מחד גיסא, ברור שאי אפשר לעזוב את הבן במצב כזה, ויש לדחות את כל הדברים האחרים ולסייע לו להתמודד עם המצב אליו נקלע. מאידך גיסא, מאחר ויש לי קצת נסיון בעניינים אלה, הבחנתי שמצבו של הבן 'סובל דיחוי', והוא אינו זקוק לעזרה מיידית. ובו במקום החלטתי שלאחר כמה מילות עידוד וטפיחה על שכמו של הבן, אלך ללמוד, ורק לאחר מכן, כשאשוב מן הלימוד, אשוחח איתו, ואחזק את ליבו. הבן , משראה שאני פותח את הדלת עם הגמרא ביד, ניסה למונעני מכך, וביקש שאשאר בבית, אבל הקב"ה נתן לי את השכל להבין שמדובר בנסיון, ואם אעמוד בו ואלך ללמוד- ייטב גם לי וגם לבן... ויצאתי את הבית, לא לפני שהבטחתי לבני שמיד כשאחזור מהלימוד אשמע מה בפיו. גם הבן נסחף ב'חיזוק' והנה, כשחזרתי לאחר 3 שעות לביתי, הבן כבר לא היה שם... למראה פניי המודאגות, מבשרת לי אשתי ש'הכל הסתדר, והבן חזר כבר לישיבה'... מה התברר? הבן שיחי' ידע את מסירותי אליו, וידע גם ידע עד כמה אני משתדל שהוא ירגיש טוב, בכל המובנים. כיון שראה שאני הולך ללמוד, הבין שהדבר היה כרוך בהתגברות מצידי, כשלמרות רצוני להיות לידו בשעתו הקשה, אני מתחזק ופנה ללימודיי. ואז, עצם המחשבה והידיעה על כך שיש לו אבא המתגבר על עצמו, ומתחזק בענין הלימוד, גררה גם את הבן למחשבות של חיזוק, תוך שהוא רואה דוגמא אישית מאביו 'כיצד מתגברים על נסיונות'. בתוך זמן קצר הוא יצא מהמשבר שלו, ולאחר שטעם דבר מה בבית, לקח את המזוודה וחזר לישיבה--- והכל מפני שאבא שרצה להמשיך ולעמוד בקבלה שקיבל על עצמו לא לבטל את הלימוד, קבלה שהחלה כזכור בשאיפה שלא להיגרר אחר תאוות הכסף. יודגש, שבודאי צריך כל אבא לשקול את הדברים היטב, ובמקרה שבנו חוזר הביתה מהישיבה במצב של משבר, יש לבחון את המצב לאשורו, ולא להקל בכך, ועד שהוא איננו בטוח שבנו אינו זקוק לו בדחיפות, כדאי של יעזבנו לבדו. במקרה הנ"ל היה מדובר באדם בעל נסיון, שהבין שהדבר אינו דחוף כל כך. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/