אמרי שפר ט"ו כסלו ה'תשע"ז

אלוף נחת. בדרך הלצה, למה אנו מאחלים "אידישע נחת", מפני שאלוף נחת היה מצאצאי עשו, ולכן אנו אומרים לא נחת כזה ח"ו רק אידישע נחת.

      ויקן את חלקת השדה. הגר"י אברמסקי זצוק"ל סיפר שכאשר בא להתיישב בארץ הקדש קנה חלקת אדמה קטנה בגליל מפני דבריו הקדושים של האבן עזרא בפרשתנו על הפסוק "ויקן את חלקת השדה" וגו' "חלקת השדה חלק בשדה והזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל מי שיש לו בה חלק חשוב הוא כחלק עולם הבא" עכ"ל האבן עזרא. ואמר הגר"י אברמסקי זצוק"ל שאף פעם לא היה שם ולא ראה את החלקה, ולא קנה אותה אלא רק מפני דברי האבן עזרא. (משמר הלוי עה"ת(

     ורוח תשימו בין עדר ובין עדר. אומרים חז"ל שיעקב התפלל שאם ח"ו נגזר על ישראל צרות, לכל הפחות שלא יהיו הצרות בפעם אחת רק רווח יהיה בין צרה לחברתה.

    יש אומרים ויירא יעקב מאד ויצר לו, שיעקב הצטער על זה שהוא מפחד כלל, אחרי שה' הבטיח לו לשמרו.

המזוודה היקרה (תודתנו לדניאל גראסקי מירושלים, נכדו של בעל המעשה)

העיקול היה חד. גלגלי הרכבת הנוסעת במלוא המהירות חרקו, והקרון נטה הצִדה מעט. חפצים החלו ליפול. צבי-אלימלך שונפלד, המכונה הירשל, הרים את מבטו לעבר המזוודה שלו בדיוק ברגע שזו החלה לנוע ממקומה. הוא זינק לעברה, אך זה היה מאוחר מדיי. המזוודה התעופפה היישר לעבר החלון הפתוח ונפלה החוצה.

"התפילין!", נמלטה זעקה מפיו. "התפילין שלי במזוודה!".

אלה היו הימים שאחרי מלחמת העולם השנייה. הירשל התנער מן הגיהינום שעבר בשנות המלחמה והחל לפעול למען יתומי המלחמה ששרדו. הוא וחבריו אספו ילדים יהודים שנותרו בחיים והביאו אותם לבוקרסט, בירת רומניה. עתה ליווה קבוצת ילדים יהודים מדרבצן שבהונגריה לגרוסוורדיין שברומניה.

מה עושים עכשיו? התפילין! הוא שמר עליהן מכל משמר, במאמצים על-אנושיים, גם בשעות הקשות ביותר. עתה פתאום נלקחו ממנו בדרך מטופשת כל-כך.

הוא זכר היטב את הרגע שבו נכרתה ברית בינו ובין התפילין שלו. זה היה כאשר גויס למחנה כפייה. הוא וכמה מחבריו החליטו שלא להכניס לפיהם מאכלי טרֵפה. בקושי רב הצליחו לשרוד, על-ידי שהחליפו את מנות המרק הדלוח במעט לחם. או-אז גמלה בלבו ההחלטה שלא לעזוב את התפילין ולו לרגע אחד. לעיתים, כששמע על ביקורת מתקרבת, הטמין אותן בשלג. כל פרידה כזו מילאה אותו חרדה ששוב לא ימצאן. אך בדרך נס התפילין תמיד המתינו לו. רבים זכו להניח אותן בהיחבא, במסירות נפש ממש.

עם התמורות במצב הלחימה נשלחו הירשל וחבריו לחזית. שם אולצו לכרות שוחות, לפרק מוקשים ולהציב מכשולים נגד טנקים. הם היו בין הפטיש ובין הסדן. מולם הרוסים היורים לעברם, ומאחוריהם קלגסי השטן הנאצי, המשגיחים עליהם בשבע עיניים לבל יברחו. גם אז לא נפרדו הירשל והתפילין. הוא החזיק אותן על גופו, בכיס אחד תפילין של יד ובכיס השני תפילין של ראש.

בחורף תש"ד (1944) הגבירו הגרמנים את קצב משלוחי המוות של היהודים האומללים. הירשל וחבריו, שהיו עתה בהרי הקרפטים, החליטו להימלט. יום אחד ניצלו רגע של היסח הדעת וברחו ליערות. שם חפרו מחפורות מוסוות והסתתרו. בלילות היו מסתננים אל הכפרים הסמוכים, מתחננים לעזרת האיכרים ומבקשים מעט לחם או תפוחי אדמה כדי להחיות את נפשם. הללו ריחמו על האסירים הנמלטים, נמנעו מלהסגירם לידי מבקשי נפשם והעניקו להם מזון.

הימים חלפו בדריכות גדולה. הגרמנים סיירו ללא הרף ביערות במאמץ ללכוד את היהודים הנמלטים. בוקר אחד, כשסיים הירשל את תפילתו והעביר את התפילין לידי אחד מחבריו, נשמעה נביחה. המסתתרים בבונקר קפאו בפחד. אחרי הנביחה נשמעו פסיעות מתקרבות. כעבור רגעים שמעו את פסיעות הגרמנים מעל ראשיהם. הם כלאו את נשימותיהם והתפללו בלחש.

ופתאום פרץ כלב לתוך המחילה. היהודים נסוגו בבעתה לאחור, מביטים בחיה מטילת האימה, שאומנה לשסע בני-אדם לגזרים. זהו, בא קיצם.

לתדהמתם, הכלב לא השמיע קול. הוא עמד מולם כמשותק, לא הניע איבר. ולפתע הסב את ראשו כמחפש את פתח היציאה. הירשל סימן לחבריו והללו הצטופפו כדי לאפשר לכלב לזהות את דרכו. כעבור רגע כבר לא היה שם. דקות ארוכות עוד ישבו קפואים, עד שצעדי הגרמנים נדמו. רק אז קלטו את גודל הנס. "זה בזכות התפילין", אמרו זה לזה.

והנה, דווקא עכשיו, כשכל אימי המלחמה כבר מאחוריו – התפילין אבדו. דמעות זלגו מעיניו. "ארד מן הרכבת ואלך לחפש את המזוודה", אמר בנחישות לחברו. "יצאת מדעתך?", ניסה הלה להניא אותו מן הרעיון, אך לשווא. בתחנה הקרובה ירד הירשל מן הרכבת והחל לצעוד על המסילה בדרך ההפוכה.

זמן רב צעד, אך הוא לא חש כלל את העייפות. ופתאום הבחין במזוודתו בשולי הדרך. בשמחה גדולה מיהר לפותחה, ולא היה קץ לאושרו כשנשק לתפילין היקרות. הירשל פנה לשוב לתחנת הרכבת. כעת היו צעדיו קלילים יותר. בתוך כמה ימים הגיע לגרוסוורדיין, ומשם התעתד להמשיך את מסעו לבוקרסט.

כמעט עלה לרכבת הנוסעת לבירה, ופתאום חש מישהו אוחז בו מאחור. "הירשל", שמע לחישה, "אל תעלה אל הרכבת!". הוא הסב את פניו וראה מולו אחד מחבריו הצעירים. הלה היה נסער. "השלטון הקומוניסטי, שהשתלט על רומניה, החל לרדוף אותנו. סוכני חרש ממתינים ליד דירתך. כמה מחברינו כבר נתפסו".

"אני לא מאמין", מלמל הירשל, "התפילין הצילו את חיי פעם נוספת!". הוא סיפר לחברו מדוע ירד מן הרכבת. כשסיים, ביקש החבר הנרגש להניח את התפילין. "בשמחה", השיב הירשל.

כעבור זמן מה חזר הצעיר ועיניו לחות מדמעות. "אני מוכרח להתוודות לפניך", אמר להירשל. "מאז המלחמה לא הנחתי תפילין; אבל מהיום והלאה אני מקבל עליי שלא להחסיר יום אחד בלי להניח תפילין!".

הירשל היגר לארה"ב והקים משפחה גדולה. הוא נפטר בשנת תשע"ג, בהיותו בן 98.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י' שבט ה'תשע"ה

אור- ראשי תיבות: רב ופוסק אמת אל תחסוך להתאמץ.. תתאמץ לחסוך.. "אם היהודים מגיעים למצב שהם יכולים לשאת את הגלות ואינם הופכים עולמות כדי שתבוא מיד הגאולה – זה עצמו מחייב שהקב"ה יוציאם מהגלות" (רבי בונם מפשיסחה) "אם היהודי עושה על הגוי קידוש – הגוי עושה עליו הבדלה. אך אם ישכיל היהודי לעשות הבדלה על הגוי – הגוי יעשה עליו קידוש". "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו" כל מי שיש לו מה לאכול היום ואומר: מה אוכל למחר –? הרי זה מקטני אמנה. “ישמח לב מבקשי ה’ “ (דברי הימים א’ טז,י) מטבעו של אדם, כשאדם מחפש דבר האבוד - הוא בצער, ורק שמצא את האבדה - שמח, אולם מבקשי ה’ שרויים הם בשמחה וגם בשעה שמבקשים אותו. (הרה”ק רבי שמחה בונם מפשיסחא) יש מפרשים שלמה כתוב הירא את "דבר" ה' ולא כתוב הירא את ה', מפני שהם פחדו מהמכות ולא מה'. ישנו כלל גדול: על האדם לתקן הישן ושלא לקלקל החדש. (שמואל אייזיקוביץ) ישנם אנשים אם הרבה קשרים אבל הקשר העיקרי חסר. ואם אין להם את זה, מה יש להם? (שמואל אייזיקוביץ) בעל המסעדה (הרב דוד קליינר,שלום לעם) ולדימיר עמד מול שלט המסעדה והרגיש כיצד הדם עולה לראשו. הוא ממש רתח מזעם: 'כיצד יתכן שכאן במרכז איטליה, במסעדה יוקרתית המיועדת לעשירון העליון, מעיזים להציב שלט המכריז שהמסעדה כשרה למהדרין? לאן עוד יגיעו היהודונים האלה?!' באותו בוקר, כאשר הוא הגיע מרוסיה לאיטליה לרגל פגישת עסקים, בירר ולדימיר אצל ידידיו היכן כדאי לסעוד ארוחת צהרים. כולם המליצו לו פה אחד על מסעדת 'לה-פרונטו'. זו מסעדה יקרה ביותר, אבל כסף מעולם לא היווה בעיה אצל ולדימיר. הבעיה שלו הייתה האנטישמיות. השלט 'כשר למהדרין' שהתנוסס על המסעדה מילא אותו חמת זעם. 'עכשיו הם יתחילו להכתיב גם את תפריט המסעדות באיטליה', הרהר בכעס. 'הם עוד ישתלטו על כל העולם'. אבל השולחן כבר היה מוזמן עבורו, ולא היה לו זמן לחפש מסעדה אחרת, ולכן הוא נכנס בכל זאת למסעדה. להפתעתו, לא היה סימן לכך שהמסעדה יהודית. הסועדים ישבו מול שולחנות ערוכים בפאר בצלחות פורצלן מעוטרות ולצידן סכו'ם מכסף טהור. אור הנרות הצבעוניים הבהב בפמוטות הקריסטל, והִשרה אווירה פסטורלית שהשתלבה בצלילי הפסנתר הערבים שהדהדו בחלל. 'מעניין בשביל מה צריך פה הֶכשר', הרהר ולדימיר לעצמו. 'אני לא רואה יהודים בין הסועדים'. אך כשהוא צעד לעבר שולחנו, חשכו לפתע עיניו. בקצה המסעדה ישב, לא פחות ולא יותר, מאשר יהודי דתי עטור זקן. כל הזעם חזר לזרום בעורקיו של ולדימיר: 'מה זה צריך להיות? אני אלמד אותו שליהודי אין מקום במסעדות יוקרה איטלקיות'. ולדימיר הנרגז סימן למלצר ושאל: 'מה המנה היקרה ביותר במסעדה?' 'סימפוניית בקר איטלקי', השיב המלצר והצביע על המחיר המופיע בתפריט - 100 יורו. להפתעתו של המלצר, קם ולדימיר ממקומו והכריז: 'היום כולם נהנים על חשבון הברון. כולם מקבלים סימפוניית בקר איטלקי על חשבוני'. ואז פנה אל המלצר ואמר: 'תגיש לכולם את המנה – חוץ מליהודי ההוא בשולחן בסוף המסעדה, ברור?' 'אבל...' החל המלצר לומר. 'בלי אבל!' השתיק אותו ולדימיר. 'תעשה מיד מה שאמרתי לך', והוא שלף את כרטיס האשראי שלו, והורה למלצר לחייב מיד את חשבונו. חמישה שולחנות היו מאוכלסים באותה שעה, והסועדים קיבלו בשמחה את המנה היקרה והתענגו עליה. ולדימיר התבונן לראות כיצד מגיב היהודי נוכח העובדה שהוא היחיד שלא קיבל כלום, אבל פניו נראו רגועים לחלוטין וחיוך קטן נראה בזווית פיו. דמו של ולדימיר החל לרתוח שוב. 'מלצר!' קרא, 'מה היין היקר ביותר שיש לכם?' 'קברנה סוביניון צרפתי בציר 2011', השיב המלצר, 'שמחירו 200 יורו לבקבוק'. 'ובכן, אני מזמין את היין הזה לכל יושבי המסעדה, חוץ מליהודי ההוא'. 'אבל... תראה...' 'אמרתי בלי אבל!' הרעים ולדימיר בקולו. המלצר רץ לעשות כציוויו של הלקוח המוזר, וכרטיס האשראי שלו חויב בעוד 1000 יורו. ולדימיר הפנה את ראשו לכיוון היהודי, אבל שום עלבון לא ניכר עליו. נראה אפילו שהיה מבט משועשע בעיניו. 'מלצר!' קרא ולדימיר בקול, והמלצר הזדרז להתייצב בפניו. 'מהי המנה האחרונה היקרה ביותר אצלכם?' 'קליפת שוקולד שוויצרי מריר עם ליבת רוזמרין'. 'אז תן מנה לכולם, חוץ מליהודי ההוא, ברור?' 'כן, כן, אדוני', אמר המלצר בלי להתווכח, ורץ אל המטבח. מבט חטוף של ולדימיר לעבר היהודי הראה שלא רק שהוא לא נפגע, אלא הוא אף צוחק לעצמו במלוא פיו. ולדימיר לא יכול יותר לסבול את הדבר. הוא קם ממקומו ברוגזה ויצא מהמסעדה. בדרכו החוצה עבר ליד היהודי והפטיר לעברו בכעס: 'אתם היהודים קשי עורף. אפילו לא מפריע לך שאת כולם הזמנתי על חשבוני חוץ ממך, אה?' היהודי הביט משועשע באיש העסקים הרוסי והשיב לו בחיוך: 'למה שתהיה לי עם זה בעיה? אני הוא בעל המסעדה...' אחים יקרים הרימו את ראשכם בגאווה. אנחנו עם ישראל "בעלי המסעדה", "בראשית ברא א-לקים..." כל העולם נברא בשביל ישראל שנקראו "ראשית" ובשביל התורה שנקראת "ראשית". ואולם, צריך לזכור כל כוחנו הוא מכוחם של לומדי התורה ועמליה, הם אילו שבזכותם נוכל לשבת בשלווה ובביטחון בארצינו. כמאמר הכתוב "אם בחוקותי תלכו (רש"י שתהיו עמלים בתורה) ואת מצוותי תשמרו...ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד ואכלתם לחמכם לשובע וחרב לא תעבור בארצכם..." בואו נפנים לעצמינו, הרי ניסינו הכול... חוץ מדבר אחד, בואו נחליט לאמץ אל חיקנו את לומדי התורה. נעודד אותם ללמוד, ניתן להם תמריצים ועידוד שילמדו, ואני לא מדבר רק על פרנסה (שזה מאוד חשוב כשלעצמו) אלא אפילו על סתם "פרגון", אתם רואים 'בן תורה', בחור ישיבה, אברך תגידו לו "אנחנו גאים בך" "ישר כוח" "אין כמוכם" וכיו"ב... ואין לי ספק, הקב"ה לא יישאר חייב ולא יפיל דבר אחד מהבטחותיו בתורתו הקדושה. ביטחון, כלכלה משגשגת, שלום, בריאות, בקיצור הכול! כי לומדי התורה הם "בעלי המסעדה"... החיזוק (ברכי נפשי) הבה נשמע סיפור שסיפר לי יהודי בר- אוריין, העובד לפרנסתו במקום פלוני, וקובע עיתים לתורה באופן מופלא, עם חברותא, בשעות אחר הצהריים והערב. בדרך כלל, הוא מספר, אני משתדל להגיע ללימוד, ולא לבטל את החברותא, אלא אם כן מדובר באונס גמור. ברם, בתקופה מסוימת התחלתי להיעדר יותר בתכיפות, והכל בגלל כסף. המצב הכלכלי שלי באותם ימים, לא היה שפיר במיוחד, וחשבתי שאני צריך לדאוג יותר להביא פרנסה לביתי, וכל פעם שהיה נראה לי שאוכל להרוויח יותר בעבודתי, עשיתי זאת, גם אם הדבר בא על חשבון שעות הלימוד עם החברותא. כמי שלמד במשך שנים רבות בישיבות ובכוללים, הרגשתי מאוד לא טוב עם ההיעדרויות הללו, אבל הרצון להשיג עוד ועוד כסף התגבר על הכל. החלטתי לשים סוף פסוק יום אחד, הוא מספר, הגעתי למסקנה שצריך להפסיק אחת ולתמיד את המירוץ הזה אחר הכסף. היה זה לאחר היעדרות רצופה של כמה ימים, כשהחברותא כבר הודיע לי שבצורה כזו הוא אינו יכול להמשיך ללמוד איתי, ואצטרך לחפש לי חברותא אחרת. החלטתי לשים סוף פסוק להיעדרויות, ולהיאבק עם עצמי בצורה נחרצת, ולהגיע ללימוד בתמידות. וכפי שכותב מרן החזון איש באיגרותיו, כשחוזק הקבלה שיקבל האדם על עצמו בהתמדת הלימוד, כך תחזיק קבלה זו יותר ויותר זמן. ואכן, חפץ ה' עלה בידי, ובמשך חודש וחצי לא נעדרתי ולו פעם אחת. ולא שלא היו לי ניסיונות היו היו. אבל בסיעתא דשמיא הצלחתי לגבור על יצרי, ולא לבטל את הלימוד. וכמו תמיד, כשאדם נמצא במצב של חיזוק אמיתי, דווקא אז מגיע היצר ומנסה להכשילו. יום אחד, והיה זה בדיוק בשעה שהייתי צריך לצאת ללמוד, נשמעות דפיקות בדלת, והנה בפתח עומד אחד מבניי, הלומד בישיבה גבוהה, ומראה פניו אינו מבשר טוב. הבחור נכנס למשבר... הבן ניסה למונעני הבנתי מיד שאני נמצא עכשיו לפני החלטה קשה. שכן, מחד גיסא, ברור שאי אפשר לעזוב את הבן במצב כזה, ויש לדחות את כל הדברים האחרים ולסייע לו להתמודד עם המצב אליו נקלע. מאידך גיסא, מאחר ויש לי קצת נסיון בעניינים אלה, הבחנתי שמצבו של הבן 'סובל דיחוי', והוא אינו זקוק לעזרה מיידית. ובו במקום החלטתי שלאחר כמה מילות עידוד וטפיחה על שכמו של הבן, אלך ללמוד, ורק לאחר מכן, כשאשוב מן הלימוד, אשוחח איתו, ואחזק את ליבו. הבן , משראה שאני פותח את הדלת עם הגמרא ביד, ניסה למונעני מכך, וביקש שאשאר בבית, אבל הקב"ה נתן לי את השכל להבין שמדובר בנסיון, ואם אעמוד בו ואלך ללמוד- ייטב גם לי וגם לבן... ויצאתי את הבית, לא לפני שהבטחתי לבני שמיד כשאחזור מהלימוד אשמע מה בפיו. גם הבן נסחף ב'חיזוק' והנה, כשחזרתי לאחר 3 שעות לביתי, הבן כבר לא היה שם... למראה פניי המודאגות, מבשרת לי אשתי ש'הכל הסתדר, והבן חזר כבר לישיבה'... מה התברר? הבן שיחי' ידע את מסירותי אליו, וידע גם ידע עד כמה אני משתדל שהוא ירגיש טוב, בכל המובנים. כיון שראה שאני הולך ללמוד, הבין שהדבר היה כרוך בהתגברות מצידי, כשלמרות רצוני להיות לידו בשעתו הקשה, אני מתחזק ופנה ללימודיי. ואז, עצם המחשבה והידיעה על כך שיש לו אבא המתגבר על עצמו, ומתחזק בענין הלימוד, גררה גם את הבן למחשבות של חיזוק, תוך שהוא רואה דוגמא אישית מאביו 'כיצד מתגברים על נסיונות'. בתוך זמן קצר הוא יצא מהמשבר שלו, ולאחר שטעם דבר מה בבית, לקח את המזוודה וחזר לישיבה--- והכל מפני שאבא שרצה להמשיך ולעמוד בקבלה שקיבל על עצמו לא לבטל את הלימוד, קבלה שהחלה כזכור בשאיפה שלא להיגרר אחר תאוות הכסף. יודגש, שבודאי צריך כל אבא לשקול את הדברים היטב, ובמקרה שבנו חוזר הביתה מהישיבה במצב של משבר, יש לבחון את המצב לאשורו, ולא להקל בכך, ועד שהוא איננו בטוח שבנו אינו זקוק לו בדחיפות, כדאי של יעזבנו לבדו. במקרה הנ"ל היה מדובר באדם בעל נסיון, שהבין שהדבר אינו דחוף כל כך. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/